בעומק זמירות השבת
@7בקידוש של ליל שבת, יש פוסקים הסוברים שצריך להתחיל מיום השישי, ויש הסוברים שצריך להוסיף "ויהי ערב ויהי בוקר", ויש הסוברים שצריך להתחיל מתחילת הפסוק. מהי דעת מחבר הזמר "כל מקדש" בזה? הידעת על יסודות נפלאים בעניני חינוך, שלום בית, כללי תקשורת עם הזולת, עניני אמונה ובטחון הנכללים במילים קצרות בזמר "איש חסיד היה"?!
זמירות השבת המושרות בפי
כל, טומנות בחובן עומק גדול בכל מילה ומילה. ר' שמחה - אברך תלמיד חכם המעמיק
תמידין כסדרן בסוגיות הש"ס, ומתעמק לפעמים גם במילות הזמירות, עד שמצא בהם
יסודות רבים בהלכה ובאגדה, בהשקפה ובהליכות חיים, נעתר לחלוק מקצת מן הפנינים
הרבות המצויות באמתחתו עם קוראי "מוסף שבת קודש".
המפגש עם ר' שמחה, אברך
תלמיד חכם, - שביום מן הימים, הוא עצמו אינו זוכר מתי, שם אל ליבו שיש בזמירות
לשבת עומק גדול הוא ללא ספק מפגש מעניין. ר' שמחה שעוסק בסוגיות הש"ס ומעמיק
בהם, עד שאין לו בעולמו אלא לימוד סוגיות בעיון, בשבתות כשהוא מזמר זמירות שבת עם
ילדיו מבצבצים מעל מצחו נטפי יגיעה. לפעמים בעיצומה של השירה מבריקה במוחו הארה,
או שהוא מדייק דיוק מחודש שאינו יודע פשרו, אבל הדיוק הזה ישכון אי שם במוחו,
יעסיק אותו לפעמים, עד שימצא את פתרונו. באמתחתו שמורים חידושים מעניינים בהלכה
ובאגדה, הרגשים נפלאים, ויסודות מוסריים אותם הוא מדייק מתוך מילות הזמירות.
אמתחתו מלאה בדיוקים רבים, בלתי פתורים, אך הוא מקווה שבמשך הזמן הוא יבין את
פשרם.
העמקה בזמירות שבת על שום
מה? הבעתי לפניו את תמיהתי. ר' שמחה מתפלא על עצם השאלה. האינך יודע מי הם אלו
שחיברו את זמירות השבת. למשל הזמר "כל מקדש" מופיע כבר במחזור ויטרי
כלומר שהוא נתחבר ע"י אחד מרבותינו הראשונים בתקופת רש"י ואפילו לפני
כן. הזמר "ברוך ד' יום יום" מופיע אף הוא במחזור ויטרי ונתחבר על ידי
רבי שמעון הגדול ממגנצא )יש האומרים שהיה דודו אחי אימו של רש"י( כל שאר
הזמירות חלק מהם חוברו על ידי רבותינו הראשונים וחלק מהם בתקופות מאוחרות יותר.
כמו שאתה מעמיק בקטע רשב"א וככל שאתה מעמיק בו אתה מגלה שלא התחלת לרדת לסוף
דעתו, כך בזמירות שחוברו ע"י רבותינו הראשונים יש עומק גדול.
וכשפיו מפיק המרגליות של
ר' שמחה שופע פנינים רעיונות והארות דיוקים ויסודות חיים הנלמדים ממילות זמירות
השבת, הרי שאפשר למלא גליונות שלמים. במסגרת זו הבאנו פנינים בודדות בלבד, לשם
דוגמא.
@5מהיכן מתחיל הקידוש
ר' שמחה מתחיל עם ההלכה
הראשונה בשולחן שבת: נוסח הקידוש. קיימת מחלוקת בין החתם סופר לערוך-השולחן מהיכן
להתחיל את הקידוש. לדעת ערוך השולחן )סימן רע"א סכ"ה( צריך להתחיל
מתחילת הפסוק ולומר בלחש: וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ויהי ערב ויהי
בוקר ומיום השישי יאמר בקול רם. טעמו הוא משום דכל פסוקי דלא פסקי משה אנן לא
פסקינן, ואסור להתחיל באמצע הפסוק. אולם החתם סופר כתב )בשו"ת או"ח סימן
י'(: לא טוב להתחיל בליל ש"ק בזה מפני דרשות חז"ל טוב מאוד זה המות,
והשתא דלא שייך למיפסק באופן אחר שרי למיפסק קרא. מהי דעת מחבר הזמר "כל
מקדש" שהיה מרבותינו הראשונים במחלוקת זו?
