כל טובה במצבנו החומרי תתקיים, רק אם תהיה מכוונת כפי התורה והמצווה

הגזירות הכלכליות המונחתות על הציבור החרדי ועולם התורה בשנה האחרונה, הביאו יהודים רבים לטכס עצה כיצד להתמודד עם המגמות המרושעות של השלטון. בשבוע שעבר, התפרסמה כתבה בעתון הכלכלי "גלובס" שדיווחה על יוזמה שנקטו כמה יהודים חרדיים, על דעת עצמם. הללו הקימו אירגון בשם "פת לחם" שירכז וייזום פעולות מחאה נגד הגזירות הכלכליות, כאשר הכוונה לארגן הפגנות של כל חלקי הציבור בישראל, חרדים וחילונים, החשים נפגעים מהצעדים הכלכליים.

לצורך ביצוע הפעילות הזו, נכתב באותה כתבה, נפגשים אותם יהודים חרדיים עם גורמים מחוגי השמאל והתנועה הקיבוצית, כנראה מתוך כוונה לעורר את "הרגש הסוציאליסטי" שבהם, למלחמה נגד המגמות "הקפיטליסטיות" של הממשלה.

נראה, כי פעולות ברוח זו נובעות מטעות בסיסית בניתוח הרקע לגזירות, וממילא - הדרכים שבאמצעותן יש להתמודד ולהיאבק נגד ההחלטות המרושעות.

 כפי שכבר נכתב בשנה האחרונה, הצעדים הממשלתיים אינם נובעים מ"שיקולים כלכליים" גרידא, אלא מאובדן רגשי הרחמנות והחמלה היהודיים, ומשנאה כבושה וגלויה ללומדי התורה ויראי ד'. בענינים אלה, כל פורקי העול והכופרים למיניהם שווים לרעה, גם אם רק חלקם מצאו לנכון לבטא זאת באופן אקטיבי, כמי שחושפים בגלוי את שאיפותיהם הנלוזות.

הגישה הנוקשה והנעדרת כל רגש חמלה אנושית, הולמת את רוחה ואופיה של ממשלה זו, שהוקמה על תשתית אנטי-יהודית, המתנכרת לכל דבר שבקדושה. זמן קצר לאחר הקמת הממשלה הרעה הזו התברר, שהדבר נותן את אותותיו גם במדיניות הכלכלית. כבר נכתב רבות כיצד מצא השלטון דרכים יצירתיות לפגוע בענייני הדת, במסווה של "הצלת המשק" ו"רפורמה כלכלית". אך הפגיעה בשכבות החלשות מלמדת אותנו, כיצד הגישה האנטי-יהודית מתבטאת גם בראיה האכזרית הכללית, לפיה "הפרודוקטיביות" הינה ערך עליון שעומד מעל לכל. אין מידת רחמים, לא חסד ולא צדקה. מי שחלש - שיפול.

לעומת המערכת העניפה של סיוע הדדי המוכרת בין שומרי תורה, התופעה של ניכור לקשיי הזולת, הינה חלק בלתי-נפרד מחיי היומיום של הציבור החילוני על כל רבדיו, גם בקרב השכבות הבינוניות והנמוכות, בינן לבין עצמן. הדבר נובע מהלך הרוח של "איש איש לנפשו" וקיעקוע תחושת האחריות והערבות ההדדית, שנחשבה בעבר כמאפיין מהותי של עם ישראל לדורותיו.

יהודי שומר תורה הלומד מינקותו דיני נזיקין והלכות ממונות, ויודע עד כמה יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, ואיזו חובה מוטלת לדאוג לזולת ולמנוע ממנו נזק והפסד, כמו גם חובת עשיית צדקה וגמילות חסדים - חי כמי שבעורקיו זורמת ערבות הדדית שורשית, הרבה מעל ומעבר לכל "סולידריות חברתית" מדומה.

משום כך הציבור החרדי כ"כ מודאג מהגזירות הכלכליות. בעוד כל אזרח ממוצע חושב רק על חשבון הבנק שלו, יהודי חרדי חושב מיד גם על הקשיים שיגרמו לכל סביבתו, וכואב לא רק את כאבו שלו בלבד. התגובה האוטומטית של כל אחד מאיתנו היא: מה תעשה משפחה פלונית, מה יעשה כולל זה או אחר.

