במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה - תולדות פייטני הסליחות
@5 קולו של הש"ץ רוטט ומרטיט את הלבבות, נעימתו הבוכייה נוגעת בנימים החבוים שבלב, והזעקה: זעקת הסליחה פורצת אל על. "ישראל נושע בד' תשועת עולמים... גם היום יושעו מפיך שוכן מרומים... כי אתה רב סליחות ובעל הרחמים". זעקה זו נשמעת כאלף שנה מאז חוברה ע"י הפייטן הקדוש רבנא שפטיה, שחי בתקופת הגאונים. עיניו של מי אינם זולגות לקול זעקת רבנא אמיתי ברבנא שפטיה: "אזכרה אלקים ואהמיה... בראותי כל עיר על תילה בנויה... ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה..." "יהי רצון מלפניך, שומע קול בכיות... שתשים דמעותינו בנאדך להיות... ותצילינו מכל גזרות אכזריות כי לך לבד עינינו תלויות..." זעקה זו עומדת במרכז התפילה הקדושה ביותר בשנה: תפילת נעילה. "אנא עורר אהבתך הישנה... אשר אהבת לעדת מי מנה... בכל כינוי חבה ואחוה ורעות מכנה... למען אחי אדברה נא..." זעקת רבנא שלמה הבבלי. מי היו הפייטנים הקדושים הללו? היכן פעלו וחיו? ומה ידוע לנו על גודל קדושתם? על כך במאמר שלפנינו
"מסדר תפילות
ישראל" רבינו עמרם גאון )כך כינהו מרן החת"ם סופר זצוק"ל בשו"ת או"ח
סי' ט"ו( מתאר את סדר הסליחות בזמנו תקופת הגאונים. וכך היה הסדר, כל הציבור
יחד אמרו אשרי עד תהילת ד' ידבר פי, אח"כ אמר הש"ץ
קדיש, ומתחיל ואומר לך ד' הצדקה וגו' ועוד כעשרים פסוקי בקשות ותחנונים המלוקטים
מהתנ"ך, לאחר מכן אמרו קל מלך יושב על כסא רחמים, ואמרו י"ג מידות.
ואח"כ הוסיפו לומר עוד שלש פעמים ליקוט פסוקים מהתנ"ך ובין כל קובץ
למשנהו אמרו קל מלך עם י"ג המידות. לאחר מכן אמרו וידוי ואת הפיוט אשמנו מכל
עם, לעינינו עשקו עמלינו, קל חנון שמך וכו', עננו אבינו עננו וכו', דעני
לאברהם בטורא דמוריה ענינן וכו' מכניסי רחמים, מחי ומסי, מרן דבשמיא,
מתרצה ברחמים, ונופלים על פניהם ואומרים ואנחנו לא נדע מה נעשה.
היוצא מדבריו שבכל
התקופות היו הסליחות מורכבות מפסוקי בקשה ותחנונים ואמירת י"ג מידות. וסוף
הסליחות עננו ונפילת אפיים. אך בסוף דבריו כותב רבינו
עמרם גאון: "ואם רצה לומר סליחות ופסוקים הרבה ממה שתיקנו ראשונים, ופזמונים
ממה שתיקנו פייטנים אומר".
ואכן בדור שלאחר רבינו עמרם גאון, זרחה שמשם של רבותינו הקדושים שחיברו פיוטים
שנקבעו בסדר הסליחות. הפיוטים נתייסדו על סדר הפסוקים
הנאמרים לאחר י"ג מידות. על עוצם קדושתם של הפייטנים ועל גודל קדושתם כתב
בספר קב הישר )פרק פ"ו(: לא יהיה קל בעיניך אמירת פיוטים של קרובץ, וחיוב על
כל אדם לומר הפיוטים בשמחה ובכוונת הלב בשפה ברורה, כי כל פיוט ופיוט יש בו סודות
נפלאים. ולא יהיו הפיוטים דומים עליך כמשא כי כל הפיוטים נתחברו על פי עצת מלאכי
מעלה שנגלו לר"א הקלירי שיסדר הפיוטים ע"פ
א"ב וע"פ תשר"ק כי הם מזמרים כן למעלה.