ר' שמחה פותח את נוסח
הזמירות ומקריא: טהורים יירשוה ויקדשוה במאמר כל אשר עשה ויכל אלקים ביום השביעי
מלאכתו אשר עשה. מה הפירוש הפשוט של המילים: "ויקדשוה במאמר כל אשר
עשה"?! האם זו לא הוכחה שמחבר הזמר סבר שהקידוש מתחיל מתחילת הפסוק וירא
אלקים את כל אשר עשה?! שואל קובע ר' שמחה.
@5ברכו וקידשו במן
ר' שמחה פותח חומש בראשית
ומקריא את דברי רש"י על הפסוק ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו.
פירש"י: ברכו במן שכל ימות השבוע היה יורד להם עומר לגולגולת, ובשישי לחם
משנה. וקדשו במן שלא ירד להם כלל בשבת. מפרשי רש"י )עיין בשפתי חכמים( תמהו
שהרי המן לא ירד בשבת ואיזו "ברכה" יש בזה? בנוסף לכך מציע ר' שמחה
לעיין בביאור הלכה בסימן רמ"ב שם תמה המשנה ברורה על דברי הרמ"א שכתב
שנוהגים לאכול מולייתא שקורין פשטידא בליל שבת זכר למן, והרי המן לא ירד כלל בשבת
ומה יש לעשות זכר למן. ולכן הציע הביאור הלכה שם טעם אחר עיי"ש.
והנה המהרש"ל )הובא
בשפתי חכמים( תירץ דברכו במן, היינו, שלא הסריח, שהרי בשאר ימים אם היה נותר היה
מסריח למחרת, ואף אם לא היו אוכלין אלא חצי עומר והניחו עומר וחצי לגולגולת ליום
השבת לא היה מסריח וזה הוי תוספת ברכה.
אולי, זה רמוז בזמר
"יום שבת קדש הוא" במילים: ברכו וקדשו במן מלרדת לעם לא אלמן והשבת נפש
משיבת בפיסת בר אשר טמן. במה נתברך? בפיסת בר אשר טמן מע"ש לשבת.
@5השמחה בשבתות בין
המצרים
ידועה היא דעתו של
אדונינו הגר"א זי"ע שבשבת חזון היה מחליף את כל בגדיו כדי לא לנהוג
אבילות בשבת. )עיין במעשה רב( ר' שמחה מצא מקור נפלא לשמחה בשבתות בין המצרים.
בזמר "כל מקדש": אוהבי ד' המחכים בבנין אריאל, ביום השבת שישו ושמחו
כמקבלי מתן נחליאל. כלומר דווקא אוהבי ד' אלו, המחכים ומצפים לבנין בית המקדש,
עליהם לשמוח ביום השבת כמקבלי מתן נחליאל היינו כשמחת מקבלי התורה.
@5שני סוגים בשומרי שבת
במהלך זמירות שבת - טוען
ר' שמחה- יש התייחסות רבה להבחנה בין שני סוגי שומרי שבת. ישנו הסוג שהשבת הוא
עבורם זמן של התעלות רוחנית, ויש כאלו שמקדשים את השבת רק במה שנזהרים לא לחללה.
תחילתו של זמר "כל
מקדש" עוסק בהם. בספר "לב אליהו" למרן הגה"צ רבי אליהו לופיאן
זצ"ל מביא את פירושו של מרנא החפץ חיים זי"ע )ח"א עמ' רמ"א(:
כל מקדש שביעי כראוי לו כל שומר שבת כדת מחללו שכרו הרבה מאוד על פי פעלו איש על
מחנהו ואיש על דגלו. פירוש יש שני סוגי שומרי שבת, יש שמקדשים את השבת, כלומר
ממלאים את היום בקדושה בעסק התורה ובתפלה וכדו', וזה "כראוי לו" ליום
השבת. ויש סוג שני שרק "שומר שבת כדת מחללו" כלומר: שאין מחללין את השבת
שובתין ממלאכה וכו' אבל גם אין מקדשין אותו אלא ישנים כל היום וכדו'. לכל אחד מהם
"שכרו הרבה מאוד" אבל השכר הוא "על פי פעלו", ואינו דומה שכר
השומר שבת לשכרו של המקדש את השבת, כי אם "איש על מחנהו ואיש על דגלו"
כל אחד יש לו מחנה ודגל אחר. הכל לפי רוב המעשה.
הבחנה זו בין שני סוגי
שומרי שבת, מתבטאת גם כן בתפילה שאותם השומרים את השבת בלי רגשי קודש שתרצה מנוחתם
לפני הקב"ה. וכך כותב מרן הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל בספרו לב
אליהו )ח"א עמ' רה(: השומר שבת הבן עם הבת לק-ל ירצו כמנחה על מחבת. פירוש:
מה בין מנחת מרחשת למנחת מחבת. מרחשת הבצק רך והשמן רוחש בו, אבל מחבת - הבצק קשה
ונראה יבש. הנה לעצם המנחה עולה לרצון לפני השי"ת מנחת מחבת כמו מנחת מרחשת.
