
"שוועת עניים אתה תשמע, זעקת הדל תקשיב ותושיע"
מתחת לקו הדמיוני, מתקיימת מציאות מוחשית מאוד. מתחת לקו שאינו אלא משל, מתקיים נמשל עגום מאוד. "קו העוני" חוזר לכותרות אחת לתקופה ומעורר מהומה, ואז הוא נמוג אל שגרת היומיום האזרחי - כאילו מאומה לא ארע. הזעקה הבוקעת משם, אינה זוכה למענה.
הכותרות בתקשורת עוכרות את שלוותו של ההמון הנינוח: "מספר העניים
בישראל - מליון ושלוש מאות אלף". "אחד מחמישה הוא עני".
"התחזית לשנה האזרחית הקרובה - עוד 07 אלף עניים". "אחד מתוך שלושה
ילדים - הוא עני". כך הסטטיסטיקות היבשות. אבל מאחורי הנתונים היבשים, זולגות
הרבה דמעות רטובות. הסטטיסטיקה אוספת לזרועותיה משפחות רבות על כל מרכיביהם. אבל
כאן לא מדובר בנתונים, מדובר באנשים, בנשים, בילדים. וקולם הזועק או השותק, טורד
את המנוחה ועוכר שלווה.
בלי להכנס ליכולות האוביקטיביות של הרשויות למצוא פתרון אינסטנט לבעיה,
המאמצים נדונים לכשלון ברור מראש. אלה שההגה השלטוני הופקד בידיהם, אינם רואים את
משפחת רבינוביץ או סויסה שמשוועות לעזרה. מבעד לעדשות
שלהם נצפית "בעיה חברתית" שמאימת להפוך ל"בעיה לאומית" שעלולה
לסכן את השלטון, שלטונם. המתג הרגשי החומל, הכואב, המרחם, כלל אינו נמצא בלוח הבקרה
שלהם. הם ענייניים לתאבון ויעילנים להחריד. זהו טבעו של
שלטון. יש לו בעיית עוני, מצוקת תעסוקה ותסיסה חברתית. מה טעם לדבר עם פקיד על כאב
של אם לילד רעב, בושה של אב מובטל שמקרר מטבחו ריק.
אומנם, ישראל רחמנים הם. אבל בלי תורה זה פשוט לא קיים בתוכנה. בלי חיי
תורה, זה איננו מופיע בתפריט האנושי. נכון, לא ניתן להתכחש, מפעם לפעם אנחנו רואים
מסירות ורוחב יד של ארגונים חילונים הפועלים למען הזולת. אבל שלא תהיה טעות. זה לא
בין אדם לחברו. זה לא ואהבת לרעך כמוך. זוהי פילנטרופיה.
זהו כיבוס מצפון. אנשים מתקשים לראות סבל. הם מבקשים להדביר ולבער את המראות הקשים
מנגד לעיניהם. מצוקה היא נטל על החברה. עוני של הזולת, הוא נטל על המצפון. לכן
הנתינה הזו היא סוג של לקיחה. הפעולות הללו הן סוג של אגואיזם צרוף ומזוקק. כדי
שלא יהיה לי קשה בעיניים ועל המצפון...
אבל כך לא מניחים רטייה על פצע פעור ומדמם. כך לא פותרים את בעיית העוני.
אי אפשר, גם אם רואים שדברים נעשים. לעיתים, מדובר אפילו בעשייה גדולה. אבל המנוע
המפעיל את המעשים הללו, שונה בתכלית. הדחף למעשים למען הזולת, נובע מאגו. מצורך
פסיכולוגי בנתינה, מרצון לסיפוק, מחוסר יכולת אנוכית לצפות במסכנות - ככדור הרגעה
למצפון. חברה מתוקנת שואפת לקיום יומיומי רוגע. היא משתיתה את אורחותיה על יחסי קח
ותן. כל השקפת עולמה נסובה סביב זה. גם יצירת מנגנוני
סיוע לנזקקים, יונקת משורש זה.
עד היום, איש לא הנפיק תעודת ביטוח לשלווה. משום כך, כדי לרכך נפילה
וכמגננה מפני יום שחור, ח"ו, נוצרים מפעלי סיוע. לעוסקים בזה, לעיתים, יש גם
דיווידנדים של כבוד. הם מועלים על נס, מציינים אותם לשבח. משום כך, כל מי שמרגיש
את עצמו משהו, תורם את שמו לנשיאות או לאגודת ידידים של ארגון כלשהו. נכון, נעשים
הרבה מעשים גדולים, ראויים לשבח כשלעצמם. אבל המנוע של הפעילות הוא אגוצנטרי.