וקבלה בידי מפי זקנים ומפי חסידים שמי שמיקל באמירת קרוב"ץ ואומר שאינו חיוב כל כך לאמרם אינו מאריך ימים
ח"ו. כי כל יחידים שחברו הפייטנים היו גדולי הדור ואנשי מעשה אשר נעשה להם
כמה ניסים בחייהן ובמיתתן.
רבותינו הראשונים אף
הקפידו שלא לשנות את "סדר" הפיוטים מכפי שנקבעו. וכך כתוב בספר חסידים
)סי' תרז(: "יש וימות האדם לפי ששינה ממנהג
הראשונים כגון בפיוטים, שהורגלו לומר קרוב"ץ דרבינו משולם, ואחד אחר קרובץ אחר ומת בתוך שלשים יום, ואחד
לא רצה לומר אין צור חלף )פיוט רבינו שלמה הבבלי לשבת
חנוכה( ומת בתוך שלשים יום...". במהרי"ל הל'
יום כיפור מובא מעשה דומה ששינה מסדר הפיוטים הנהוגים בעיר אחת ומתה עליו בתו,
והצדיק עליו את הדין שלקתה בתו על ששינה מנהג המקום.
חשיבות רבה יש בידיעת
שמות מחברי הסליחות. וכך כותב בספר קב הישר: "הכלל העולה, כי כל העדה עדת ד'
כולם קדושים גדולי הדור תקנו הפיוטים, לכן טוב לכוין אל
הרמז שם המחבר הפיוט או הסליחה, ויכוין שיעמוד זכותו שיעלה לרצון אמירת שבח המחבר
כי יש נחת רוח לאותו המחבר כשאומרים פיוט או סליחה שלו בכוונה..."
רובם של מחברי הסליחות
ידועים הם לכל בר בי רב. רבינו סעדיה גאון, רבינו גרשום מאור הגולה, רי"צ
גיאות, רבינו שמעון הגדול ממגנצא, רש"י, רבינו יוסף טוב
עלם, ריב"ם אחיהם של הרשב"ם
ורבינו תם, רבינו אפרים מרנשבורג, רבינו אלחנן בנו של הר"י הזקן בעל התוספות, רבינו
יוסף מאורלייניש מבעלי התוספות, ועוד שמות של רבותינו
הראשונים הידועים לנו. אולם רובם של הסליחות הנאמרים על ידינו )11 פיוטים( נתחברו
על ידי רבינו שלמה הבבלי. ועל ידי רבינו
אליה בן שמעיה )01 פיוטים(. הסליחה המפורסמת "ישראל נושע בד' תשועת עולמים,
נתחברה ע"י רבינו שפטיה.
והפיוט המפורסם "י"ג מידות אזכרה אלקים ואהמיה..."
נתחבר ע"י רבינו אמיתי בנו. תולדות פייטנים אלו
היו שנים רבות לוטים בערפל. לא היו ידיעות באיזו תקופה חיו, היכן פעלו. סיפורי
הפלאות "אשר נעשה להם כמה ניסים בחייהן ובמיתתן" כלשון הקב הישר, אף הם
היו לוטים בערפל.
@5נתגלה בספריית אוקספורד
לפני כמאה שנים נתגלה
בספריית אוקספורד כתב יד של "מגילת יוחסין" שנכתב בשנת ד"א תתי"ד ע"י רבי אחימעץ בן
רבי פלטיאל. במגילה זו הוא מפרט את תולדות אבות משפחתו,
ואת הניסים שנעשו להם בחייהן ובמיתתן, בצורת שיר ובחרוזים. מגילת יוחסין זו שופכת
אור על חייהם המופלאים של הפייטנים רבינו שפטיה בן אמיתי ושל בנו רבינו
אמיתי. ועל קורותם של הפייטנים האחרים.
בעת חורבן הבית העלה טיטוס הרשע עם רב מישראל על גבי ספינות והגלם אל ערי איטליה.
בני ישראל נתיישבו באיטליה הדרומית, ובמשך הזמן הפכה איטליה הדרומית למקום תורה
תוסס. עיקר התורה הייתה בבבל, שם ישבו רבותינו הגאונים והרביצו תורה לכלל ישראל
בשני ישיבותיה סורא ופומבדיתא.
