וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו

טרום: הגאון רבי אהרן ישעי' רוטר שליט"א במאמר גילוי דעת ותוכחה - על המאבק המתנהל במדינת ישראל בין החילוניים לישיבות, זה חמישים שנה, אך "וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירך יעקב" בתמכין דאורייתא. וגם את הסוף מגלה התורה ואומרת "שלחני כי עלה השחר"... עלינו לעמוד במבחן ובניסיון ומי שיהי' לו זכות יזכה להחזיק את התורה! כדברי מרן החפץ חיים זי"ע

הרב א. חפץ מביא לדפוס את מאמרו של הגאון רבי אהרן ישעי' רוטר שליט"א - כפי שנכתב על ידו בימים אלו.

לאור המצב הכלכלי הקשה שאנו עומדים בו כיום, ובני תורה ובפרט ראשי הכוללים עומדים נבוכים, כי סגר עליהם המדבר, אמרתי אדברה וירווח לו, והנני לחלק את המאמר לשני חלקים (א) השקפת התורה על למוד התורה ועל החזקת התורה (ב) השקפת התורה על תומכי התורה.

 

אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל

כתוב בפרשת קרח (במדבר י"ח, כ') ויאמר ד' אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם, אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל, ותרגם אונקלוס "מתנן די יהבית לך אינון חלקך ואחסנתך בגו בני ישראל".

וכן כתב בפ' עקב (י', ט') "על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו, ד' הוא נחלתו" וכן כתב בפ' שופטים (י"ח, ב') "ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו, ד' הוא נחלתו" ובכלם תרגם אונקלוס "מתנן דיהבית לך" והדברים צריכים ביאור.

ונ"ל דמש"כ "אני חלקך ונחלתך" וכן מש"כ "ד' הוא נחלתו" מתפרש בתרתי אנפין.

א' כפשוטו ממש, כלומר "אני" או "ד'" הכוונה דבקות בעבודת השם והלמוד בתורה הקדושה, והטעם שהענין הזה נקרא "אני" או "ד'" הוא ע"פ אמרם ז"ל בזה"ק, דקודשא ברוך הוא ישראל ואורייתא חד הוא, וכן תקנו חז"ל, דהרואה חכם מחכמי ישראל, אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, מכיון שהתורה היא חלק אלוה ממעל, וכן פירש הב"ח (או"ח סימן רכ"ד) דחלק להם מחכמתו עצמותו היא חכמת התורה, שהיא כולה שמותיו של הקב"ה וכו' עיי"ש, ושוב ראיתי שכן פירש הראב"ע (בפ' עקב שם) "ד' הוא נחלתו" הכוונה כמש"כ ד' מנת חלקי וכוסי, וזו היא עבודת השם בלמוד דרכיו ע"כ.

 

ב' מש"כ "אני" או "ד'" הכוונה למתנות שנתן להם הקב"ה, ובהכרח זקוקין אנו גם לפירוש הזה, דאל"כ מה הכוונה במש"כ כאן "ויאמר ד' אל אהרן, בארצם לא תנחל וגו', אני חלקך ונחלתך" ואם הכוונה רק לחלק הרוחני, א"כ מה הוא התמורה שנותן להם במקום נחלת השבטים, אלא בהכרח דמש"כ "אני" הכוונה גם לחלק הגשמי, וכן פירש רש"י (עקב שם) דמש"כ "ד' הוא נחלתו" נוטל פרס מזומן מבית המלך.

ובאמת שניהם מתפרשין כאחד, כלומר מכיון "שאני" חלקך ונחלתך, דהיינו עבודת ד' ולמוד התורה הקדושה, לכן "אני" חלקך ונחלתך, דהיינו המתנות שנתתי לך, כי אם אין קמח אין תורה, ולא יתכן להתעסק בנחלה, וגם להיות שקוע בתורה, כמו שאמר רשב"י (ברכות ל"ה, ב') אדם חורש בשעת חרישה וכו', תורה מה תהא עליה, ויתכן לומר דבמש"כ "בארצם לא תנחל וגו' אני חלקך ונחלתך" רמז גם להנאה מלמוד התורה הקדושה, וכמש"כ האגלי טל בהקדמתו, כי עיקר מצות לימוד התורה, הוא להיות שש ושמח ומתענג בלמוד, ואז דברי תורה נקבעין בדמו, ומאחר שנהנה מדברי תורה, נעשה דבוק לתורה ע"כ.

