קול הגשמים הולך מסוף העולם ועד סופו ואסון העולם הוא שכבדה אזנם של הבריות משמוע!

כי "גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה, וכיום שנבראו בו שמים וארץ", ואמרו עוד על יום הגשמים, "שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו"; והדברים לכאורה נפלאים מאד להבין, כי הלא הגשמים הם דבר שבטבעו של עולם מששת ימי בראשית, כי "אד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" ועצירתם היא דבר שכנגד טבע העולם, והיא באה בתור עונש מן השמים על חטאי האדם, כאמור "ועצר את השמים ולא יהיה מטר", ומה היא איפוא גדולתו של יום הגשמים?

אבל הנה אמרו ז"ל עוד על הגשמים, כי "שלשה קולות הולכים מסוף העולם ועד סופו והבריות ביניהם ואינן שומעות כלום, ואלו הם: היום, והגשמים, והנפש בשעה שהיא יוצאת מן הגוף", כי בשם "גשמים" כיונו חכמינו ז"ל להשפעתו של השי"ת בכלל, שהוא משפיע בחסדו לעולם כולו ולבריותיו מידו הרחבה והמלאה. וקראו חכמינו ז"ל להשפעה זו בשם "גשמים", להורות, כי כשם שהמפתח של גשמים הוא בידו של השי"ת לבדו, ואם יחרה אפו "ועצר את השמים" או "ולא יהיה מטר", ושוא תחבולות אנוש למצוא מפתח לגשמים, האדם יוכל רק לחרוש ולזרוע את שדהו, ואחרי כל עבודתו בשדה עליו לשאת עינו למרום ולצפות לחסדי שמים, שיתן לו ד' את מטר ארצו בעתו, ורק אז תתן לו האדמה את יבולה. ובאין מטר אין חריש ואין קציר. וכמו שהגשמים הם בידו של הקב"ה, כן המה כל יתר ההשפעות שבעולם, וכל מה שלא יעשה האדם, בין בעבודתו ובין במסחרו וקנינו, הנה הצלחת מעשהו תלויה בברכת שמים, כאמור "ברכת ד' היא תעשיר", על האדם רק לעשות מעשהו, והברכה היא בידי שמים, ועל זה נאמר "וברכך ד' אלקיך בכל אשר תעשה", ואם ימנע ד' את ברכתו ממנו, אז כל פעולותיו מאפס, ולא תועיל לו כל השתדלותו, כאמור "והיא לא תצלח".

זוהי דרך התורה. אבל הנה "אולת אדם תסלף דרכו", לתלות את הצלחת מעשהו רק בכחו ובעוצם ידו, ומזה לכל הרעה שבעולם תוצאות, כי הוא גוזל וחומס וחוטא לשמים ולבריות, בהתפארו בלבו לאמר, כי רק חכמתו וחריצותו הן שעמדו לו לעשות חיל. והתורה מזהרת ואומרת, "השמר לך פן תשכח וגו', פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ד' אלקיך וגו', ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

זכירת עיקר זה, שרק ד' הוא הנותן כח לעשות חיל, היא יסוד האמונה בהשגחתו הפרטית ית"ש, ושכחת הדבר הזה היא ראשית כל חטאת. ולמען העמידנו על יסוד נכון זה, כינו חכמינו ז"ל את השפעת הטובה בכלל, שהשי"ת משפיע לבריותיו בשם "גשמים", להביננו בזה בינה, כי כשם שהגשמים הללו המפתח שלהם הוא ביד הקב"ה לבדו, כן המה כל ההשפעות שבעולם, שביד הקב"ה לבדו הן. וזהו שאמרו "שהגשמים קולם הולך מסוף העולם ועד סופו", כי הם קוראים בקול גדול אדיר וחזק, "להודיע לבני האדם גבורותיו" של הקב"ה, שהוא "יושב וזן את כל העולם כלו מקרני ראמים ועד ביצי כנים", ולו חכמו ישכילו זאת בני האדם, לשמוע את קול הגשמים, כי אז כבר היה מתמלא דבר ד' על העתיד. אלא שזהו אסון כל העולם, "שהבריות ביניהם ואינן שומעות כלום", כי כבדה אזנם משמוע ועי"ז תמלא כל הארץ חמס!

ואולם אם רק יטה האדם אזנו, לשמוע את קול ד' הקורא מתוך הגשמים, אז ילמוד על ידם לדעת את ד', כי "גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכיום שנבראו בו שמים וארץ", כי כמו שהתורה מלמדת את האדם את דרכי האמונה בד', וכשם שהשמים והארץ מספרים כבוד ק-ל, כן הוא גם יום הגשמים, המכריז על גבורותיו של הקב"ה, שהוא "מכלכל חיים בחסד". והנביא מבטיחנו בשם ד', כי עוד יבוא יום, אשר "אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה", לראות נכוחה ולשמוע את קול הגשמים, אז "לא ירעו ולא ישחיתו, כי מלאה הארץ דעה את ד'".