במקביל התקיים מרכז תורה נוסף בארץ ישראל שהונהג על ידי גאון ארץ ישראל. אם כל
תפוצות היישוב היהודי היו כפופים לרבותינו הגאונים שבבבל, הרי שמרכז התורה שבאיטליה
היה כפוף גם לגאון שהיה בארץ ישראל. באמצעה של תקופת הגאונים בשנות ד' תר"נ
לערך התפתח המרכז התורני שבדרום איטליה למרכז תורני תוסס, מקביל למרכז הגדול
שבבבל. מחוז אפוליה שבאיטליה ובראשם הערים: בארי ואוטרנטו
היו מלאות בחכמי תורה. עד שרבינו תם כותב בתשובה )ספר
הישר סוף סימן מ"ו(: גם בני בארי שהיו קורים עליהם "כי מבארי תצא תורה
ודבר ד' מאוטרנטו" הם נוהגים כמוני. הישוב הגדול
בארץ אשכנז נוסד על ידי רבינו קלונימוס
מן העיר לוקא שבאיטליה. ארבעת השבויים המפורסמים, שנשבו
בהיותם בספינה בעת שהיו בדרכם לצורך מצוות הכנסת כלה, ומהם פשטה התורה בכל הארצות,
היו גם כן מבני איטליה )יחד עם ארבעת השבויים נשבה רבי פלטיאל
מצאצאי רבינו שהיה נער ונפדה באלכסנדיה
והפך לאחד משרי המלך, בזכותו נתפנה הכותל המערבי מהאשפה שהייתה שם מימי טיטוס הרשע, כך מסופר בספר חסידים( רבינו
גרשום מאור הגולה, ורבי שמעון הגדול ממגנצא אף הם באו
מלומברדיה שבאיטליה לארץ אשכנז.
@5 רבינו
שפטיה נפטר בר"ה
אחד מגדולי התורה שבבעיר
אוריה היה רבי אמיתי. הוא היה גדול בתורה וגם פייטן. וזכה להעמיד מבניו שלשה גדולי
תורה: רבינו שפטיה, רבינו חננאל, ורבינו אליעזר. את תורתם
קיבלו מרבינו אהרן בן שמואל הנשיא שבא מבבל. סוד תיקון
התפילה שהיה בידי רבותינו הראשונים חסידי אשכנז הגיע כולו מרבי אהרן זה. וכך כותב
הרוקח בהקדמה לספרו: "אני אליעזר הקטן קיבלתי תיקון תפילות מאבא מורינו יהודה
בר קלונימוס בו רבינו משה בן
רבינו קלונימוס בן רבינו יהודה. וגם קיבלתי מרבנו יהודה החסיד כאשר קיבל מאביו רבינו שמואל הקדוש החסיד, כאשר קיבל מרבינו
אלעזר חזן משפירא... וקיבלו סוד תיקון התפילות ושאר
סודות רב מרב עד אבו אהרן בנו של רבי שמואל הנשיא, אשר עלה מבבל משום מעשה שהיה
והוצרך לילך נע ונד בארץ. ובא בארץ לוברדיאה בעיר אחת
ששמה לוקא. ושם מצא את רבינו
משה שפייט 'אימת נוראותיך' ומסר כל סודותיו לו.
אותו רבי אהרן שבא מבבל,
שממנו סוד תיקון התפילות לדורות. היה איש פלאי שנעשו לו ניסים ונפלאות. הרוקח כתב:
"אשר עלה מבבל משום מעשה שהיה". ואינו מפרט מהו אותו המעשה. אך במגילת
היוחסין של רבי אחימעץ מספר על אביו של רבי אהרן רבי
שמואל הנשיא שהיה לו ריחיים למחיתו, והפרד היה מגלגל
אבני הריחיים, פעם אחת הגיע רבי אהרן וראה שאכל ארי את
הפרד. הלך רבי אהרן וכפת את הארי לטחון בריחיים במקום
הפרד. כשהרגיש אביו בזה, גער בו על מה שלקח חיה שהקב"ה עשאה
למלך וכפתה לעבודת עצמו. ולכן גזר עליו גלות של שלש שנים. במשך ימי גלותו נדד לארץ
ישראל והראה פלאות בשהותו בספינה. מארץ ישראל נדד רבי אהרן עד שהגיע לעיר אויריה
שבאיטליה שם מצא את האחים רבינו שפטיה
ורבינו חננאל ורבינו אליעזר
ולימדם מתורתו. לאחר מכן נדד לעיר לוקא ומסר שם סודות
תיקון התפילות לרבינו משה.