וכן לגבי שבת, יש בנ"א שהם שומרי שבת אבל בלי שימת לב ומעשיהם יבשים בלא רגשי
קודש, מ"מ לק-ל ירצו כמנחה על מחבת!...
באמתחתו של ר' שמחה יש
עוד כמה וכמה מקומות בתוך הזמירות בהם מתבטאת בקשה זו.
@5ענינה של גלות אדום
הזמר "ברוך ד' יום
יום" שנתחבר כאמור ע"י רבינו שמעון הגדול ממגנצא, מבוסס כולו על ארבע
הגלויות וסדר מהלך הגאולה השלימה. מי ש"לומד" את הזמר הזה ימצא שיסודות
רבים שנאמרו ע"י גדולי הדורות בהגדרת מהות ארבעת הגלויות טמונים במילים
ספורות בזמר הזה. הדבר בולט לעין, כיון שרבינו שמעון הגדול ממגנצא מגדיר כל גלות
וגלות באופן אחר. את גלות מצרים הוא מגדיר כ"עומק בור ודות". ואילו את
גלות בבל הוא מגדיר הוא מגדיר "להוריד בריחים" ואילו את גלות עילם ]פרס
ומדי[ הוא מגדיר "מעבור בשלח". כל מילה ומילה בזמר זה צריכה דקדוק רב.
מהי הגדרת הגלות, ובאיזה צורה הרעו לישראל, ואיך היה השי"ת עמהם באותה גלות
ובאיזה אופן התבטא מה שהוא היה עמם. באמתחת ר' שמחה מצוים יסודות נפלאים שגילה
בזמר הזה. לדוגמא הוא בוחר להתעכב על יסוד נפלא בהגדרת גלות אדום והדברים הם הפשט
הפשוט במילות הזמר. את גלות אדום מגדיר רבינו שמעון ממגנצא במילים הבאות: נסגרתי
לאדום ביד רעי מדני, שבכל יום ויום ממלאים כרסם מעדני, עזרתו עימי לסמוך את אדני,
ולא נטשתני כל ימי עידני... הסבל שלנו מגלות אדום מתומצת במילים: "שבכל יום
ממלאים כרסם מעדני". מה פירוש המילים? וכי בזה מתומצת כל הסבל שאנו שרויים בו
זה אלפיים שנה. ר' שמחה בוחר להקריא לנו קטע משיחות הגר"ש פינקוס זצ"ל
)גלות ונחמה עמ' קצה(: מעשה ידוע מהעיירות של פעם, מסופר על יהודי שקיבל מכתב בבית
הדואר, הפקיד החתים אותו ונתן לו עשרה רובל ותהום כל העיר על הנתינה. לבסוף התברר
שהיהודי קיבל מהדוד באמריקה סך מאה רובל, אבל הפקיד נתן לו רק עשרה רובל ותשעים
גנב לעצמו, )כי לא יכול היה לגנוב את הכל(. בחמישים שנה האחרונות חל שינוי גשמי
עצום בעולם. אין גזירות אכזריות, אין כמעט רעב ומחלות יש לחם עוגות ומטעמים.
החנויות מלאים בכל טוב. לכולם יש בגדים לרוב, בית מחומם ועבודה נוחה. רוב העולם
שרוי בתענוגות. מנין מגיע כזה שפע? בזכות מה זכה העולם לזה? בלא שום ספק שהשפע הזה
מגיע בעטיה של השואה הנוראה, לאחר זמן של גזירה מגיע זמן של שפע. הכאב הגדול הוא,
שבמקום שהשפע העצום שהושפע לנו לאחר השואה הנוראה יהיה שפע רוחני של תורה ויראה,
עבר השפע הזה לשפע גשמי לחיים של נוחיות שפע ופינוק. השפע העצום הקיים כיום
באמריקה הוא שפע ששייך "לנו". במקורו הוא הושפע לנו. אך כמו אותו יהודי
ששמח עם עשרת הרובלים שקיבל, בעוד פקיד הדואר לקח לעצמו תשעים רובל, כך דומה
מצבינו היום. השפע העצום שקיים באמריקה הם ה"תשעים רובל" הגנובים,
ואנחנו מסתפקים במעט השפע הגשמי שלנו שהייתה צריכה לבא עלינו בצורה של שפע
ברוחניות אלא שנגזל מאיתנו.
כל המהלך הזה אומר ר'
שמחה טמון בכמה מילים בזמר: שבכל יום ויום ממלאים כרסם מעדני. זוהי ההגדרה של אדום
שהם גונבים את כל השפע ששייך לנו ולוקחים אותו לעצמם.
דרך אגב יסוד נוסף טמון
כאן, אם תבדוק את ההיסטוריה של גלות אדום, תראה, שכל צרה שאדום הנחית על ישראל
נגרמה על ידי יהודים בני ברית. אפשר להאריך הרבה כדי להוכיח יסוד זה בכל מהלך
ההיסטוריה. הדבר כתוב כאן במפורש "נסגרתי לאדום ביד רעי מדני". רעי מדני
הם רעים וידידים שהפכו ליריבים.
