הצינור לקבלת השפע - ההכרה בטובותיו של הקב"ה

@5"כל המבזה את הבגדים - אינו נהנה מהם"

"והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא ייחם לו", ופירשו חז"ל, שהטעם שהבגדים לא חיממוהו לעת זקנותו, מפני שזלזל בבגדים כאשר כרת את כנף בגדו של שאול בהיותו במערה, ולכן נענש שהבגדים לא חיממוהו, וכדאיתא בברכות ]ס"ב ע"ב[ ]שמואל א', כ"ד[: "ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט", אמר ר' יוסי ב"ר חנינא, כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם, שנאמר ]מלכים א', א'[ "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו".

ביאור הדברים הוא, שהקב"ה אמנם מוכן ומזומן תמיד לתת בשפע רב מאוצרו הגדול, אך כל זה נאמר רק למי שמכיר בטובתו של הקב"ה, וכמ"ש רש"י בפרשת בראשית על הפסוק "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח... ואדם אין", והטעם הוא שעדיין לא היה שיח בשדה ולא צמח כל עשב, מפני שעוד לא נברא האדם שהיה מכיר בטובתן של גשמים והתפלל עליהן, עי"ש. הרי שכל עוד שלא נמצא מי שמכיר בטובה של גשמים - אין הגשמים יורדין, וכך היא הנהגתו יתברך בכל.

ו"באהבת יהונתן" להגר"י אייבשיץ זצ"ל בפרשת וירא ביאר על דרך זה מה שאחז"ל, שפירורי פת בארץ הם סימן עניות, מפני שמזון שמלך מלכי המלכים הקב"ה מאכיל אותו, צריך להיות יקר וחשוב אצלנו, כמי שניזון משולחנו של המלך, ומי שאיננו מחשיב את המתנה היקרה הזו ומזלזל בה, והפירורים מתגלגלים על הארץ - גורם לכך שח"ו הקב"ה יקח ממנו את ברכתו והשפעתו וממילא הוא יהא עני, עיין שם.

וכמו כן בזה שכרת את כנף מעילו של שאול ביזה את הבגדים, ולכן נענש מדה כנגד מדה שלעת זקנותו הבגדים לא חיממוהו.

@5כריתת מעילו של שאול ע"י דוד

אולם כאשר נתבונן ברקע המעשה שדוד כרת את כנף מעילו של שאול נמצא דבר נפלא ביותר.

בספר שמואל ]א' פרק כ"ד[ מסופר איך רדף שאול אחרי דוד, וכאשר נאמר לשאול שדוד נמצא במדבר עין גדי לקח שאול שלשת אלפים איש לחפש את דוד. דוד ואנשיו ישבו בירכתי המערה, שאול נכנס לסוך את רגליו במערה מבלי להעלות על דעתו שדוד נמצא בירכתי המערה, ואז אמרו לו אנשיו, הנה ד' נתן את אויבך בידך, "ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט, ויאמר לאנשיו: "חלילה לי מד' אם אעשה את הדבר הזה לאדני למשיח ד' לשלח יד בו כי משיח ד' הוא", וישסע דוד את אנשיו בדברים ולא נתנם לקום אל שאול, ושאול קם מהמערה וילך בדרך" במעשה הזה היתה גדלות נפש שאין כמותה, שאול רדף אחרי דוד להורגו, והנה הוא היה בידו - ולא נגע בו לרעה, יתירה מזו הוא מנע בכל כחו מאנשיו לגעת לרעה בשאול, הדבר היחיד שדוד עשה הוא, שכרת את כנף המעיל אשר לשאול כדי להוכיח לו שהיה בידו להורגו והוא נמנע מלעשות זאת, וגם על כך נאמר: "ויהי אחרי כן... לב דוד אותו על אשר כרת את כנף אשר לשאול", כריתת כנף המעיל נראה מעשה גדול ביותר, אולם מדברי חז"ל נראה שדוד לא נטל בדבר זה גדולה לעצמו, ולא חשב כלל שעשה בזה דבר מיוחד, וכפי שיבואר להלן בס"ד.