רבינו שפטיה
היה גדול הדור. אורו זרח בעולם בסביבות שנת ד' אלפים ת"ר. בראשית המחצית
השניה של תקופת הגאונים. )לפני רבינו סעדיה גאון(.
בתקופתו חי המלך בסילי הרשע. מלך אימפרית בזנטיון שהוציא גזירת שמד על כל היהודים שברחבי ממלכתו. יותר
מאלף קהילות שהיו ברחבי ממלכתו האדירה הובלו לשמד. כל מי שלא הסכים להשתמד היו
מכניסים אותו לבית הבד וכותשין אותו כמו שכותשין זתים בבית הבד. על מאורעות
אלו יסד רבינו שפטיה את
הסליחה "אני יום אירא". בתוך הדברים כתב שם: "חשוך השאר מלכתשם
בבית הבד". )נמצאת בסליחות ליום השלישי בנוסח ליטא ובנוסח פולין הוא ביום
הרביעי. יש המייחסים סליחה זו לרבינו שלמה הבבלי(
כמו"כ הסליחה המפורסמת "ישראל נושע בד' נתחברה עקב מאורעות הימים ההם.
שמע חכמתו של רבינו שפטיה הגיע לאזני אותו מלך
רשע. והחליט להזמינו אליו, המלך נשבע לו שיביאהו בשלום ויחזירהו בשלום לביתו בכבוד
גדול, וכל בקשה שיבקשהו, ימלא לו חפצו. רבנו שפטיה נעתר
לבקשתו, ונסע אל מקום מושבו לעיר קושטנדינא שהיתה בירת
הממלכה הענקית שהשתרעה על פני מחצית אירופה ואסיה. עם הגיעו מצא רבינו שפטיה חן בעיני המלך. לאחר
ויכוח ארוך ביניהם, על גדלו של בית המקדש, הזמינו לאכול על שולחנו. לאותו מלך רשע
הייתה בת שנכנס בה שד והיה מצער אותה. ולא מצא לה המלך רפואה. רבינו
שפטיה ביקש מן השד לצאת ממנה. אך השד לא רצה מכיון
שנשלח מן השמים לצער את ביתו של אותו רשע, תמורת מה שמצער את בני ישראל. אמר לו רבינו שפטיה שאם יצא ממנה יתפרסם
הדבר ויהיה בזה קידוש השם. מיד יצא השד, והכניסו רבינו שפטיה לתוך כלי של עופרת, סתמו מכל צדדיו ושיקעו בים. וכך
נתרפאה בת המלך.
כשראה המלך שריפא את
ביתו, רצה להגדילו תמורת העברה על דתו. אך רבינו שפטיה סירב בתוקף. מכיון שהמלך הבטיח לו מתחילה שימלא את
בקשתו, לא ביקש רבינו שפטיה
לא ממון ולא כבוד רק שיבטל גזירת השמד המרחפת מעל קהילות ישראל באיטליה. המלך נענה
לבקשתו. ולהודי אויריה הייתה הרווחה. )מעשה זה מובא גם כן בספר ערוגות הבושם שחיבר
אחד מבעלי התוספות, וכן בספר מעשה ר' שמעון הגדול וכן כתב רבינו
יהדה בן דוד מחבר פירושי הסידור ופירושי פיוטים(.
לאחר שהתבטלה גזירת בסילי הרשע מעל יהודי עירו התרגשה עליהם צרה חדשה. סודן מלך
ישמעאל פשט על פני ארץ איטליה והחריב את עריה בזו אחר זו. כשהגיע לעיר בארי. שלח
מושל איוירה את רבינו שפטיה לסודן מלך ישמעאל, וכתב הכנעה בידו. אך מלך ישמעאל חפץ
להחריב את העיר כולה ולהרוג את יושביה. לכן השהה אותו בערמה בביתו עד ערב שבת סמוך
לחשיכה, ואז שילחו בכבוד גדול מביתו, מלך ישמעאל חשב שלא יספיק מחמת השבת להגיע
לבארי וכך יוכל להחריב את העיר כולה. רבינו שפטיה שתפס את ערמתו, התפלל להקב"ה שיעשה לו נס. הזכיר
שם וקפצה לו הדרך. ומיד הגיע לעיר ועמד והכריז ברחובותיה, שמלך ישמעאל עומד להרוג
את כל יושבי העיר. כל בני העיר ברחו מן העיר. ואילו רבינו
שפטיה עוד הספיק להכנס למרחץ לכבוד שבת. כשהגיע מלך
ישמעאל, להתנפל על העיר בשבת בזמן המנחה, מצא את העיר שוממה מיושביה. מיד הלך ופגש
ברבינו שפטיה ורצה להוציאו
להורג על שחילל מצוות דתו. רבינו שפטיה
הביא לפניו עדים שראוהו מגיע לעיר בערב שבת ועוד הספיק לרחוץ לכבוד השבת.
