היהודי ב"משטר" של סליחות...

עם עתיק-יומין, עמוס אלפי שנות היסטוריה של הבאת בשורת יחוד ד' יתברך בעולם, עמוס

 אלפי שנים של מסירות-נפש למען קידוש שמו ית', שהחלה כבר עם האב הראשון של האומה,

 אברהם העברי, שנכנס לכבשן האש למען אמונתו; עם עתיק-יומין, שידע עליות וירידות,

 מסובל ביסורים, רדיפות וגלויות, הריגות ושחיטות - נכנס בשלהי-השנה ל"משטר" של

 סליחות, שהוא תהליך בדוק ומדוייק של היטהרות והזדככות נפשית, כדי לצאת ממנו זך

 ומחודש בעת קבלת פניה של השנה המתחדשת עלינו לטובה.

אין בכל עמי-תבל משל ודוגמה לעם מיוחד כזה, שעם כל מודעותו לבחיריותו, למיוחד שבו,

 לאוצר הרוחני העצום שיש עמו - הוא תמיד חי בתודעה שעליו לחזור אל ההתחלה שלו,

 להתחדש שוב בכוחות-נעורים, להתחיל שוב מנקודת-הראשית, כי מה שעשה עד כה לא עמד

 מספיק במבחן הנאמנות והאמת הנדרשת ממנו.

זהו עם "שאפתני" מסוג מיוחד במינו. לא כוחנות מאיצה אותו. לא עושר ונכסים מעוררים

 את ערוצי-המרץ שלו. השאפתנות שלו היא רוחנית טהורה. לעלות ולעלות תמיד, ועם כל

 עליה שהוא משיג - הוא מגיע למסקנה שהמרחק אל המטרה נשאר גדול, אולי אפילו גדול

 משהיה אשתקד, כי ככל שעולים יותר - מרחב האופק נפתח יותר למראה, ואזי רואים

 ונאנחים: אוי, כמה עדיין רחוקים אנחנו מיעודנו, וכמה עדיין צריכים להתאמץ כדי

 להשיג את הראוי להשיג!

מבחינת השאיפה להשיג יותר ברוחניות, היהודי הוא תמיד צעיר: "כי נער ישראל ואוהבהו"

 (הושע יא, א), עם כל הכוחות להעפיל ולהמריא מחדש, ומבחינת הערכת הישגיו - הוא נראה

 בעיני עצמו זקן, השנים נקפו ועברו והוא עדיין כה רחוק מן המטרה; "אל תשליכנו לעת

 זקנה" - מתפלל הוא מעומק לבו...

וכך מצייר זאת הגה"צ ר' חיים זייצ'יק זצ"ל: "חיי האדם נחלקים לתקופות שונות: ימי

 הנעורים, אשר בהם מצוי האדם בשאיפה ובגעגועים ובחיפוש הדרכים הרוחניות איך להירתם

 למרכבה לעבודת השם. ויש תקופה שלאחריה, שבה אנו מתאמצים כבר להגשים במשהו את

 השגותינו הרוחניות ולהלבישן במעשים מתאימים, אולם עודנו תוהים ומתדיינים עם עצמנו

 היאך לעשות זאת. והנה, מגיעים אנו כבר אל תקופת הזקנה, כולנו מלאים געגועים, כמיהה

 ותשוקה, אבל מעשים אין בנו, וכך נוכל חלילה לגמור את כל חיינו בלי כל הגשמה.

"וזה עיקר התחנונים שלנו לפני השי"ת: 'אל תשליכנו לעת זקנה', שנזכה לכה"פ עם

 הזדקנותנו להתחזק ולהגשים את המאוויים שלנו, הרצונות הקדושים שהתחילו להתרקם

 בתוכנו עוד בשחר נעורינו" ("ואני תפלה", ח"ב, קלב).

*

עם התביעה הנוקבת הזו מעצמנו באים אנו מדי-שנה, בימי הסליחות והתחנונים: "כדלים

 וכרשים דפקנו דלתיך". הרי גם בשנה שעברה עמדנו והכרזנו כך, וגם לפני עשור שנים,

 וגם לפני מאתיים ואלף שנים. הכי באמת לא עברנו איזו שהיא כברת-דרך? האם תמיד

 נשארנו במקום שהיינו? אבל כאן גילו לנו קדמונינו סוד גדול בחתירה הרוחנית, שהיא

 שונה לחלוטין ממה שקיים בתחום הגשמי. העולם הרוחני הוא עולם האינסוף, ואין קץ למה

 שניתן להגיע בו, לעומת העולם הגשמי, העולם הגבולי, שיש לו קץ.

גם אם מרחבי-תבל נראים ענקיים, הרי זה רק בעיניו של האדם הקטן, שטווח-ראייתו קצר,

 שכן הבנין הגדול ביותר, עשר קומות או מאה קומות ולמעלה מזה - תמיד הוא מגיע לשיא

 שממנו אין עוד עליה. הים הגדול, האוקיינוס, מרחבו ענקי, אבל "גבול שמת בל יעבורון"

 (תהלים קד, ט), גם הוא גבולי, וכך כל המצוי בבריאה, על כל איתני-הטבע: "אתה הצבת

 כל גבולות ארץ" (שם עד, יז), החוק הגבולי שולט בכל העולם הגשמי. ולעומת זאת, העולם

 הרוחני הוא "בנין עד עד", לעולם אין לו נקודת-סוף, תמיד יש עליה מעל לעליה,

 וקו-ההמראה תמיד נשאר פנוי להמשך...