יצירת מערכות גיבוי ליום של תקלה באושר, חלילה וחס. הנתינה הזו, אינה נתינה בלבד.
היא גם קבלה, לקיחה, גם אם מדובר בלקיחה באשראי, שזמן הפירעון שלה אינו ידוע -
והלוואי שלא יבוא. הנתינה הזו, היא סוג של אנוכיות. זה אגואיזם, לא אלטרואיזם. זו
אנוכיות, לא זולתיות.
לעומתם, החסד היהודי הוא ביטול האגו. החסד היהודי חושב בערוץ אחד בלבד: הזולתיות. הזיק הזה של החסד, היא ניצוץ של נשמה יתרה. היא
נובעת מהשקפת עולם איתנה מיציקת בטון, ש"עולם חסד ייבנה". לא כדי שזה
יחזור אלי כבומרנג של הטבות. זה להרגיש את הזולת, כי "עולם חסד יבנה": @1"ע"י החסד האדם מעמיד את עצמו מעל לגדרי האנוכיות,
המקננת בכל הנבראים, כי בכולם מצויה הנטייה לקיום עצמם. יסוד האנוכיות טבוע גם
באדם, כמו בכל שאר באי עולם, ובכל פעולותיו המכוונות לטובת עצמו, אין הוא נבדל
מהם. רק במעשים של חסד, הנעשים בלא תערובת של חשבונות עצמיים ובלא לחץ של חוק
חיצוני או פנימי, מתגלה האדם שהוא מסוגל לפעולה חופשית, הנובעת ממקור רוחני טהור.
מכיוון שבחושיו של בשר ודם אין מקור למידה זו, הרי מתחייב שהמקור הוא ביוצר
האדם... נמצא שבכל גילוי של מידת החסד יש הוכחה לתחילת הבריאה. וכמו שהבורא התחיל
בבריאת עולמו בטרם היה כל חוק שחייב את הדבר, אף האדם, כשהוא עושה מעשה חסד ללא כל
דחיפה מחייבת, הוא מתחיל מנקודת הבראשית שבה הוא מתדמה
ליוצרו, וצלם האלוקים שבו מבהיק בכל זיוו". (רבי יוסף ליפוביץ,
הקדמה למגילת רות).
ב. הפרסומים אודות קו העוני ועל כל מה שמתרחש מתחתיו, אינם מצליחים לזעזע.
הם מחליקים על מעטפת הלב, בלי יכולת לשרוט בו שרטת של ממש. אף אחד אינו נטרד
מהנתונים המזעזעים. אין כמעט איש בחברה ההדוניסטית-נהנתנית, ששינה את שגרת יומו.
הקניונים מלאים במוצרי מותרות, החנויות שוקקות חיים. מוצרי הצריכה לא הפכו בסיסיים
יותר, בעקבות הזעקה הנוראה. כי כאשר מדובר בנתונים כוללניים כל כך, זה אינו מצליח
לגעת. גם הלב הרחום, אינו יכול להכיל. אז מה עושים, כדי לא להשאר שווה נפש?
@1"ויבא
עמלק וילחם עם ישראל... וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, ואהרן
וחור תמכו בידיו...
@1כותבת על כך הגמרא
(תענית, יא עמ' א): @1"בזמן
שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם: אלך לביתי, ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי... אלא
יצער עצמו עם הציבור. שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו
עם הציבור, שנאמר: "ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה". וכי לא היה לו
למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער"...
ציער עצמו עם הצבור - זו הדרך היחידה שאדם יכול לחוש את הזולת. בענין הזה
אין דרך עוקפת: @1"אם כסף תלוה את עמי, את העני
עמך" - "הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני @2(רש"י). נכון, זה קשה
לצייר את השני מתבוסס בעוניו ולחוות את החויה. לכן אומר רש"י: "הוי
מסתכל בעצמך כאילו אתה עני". רק כך תוכל לשמוע מתוכך את זעקתו. אם תדמיין,
בהגינות וביושר לב, גם תרגיש, תחוש. אם תקרב את מצוקת הזולת לתחושותיך שלך, תוכל
לחוות את הזולת. זו הדרך היחידה. אל תדחיק, אל תכחיש, אל תתעלם. זה גם מה שהתורה
מחייבת אותנו לעשות.