@5שאול מתכוון לשם שמים או מקנא

בברכות דף ס"ב, ב' דרשו על הפסוק "ויאמר דוד לשאול למה תשמע את דברי אדם לאמר הנה דוד מבקש רעתך, הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ד' היום בידי במערה, ואמר להרגך - ותחס עליך ואמר לא אשלח ידי באדני כי משיח ד' הוא", ושאלו חז"ל למה נאמר "ותחס", והרי היה צריך לומר "וחסתי"?! ועל כך אמר ר' אלעזר, אמר לו דוד לשאול: מן התורה בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה, והתורה אמרה "הבא להרגך השכם להורגו", אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך ומאי היא, דכתיב "ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבוא שאול להסך את רגליו", תנא גדר לפנים מן גדר ומערה לפנים ממערה, ל"הסך" אמר ר' אלעזר מלמד שסכך עצמו כסוכה. סוגיא זו תמוהה מאד, אם דוד אומר ששאול הוא רודף להורגו והתורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו - אם כן מה בכך ששאול נהג בצניעות, וכי בכך ירד ממנו דין "רודף?" ביאור נפלא לסוגיא זו שמעתי מהגה"צ ר' משה טוקצינסקי זצ"ל, הרי שאול אמר ליהונתן בנו "כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תיכון אתה ומלכותך ועתה שלח וקח אתו אלי כי בן מות הוא". הדברים הללו ״71יכולים להתפרש בשני אופנים: א. קנאה קשה משאול לאדם, כאשר רואה את האחר מתחרה בו. ב. יתכן להבין שמאחר ששאול נבחר ונמשח ע"י נביא, שזהו עפ"י ד', ואם כן הוא סבור שמוטל עליו להעמיד את המלכות בידיו ולהחזיק בה בכל כחו, ״2/וכל מי שמתנגד וחותר תחת מלכותו הריהו בכלל מורד במלכות שחייב מיתה. ובזה ״tlדוד הסתפק ויש נפקא מינא גדולה בזה, אם שאול נלכד ברשת היצר של קנאה וכבוד, אין שום דרך להעמידו על האמת. אבל אם שאול מחפש את האמת, אלא שהוא סבור שמהשמים הטילו עליו תפקיד של מלך, ועליו לשמור לבל יעז איש לחתור ולמרוד במלכותו, הרי באופן כזה יש סיכוי שיוכיח לשאול שאינו מורד, ואיננו חותר כלל תחת מלכותו, ואז שאול יפסיק לרודפו.

מעתה מובנים הדברים שדוד אמר לשאול: "צניעות שהיתה בך היא שחסה עליך", דהנה מבואר ברמ"א בשו"ע תחילת סימן א' שבחלק או"ח: "שויתי ד' לנגדי תמיד", הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, כל שכן כאשר ישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, שנאמר: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ד'", מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד", עד כאן. הרי מבואר בזה שמדת הבושה והצניעות מקודם כנאמר "שויתי ד' לנגדי תמיד", וכמו כן מצינו, שקמחית זכתה לשבעה בנים כהנים גדולים, מפני שהיתה צנועה ביותר, ונתקיים בה הפסוק ]תהלים מ"ה[ "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה", שמדת הצניעות באה ממדרגה עליונה, ומתוך תחושה פנימית העומדת כביכול לפני ולפנים, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, וזוהי מדרגה פנימית נסתרת.

@5דוד מוכיח לשאול שאינו מבקש רעתו

נמצא, שבזה שדוד כרת את כנף מעילו של שאול היה משום מבחן לשאלה היסודית הנזכרת, מאחר שנוכח לראות ששאול נוהג בתוך המערה בצניעות מופלגת וסובך את עצמו בסוכה, כשהוא מוקף גדר לפנים מגדר ומערה לפנים מערה, והרי דבר זה מוכיח שהיתה בו בושה שחש את עצמו כעומד כביכול לפני הקב"ה, ואם כן בודאי כל מעשיו הם לשם שמים, ובזה שכרת את כנף מעילו יוכיח לשאול שאינו רודף אותו, שהרי היה בידו להורגו והוא נמנע מכך, דוד משוכנע שאם יבהיר את הדברים לשאול הרי שאול לא ישטום אותו ולא ירדפנו יותר, והיינו מה שאמר "ותחס עליך" צניעות שהיתה בך היא שחסה עליך, כלומר, אין מגיע לי תודה על כך, אלא הצניעות שבך היא שחסה עליך, אלמלא הצניעות היית נידון כרודף עליו נאמר: "הבא להורגך השכם להורגו", אך בצניעות שבך הוכחת שאינך כלל בגדר "הבא להורגך", אלא שצריך לפקוח את עיניך ולראות נכוחה שאינני מבקש את רעתך, והוא מה שנאמר: "ויקד דוד אפים ארצה וישתחוו, ויאמר דוד לשאול למה תשמע את דברי אדם לאמר הנה דוד מבקש רעתך, הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ד' היום הזה בידי במערה, ואמר להרגך ותחס עליך, ואמר לא אשלח ידי באדני כי משיח ד' הוא", ואחרי זה נאמר: "ויהי ככלת דוד לדבר את הדברים האלה אל שאול, ויאמר שאול הקולך זה בני דוד, וישא שאול קולו ויבך, ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה... ועתה הנה ידעתי כי מלך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל..." וכתב שם הרד"ק, ובמדרש כמו שכתבנו למעלה בפסוק ויחזק בכנף מעילו ויקרע, כי שמואל רמז לו שם, מי שיכרות כנף מעילו הוא ימלוך תחתיו, ועתה כאשר כרת כנף מעילו ידע שזה הוא שאמר לו שמואל, לפיכך אמר לו ידעתי בי מלוך תמלוך. עד כאן.

