"תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות""

מאמר שפורסם בשבוע שעבר בטור זה, התייחס לנושא העוני והעושר בעולם, תחום נוסף שבו שורר פער תהומי בין יחסם של כופרים ופורקי-עול, לבין, להבדיל, מאמינים ושומרי

 תורה, המתבוננים במבט שונה לחלוטין על שאלת חלוקת הממון באנושות והדרכים להתמודדות עם הפערים הכלכליים."

 

 לאחרונה קיבלנו תזכורת חדשותית, המלמדת, כי הדבר אינו משליך רק על התנהגותם  והתייחסותם של יחידים. גם מדיניות חוץ ופנים של מדינות ומעצמות, נגזרת מן המבט של  "אני ואפסי עוד" ויוצרת אגואיזם קולקטיבי ורכושנות צרת-עין."

 בעתונות פורסמו ידיעות רבות על הקשחה משמעותית במדיניות חלוקת הויזות של ארה"ב,

 המציבה מכשולים כפולים ומכופלים בפני ישראלים המבקשים לבקר במדינה. העילה העכשוית היא התגוננות מן הטרור, אך, כידוע, המניע הכלכלי הוא העומד ביסודה של הדרישה ל"ויזה", שגם בעבר ניתנה רק רק למי שעמד בשורה של חקירות ודרישות. אמריקה  חוששת מפני מהגרים נוספים, שיבקשו למצוא עתידם ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות",

 המוגבלות למי שמחוצה לה." למעשה, מדובר בתופעה שלא היתה מוכרת בהיסטוריה, עד הדורות האחרונים. כל הרעיון של "ויזות" וכדו', נוסד ע"י מדינות המבקשות לנעול שערים בפני זרים, על אף שאינן חוששות שמא יפגעו בערכיהן ועקרונותיהן, אלא רק מפני חרדתן שמא בני המדינה ייאלצו להתחלק עם המהגרים בשפע הכלכלי ובמשאבי הטבע להם זכו מברכת ד'."

 

 מעניין לציין דברים שכתב מרן המשגיח דמיר רבי ירוחם ליבוביץ זצוק"ל בענין זה,  לפני למעלה מ-60 שנה. באותו דור החלו להנהיג מדינות דמוקרטיות את מדיניות ה"ויזות"  וה"פספורטים", והוא כתב על כך, כי ידוע רק על תקדים היסטורי אחד שבו מדינה נעלה  שעריה בפני באים מבחוץ, שמא "חלילה" ייאלצו לתת מפיתם לרעבים. אך היום זה הפך  ל"נורמה", שנראית בעינינו כדבר מקובל ומובן."

 

 "הנה חטאם של סדום מבואר בכתוב (יחזקאל טו, מט. ועיין ברבינו יונה ב'שערי תשובה'  ג', ט"ו) שהוא על אי צדקה, שלא עשו חסד, ולא הניחו לאורחים לבוא ממדינות אחרות.  ומסתמא כי מסדום לעמורה היו יכולים לבא, ומדברי רש"י משמע גם, שעד ג' ימים היו  יכולים להשתהות, אלא שיותר מזה לא היו מניחים להתעכב. והנה כשנתבונן היום במצבנו  אנו, האם לא נראה כתמונה זאת בכל המדינות, בלי דרכון וויזה הלא אי אפשר להיכנס  לשום מדינה, וגם שמו שומרים על כל הגבולות. מלפנים לא היו כל העניינים האלו של  דרכונים, היו יכולים לילך ממדינה למדינה בלי שום רשיון מיוחד. כל זה נתחדש היום,

 והכל מפני חששות של אבטלה. כאמריקה היום כן ה'אמריקה של העת ההיא' סגרה דלתיה  לגמרי, ומפני מה? מפני שהיה שם רב-טוב והרבה סחורה, ורצו כולם לשם מפני שהיתה ארץ שמנה, חששו פן יבואו כולם בתוכה, ועל כן עשו 'חוק הגירה' להצריך את כל הבא בתוכה לרשום עצמו, ועד ג' ימים יכולים להשתהות ולא יותר"."