הגה"צ רבי חיים זיצ'יק
זצוק"ל (אור חדש שמות תפ"ה) מביא בענין זה את דברי השאלתות
(האזינו קס"ג): @1"אף צדיק גמור צריך לצער
עצמו עם הצבור, שכן מצינו במשה". @2שואל רבי חיים זצוק"ל: "אף צדיק
גמור"?! וכי חידוש הוא זה?! אדרבא! באופן טבעי, הן הוא הראשון שיחוש זאת. וכי
חידוש הוא זה? הן אם אדם רגיל צריך לצער את עצמו עם הצבור, על אחת כמה וכמה
כשמדובר בצדיק גמור?
אלא כך מבאר הגה"צ ר"ח זיצ'יק זצוק"ל, על פי דברי הילקוט (תהילים): @1"אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי". מידת בשר ודם אינו
יכול לשמוע משני בני אדם כשהן צועקין כאחד. אבל מי שאמר
והיה העולם, אינו כן, אלא, אפילו כל באי עולם צועקים לפניו, הוא שומע צעקתן,
שנאמר: "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו".
הגר"ח זיצ'יק זצוק"ל מחדד
מסביר, שאוזן האדם מסוגל לקלוט קולות רבים המושמעים ביחד. אך זוהי שמיעה ביולוגית,
טכנית, חיצונית. השמיעה הפנימית, ההאזנה וההפנמה, מוגבלת לקול אחד בלבד. ניתן
להשתתף בצערו של עני אחד. אך למשמע כאבם של שני סובלים בעת ובעונה אחת, מתקהים
הרגשות המופנים כלפי כל אחד מהם, עוצמתם נחלשת, מתעממת.. מחוסר יכולת להתמקד בשלימות בלעדית במצבו של כל אחד ואחד, נחלשת ודועכת הרגשת
המעורבות האישית.
כאשר מפרסמים נתונים על מליון ושלוש מאות אלף עניים, הנתון המזעזע הזה עשוי
מחומרים בעלי מקדמי הדחקה טיפוסיים. המספר המדהים שאינו ניתן לעיכול, מאפשר נתיב
מילוט. כי הלב אינו נכמר על מספרים. הלב נכמר על אנשים. אין בחדריו מקום להכיל את
כולם. דרושים משאבי נפש על אנושיים, כדי לשאת בעול כאבו ומצוקתו של הזולת. אמנם,
אפילו צדיק גמור צריך לצער עצמו עם הצבור. אך כאשר מתוך סיר הבשר עולים אדים
שמסתירים את שדה הראייה, יהיה קשה לראות את הרעבים.
דווקא היהדות החרדית כבר הוכיחה את עצמה בנקודות אלה. ראו מה בין בני לבין
חמי. חלק הארי מקהל בני התורה, בעצמו ממוקם מתוך לאותו קו דמיוני. מזימתם הנוראה
של שונאי הדת האומרים פן ירבה ומבקשים "להכות את היהודים בכיסם", נחלה
הצלחה מסויימת של הכבדת יד. בועדות הצדקה שבהכוונת מרנן
ורבנן עיני העדה שליט"א כמו ועד הרבנים לעניני הצדקה בארה"ק או קופת
העיר בני ברק, חשים היטב את הנטל הכבד שרק הולך וגובר.
זו השעה הגדולה שלנו, של כולנו. הזעקה כבר אילמת, הגרון ניחר. צרכי עמך בית
ישראל המרובים, הולכים ומתרבים. המספרים הגדולים וריבוי הפניות, עלולים להקהות את
החושים. חלילה! זוהי שעת המבחן הגדול. לכל אחד יש מה לצמצם. בשביל עצמו. בשביל
להיות שרוי בצער עם הצבור. זו השעה לעבור מהכורסה המרופדת אל האבן, כדי לחוש את
האחר. זו שעת המעבר "מהפריגורט אל הלבן", כי
יש מי שמחכה להפרש בשביל פת לחם. עכשיו "הווה מסתכל על עצמך כאילו אתה עני".
ביחסינו לשוועת עניים, אנחנו נבחנים. בזולתיות של כל
אחד ואחד מאתנו אנחנו נבדלים מהאגואיזם האנושי הגדול שהשתלט על הגלובוס ועל מי שהיפנה עורף לתורה. קו העוני, קיים לדמותו. קוים לדמותנו...
ג. מי שאין בו תורה, לעולם לא יחוש את הזולת. מי שלא יפעיל את נפשו ויפעימנה על פי הנחיות התורה, פשוט אינו מסוגל להרגיש את חברו
ולשאת עמו בעול מצוקתו. אבל, זה פועל גם הפוך: מי שאינו מרגיש את זולתו, מי שאינו
לומד את עומק חברו, גם לא יוכל להבין את התורה. יחס הגומלין הזה, מחייב ואינו נותן
מנוחה.