@5טעם חדש לאיסור תענית
בשבת
ר' שמחה מסב את תשומת
ליבנו לזמר "כי אשמרה שבת" שחיבר רבינו האבן עזרא. בזמר זה כתוב פעמיים
המילה "על כן". פעם אחת "רשם בדת הק-ל חוק אל סגניו, בו לערוך לחם
פנים בפניו, על כן להתענות בו על פי נבוניו, אסור לבד מיום כיפור עוני" ובפעם
השניה "מחל מלאכה בו סופו להכרית, על כן אכבס בו ליבי כבורית". יש לברר
מהו המובן של "על כן" שחוזר על עצמו פעמיים.
ר' שמחה טוען ש"על
כן" הוא טעם הנובע מחמת הענין הקודם לו. ולפי זה נתחדשו לו שני חידושים
נפלאים. האחד. בטעם שאסור להתענות בשבת. הטעם הידוע הוא משום עונג שבת. אולם האבן
עזרא חידש כאן טעם נוסף משום שהתורה ציותה על עריכת לחם הפנים ואכילתו בשבת.
את ה"על כן"
השני, הקשה לכאורה להבין, מדוע "מחל מלאכה בו סופו להכרית" הוא טעם
ל"אכבס בו ליבו כבורית". מסביר ר' שמחה באמצעות סיפור נפלא ששמע בעבר:
אל אחד מגדולי הדור שעבר, הגיע יהודי והתאונן שהוא מרגיש שהוא אינו יכול להתעלות
ברוחניות בשבת, הוא חושב שכל הדברים הנפלאים שנאמרו על ההתעלות בשבת אינם שייכים
לו. אותו גדול זצ"ל אמר לו: יהודי שמחלל את השבת נידון בסקילה. ובזה אין שום
חילוק בין יהודי ליהודי, כל אחד דינו שווה לעניין הזה. אם כן גם לענין ההתעלות
בשבת דינו של כל יהודי שווה. אותה התורה שאמרה מחללה מות יומת, אמרה גם כן ביני
ובין בני ישראל אות היא לעולם, וכשם שאין אף יהודי שיבא ויאמר שמחללה מות יומת לא
נאמר אליו, כך אין שום יהודי יכול לומר שהפסוק ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם
אינו מיועד עבורו. )אותו גדול התבטא: אם אתה "מחותן" עם מחלליה מות
יומת, אתה גם "מחותן" עם הביני ובין בני ישראל אות היא לעולם(. על פי זה
מדויק לשונו של האבן עזרא: מחל מלאכה בו סופו להכרית "על כן" אכבס בו
ליבי כבורית. מכיון שאם הוא מחלל את השבת הוא מתחייב, אם כן יכול גם כל אחד לכבס
ליבו כבורית.
@5יונה מצאה בו מנוח
ידיעה מעניינת מצא ר'
שמחה בסידור היעב"ץ המפרש את מילות הזמר "יונה מצאה בו מנוח".
הפירוש המורגל בפי הרבה ממפרשי הזמירות הוא: שיונה הכוונה לכנסת ישראל שנמשלה
ליונה, או שהיונה ששלח נח מהתיבה מצאה מנוח לכף רגלה בשבת. אולם היעב"ץ מפרשו
כפשוטו. באמרו שיש שני סימנים בטבע על קיומו של השבת. האחד, הוא נהר סמבטיון.
והשני, הוא היונה, שבכל יום מימות השבוע היא מלקטת ענפים על מנת לבנות את קינה,
ואילו בשבת היא שובתת. וזהו יונה מצאה בו מנוח כפשוטו.
@5ולשדך הבנות
היה מי שבא לדבר עם מרן
הגרא"ז מלצר זצוק"ל בלימוד. והציע לפניו את דברי הגמרא שבת ק"נ
ע"א: תנא דבי מנשה משדכין על התינוקות ליארס בשבת. והנה ברמב"ם )שבת
פכ"ד ה"ה( כתב: ומשדכין על "התינוקת" ליארס, ורצה אותו אחד לומר
דשיטת הרמב"ם הוא דווקא על התינוקת ולא על התינוק, ומצא סמך לכך בזמר
"מה ידידות" שם כתוב "ולשדך הבנות". אך מרן ה"אבן
האזל" אמר לו שהגירסא ברמב"ם היא תינוקות. ומה שכתוב בזמר ולשדך הבנות
הוא לצורך החריזה של המילה חשבונות.
