לא ניתנה תורה - אלא לאוכלי המן
שנה קשה נוספת חלפה עלינו, ועוד מעט קט, תגיע עת הסיכומים בכל התחומים
והנושאים. לנו, בני הציבור החרדי, היתה זו שנה קשה ביותר, הן רוחנית והן גשמית. מה
עוד שלדידנו, הרוחניות והגשמיות תלויות לא אחת זו בזו, שהרי "אם אין קמח אין
תורה". ממשלה רעה זו, שכרתה קשר-של-רשעים עם כנופיית השטנה מ'שינוי', שמה לה למטרה לפגוע בפת לחמם של עמלי תורה
ומוסדותיהם, כדי לעקור תורה מישראל. התמיכות העלובות שהוענקו עד כה על ידי ממשלות
ישראל לעולם התורה - מול המיליארדים הנשפכים כמים על מוסדות הסכלה, תת-תרבות
וספורט - היו לצנינים בעיניהם של רודפי היהדות, ואת מעמדם החדש במרכז המפה
הפוליטית, ניצלו כדי להכות בכיסו של הציבור החרדי. העובדה שאגב
כך, קרסה כל המערכת החברתית הסוציאלית שמדינת ישראל בנתה בעמל כה רב, היתה לדידם
מחיר סביר וראוי, ובלבד שלומדי התורה יקרסו תחת העול הכלכלי הכבד.
תורה - כך מפורסם בשמו של מרן הרב מפוניבז'
זצוק"ל - לא בונים ומחזיקים בכסף, כי אם במסירות נפש. רוב מנהלי מוסדות
התורה, לא הרימו ידיים מול גזירות אלו, ושינסו מותניים כדי להמשיך ולקיים את לומדי
התורה. גם אם פה ושם היתה פגיעה בכמה וכמה מוסדות תורה, הרי ש'בגדול',
עולם התורה עומד איתן גם מול ממשלת רשע זו. בני התורה חשים קיצוצים פה ושם, ככורח
בל יגונה לנוכח הירידה הדרסטית בהיקף התמיכות הממשלתיות, אבל קול התורה ממשיך
לפכות במלוא עוזו.
כשהחל גל הגזירות הקשות, והיו שחששו מפני קריסת מוסדות התורה, הבאנו בעיתון
באחד מימי השבוע, דברים נרגשים שכתב רבן של ישראל מרן הגאון רבי חיים עוזר
זצוק"ל, בעקבות גזירות הבולשביקים על לומדי התורה. אחד מקוראינו החשובים,
שיגר איגרת אל העיתון וטען כי דברי חיזוק ועידוד נשגבים שכאלה, מן הראוי שימצאו
מקום בולט יותר מעל דפי העיתון, ולפיכך נפרסם פעם נוספת את הקטע מאיגרתו. במכתב
גלוי שפירסם בשנת תר"פ ופורסם בקובץ
"תבונה" שיצא בקובנה בשנת תרפ"ד, כותב מרן הגרח"ע:
@1"עבודה לא קלה היא התייסדות
חדרים ותלמודי תורה. לא בנקל להשיג האנשים הראויים לעמוד בראש המוסדות. גם סכומים
גדולים ועצומים דרושים לזה. עבודה רבת אחריות היא החינוך לבני הנעורים בימינו אלה.
ובייחוד כאשר האורב יושב בחדר, רבו המתחרים התועים ומתעים להטות מדרך התורה, אשר
רצונם לבער את הקודש מן הבית... אבל הידיעה ממצב השעה, שעת חירום וסכנה לחינוך,
תחייבנו להשקיע כל עמלנו, לעבוד בכל חום לבבנו בחירוף נפש, לעזוב חיי שעה בגלל חיי
עולם, זאת התורה מורשת אבות אשר אבותינו מסרו נפשם עליה, ועלינו להגן בכל עוז על
לימוד התורה ממקורה, מבצר עוז ליהדות ולאומה. והנה, במשך ימי עמנו, כבר ניסו
אויבינו מבית ומבחוץ לסתום בעפר את מקוה ישראל וחשבו כי עלה בידם לעקור משורש את
ישראל ותורתו. אבל טעו בחשבונם. תורת ישראל איננה מקוה מים, מעיין חיים היא, אשר
אם סביב שתו עליה, הנה היא בוקעת ויורדת ותעשה דרכה גם בארץ מתחת, ופתאום מעפר אחר
תצמח, והנה היא בוקעת ועולה ומימיה ירומו וישובו להחיות עם רב..."