ועיין בפ' שופטים (דברים י"ח, א'-ב') שכתוב "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי, חלק ונחלה עם ישראל, אשי ד' ונחלתו יאכלון, ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו, ד' הוא נחלתו כאשר דבר לו" והדברים נראים כפולים לכאורה, ועיי"ש במפרשים מש"כ בזה, ולפי דברינו אתי שפיר, דאע"פ שכאן ובפ' עקב כלל את הדברים במש"כ "אני" או "ד'" אבל שם פירט אותם, וזהו פירושו "אשי ד' ונחלתו יאכלון" הכוונה לקדשי המקדש ולקדשי הגבול, וכמו שפירש רש"י שם, ומש"כ אח"כ "ד' הוא נחלתו" הכוונה לעבודת ד' בלמוד דרכיו.

ועיין בספר יהושע (פרק י"ג פסוק י"ד) שכתב "רק לשבט הלוי לא נתן נחלה, אשי ד' אלקי ישראל הוא נחלתו, כאשר דבר לו" ואח"כ (בפסוק ל"ג) כפל עוד הפעם וכתב "ולשבט הלוי לא נתן משה נחלה, ד' אלקי ישראל הוא נחלתם, כאשר דבר להם" והדברים צריכים ביאור.

ולמש"כ אתי שפיר, דמש"כ בראשונה "רק לשבט הלוי לא נתן נחלה, אשי ד' אלקי ישראל הוא נחלתו" הכוונה לחלק הגשמי, ומש"כ בסוף הפרק "ד' אלקי ישראל הוא נחלתם" הכוונה לעבודת השם בלמוד דרכיו (עוד יתכן לומר, דמש"כ בראשונה "רק לשבט הלוי לא נתן נחלה" הכוונה לכהנים, ולכן מסיים "אשי ד' אלקי ישראל הוא נחלתו" הכוונה למותר האישים, ומדויק מש"כ "נחלתו" בלשון יחיד, כי קדשי המקדש נאכלין רק בירושלים, ומש"כ בסוף הפרק "ולשבט הלוי לא נתן משה נחלה" הכוונה לשבט לוי ממש, ומה שמסיים "ד' אלקי ישראל הוא נחלתם" הכוונה למעשר ראשון שניתן להם ומדויק מש"כ "נחלתם" בלשון רבים, מכיון שמעשר ראשון נאכל בכל ארץ ישראל).

 

ובדברינו מדויק לשון הרמב"ם (סוף שמטה ויובל) שכתב וז"ל, ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ד' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים רבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר ברך ד' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר אני חלקך ונחלתך, ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי עולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו, להבדל לעמוד לפני ד' לשרתו ולעבדו לדעה את ד', והלך ישר כמו שעשהו אלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהי' ד' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד המלך ע"ה אומר, ד' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי עכ"ל.

הרי מבואר בדברי הרמב"ם שכפל את שני הדברים, דבשבט לוי כתב, א' שהם חיל השם, ב' שהקב"ה זוכה להם, ומסיים שנאמר "אני חלקך ונחלתך" כלומר במש"כ "אני" כלול שניהם, וכן בכל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו אותו לעמוד לפני ד' לשרתו, ג"כ סיים בשני דברים, א' ויהי' @1ד' חלקו ונחלתו וכו'@2, ב' @1ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמש"כ ד' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי@2, כלומר ד' מנת חלקי וכוסי, זהו החלק הרוחני, אתה תומך גורלי, זהו החלק הגשמי, והדברים מאירים ממש.

היוצא מדברינו אלה שהקב"ה שלל משבט לוי כל חלק ונחלה בארץ ישראל, וכמו כן שלא יערכו מלחמה כשאר ישראל, אלא ייחד אותם לדבקות בד' ובתורתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, והבטיח להם סיפוק צרכם על ידי המתנות שצוה לכלל ישראל לתת להם, ולא רק שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי עולם, אשר נדבה רוחו להבדל ולעמוד לפני ד' לשרתו, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ד' חלקו ונחלתו, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו.

עשר בשביל שתעשר

ולכלל ישראל צוה הקב"ה לתמוך בשבט לוי ואמר להם "עשר תעשר" ופירשו חז"ל (תענית ט'-א') עשר בשביל שתתעשר, ואע"פ שאסור לנסות את השם, כאן המקום היחיד שהתיר לנסות, ואמר להם על ידי הנביא מלאכי (ג') "הביאו את כל המעשר את בית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני בזאת אמר ד' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" וראיתי בשם חת"ס, דכשאמרו חז"ל עשר בשביל שתתעשר, נכלל בזה גם מה שאמרו באבות (פ"ד, מ"א) איזהו עשיר השמח בחלקו, כלומר דכשאמרו חז"ל, שמכח המעשר זוכה לעשירות, הכוונה שמתברך גם במדה הזאת, דהיינו שמסתפק בחלקו, וזהו פסוק מפורש במלאכי ג' "הביאו את כל המעשר את בית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ד' צבקות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" אמר רמי בר חמא אמר רב, עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, הרי מבואר ומפורש, דמי שנותן מעשרותיו, איננו נכלל במי שיש לו מנה ורוצה מאתים, אלא שמח בחלקו ואומר די.