@5נטע שורק בתוך כרמי
במשך השנים אומר ר' שמחה
כשעיינתי בכל מיני ספרים מגדולי הדורות מצאתי שלהרבה מגדולי ישראל היה הרגש מסוים
בתוך מילה ממילות הזמירות והיו מדגישים את המילות הללו כמה פעמים, או שהיו אומרים
אותם בהתלהבות. למשל רבינו החתם סופר ביחס לזמר "ליבי ובשרי ירננו לק-ל
חי" שחיבר האבן עזרא. הוא היה מזמר אותו לפני הקידוש. )עיין בספר חוט
המשולש(. ויש עוד כהנה וכהנה סיפורים ודוגמאות, ר' שמחה מציג בפנינו דוגמא אחת
מהן: הגה"צ רבי שלמה בלוך זצ"ל מתלמידי מרן החפץ חיים שהתגורר בירושלים
והיה מפורסם לאחד מגדולי הצדיקים בדור. וכך מסופר עליו בספר "הצדיק רבי שלמה"
)עמ' קא(: היה תקופה שכל יום השבת היה שר "נטע שורק בתוך כרמי שעה שועת בני
עמי" אפילו כשהיה מסתובב, היה סוחב את רגליו בתנועה מעין ריקוד קל. לפעמים שר
בניגון של שמחה, לפעמים בבכיה. פעם אחת באותה תקופה אמר לי ביאור בכוונת המאמר.
ואמר שמרן החפץ חיים היה אומר: נחמו נחמו עמי, שהנחמה הגדולה ביותר היא שיוריד
הקב"ה נשמה גבוהה לעולם. ואמר רבי שלמה זאת היא בקשתינו "נטע שורק בתוך
כרמי" שינטע הקב"ה נשמה גבוהה בכלל ישראל. וזאת ורק זאת ישועתינו.
@5יסודות נפלאים בזמר איש
חסיד היה
טון קולו של ר' שמחה שהיה
עד עתה די מינורי ורגוע, משתנה לגמרי כשהוא מגיע לזמר "איש חסיד היה"
הנאמר במוצאי שבת קודש. "אין לך מושג איזה יסודות נפלאים בכל הענינים אפשר
להוציא מכל מילה ומילה בזמר הזה, הזמר הזה אצלי הוא בבחינת הפך בה והפך בה".
)מחברו היה בן דורו של רש"י או שקדם לו, מכיון שזמר זה מובא אף הוא במחזור
ויטרי(. במשך שעתיים ומחצה הקשבנו מרותקים ליסודות הנפלאים אותם מוצא ר' שמחה
בזמר. את פרסום הדברים במילואם אנו משאירים לר' שמחה המתעתד להוציא את העניינים
הנכללים בזמר איש חסיד היה בקונטרס מיוחד. במאמרינו זה הבאנו רק את יסודות
העניינים.
כשתעיין ותדקדק בלשון
הזמר תמצא שכל יסודות התקשורת בין בני זוג מונחים בזמר זה. המצב המתואר כאן הוא
מצב העניות הכי גרוע שקיים. בית עם חמש ילדים ואין כלום מה לאכול בבית, רעב
כפשוטו. וגרוע מכך, אותו איש חסיד לא היה מסוגל לצאת מן הבית, משום שלא היה לו
אפילו בגד ללבוש "בביתו עוסק מליבוש ואין בגד ללבוש". אפילו לבית מדרש
לא היה יכול לצאת וללמוד מחמת מחסור בבגד. קשה לדמיין כזה מצב עניות נורא. תאר לך
את עצמך איך שאתה נראה לאחר יום של תענית, ותנסה לדמיין את מצב רוחך לאחר יומיים
של רעב. עכשיו תוסיף עוד חמש ילדים בבית שהם רעבים כפשוטו וזה תקופה ארוכה שהם
סובלים מתת- תזונה. איך בני אדם מדברים זה לזה במצב כזה?! האם מישהו חושב בכלל על
מחמאות?! האם מישהו רואה מעלות אחד אצל השני במצב כזה?! שים לב לצורה איך האשה
החשובה מדברת לבעלה האיש חסיד, ובאיזו צורה נעימה רצופת מחמאות עונה לה בעלה. שום
מילה של כעס לא נשמע בדיבוריה של האשה. שום מילה של טרוניה לא נשמע בקולה, רק
דיבור מתוק מדבש רצוף מחמאות ועידוד.
עכשיו - מציע ר' שמחה
להתבונן בנוסח הזמר ולראות איך האשה החשובה מבקשת מבעלה ובאיזה סגנון היא מדברת
אליו. במצב כזה קשה כשאין מה לאכול, לא התלוננה האשה על "בטלנותו" של
בעלה, שהוא משאיר אותה ואת הילדים כך מבלי לדאוג לפרנסה. אלא היא מתחילה
"לעודד" אותו. "דיברה לו האשה יותר אין להתיאשה". אל תתיאש
לנוכח המצב הקשה. בא ונחשוב על מי פה מוטל בכלל תפקיד העידוד? הרי לאותו איש חסיד
היה איכפת מן המצב בדיוק כמו לאשתו, ואילו את תפקיד העידוד נטלה היא על עצמה,
ודיברה על הזמנים הטובים שיגיעו, היא עודדה אותו שהמצב לא ימשך כך לאורך ימים, אל
תשקע ביאוש. יבואו ימים טובים יותר. כל זה במצב של רעב ממש.