בעת הקשה הזו, כאשר חרב הקיצוצים ממשיכה לאיים, וגם אם פה ושם, בשל אילוצים
פוליטיים, זורקת ממשלה זו כמה 'עצמות' לעבר הציבור החרדי, מן הראוי לדעת כי אותם
פוקרים היושבים על הברז התקציבי, אינם עושים כל טובה לעולם התורה, במתן התקציבים.
נהפוך הוא, אם יש להם זכות קיום כלשהי, הרי זה בזכות אותה נתינה מועטה להחזקת
התורה. כי קיום התורה מובטח בין אם יתנו ובין אם לאו, וגם אם יש קשיים פה ושם, הרי
הם נועדו לחיזוק האמונה, כי לא מפיהם אנו חיים, כי אם מפי נותן התורה.
@9מפרשת התוכחה אותה נקרא השבוע, יכולים אנו ללמוד כי לעתים, דווקא המחסור
וההיעדר, הם הדרך לחיזוק האמונה והדביקות בהשי"ת, להכיר ולדעת כי הבטחתו לבל
תשכח תורה מישראל, אינה תלויה במצבים פוליטיים אלו ואחרים.
הגמרא במסכת יומא )דף ע"ו( מספרת: תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי,
שאלו את רבם: "מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה?" השיב להם על
כך רשב"י: "אמשול לכם משל למה הדבר דומה,
למלך בשר ודם שיש לו בן אחד ופסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני
אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום. אף
ישראל מי שיש לו ארבעה וחמישה בנים והיה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר, ונמצאו
כולם מתים ברעב. נמצאו כולם מכוונים את לבם לאביהם שבשמים".
על דבריו אלו של רשב"י תמה מרן הגה"צ רבי איצל'ה בלאזר
זצוק"ל )מגדולי תלמידיו של אבי תורת המוסר מרן הגאון רבי ישראל מסלנט זצוק"ל, בספרו "כוכבי אור"(: בפרשת
התוכחה אותה נקרא השבת, נאמר בין צ"ח הקללות שנמנו בה: "והיו חייך
תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך". רבותינו במסכת מנחות )דף קג:( ביארו את דברי הקללה באומרם: "והיו חייך תלויים לך
מנגד - זה הלוקח תבואה משנה לשנה. ופחדת לילה ויומם - זה הלוקח תבואה מערב שבת
לערב שבת. ולא תאמין בחייך - זה הסומך על הפלטר". רש"י שם מבאר:
"הלוקח תבואה משנה לשנה - שאין לו קרקע לזרוע והיינו חייו תלואים, שאינו יודע אם יהיה לו מעות לשנה הבאה".
לפי ביאורו של רש"י, נמצא כי משמעות הקללות שבפסוקים אלו, היינו חוסר
הוודאות בו שרוי האדם. מנקודת הנחה שדברי התוכחה הנאמרים בפסוק זה הולכים מהקל אל
הכבד, משמעות הדבר כי אדם השרוי בחוסר ידיעה על העתיד, אפוף הוא בחששות כבדים
וחוסר מנוחה. מי שיש לו תבואה בשנה זו, אך אינו בטוח אם תהיה לו תבואה בשנה הבאה,
הרי דואג הוא כל העת על העתיד. חמור ממנו מצבו של הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת,
שכל ביטחונו הוא בסיפוק מזונותיו לשבוע הקרוב, אך אין הוא יודע כיצד יתפרנס בשבוע
שלאחר מכן. המצב הגרוע מכל הוא של הסומך על הפלטר, היינו אין בידו תבואה לא לחודש
ולא לשבוע, אלא מדי יום קונה הוא את לחמו מהנחתום, בלי להיות בטוח אם יהיו בידו
מעות לקנות לחם ביום המחרת, או שמא הנחתום לא יאפה לו את לחמו.
נמצא מדברי התוכחה הללו, כי הקללה הגרועה ביותר היכולה לבוא על האדם, היא
חוסר הוודאות באשר ללחם שיהיה לו ליום המחרת. אדם שיש לו פת לחם ליום אחד בלבד,
והוא שרוי בחוסר ידיעה מה ילד יום, הרי אפוף הוא דאגה, חרדה וחשש כה כבד, עד
שהתורה מגדירה את מצבו - "ולא תאמין בחייך". נמצא אפוא - תמה רבי איצל'ה בלאזר - כי בני דור המדבר, אשר ירד להם מן ליום אחד
בלבד, והיו דואגים - כדברי רשב"י הנ"ל - שמא
לא ירד מן למחרת ונמצאו בניהם מתים ברעב, היו שרויים במצב הקללה החמור ביותר.
היתכן כי השי"ת נתן לדור המדבר את הקללה החמורה המופיעה בפרשת התוכחה?