הנה כי כן: "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך", שהרי אם לא מימשנו את ההבטחות ואת הקבלות

 שהעמסנו על עצמנו בשנה שעברה, בודאי שעלינו לדפוק על לוח-לבנו בחוזקה ולחזור

 בתשובה; אבל גם אם מימשנו, לפחות משהו, מכל מה שהבטחנו והתחייבנו עליו, הרי ראה

 ראינו עד כמה עודנו רחוקים, הלא קיבלנו איזו שהיא השגה חדשה, ראינו שיש רקיע מעל

 לרקיע, שמים מעל לשמים, עוד מרחבים, עוד רבדים, ואיפה אנחנו לעומת האינסוף העצום

 של העולם הרוחני הכביר, ועל זה אנו חוזרים משנה לשנה ומתוודים: "לך ד' הצדקה ולנו

 בושת הפנים... נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך"...

*

הגרש"ר הירש זצ"ל עומד על נקודה זו בלבטיו הנפשיים של היהודי המתייצב לסליחות,

 ביודעו אל נכון את המרחק בין המושג והעשוי לבין האידיאל הנכסף:

"האדם מישראל יודע היטב, שכל מה שעשה כבר בחייו עדיין אינו יכול להיחשב כדבר שלם.

 תמיד לוחש לו בלבו פנימה האידיאל הצרוף, אשר לעולם לא יבוא על סיפוקו. היהודי

 איננו משלה את עצמו כל עיקר ביחס לחולשותיו ולטעויותיו. במקרה שהוא בכל זאת זוכר

 את הטובות שעשה ואת האמת שזכה להכיר, אין הוא רואה אותן אלא כערובה נאמנה, כהוכחה

 טובה, כי אמנם מסוגל הוא לפעול מעשים טובים, להתקרב לאלוקות, להתקדם ולהתעלות

 במעלות הרוח, עד כדי הכרת האמת בטהרתה. אם לבו נתון לפעמים גם להגיגים מסוג זה,

 הרי זה אך ורק כדי לחזק את עצמו בברכת העידוד היהודית- הטיפוסית: 'חזק חזק

 ונתחזק'" ("במעגלי שנה" ח"ד, עמ' ריח).

ההתחטאות של היהודי אינה רק על מה שחדל או החסיר, אלא גם על איכות המעשה, שאפילו

 עשה - אין זה מספיק וצריך לחתור ליותר ויותר, כפי שאומר רבי סעדיה גאון, שהתשובה

 שייכת בכל אדם, גם בגדול ביותר, שהרי לפי ההשגה שהשיג היום - עליו לשוב על ההשגה

 של אתמול שהיתה פחותה ביחס לזו של היום, ולבחינה הזו ממש אין גבול.

כי, כאמור, רק בעולם הגשמי יש גבול ויש סוף; רק שם עשוי האדם להגיע לשובע, שמעבר לו

 אין הוא מסוגל לקלוט ולקבל עוד. בעולם הרוחני אין מושג של שובע, הנפש לא תשבע, כי

 דוקא כשהיא זוכה להארה גובר צמאונה יותר, ודוקא כשהיא מקבלת שפע, גוברת ערגתה לעוד

 ועוד. "אלקים ק-לי אתה אשחרך, צמאה לך נפשי כמה לך בשרי" (תהלים סג, ב) - שר נעים

 זמירות ישראל, צמאון תמידי ובלתי פוסק לבוא אל המטרה של "כן בקודש חזיתיך לראות

 עוזך וכבודך", תמיד תמיד, עם כל הארה, עם כל השגה נוספת: "דבקה נפשי אחריך".

*

ובתחושה הזאת, עם סיומה של שנה, הולך היהודי אל הסליחות, לא כענף בודד, לא כערער

 בערבה, אלא דוקא עם עומס אלפי שנות ההיסטוריה, עם כל משנת ומסורת האבות, עם כל

 המטען הרוחני העצום שצבר עם ישראל לדורותיו, והוא מבקש לידבק עוד יותר בד', והוא

 יודע שהדרך להשיג קירבת-אלוקים היא לא בהרגשת גדלות, לא בהתנשאות ח"ו, אלא

 בהתבטלות מוחלטת: "לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך". זהו

 "כרטיס הכניסה" שאתו אנו באים וניצבים מול השגיב והנורא: "כי גדול אתה ועושה

 נפלאות אתה אלקים לבדך".

בעומדנו בפני בורא-העולם בבקשת הסליחה והתחינה, אנו חייבים לדייק עד תום במדת האמת.