 

 "והרי היום הנה זה כן בכל העולם, והוא כל כך פשוט אצלנו שכך צריך להיות. כל זה  מהרשעות היותר נוראה, שמתראים שמא גם לזולתנו יגיע איזה חלק. זו הרשעות הפועלת  לפחוד תמיד שמא יגיע שום דבר לזולתנו, פן ואולי יגרום זה איזה חסרון לי - זוהי

 באמת מדת סדום, משפלות האדם. כל עיקר הטענה והפחד של חוסר עבודה בשביל התושבים מכבר, זהו נגד אמונה. כל זה נובע בעיקר מרשעתו המרובה של האדם"."

 והוא מסיים בקביעה נוקבת, שכל החוששים מפני נזק כלכלי שייגרם להם אם יסייעו  לזולתם, ומצדיקים עצמם במשבר הכלכלי הבינלאומי (שהחל גם באותה תקופה), צריכים  להתבונן אולי החליפו את הסיבה במסובב. "ומי יודע אם לא מפני זו הרשעות שסגרו  דלתותיהם לפני אורחים, באו למשבר הגדול השורר כעת בכל העולם, כי כן היתה חטאת סדום אחותם וענשם המרובה" (דעת תורה", פרשת וירא)."

 

 אם נתבונן בנושאים הכלכליים האקטואליים שעלו לאחרונה על סדר היום, נוכל להבין כי  מניעים מעין אלו מדריכים גם את המדיניות האכזרית של השלטון כלפי השכבות החלשות.

 בשרים נתניהו ושטרית דבק סגנון העריצות הממונית, המאפיין את בעלי ההון." קבוצה של  מיליונרים ואנשי עסקים מצליחנים, המתנכרים למצוקתן של משפחות המתמודדות עם קשיי  היומיום, מדרבנים מזה כמה שנים את משרד האוצר להנהיג מדיניות קשוחה ורודנית כלפי  כל מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו."

 

 אותם בעלי הון סבורים, כי הממון שצברו, הופך אותם לבעלי דעה מכריעה בכל נושא,  וממילא הם מבקשים להכתיב את סדר היום החברתי ולשים קץ למדיניות הרווחה, שעד כה  סייעה במעט בידי העשירונים התחתונים. המסר המרכזי שלהם, אותו אימצו בכירי האוצר,  קובע: "איש איש לגורלו"; העשירים ישמרו את ההון לעצמם, והעניים יגוועו ברעב. צדקה

 וחסד? - אלו נחשבים מושגים "פארזיטיים ונצלנייים" בעיני כל אותם עכברי דשכבי אדינרי."

 רבותינו מאורי תנועת המוסר לימדו אותנו, כי הבעיה עמוקה יותר. מי שהתברך בהצלחה  פיננסית סוחפת עומד בפני נסיון קשה, ואם לא יעמול על מידותיו ועל אופיו המוסרי -  מה שלא קורה בדרך כלל בקרב רודפי הממון - עלול הוא להיתפס לשחצנות יומרנית, עד כדי  שגעון גדלות, עזות-מצח ותקיפות מגלומנית. מי שצבר עושר ונכסים חש שממונו הופך אותו

 לאדם נעלה בדרגה, מה שמחייב יצירת פער מעמדי אישי בינו ובין כל מי שלא זכה להצלחה  כלכלית. לא בכדי נהוג להגדיר באמריקה, ארץ אלהי הכסף והזהב, כי פלוני "שווה" כך  וכך. באותה מעצמה כלכלית אדם נחשב "שווה" בזכות כספו ובהתאם למידת הצלחתו

 הפיננסית. כך נוצר מצב בו אנשים עשירים ששפר עליהם גורלם הכלכלי, מטיפים מוסר על  דרך החיים הרצויה ע"פ קוצר דעתם, ומביעים דעתם בכל תחום, ואף בשאלות מדיניות  ובטחוניות וכדו' - גם אם הם חסרי דעת ותבונה - ואיש אינו תוהה ושואל: מי קבע  שחשבון הבנק של האיש הפך אותו לחכם, מוסרי ונעלה, יותר מאנשים ברמה כלכלית נמוכה  אך ברמה אינטלקטואלית ומוסרית גבוהה שבעתיים."