ברם, דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. רבותינו במסכת סוטה )דף
מ"ח( שופכים אור על תמיהה זו. בברייתא המובאת שם נאמר: "תניא, רבי
אליעזר הגדול אומר, כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני
אמנה". היהודי המאמין, אינו דואג מה יאכל למחר, כי שם הוא בהשי"ת את
מבטחו, ביודעו כי הוא נותן לחם לכל בשר, ואל לו לדאוג את דאגת המחר. מי שיש בידו
פת ודואג הוא מה יהיה למחר, הרי זה מקטני אמונה.
נמצא לפי זה, כי המאמין השלם באמונתו, גם אם נותן לו השי"ת את פרנסתו
רק לאותו יום ותו לא, ואין הוא יודע מאין יתפרנס למחרת, אין זה בגדר קללה אצלו
כלל. שהרי אין הוא דואג כלל וסמוך ובטוח בו בהשי"ת הזן ומפרנס מקרני ראמים
ועד ביצי כינים, כי ימציא לו למחרת את פרנסתו ולא יחסר לו מזון. אדרבה, מצב זה
ברכה הוא בשבילו, כיוון שמחזק הוא את הקשר בינו לבין קונו. בהרגישו בעליל כי חייו
תלויים בבורא יתברך, משעבד הוא את לבו לאביו שבשמים ובכך קונה קניין של שלמות
בנפשו.
אגב, ידוע הסיפור על מרן הרב מבריסק
זצוק"ל, אשר שהה בוורשה בפרוץ מלחמת העולם השנייה )היום לפני 56 שנים
בדיוק!(, ובשל המצור על העיר היה מחסור גדול במזון. אך דרכו של מרן זצוק"ל
היתה לאכול בכל יום כל צרכו, ולא להשאיר כלום למחרת, בהיותו בוטח בהשי"ת
שימציא לו מזונו למחרת. בליל ערב יום כיפור, החליט מרן הגרי"ז,
שמכיוון שהוא מצווה למחרת לאכול, הרי שאין לסמוך על ביטחון בנוגע למצווה ולפיכך
השאיר כזית לחם למחרת. והנה בבוקר דפק על הדלת אדם אחד שהיתה לו מאפיה בוורשה,
ומאחר ששמע כי מרן הרב מבריסק נמצא בעיר, חשש שלא יהיה
לו מה לאכול, ולכן אפה כמה חלות ובישל סיר של דגים וסיר של לפתן, אלא שבדרכו אל
מרן הרב מבריסק, מרוב בהלה נפלו לו הדברים שהכין. או אז
אמר מרן זצוק"ל אל בנו הגרי"ד זצ"ל כי
טעה בכך שהשאיר כזית לחם מאתמול, ואף שהיה זה לדבר מצווה. לולי היה משאיר את הלחם
מאמש - אמר מרן זצוק"ל - לא היו אובדים המאכלים שהכין לו אותו אופה, והיה לו
מזון ברווח גם למחרת... )מתוך הספר "עובדות והנהגות לבית בריסק"(.
רק מי שהוא מקטני אמנה, ודואג כל העת מאין יבוא לחמו - גם כאשר יש לו פת
בסלו - הרי לדידו מצב מעין זה, הוא קללה חמורה שאין כדוגמתה. אדם זה, החש כי כאשר
אין לו פת בסלו הרי חייו תלויים לו מנגד, אין פלא כי לא יאמין בחייו. לפיכך, דברי
התוכחה הנאמרים לכלל ישראל בעת הגיעו למצב בו "והיה אם לא תשמע בקול ד'
אלוקיך לשמור ולעשות את כל מצוותיו וחוקותיו אשר אנכי מצוך היום", אין פלא כי
כאשר אין בידו פת אלא ליום אחד, הרי קץ הוא בחייו עד שאינו מאמין בהם. לעומת זאת,
דור המדבר, דור דעה, אשר ראו עין בעין את השי"ת, מופתיו
וניסיו - לדידם, המצב בו היו תלויים מדי יום ביומו במן
היורד להם מן השמים, היה ברכה מאין כמוה, כי בכך היתה מתחזקת אמונתם והקשר בינם
לבין הבורא יתברך. לא יפלא אפוא, מה שאמרו חז"ל )מכילתא פרשת
"בשלח"(: "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן", כי רק כלל ישראל,
אשר שעבדו את לבם לאביהם שבשמים בשלמות, בהיותם תלויים בו כל העת במזונם היומי,
ויראתם ואמונתם היו בדרגה הגבוהה ביותר, היו ראויים לקבלת התורה, הדורשת מהאדם
אמונה ויראה בשלימות.