הבה נתקדם הלאה. ר' שמחה
סופר לנו לפחות חמש מחמאות ודברי הערכה לאישיותו בתוך דבריה. הדבר הראשון שהיא
מחמיאה לו ומעריכה אותו: "ותורה מצאת". היא הביעה הערכה על מה שהוא עוסק
בתורה כל הזמן. והיא לא מדברת רק על לימוד תורה גרידא היא מוסיפה: "כי
יגעת". במצב קשה כזה, הדעת לא מתבלבלת, אין שום טענה בעולם על מה שהוא יושב
ולומד ולא דואג לפרנסה. אלא שמחה והערכה לזכות הגדולה שנפלה בחלקה שהוא לומד.
יסוד נפלא נוסף נלמד מן
המילים "ותורה מצאתה כי יגעת". ר' שמחה מצטט לנו מהספדו של הגאון הגדול
רבי שמואל אוירבך שליט"א על מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל. בהספד זה הוא
מספר על אימו שאושרה הגדול בחיים לא היה מזה שבעלה הוא ראש ישיבה ופוסק הדור, לא
זה היה הנושא בבית, אלא עצם העובדה שהוא לומד תורה ועוסק בה. שים לב לנוסח המחמאה:
היא מדברת על "תורה מצאת כי יגעת" לימוד התורה כפשוטו. במצבם הקשה
כשביתם היה בלי מזון ומחיה לא נחל בעלה שום כבוד, לא היה ללימודו שום תוצאה של שום
ענין אחר, פרט לעצם העובדה שהוא לומד תורה, והיא מאושרת מזה גופא. היא מחמיאה לו
על עצם הדבר ש"תורה מצאת כי יגעת" ולא על שום דבר אחר. אושרה הגדול עלי
אדמות היה מעצם הדבר שבעלה לומד תורה. מבלי שתחכה לפרסומו ולכבוד שינחול מחמת
יגיעתו הגדולה בתורה, לא זה היה האושר. האושר נובע מכל מילה שבעלה לומד, מעצם
לימוד התורה.
עכשיו שים לב למילים
הבאות. האיש חסיד אין לו אפילו בגדים עימם יוכל לצאת לרחוב, הבית שרוי ברעב נורא.
והיא אינה רואה בו שום חסרון בעולם. היא אומרת לו "זהיר כבר נשוק". הלא
אתה זהיר, ועוד "כבר נשוק" כמו איש נושא נשק שהוא זריז. כשאדם מבקש משהו
מהשני והוא מזלזל בו ואינו מכיר במעלותיו, אינו יכול לבקש ממנו כלום. כשהיא פונה
אליו ואומרת הלא זהיר אתה וזריז אתה ואתה הרי מוצלח לכל דבר וענין "הלא תצא
לשוק" כשתצא לשוק הרי מיד תצליח במעשיך. זאת הצורה שמדברים לבן אדם, ע"י
שמכירים במעלותיו ואומרים לו את מעלותיו עד שהוא בעצמו מכיר בהם, זה נותן לו את
הכוחות לפעול.
האשה החשובה אינה מסתפקת
בדברי העידוד הללו. היא ממשיכה לומר לו שהיא בטוחה שהוא יצליח שהרי "טוב
לקויו מחסה, רצון יראיו יעשה" הרי אתה יש לך מדרגה עצומה שאתה מקווי ד'. והרי
מי שנמנה על קווי ד' הוא עוזר לו. בנוסף לכך "רצון יראיו יעשה" הרי אתה
נמנה על יראי ד', והוא יעשה את רצונך.
שים לב: היא לא הרימה את
קולה, לא התלוננה עליו, ולא רטנה. שום מילה של טענה לא נשמע בדיבוריה. והיא אינה
רואה בו שום חסרון, ושום דבר וענין שהוא לא בסדר ח"ו. את בקשתה "הלא תצא
לשוק" היא עוטפת בשלש מחמאות לפני, ושני מחמאות אחרי בתוספת מילות עידוד. אין
אלו מחמאות מן השפה ולחוץ אלא שהיא סבורה כך באמת.
השאלה שהיא שאלה אותו
"מה נאכל מעתה" אינה מלווה בהאשמות הדדיות ובכעסים, למרות הרעב הנורא בו
הם שרוים, היא עטופה במחמאות ובפירוט כל המעלות של הבעל.
יסוד נוסף טמון בדבריה של
האשה. בתוך המילים חנון ורחום במרומיו "אולי" יגמלנו ברחמיו. היא לא
חייבה אותו לצאת לשוק ולחזור עם תוצאות. היא רק הציעה לו לנסות בלבד. אולי יגמלנו
ברחמיו. אם הוא יחזור מן השוק ללא שום הצלחה היא לא תתלונן ולא תתאכזב.