 

 מרן המשגיח רבי ירוחם, זצוק"ל מתייחס לתופעה זו בשיחה אחרת. (נדפסה ב"דעת חכמה  ומוסר", א' י"ט). הוא מצביע על התבוננות מתבקשת מהפסוק הנאמר בנדבת המשכן "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל", שעל כך כתב הרמב"ן, כי נאמר כאן איסור תורה בלא-תעשה לעשיר, לבל ירבה ממחצית השקל. מה פשרו של איסור זה, הלא כל מצוות התורה הן תבלין ליצר ומבחן לעמידה בנסיון מכח בחירת האדם; וכי איזה נסיון הוא זה שלא להרבות בהוצאת כספים ואיזה תבלין ליצר שייך במצות אי נתינה, הרי לכאורה הדבר תואם לתכונותיו של האדם?"

 "ואחרי ההתבוננות נראה, ששאלה זו נולדה לנו מזה שאין אנו מכירים את עצמנו. כי  משנצייר לנו בציור נאמן איך שמאספים ממון לבנין בהמ"ק, וכל אחד ואחד נתחייב להתנדב  לזה בשווה. אם אמנם העני שנתחייב לתת הסכום הקצוב ודאי מנוסה הוא בנסיון גדול,  בהיותו צריך למכור כל אשר לו בכדי לקבץ פרוטה לפרוטה, ולא פעם ימנע אוכל מפיו עד  שיעלה בידו לסלק הסכום שנתחייב, אבל ודאי שהוא כאין וכאפס לעומת נסיונו של העשיר,  שגם הוא נתחייב לתת אותו הסכום כמו העני, וצריך הוא לתת מתת שווה עם העני והמדוכא  שבעירו: הן ודאי שיחפרו פניו של העשיר מבושת וכלימה, מחרפה כזו  שתוות עם  האביונים הכי גדולים"."

 

 "טבעו של העשיר הוא לשלוט על כל סביביו, ואמנם הלא לקחו העשירים את כל העולם לעצמם והנם הראשים ובעלי דעות בכל השאלות הכלליות, בכל אשר יפנו ידם תקיפה, ודבר זה הוטבע כבר גם בחוקי הממשלה, שבהרבה שאלות ציבוריות דעת העשיר יותר מכריעה מדעת העני. ובמה באמת כבשו את שוק העולם, אם לא בעשירותם, בפיזור נדבותיהם במקום שישוה להם לתת, בנתינתם יותר מכל תושבי עירם? (ואין סתירה ממה שאמרו חז"ל 'עשירים מקמצים', שמקמצים הם רק במקום שלא ירויחו מנתינתם, אבל בעד כבוד יתנו כל אשר להם ביד רחבה). ונסיון גדול הוא לעשיר ליתן ככל יושבי עירו, דזהו הפך מדת ה'עשיר',  שזה מורה שהעשיר והעני שווים ואין חילוק ביניהם, ואין לך נסיון גדול לעשיר כנסיון זה

 להיות שווה לכל העניים מבלי שיבדל מהם בכלום"."

 

 זו, למעשה, תכלית האיסור של "העשיר לא ירבה", מסביר רבי ירוחם. תכונת העשיר  היא להיות קופץ בראש ולהפגין עשירותו לעין כל - "ונאמר לו: אל תרבה, בל תבוא עם  עשירותך, אלא היה שווה לדלת העם. כמו שאנו אומרים שכשנותנים לאדם עשירות הוא  נסיון, והנסיון כפי שבארנו הוא שבעל העשירות לא יחשיב עצמו לבעל מעלה מפאת עשרו,  ולא יהיה עשיר גאה". הוא מוסיף, כי אכן פעמים רבות נראות כאן תכונות סותרות,  הנובעות מהתנגשות של שתי מידות רעות, ומי שלא עומד בנסיון העושר, עלול ללקות  בשתיהן, והדבר ניכר הן בפזרנותו והן בקמצנותו - "אי נתינתו הוא משום שאינו צריך,

 לפי מחשבתו, לתת, כי מה איכפת לו אם יחסר עוד עני אחד בעולם; ונתינתו היא משום שלו  נאה ולו יאה לתת, והלא עשיר הוא"..."  

 אך לא רק העשיר עומד בנסיון זה של תחושה מעמדית מזוייפת, התלויה ביכולת הכלכלית.

 רבינו מרן הסבא מקלם האיר לנו, כי גם העני עומד במבחן דומה, מן הצד השני של המיתרס." החכם מכל אדם אומר (משלי יח, כג): "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות".