ונראה לי להביא ראיה לדבריהם, ממה שאמרו במדרש, וזה לשונם, בוא וראה כמה גדול כח המעשר, שהרי לא נתעשרו האבות אלא בשביל המעשר, אברהם דכתיב "ויתן לו מעשר מכל" וכתיב "וד' ברך את אברהם בכל" בזכות "מעשר מכל", יצחק דכתיב ביה "וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ד'" ואמרו חז"ל שאומד זה למעשר היה, כי לא יתכן כפשוטו, דהלא אין הברכה מצויה בדבר המנוי, אלא ודאי לעשר מדד, וכתיב "ויברכהו ד'" יעקב דכתב "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" וכתיב ביה "כי חנני אלהים וכי יש לי כל" בזכות אותו מעשר ע"כ.

והנה אם נתבונן בדבר, הרי נראה שכל אחד מג' האבות נתברך גם במדת ההסתפקות (א) אברהם אבינו, שאמרו עליו חז"ל (אבות פ"ה מי"ט) שיש בו "עין טובה" ופירש שם הרמב"ם, דעין טובה היא מדת ההסתפקות (ב) יצחק אבינו, דכתיב ביה "ויברכהו ד'" ופירש שם הספורנו דהכוונה למה שנאמר "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" דהיינו מדת ההסתפקות (ג) יעקב אבינו, דכתיב ביה "כי חנני אלהים וכי יש לי כל" ופירש שם רש"י "כל ספוקי", והכוונה למדת ההסתפקות.

ביסוד הברכה

כתוב במלכים (א' י"ז) כשהיה רעב בארץ, והיה גם בעיר צרפת שעל יד צדון אלמנה ובנה, והיה להם קמח ושמן מספיק לסעודה אחת לה ולבנה, ובא אליהו הנביא ואמר לה שהיא תתן לו עוגה קטנה בראשונה ואח"כ לה ולבנה, ואז כד הקמח לא תכלה, וצפחת השמן לא תחסר, ותלך ותעשה כדבר אליהו ותאכל היא וביתה שנה שלימה, כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר.

הרי אנו רואים בכדי שתחול הברכה בכד הקמח היתה צריכה קודם כל לתת לנביא, ומה שנשאר חל בו הברכה, והממשלה כהיום עושה בדיוק הפוך, מקודם קוצצת בבני תורה, ואת השאר משאירה לעצמה, וא"כ איך תחול הברכה?

וכן אנו מוצאים אצל יחזקיהו המלך (בדברי הימים ב', ל"א) כתוב, ויעמד יחזקיהו את מחלקות הכהנים והלוים על מחלקותם איש כפי עבודתו וגו' לשרת ולהודות ולהלל בשערי מחנות ד' וגו', ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ד' (כלומר כשלא יהיו טרודים בפרנסתם, יחזקו בתורת ד' - מצודת דוד) וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש וכל תבואת השדה ומעשר הכל לרוב הביאו, ובני ישראל ויהודה היושבים בערי יהודה גם הם מעשר בקר וצאן וגו' הביאו ויתנו ערמות ערמות וגו' ויבאו יחזקיהו והשרים ויראו את הערמות, ויברכו את ד' ואת עמו ישראל, וידרוש יחזקיהו על הכהנים והלוים על הערמות, ויאמר לו עזריה הכהן הראש לבית צדוק, מהחל התרומה לבוא בית ד' אכול ושבוע והותר עד לרוב, כי ד' בירך את עמו והנותר את ההמון הזה (כלומר מעת שהתחילו להביא התרומה היה לנו מהם לאכול ולשבוע ועוד נותר מהם עד לרוב, כי נתברכו התבואות ומרובים התרומות - מצודת דוד) ע"כ, הרי אנו רואים שהתבואות נתברכו בגלל התרומות.

 

מגלגלין זכות על ידי זכאי

וסיפר לי הרב (כוונתי למרן הרב מפוניבז' זללה"ה) שבפעם הראשונה כשהוא נסע לארצות הברית לאסוף כספים למען הישיבה. נכנס להפרד ממרן החפץ חיים זללה"ה, ואמר לו מרן החפץ חיים "שהעולם חושב שמי שהוא בריה מצליח לאסוף כספים ומי שהוא ביש מזל איננו מצליח, ואני איננו סבור כך, אלא כתוב בתורה (דברים ל"א, כ"א) "כי לא תשכח מפי זרעו" כלומר הובטחנו מפי הקב"ה שהתורה לא תשכח מפי זרעו, ויש לנו כלל מגלגלין זכות על ידי זכאי, כלומר כל תפקידך הוא להיות זכאי, ואם תהיה זכאי הרי תצליח ויגולגל הזכות על ידך.