 אי-אפשר לבוא ולבקש בלי להתוודות: "איך נפתח פה לפניך דר מתוחים, באלו פנים נשפוך

 שיחים", שהרי "געלנו נתיבותיך הישרים והנכוחים, דבקנו בתועבות ובמעשים זנוחים",

 ואין לנו אפילו קצה של יומרה להצטדק ב"לא ידענו", "לא שמענו", שכן "כמה יסרתנו על

 ידי צירים ושלוחים, לא הקשבנו למוכיחים"!

ואם בכל זאת אנו באים לבקש סליחה וישועה, הרי זה מתוקף העונשים והיסורים שכבר באו

 עלינו: "מאז ועד עתה אנחנו נדחים, נהרגים ונשחטים ונטבחים, שורדנו מתי מעט בין

 קוצים כסוחים". ואז, בכל ההכנעה, אנו מעיזים ושואלים בלשון הפייטן: "פורכי עמך אשר

 לבל שוחחים, צפר וערב למה מצליחים"? אם מעשים רעים שדבקנו בהם גורמים, הבט נא אל

 רשעת הרשעים הגמורים אשר "קמים למולך נאצות שוחחים", ואם לא בצדקתנו וביושר-לבבנו,

 הרי למרות הכל - כמה טובים אנו לעומתם, ועל כן "שוכן עד וקדוש צפה בעלבון אנוחים",

 כי כמה שלא היטבנו דרכינו הן אנחנו "תמוכים עליך ובך מותאחים", ואנו מאמינים

 ויודעים ש"בנוראות ימינך נושעה לנצחים, כי על רחמיך הרבים אנו בטוחים"!...

*

כמה צריכים אנחנו היום להתעצם בהכרה עמוקה זו של "בנוראות ימינך נושעה לנצחים",

 בדור שעד לא מכבר כה שקע בחטא של הרמת-ראש והתנשאות עצמית, בדיבורים הריקים על

 "כוחותינו", על "טייסינו" וכיו"ב? האם לא דבק אז גם בנו, הרואים את עצמנו תמוכים

 ומותאחים בנורא עלילות, שמץ מחטא ועון זה?

אמנם, יודעים אנו כבר כיום, כמה ריקניות ושדופות היו ההכרזות בנוסח "כוחנו עמנו"

 ו"יש לנו צה"ל חזק", שהשמיעו מנהיגי המדינה השכם והערב, אבל עם "יד על הלב" - האם

 לא קרה ואולי עוד קורה גם לנו, שבסתר-לבנו חשבנו ואולי עוד חושבים לעצמנו שלא כמו

 שהיה בעבר, הנה כיום "בכל זאת יש לנו צבא"? נכון, באמת רואים שלא הכל הולך, שישנם

 כשלונות מרים וצורבים, אבל זה הרי יותר טוב מהמצב שבו עמדנו בלי כלום, אבל גם על

 הרהור שכזה מרעים הפייטן בתוכחתו: "רצוצים, במה אתם בוטחים"? ובודאי כך כלפי מי

 שבטחו לגמרי באלילות של "כוחי ועוצם ידי", או שניסו לצרף אותו כ"עזרה" למקור

 הישועה היחיד שלנו, שהוא השי"ת.

עה"פ "יקומו ויעזרכם יהי עליכם סתרה" (האזינו לב, לח), כתב האו"ח הק': "לפי שיש שני

 מיני עובדי עבודה זרה, יש שעובד ע"ז לאלוה גמור, ויש שעובד ע"ז לאמצעי וכו', לזה

 אמר כנגד העובד ע"ז לאמצעי אמר יקומו ויעזרכם, עזר בעלמא, כי לסיבה זו עשאוה לעזור

 להועיל ביניהם ובין אלוקי עולם, וכנגד העובד ע"ז לאלוה גמור ואמר יהי עליכם סתרה.

 'ראו עתה כי אני אני הוא' וגו', כפל לומר [שני פעמים] אני אני, כנגד שתי טעיות של

 ע"ז שרמזנו בפסוק שלפני זה. לזה אמר אני, פירוש ולא אחר שאתם חושבים בו לאלוה

 גמור, וכנגד ע"ז שעושים לאמצעי, אמר אני הוא, פירוש לבדי, וגמר אומר ואין אלהים

 עמדי אמצעי ביני לבין הנבראים".

אכן, נשאר בידינו אך ורק ה"נשק" העתיק והישן, כוח-התפילה שהלך עמנו מאז היינו לעם,

 דרך כל נדודינו בין העמים; תמיד תמיד, אם אימצנו את לבנו לכוון נכוחה, זכינו

 להינצל מכל הגזירות. וכך אנו באים גם עתה אל אמירת הסליחות, כהכנת טהרת- הלב לימים

 הנוראים הבעל"ט, מבקשים ומתחננים: "הט אזנך ממרום יושב תהלה... גנון נא גזעו

 בזעקתם בעוד ליל... פנה נא אל התלאות ואל לחטאות... רצה עתירתם בעמדם בלילות...

 תראם נסיך עושה גדולות"!...

ובזכות כוונת הלב, האנחות והדמעות הזכות, נתברך בעזרת ד' בסליחה וכפרה, וניכתב

 ונחתם לשנה טובה לאלתר לחיים טובים ולשלום, בכלל ובפרט, אכי"ר.