 בפשטות הפסוק ניתן להבין, כי איזכורו של העני אשר מדבר בתחנונים ונמיכות קומה, נאמר כציון עובדת-חיים מציאותית (ואולי אף ראויה לשבח, כ"ענוה וצניעות") ואילו התביעה המוסרית המובעת בפסוק זה מופנית רק כלפי העשיר אשר יענה עזות."

 אך באותה שיחה מביא רבי ירוחם, כי מרן הסבא מקלם זצוק"ל היה רגיל לומר שהאמת היא, כי הביקורת מופנית כלפי שניהם - "אמת שהנך עני, אבל האם בשביל זה הנך צריך לדבר תחנונים? ואתה עשיר! האם בשביל עשירותך הותר לך כבר לדבר עזות? כשמהות העשירות מובנת ע"פ גדרי התורה, אזי אין מקום כלל לתחנוניו של העני, שאינו פחות-ערך מהעשיר בשביל שאין לו כלום, וכן אין עשירותו של העשיר טעם לעזותו, שירים את קולו יותר מבהיותו עני"!"

 

 הפסוק אומר אפוא רעיון יסודי, שמשליך על התביעה מהעשיר ומהעני כאחד. לא בחשבון

 הבנק נמדד האדם, והצלחתו הפיננסית אינה קובעת כמה הוא "שווה". כסף אינו עושה את האדם נעלה יותר, והיעדרו לא הופך את האדם פחות-דרגה. נמצא כי העזות של העשיר ורגש הנחיתות של העני משדרים אותה תפיסה מוטעית לפיה ההצלחה הכלכלית היא אמת-המידה ממנה נגזרת התייחסותו של האדם לעצמו ולזולתו. ועל שניהם כאחד מצביע הפסוק כמי שעליהם לתקן את גישתם, כי אין כל הצדקה לכך ש"תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות"."

 

 מרן הסבא מקלם באחד ממכתביו מתייחס להיבט נוסף, הנובע מן התפיסה המסולפת לפיה

 העשיר נחשב בעל מעמד אישי גבוה יותר והעני פחות-ערך בדרגתו. הוא מתאר מצב

 פרדוקסלי שבו העשירות המלווה בסכלות מבקשת לשלוט על תבונת החכם והרש ולכפוף את שיקול הדעת שלו לשחצנות של בעל הממון." "הנה שני שותפים, חכם וסכל. יכול להיות כי החכם יסכל מהתחברות הסכל ויכול להיות כי הסכל יתחכם מהחכם. וזה קרוב יותר כי חכם הוא. אבל יש לפעמים שקרוב ההיפוך, והיינו, כשהסכל הוא בעל ממון ועשיר יענה עזות, כלומר, אינו בוש לעשות סכלותו פן ישחקו עליו, כי היקום אשר ברגליו מעמיד אותו להיות עז ותקיף ולבטל הבושה מזולתו. ולא כן האיש העני הבוש מלדבר גם דברים מכובדים כי נכנע הוא. ועל כן יכול להיות כי הסכל מרבה דברים, ובעזות, ושותפו החכם מתבייש לדבר, וממילא יסבול מרוב הרגל הנהגות העשיר שותפו. וע"כ צריך להישמר הרבה שלא להיסכל משותפו"! ("חכמה ומוסר", ב', מאמר שכ"ד)."

 למעשה, התופעה מוכרת מכל תחומי החיים. העשיר שלא ניחון בדעת מביע את רעיונותיו

 האוויליים על הדרך שבה צריך לנהל את המדינה/העולם, וכל האנשים סביביו, גם אלה

 החכמים ממנו, שומעים בכניעה את דבריו ומהנהנים בראשם כמי שעונים אמן, מתוך "יראת

 כבוד" לעזותו והתפעלות מבטחונו העצמי חסר-הכיסוי של בעל הממון."

 אך המעיין בהרחבה בדבריו יבין, כי מרן הסבא מקלם בא גם לעורר על תופעה, שכנגדה

 נאבקו גדולי הדורות האחרונים. הכוונה לנסיונותיהם של בעלי הון, שלא חדורים בהשקפה

 תורתית נכונה, להכתיב את אופיים של מוסדות התורה."