בזמן שהות סודן מלך
ישמעאל בבארי, לקח לו את רבי אהרן מבגדאד הנזכר למעלה ליועץ.
רבינו שפטיה
השיא את ביתו לרבינו חסדיה בן רבינו
חננאל אחיו ורבינו אמיתי בנו חיבר לרגל חתונת אחותו את
הפיוט: "אדון מגיד מראשית אחרית".
סדר פטירתו של רבנו שפטיה הייתה מופלאת. היה זה בראש
השנה, רבנו שפטיה היה חלוש וחולה. ולאחר הפצרת הקהל
הסכים בקושי לתקוע, אך לא הצליח לתקוע כהוגן בידו. ואמר לקהל שזה סימן לו שהולך
הוא למות. מיד הלך לביתו ועלה על מיטתו וכל הקהל אחריו. החזיר את פניו אל הקהל
ואמר להם אני הולך למנוחתי ואודיעכם שזה עתה מת בסילי
המלך הצורר והרשע, ומעבירים אותו עתה לפני אסור בשלשלאות של אש ומסור ביד מלאכי
חבלה. ואני הולך לעמוד בדין עימו על כל הרעה אשר עשה.
רבינו שפטיה
נפטר בראש השנה שנת ד' אלפים תרמ"ו. את מקומו בהנהגת הישיבה תפס בנו רבינו אמיתי מחבר הפיוט המפורסם: י"ג מידות - אזכרה
אלקים ואהמיה.
רבנו אמיתי ברבינו שפטיה נזכר בתוספות יבמות
ט"ז ע"ב ד"ה פסוק ובחולין דף ס' ע"א ד"ה פסוק. כן נזכר
בספר חסידים סי' תרל.
צאצאיו אחריו היו גדולי
תורה דור אחר דור והאירו את ארץ איטליה בחכמתם.
יש המייחסים את תפילת
"והוא רחום" לרבינו שפיה ורבינו
אמיתי בנו ורבינו יהוספיה.
)עיין בסידור חסידי אשכנז, אך בספר כלבו ייחסו לשלשה זקנים אחרים שחיברוהו בזמן
חורבן הבית(.
רבינו אליהו בר שמעיה, שעשרה
מפיוטי הסליחות הנאמרים נתחברו על ידו היה בחבורת חכמי בארי תלמידי רבינו שפטיה ורבינו
אמיתי בנו. בספר ראב"ן וכן בהגהות מימוניות אישות פכ"ג הי"ד חתום רבינו
אליה ב"ר שמעיה על פסק דין שמבית דינה של בארי יחד
עם שאר חכמי בארי. פייטן נוסף רבינו זבדיה, שסליחותיו נאמרים על ידינו, השתייך לאותה חבורה.
@5 רבינו
שלמה הבבלי
בספר הפרדס לרש"י,
בתשובת רבנו יצחק רבו של רש"י כתוב: משה תיקן להם לישראל, שיהיו שואלין ודורשין בעניינו של יום,
ולפי שאין רגילין הגולה לדרוש בכל מקום מדרש, קדושי
עליון כגון ר' אלעזר ב"ר
קליר מקרית ספר ור' שלמה
הבבלי, וגלות ירושלים אשר בספרד, וגלות כנעני עד צרפת, גם בארץ רומי יסדו מעניני
ימים טובים אזהרות דחג השבועות וקרובות ויוצרות מעניני
מתן תורה.
רש"י עצמו מזכירו
כמה וכמה פעמים בפירושיו. )עיין שמות כו טו, שה"ש ד י, ובתחילת איכה(.