שים לב לדבר נוסף,
לדיבורי האמונה הספוגים בה. היא מצויה במצב נורא וכל דיבוריה הם דיבורי אמונה,
הודאה, ותפילה.
האשה הזאת שמוגדרת
כ"חשובה" אף היא אינה תולה בטחונה ביציאתו לשוק. היא רק מציעה לו לעשות
איזו השתדלות כדי לעורר עליהם רחמי שמים. כשהיא מציעה לו את ההצעה של הלא תצא לשוק
היא אומרת "חנון ורחום במרומיו אולי יגמלנו ברחמיו" רק על רחמי שמים היא
תולה את בטחונה.
עכשיו הבה נתבונן בדברי
הבעל. האשה הלא ביקשה ממנו משהו בלתי אפשרי. הלא אין לו אפילו בגד ראוי לשמו כדי ללבשו
ולצאת לשוק. דרך העולם כשנתקלים בכזו בקשה היא שדוחים אותה מיד על הסף מבלי לתת
הסברים. אך אותו איש חסיד מדבר אחרת. הבה נתבונן בדיבוריו. "יעצת בדעת
ובחכמה". הוא לא דוחה את דבריה על הסף ואומר שזה לא שייך, בגלל שאין לו בגד
וזהו. הוא מקשיב לדבריה ואומר שהדברים שהיא דיברה הם "בדעת ובחכמה" שני
מחמאות על עצם ההצעה.
הוא עצמו היה גם שרוי
ברעב זה תקופה ארוכה, והוא שומע כאן בקשה שהוא בעצמו חשב עליה, רק יודע שאין
אפשרות לבצעה, לא כועס על דבריה ועל עצתה. יכול היה לקבוע מיידית שאין על מה לדבר
אין לו בגד ואין לו פרוטה לפורטה. אך הוא עונה במתיקות: יעצת בדעת ובחכמה.
המילים יעצת בדעת ובחכמה
אינם יכולים לצאת מן הפה כשהאדם נמצא בסערה, זה לא יתכן. האיש חסיד מצוי עדיין
למרות המצב הנורא בשלוות הנפש. הדו שיח המתנהל ביניהם הוא דו שיח נעים ורגוע.
כשאי אפשר לקיים בפועל את
עצם עצתה של האשה, לא דוחים את הדברים על הסף. אלא מסכימים עם עצם הרעיון שהוא
נאמר בדעת ובחכמה. אלא שהוא מוסיף ש"כרגע" הוא לא מסוגל לבצע אותו בגלל
הסיבה.
יש כאן שלש שלבים השלב
הראשון הוא שהוא אינו חולק על ההצעה עצמה. השלב השני הוא מוסיף שהרעיון הוא נכון
אלא שכרגע אי אפשר לקיים את זה. בשלב השלישי הוא מסביר למה. גם אם הוא אינו יכול
לקיים בפועל את ההצעה הוא מתייחס אליה בכל הרצינות, והוא דן בה מכל הצדדים. הוא
אינו מסתפק במה שהוא יודע שהוא לא יכול ליישם את ההצעה. אלא מסביר לה ומשכנע אותה
עד שהיא תבין שזה לא שייך ליישם אותה כרגע ולהוציא אותה בפועל, למרות שעצם ההצעה
טובה בעיניו.
תוכל אולי להסביר לי איזו
"דעת וחכמה" הוא מצא בבקשתה של האשה? - משנה ר' שמחה לפתע את הכיוון.
וכי אותו איש חסיד לא חשב בתוך מצב רעבונו הנורא ורעבון ילדיו על
ה"רעיון" הזה בעצמו?! איזה חידוש יש בדבריה שהוא רואה בזה עצה בדעת
ובחכמה? זה ברור שהוא לא אמר לה את המילים הללו מבלי שהוא יחשוב כך באמת, אחרת הוא
לא היה מכונה "איש חסיד"!
לכשנרצה להעמיק בדברים
הללו נמצא יסודות נפלאים.
הדעת והחכמה אינו עצם
הרעיון של "הלא תצא לשוק". הדעת והחכמה זה לדבר בכזו צורה, כאלו דיבורים
רכים מלאים מחמאות ועידוד, תוך כדי שהיא קולעת למטרה לכל מעלותיו. הדעת והחכמה שלה
היא שהיא מצויה במצב של רעב נורא כזה היא וחמשת ילדיה, והיא לא כועסת, לא מאשימה
אותו, לא רואה בו שום חסרון. ואת אותה בקשה שיכולה הייתה לבקש בתוקף ולעמוד על כך,
ואפילו אם היא הייתה נכנסת למצבי כעס היה שייך להבין אותה, את אותה בקשה היא מבקשת
בצורה נעימה כזאת בכל כך הרבה דיבורי חן וחסד רצופי מחמאות ועידוד, זה דעת וחכמה.