 ברוך ד' היו תמיד וישנם עד היום נדיבי עם, אשר תורמים בנפש חפצה ומתוך אהבת תורה

 טהורה, וממילא אינם רואים עצמם כמי שמוסמכים להביע דעות ויוזמות ע"פ קוצר דעתם,

 אלא נכנעים באופן מוחלט לדעת התורה של גדולי ישראל. בוודאי שאינם מתייחסים בצורה

 משפילה ושחצנית למרביצי תורה המתדפקים על פתחיהם."

 אך תמיד היו גם כאלה שלא עמדו בנסיון העושר, כפי שביאר רבי ירוחם בהרחבה, ונתפסו

 ליומרנות מסוכנת. הללו הביעו נכונות לתמוך בתורה ובחסד, אך בתנאי קודם למעשה, כי

 צביון המוסדות ייקבע אך ורק על פי קוצר דעתם. לעיתים אף הרחיקו לכת וביקשו להכתיב

 את דרכו של הציבור התורתי כולו. בספרי הקורות של הדורות האחרונים מובאות עדויות

 רבות כיצד עמדו גאוני ישראל בתוקף מול עזותם של בעלי ממון שכאלה, והבהירו להם

 בצורה חד-משמעית כי הכסף לא יענה את הכל וכי העשירות אינה מעניקה להם את היכולת

 לקבוע דרכים חדשות הנוגעות לכלל."

 

 מרן החפץ חיים זצוק"ל כתב על כך באחד ממאמריו ("תורה אור", פרק י"א) כאשר הוא

 מעורר ומלהיב על חיוב החזקת התורה והצורך להוזיל ממון עבור הלומדים, ובתוך כדי

 דיבור הוסיף סייג לדברים: "אך זה צריך ליזהר, מי שרוצה להוזיל זהב מכיסו לעשות

 תלמוד תורה או ישיבה, שלא יעשנה בסגנון חדש מאשר הנהיגו אבותינו מאז, כי אז קלקולו

 הרבה יותר על תיקונו, כאשר נוכחנו וראינו באיזה מקומות, מסגנונים חדשים. והעיקר

 שיעשה הנהגותיה ולימודיה על פי עצת יראי ד' ידועים, היודעים לסדר עניניה כנכון"."

 רבותינו זצוק"ל ראו תמיד בחומרה רבה תופעות מעין אלו, והתייצבו נגד נסיונות השפעה

 בכח הממון על אופי החיים התורתיים. ברור שכל נדיב-לב המבקש להחזיק תורה ולהרבות במעשי חסד, גדול שכרו מן השמים ויש לו חלק בלימוד התורה (כפי שהאריך לבאר מרן הח"ח בכמה מקומות). אך ברגע בו לא מדובר בהחזקת תורה נכונה וטהורה, אלא ביומרנות שמבקשת להכתיב דרכים חדשות, שאין רוח חכמים נוחה מהן - קיבלו עשירים מעין אלו תשובה שלילית נחרצת ונענו בלא באל"ף רבתי."

 

 אין ספק כי לעיתים מדובר בנסיון גדול. כפי שכותב מרן הסבא מקלם, נקודת המוצא של

 הגישה הכנועה המבקשת תמיכת העשיר, עלולה ליצור מערכת יחסים עקמומית, שבה בעל הממון מתבונן "מלמעלה למטה" על מבקשי עזרתו, ואילו הם, מצידם, מתגמדים מול עוצמתו

 הכלכלית, חוששים לחלוק ולערער על דבריו חסרי הבינה, ואזי "ונהיה בעינינו כחגבים -

 וכן היינו בעיניהם"." הדבר דורש זהירות ועבודה פנימית רבה, כי עזות העשיר משרה אימה וחוזק-יד, שגורמת באופן טבעי תחושת הכנעה ונמיכות רוח בנוסח "תחנונים ידבר רש", עד אשר חכמת הרש נעכרת בהשפעת סכלותו של העשיר התקיף אשר יענה עזות. וכדברי מרן הסבא מקלם: "על כן יכול להיות כי הסכל מרבה דברים, ובעזות, ושותפו החכם מתבייש לדבר, וממילא יסבול מרוב הרגל הנהגות העשיר שותפו. וע"כ צריך להישמר הרבה שלא להיסכל משותפו"."