המשגיח דמיר מרן הגה"צ
רבי ירוחם זצוק"ל, הקדיש מאמר עמוק ונוקב לסוגיה הזו. הדברים שיצוטטו בזאת,
אינם פוטרים את הקורא מעיון במאמר בשלמותו (דעת תורה, באורים
רל"א-רל"ה). וכך הבהיר:
@1"כשם
שבתורת בין אדם למקום, הנה לימוד התורה הוא לימוד ישר את הבוי"ת,
והתורה וידיעתו ית' הנן בלתי מתפרדים, ואם אין יראה אין
תורה. כן ממש הוא בתורת בין אדם לחברו, בלימוד דיני בין אדם לחברו, הוא לימוד תורת
חברו, ולימוד תורת חברו בלי לימוד את חברו, אין תורה כלל - ישאר ריק בלי תורה,
ישאר בה עם הארץ ובור גמור.
@1אמרו חז"ל
(ירושלמי נדרים פ"ט, ה"ג:) ואהבת לרעך כמוך -
ר"ע אומר זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: זה ספר
תולדות אדם, זה יותר כלל גדול בתורה. הסוד הגדול הוא, שבשום אופן לא יוכל להיות
תורת בין אדם לחברו בלתי ידוע מחברו וילמוד אותו, וכל
תורת בין אדם לחברו, כל סדר נזיקין וכו', אינו אלא דרך
להביא את האדם "לחברו". תיכף עם התחלת לימוד מס' בבא קמא, טרם כל, צריך האדם ללמוד ישר את "חברו" - מהו
אדם, מהו טרחה של אדם, להצטייר כמה יגע וטרח פלוני וכמה נצטער על רכישת קניניו,
ומהו זה כשמזיק אותו וכדומה, ואז כשילמוד באופן כזה, אז
כבר ידע היטב את מס' בבא קמא...
@1...קצורן של דברים, כשם
שבבין אדם למקום "אם אין תורה אין יראה", רק בתורה באים לידע ולראות
אותו ית', כן הוא בבין אדם לחברו. כל התורה, כל סדר
נזיקין הוא להשיא את האדם לידיעת "חברו", "ואם אין יראה אין
תורה". כשאינו לומד את "חברו", הנהו בור גמור בסדר נזיקין.
"חברו" הוא המבאר היותר נכון על סדר נזיקין, "הש"ס
הגדול" הוא "חברו"... לו הי' לומד ויודע את "חברו", כי
אז היה מעצמו כבר מונע מלדבר שום דבר רע על חברו, כי איך ישא ויסבול כשירגיש
ביסוריו ומכאוביו הגדולים של חברו, הגונח בכל לב מבושת וצער מן הדברים הרעים המספר
עליו. גם רוצח היער לו הי' מצייר עצמו יסוריו של חברו, היה מתמלא רחמים עליו. לו
הייתם לומדים ב"ק על דרך זה, כי אז היה מתרחב צורתא דשמעתתא והרבה הרבה דינים
למעשה היו מתרבים. לא היו צריכים כבר לתלות פתקא על
הדלת ולכתוב "בבקשה לסגור", וכדומה וכדומה.
הוא מאמר הגרי"ס ז"ל שהשיב לגדול אחד שהיה
מסתפק על פסק הגרי"ס ז"ל על איזה דבר שהוא
מחויב מדין הש"ס: "אולי בש"ס שלכם אין זה בנמצא, אבל בש"ס שלי
כתוב כן", הש"ס של הגרי"ס ז"ל היה
יותר גדול ורחב מש"ס שלנו, כי יחד עם הש"ס למד ג"כ את
ה"שלד" של הש"ס, ובהסתכל ב"שלד" מתרחב ודאי כל צורתא דשמעתתא", סוף ציטוט.
הדיווחים על התרחבותה של האוכלוסיה מתחת לקו
העוני, משמשת כתזכורת נוקבת למי שכהה ליבו. אסור שרבוי הפניות ר"ל, יכהו את
ההתפעלות. תמיד יש עוד דלת בלב, שאפשר לפתוח לזולת. עכשיו יותר מתמיד חייבים לשאת
בעול של חברו. שעה כלכלית קשה ניצבת לפתחינו, שמשמעותה
מאוד רוחנית. פניהם של ענינים רוחניים רבים, עלולים להפגע בעטיו של השבר הכלכלי,
אם כל אחד ואחד מאתנו לא יתייצב חושים, גם מעבר ליכולותיו. רגע מבחן הגיע. מהגמרא
שהיא נשמת אפינו, נבין כיצד להבין את חברינו ולשאת בעולם. מהבנת חברינו, נזכה גם
להבין את הגמרא, את תלמודינו. חומר עמוק למחשבה.