זו הסיבה לדאגה העמוקה הניכרת בתוכנו וזה גם סוד כוחנו. ציבור כה מלוכד שניחון ב"סולידריות חברתית" אמיתית - בכוחו לעמוד בכוחות משותפים נגד הקמים עליו לכלותו, וכן לטכס עצה כיצד להסתייע זה מזה גם בזמנים הקשים ביותר.

כל זה מציב סימני שאלה על האפשרות לגייס גורמים חילוניים מובהקים למאבק משותף עם הציבור החרדי, אפילו כשמדובר בנושא כלכלי-חברתי, שבו, לכאורה, ניתן למצוא איזה "מכנה משותף".

רבותינו הנחילו לנו שכל מי שאין לו אחריות כלל-ישראלית ששורשיה בתורה הק' ואינו מבין כי יסוד קיומנו כעם הוא לימוד התורה ושמירתה - לא יוכל להיטיב עם כלל ישראל גם בתחום החומרי. הן על כך ניטש בשעתו ויכוח מר, עם הקמת התנועה הציונית. היו יהודים שומרי מצוות, שביקשו לשתף פעולה עמהם, בטענה כי לא מדובר בפעילות רוחנית ותרבותית, אלא אך ורק בדאגה חומרית וקיומית ל"מקלט מדיני".

אותם גורמים טעו פעמיים. ראשית, רבותינו ראו בעיני הבדולח שלהם, שכל מטרת הציונות היא אידיאולוגית, לעקור התורה מעם ישראל; הנושא המדיני ושאלת ארץ-ישראל, היו רק אמצעים בדרך להגשמת המטרה האמיתית של תרבות אנשים חטאים.

מלבד זאת, הורונו גדולי הדורות, שגם בנושאים חומריים אי אפשר לסמוך עליהם. כי המבקשים לעקור את התורה, "זה יביא גם כן שלא יקלעו אל המטרה להטיב לעם ישראל במצבו החומרי, אחרי כי עם ישראל והתורה הקדושה אחד הוא וקיום התורה והמצוות הוא חיינו ושרידתנו, וכל טובה במצבנו החומרי תתקיים רק אם תהיה מכוונת כפי התורה והמצווה". )מכתב מרן הגר"ח מבריסק זצוק"ל(.

 לכן קשה לסמוך גם על אלה שמניפים את הדגל החברתי, כאשר "ערכים הומאניסטיים" גרידא מדריכים אותם. עובדה היא, שכל אלה הדואגים לעני ולדל, מוכנים להעלות על סדר היום את הקשיים הכלכליים בכל המיגזרים - מלבד בציבור החרדי ועולם התורה. כי גם בעידן שבו הכל נזהרים מגזענות ומכל ביטוי של שנאת הזר והשונה - אנו נחשבים לגביהם כזרים ונכרים, ו"זו הבעיה שלהם בלבד".

יש להזכיר, כדוגמא, כי אותה אומה שחרטה על דגלה "שיוויון לכל", והטיפה לסוציאליזם, לדאגה לחלשים, לציבור הפועלים וכו' - היא היא אשר פעלה לדיכוי היהדות בצורה הגרועה ביותר. כך נהגו גם ממשיכי דרכם, בתנועה הקיבוצית ובמפלגות הפועלים למיניהן, שבד-בבד עם ערכי הסוציאליזם והרווחה לכל, פעלו לעקירת הדת בכל כוחם.

קשה למצוא אפוא בסיס לשיתוף פעולה עמהם, גם ב"נושא נקודתי" וב"תחום ספציפי". בודאי לא כאשר מבקשים אנו להתגונן מול המלחמה שהוכרזה עלינו, ויסודה בשנאת הדת. כי אין מכנה משותף ואין קונסנזוס מאחד בנקודות החשובות ביותר - הנוגעות לקיום עם ישראל - וממילא אין סיכוי ליוזמות משותפות גם סביב המאבק על פת לחם.