מוצאו של הפייטן הקדוש רבינו שלמה ברבי יהודה הבבלי היה מבבל, אולם את רוב ימי חייו
עשה כפי המשוער באיטליה בחברת רבותינו גאוני איטליה. פיוטים רבים יסד רבינו שלמה הבבלי, מחזורי התפילות מלאים מפיוטיו. רוב הסליחות
הנאמרים על ידינו נתחברו על ידו. אף אחד מהם לא נכלל בסידורי הספרדים ועדות המזרח.
כמו"כ אינו מזכיר אף פעם את תלאות דת ישמעאל. בעוד שהרבה מפיוטיו מיוסדות על
תלאות הנוצרים. דבר זה מעיד שאת עיקר ימי חייו עשה בארצות אירופה.
את הזמן בו פעל אי אפשר
לדעת במדויק, יש בזה דיעות שונות. ממה שרש"י מנה
אותו בחדא מחתא עם רבי
אליעזר הקליר, יש משמעות שהיה פייטן קדום מאוד.
כמו"כ באחד מחיבורי תלמידי רש"י בכת"י
כתוב: "ודוגמתו יסד רבי יוסי בן אביתור ז"ל
אשר מימי רבי אלעזר הקליר
ורבי שלמה הבבלי לא קם כמותו גבר לפייט כמותו". מדברים אלו משמע שרבינו שלמה הבבלי היה פייטן קדום מאוד.
אך בכת"י
שנתגלה ונדפס לפני כמאה שנה בשם מעשה ר' שמעון הגדול. מובאים הדברים הללו:
"מעשה ברבינו שמעון הגדול שבא מבית דוד. ובא בעיר
אחת ששמה מאגענצא, ונשא שם אשה מגדולי המלכות, ושמע רבינו גרשום והלך גם הוא למגנצא.
וגם רבינו גרשום יסד סליחות הרבה על הגזרות. וגם רבינו שלמה הבבלי היה בדורם, והיה דר באספמיה
רבתי בגזירת בסליוס הרשע, שהיו לוקחים היהודים וכותשים בגיתות. ונעשה נס בימיו שלקחו זקן מת ונתנוהו
בגת ונשמטה הקורה והרגה כל סביביה ונתבטלה הגזירה. ויסד
על זה הסליחה "אני יום אירא". מדברים אלו משמע שהיה חי בימות רבינו שפטיה ואת הסליחה "אני
יום אירא" חיבר הוא.
ואילו בכתב יד אחר
)המבורג 251(: קבלה שרבינו שלמה הבבלי פייט אור ישע שנה
אח ופיללו ביום ראשון ורבינו משולם היה תלמידו ואמר לו
אני רוצה עד למחר לפייט כזה, וכן עשה ושיבחו וכו'. רבינו משולם זה הוא רבינו משולם ברבינו קולנימוס ממגנצא שהיה מגדולי הפייטנים. מסורת זו מאחרת את זמנו דור אחד
לאחר זמנו של רבינו שפטיה. רבינו המהרש"ל בשו"ת סי'
כ"ט כותב: "ובימיהם היה ר' אלעזר הגדול ור' שמעון הגדול ממגנצא ור' שלמה הבבלי ור' משולם ור' קלונימוס אביו מלוקא ומהם קבלו ר' גרשום ממי"ץ
והם היו גדולי לותי"ר הנקובים בכמה מקומות.
מסורת אחרת מובאת בספר
עמק הבכא לרבי יוסף הכהן: ויהי בשנת חמישים וארבע מאות וד'
אלפים היא שנת תר"ץ. ותהי המלחמה חזקה בין הישמעאלים והפרסיים בעת ההיא,
וינגפו הפרסיים מפניהם ויפלו תחת רגלם. וינוסו יהודים רבים מארץ פרס כמפני חרב,
ויתהלכו מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר. ויבאו ארצה רוסיאה
וארץ אשכנז ושוויציאה. וימצאו שם יהודים רבים... ויקימו
שם ישיבות... ויהי רבי בנימין בר זרח עליהם לראש. ואלה שמות האנשים אשר שפטו את
ישראל אחריו, עד היום הנמהר ההוא... רבי אמיתי ורבי שלמה הבבלי...
רבי בנימין בר זרח הנזכר
בדבריו חיבר פיוטים רבים. יש הקובעים שהוא מחכמי אשכנז. שבע מתוך פיוטי הסליחות
הנאמרים על ידינו נתחברו על ידו.