על משקל זה אני פונה לראשי הכוללים, אין זה מן החכמה לקצץ מהתמיכות בגלל הממשלה, הלא כתוב "לתת מנת הכהנים למען יחזקו בתורת ד'" ומכלל הן אתה שומע לאו, ועליכם מוטל האחריות, הלא הוא פסוק מפורש (בנחמיה י"ג, י') שנחמיה אומר "ואדעה כי מניות הלוים לא נתנה ויברחו איש לשדהו הלוים והמשוררים עושי המלאכה, ואריבה את הסגנים ואמרה, מדוע נעזב בית האלקים, ואקבצם ואעמודה על עמדם, וכל יהודה הביאו מעשר הדגן והתירוש והיצהר לאוצרות, ואוצרה על אוצרות שלמיה הכהן וגו' כי נאמנים נחשבו, ועליהם לחלוק לאחיהם, זכרה לו אלקי על זאת וגו' ע"כ, הרי אנו רואים שבזמן נחמיה כשהפסיקו את התמיכה בכהנים והלוים ויברחו איש לשדהו, ובא נחמיה וירב את הסגנים, הלא הם ראשי הכוללים, - עת נסיון היום, וחייבים לאזור כח.

וסיפר לי אחד מיקירי ירושלים, שמרן החזון איש זללה"ה כידוע התנגד לזרם הרביעי בגלל שלקחו מאה אחוז מהממשלה, והיה סבור שגם החינוך שם איננו במאה אחוז, ואמר שאם לא היו לוקחים מהממשלה את מאת האחוזים, הרי מכח ההבטחה של כי לא תשכח מפי זרעו, הקב"ה היה מעיר את רוח נדיבי עמנו והיו תומכים במדה מרובה בחינוך התורני, ואז היה גם החינוך במאה אחוז, ועל משקל זה אני אומר לראשי הכוללים, אל יפול רוחכם, היות שהובטחנו כי לא תשכח מפי זרעו, אין ספק אצלי שהקב"ה שלח את ברכתו לנדיבי עמנו, וישראל נתבעים ונותנים.

 

 

 

וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו

בשולי מאמרי הרי כל מה שמתרחש היום הוא בשורה מעודדת בשבילנו, כתוב אצל יעקב אבינו (בראשית ל"ב, כ"ו) "ויאבק איש עמו עד עלות השחר, וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירך יעקב" וכתב מרן הגאון רבי אלחנן בונם וסרמן זללה"ה הי"ד בספרו "עקבתא דמשיחא" יעקב הוא עמוד התורה, איש הוא סמאל, משמע כי בימי עקבתא דמשיחא תתאבק הטומאה עם למוד התורה, ויגע בכף ירך יעקב, הכוונה לתמכין דאורייתא, תמיכה בלומדי תורה לאפשר לה ללמוד מתוך הרחבה ומנוחה ע"כ.

ועל משקל זה ברצוני להמשיך, "וירא כי לא יכול לו" יותר מחמשים שנה נאבקת הציונות עם בני הישיבות לבטל אותם ח"ו, וירא כי לא יכול לו, הלא אדרבה כאשר יענו אותו כן ירבה, ויגע בכף ירך יעקב, על כן החליטו להפסיק את התמיכות בחשבם שבגלל זה יצליחו לבטל את למוד התורה ח"ו, והטעם שהצליחו לנגוע בכף ירך יעקב, נראה לי בגלל גיד הנשה, כלומר על פי מה שכתב הש"ך על התורה, שיש באדם שס"ה גידים כמנין שס"ה ימים בשנה, וכל יום שולט גיד אחר, וביום תשעה באב שולט גיד הנשה וכו' עיי"ש מש"כ בזה, ויתכן לומר שזהו שפגע הטעם בו ביום הזה, בגלל שיש בו איסור ללמוד תורה, ויתכן שזהו גם הטעם שהצליחו לפגוע בנו. ולכן העצה כהיום כמו שכתב הב"ח בהלכות חנוכה, דבגין שהתרשלו הכהנים בעבודתם ולכן ניטל מהם העבודה, והתיקון היה שמסרו את נפשם, גם בזמננו אנו התיקון הוא למסור את נפשינו למען למוד התורה, ואין ספק שיעקב הוא המנצח, הלא האיש מבקש ממנו "שלחני" משמע שיעקב ניצח, ואומר לו שלחני כי עלה השחר, כחו של סמאל הוא כמו גנבים אשר בלילה כוחם, אבל כשעולה השחר חייבים להסתלק מן העולם, שלחני כי עלה השחר, כי הגיע זמני לומר שירה, דהיינו כשהס"מ יהיה מנוצח על ידי יעקב אז הוא גומר את תפקידו ואומר שירה, ובשבילנו היא בשורה מעודדת, אנחנו סמוכים כבר לעלות השחר.