@5עונשו של דוד

העולה מכל זה, שבמעשה זה שדוד כרת את כנף מעילו של שאול, היתה גבורות נפש עילאית, שלא נגע בשאול לרעה, ואף לא נתן לעבדיו לפגוע בו, אלא השתמש רק בכריתת מעיל להוכיח לשאול שזה עתה היה סמוך לו והיה בידו להורגו, ובכך ראה שאול הן את צדקת דבריו של דוד, והן שבכך התברר לו שמן השמים הוסכם שהמלכות תתבסס ותקום בידיו של דוד.

אולם למרות זאת מצינו בחז"ל בקורת ותביעה על דוד על שזילזל בבגדים, ומשום כך נענש שלעת זקנותו כיסוהו בבגדים ולא יחם לו, כלומר שלפי גודל ערכו ורום מעלתו של דוד נתבע על כך, שלא מצא דרך אחרת איך להוכיח את ישרו וצדקותו, אולי על ידי זה שהיה נוטל ממנו משהו אחר וכיוצא, אבל לא לקרוע ולהשחית בגד, כי גם מעשה זה נחשב כזלזול במתנת שמים מפני שהיה צריך להתאמץ ולמצוא דרך להוכיח את צדקותו מבלי לפגוע ולזלזל במתנת שמים חשובה זו, על כן נענש, הרי לנו לימוד נפלא כמה צריך להוקיר ולהחשיב כל מתנה שהקב"ה נותן, ומצינו שדוד התחרט על כך שכרת כנף מעילו של שאול, וקבע על כך פרק מיוחד בתהלים ]ז'[, וכפי שנאמר שם "שגיון לדוד אשר שר לד' על דברי כוש בן ימיני, ד' אלקי בך חסיתי הושיעני מכל רודפי והצילני, פן יטרוף כאריה נפשי פרק ואין מציל, ד' אלקי אם עשיתי זאת, אם יש עול בכפי", ופירש המצודות: שגיון לדוד התפלל בזה על השגיאה שכרת כנף מעילו של שאול. אם עשיתי זאת, אם כשעשיתי את זאת לכרות כנף מעיל שאול, אם יש עול בכפי האם עשיתי עול לבזותו להעמידו מלובש מעיל קרוע כדרך הפחותים? - "אם גמלתי שולמי רע ואחלצה צוררי ריקם", - בעוד שהיה שאול איש שלומי, וכי גמלתיו אז רעה תחת טובה כאשר חשב הוא שאני לו לאויב? ואחלצה, הלא אף בעת שהיה צד עלי לרדוף אחרי בחנם על לא חמס, יקרה עוד נפשו בעיני והוצאתיו מן המיתה כי הצלתיו מיד אנשי אשר בקשו להורגו. וכמוש"כ בשמואל א', וכאמור הנה בעבור זה כרתי מעילו להודיעו זאת שהיה מסור בידי ולא שלחתי בו יד, עד כאן. והמתבאר מזה שדוד התחרט והצטער על מעשה זה וחזר עליו בתשובה והתפלל שהקב"ה יסלח לו על משגה זה, ואחרי הכל שילם על כך - "ויכסוהו בבגדים - ולא יחם לו". ודרשו על כך: "כל המבזה את הבגדים - סוף אינו נהנה מהם".

למדנו מכך, כי הצינור לקבלת השפע הוא ההכרה בטובותיו של הקב"ה, והמזלזל בטובות הקב"ה ואינו מעריכם הריהו עלול להענש שיקחו ממנו אותן הטובות. עלינו להתחזק, אם כן, ולהיות מכירי טובה ועל ידי זה נזכה להשפעות רבות ולחסדים עצומים.