יסוד נוסף עיקרי מאוד
בחיים, טמון כאן במילים אלו. במושכל שלנו נתפס דעת וחכמה ככשרונות מופלגים,
כגאונות. כאן אנו רואים שדעת וחכמה זה מדות טובות. הצורה איך שהוא העריך אותה לא
היה קשור לכשרונותיה וגאונותה, אלא למידותיה הטובות ולצורת דיבורה אל בעלה. האשה
הזאת הלא הוגדרה כאשה חשובה, וכאן מצינו שאשה חשובה היא אינה אשה כשרונית, אלא
בעלת מידות טובות. זה יסוד חשוב מאוד שכדאי להתבונן בו.
תגובתה של האשה:
"מיהרה ושאלה משכנים מלבושים נאים ומתוקנים". שים לב למעשיה של האשה.
היא לא עונה לו: אם זאת הבעיה לך תשאל בגדים משכנים וזהו. היא נכנסה לתוך רגשותיו
העמוקים והבינה מדבריו שהוא מתבייש לעשות זאת, והלכה לעשות זאת בעצמה. שים לב
ללשון "מיהרה", היא מצידה מוכנה לעשות את הכל ולחסוך ממנו את מירב אי
הנעימות שבהצעתה. דבר נוסף, הבגדים ששאלה משכנים מתוארים כ"מלבושים נאים
ומתוקנים" היא דאגה לו שיראה מכובד בעיני אחרים ובעיני עצמו, היא דאגה להרים
לו את המוראל ככל האפשר.
רגע, מה קורה עם הילדים,
איפה הם בתמונה?! הלא הם עטופים ברעב תקופה ארוכה ואין לה מה לאכול. מה הם
חושבים?! מה הם מרגישים?! תגובת הילדים היא מפליאה ביותר: "סחו ילדיו
בפילולם, אל ישוב דך נכלם" אפשר להתפעל ולהתפעל ולא לגמור, הם מתפללים בינם
לבין עצמם על דבר אחד, לא שיחזור עם אוכל, גם לא שיחזור עם כסף, אלא "אל ישוב
דך נכלם", שלא יחזור הביתה נדכה ומבוייש. הם, ברעבונם אינם עסוקים במחשבות על
עצמם אלא במחשבות על רגשות אביהם.
דבר נוסף, הם מתפללים.
"סחו ילדיו בפילולם". הלשון "סחו" מורה על צורת החיים הרגילה
שלהם שהיא שיחה להקב"ה.
איך מגדלים ילדים כאלה,
בעלי מידות מופלגות שכאלו, המצויים במצב רעבון וחושבים על רגשות האב. זה מגיע
מהשיח בין האב והאם. כשהם שומעים שיח כזה רגיש עדין ומתחשב בין ההורים, הם הופכים
בעצמם לבעלי מידות טובות כאלו.
רק תאר לך, שאחד מביניהם
לא היה נוהג בשיא העדינות. וכי היה קורה להם הנס הגדול שקרה להם?! הלא הם הפכו
בסופו של דבר לעשירים מופלגים. ומכאן, שמהתנהגות עדינה לא מפסידים כלום.
יש לו לר' שמחה אריכות
במצב דרגתם באמונה ובבטחון. הוא מסב את תשומת הלב לצורת חייהם. לכל דבר הם מקדימים
תפילה, ותפילתם הוא דבר שגור בפיהם.
לכל יסוד הכתוב כאן יש
לר' שמחה עד בלי די ציטוטים ויסודות דברי גדולי הדורות, את כולם הוא מתעתד להוציא
אי"ה בקונטרס מיוחד.
ר' שמחה שופע עוד פנינים
רבות שהתאספו באמתחתו רבות בשנים. יש לו מערכה שלימה בעניין לוו עלי ואני פורע עם
הרבה דיוקים בלשון הזמירות )הכיס ריק ואין בו ישמח וירוה "ואם" לוה הצור
יפרע את חובו. וחשבו עם הקונה לשלם אכול "והותר". ואשרי כל חוכה לתשלומי
"כפל". אכול משמנים שתה ממתקים כי קל יתן לכל בו דבקים בגד ללבוש לחם
חוקים וכו'. ועוד(. או למשל שיעור השינה בשבת הנלמד ממילות הזמר "מה
ידידות" והשינה משובחת כדת נפש משיבת. באמתחתו מצוים פירושים נפלאים על
המילות: "משוך חסדך ליודעך ק-ל קנא ונוקם". כמו כן יש לו הרבה עניינים
בלתי פתורים )כמו בזמר "כל מקדש" דורשי ד' זרע אברהם אוהבו מדוע דווקא
אברהם. ולאחר מכן כל זרע יעקב יכבדוהו מדוע דווקא יעקב(. אם נעלה על הגוויל את כל
אוצרותיו יתאספו הדברים לידי קונטרס מכובד. במאמר זה ניסינו רק להראות שטמונים
במילות זמירות השבת אוצרות נפלאים.