זכור ברית אברהם ועקדת יצחק
@7מופלאה היא פרשת העקדה, זכויותיה רבות, זיכרונותיה מרובים. בכל תפילותיהם של עם ישראל, בכל פיוטיהם של שופכי שיח ותחינה מעתירים בזכות העקדה. * העקדה רחמים על עוקד ונעקד. * " ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור". * ביום הזיכרון בו מרבים אנו להזכיר מזכותה של עקדת יצחק ב. ראם בעקבותיה של פרשת העקדה.* סיפורי עקדת יצחק בראש השנה.
@5העקדה מעוררת רחמים
בכל יום טוב לומר פרשת העקדה נפסק בטור. מרן הבית יוסף מבאר: "כדי לזכור
זכות האבות לפני הקב"ה וגם להכניע יצרו לעבוד השי"ת כמו שמסר יצחק
נפשו". בנוסף לכך, בימי הרחמים , מזכירים אנו זכות עקדת יצחק. פיוטי סליחות
מיוחדים נאמרים בעשרת ימי תשובה על העקדה. באחד הפיוטים )'איתן לימד דעת'( מבקשים
אנו בזכות העקדה: כבש רחמיו לעשות רצונך כן יכבשו רחמיך את כעסך מעל צאנך/ לבם
ונפשם היה נכון לכן תפילתנו לפניך כקטורת תיכון/ נעקד יחיד כשה לטבח לכן תפילתנו
תרצה כעולה וזבח/ פדית אותו באיל בסבך אחוז לכן עמידתנו ועינוינו לא תבוז..
הניצוץ הפנימי הבוער בלב כל נפש ישראל פנימה, יסודו ומקורו מאותו לבת אש קדש
שהאיר את העולמות כולם מעמד העקדה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש
רחמיו לעשות רצונו בלבב שלם. זכות אותה עקדה מעוררת רחמים בכל הדורות. במדרש תנחומא )וירא כ"ג( נאמר: כשיהיו בניו של יצחק חוטאין ונכנסין לצרה, תהא נזכר להן עקדתו של יצחק ותחשב לפניך
כאילו עפרו צבור על גבי המזבח, ותסלח להם ותפדם מצרתן.
בשנה זו, לא תוקעים בשופר בא' דראש השנה החל בשבת.
המשך חכמה )פ' אמור( מסביר זאת: מצות שופר הוא להזכיר זכות העקדה שופר של האיל,
והתקיעה מכניס זכות ישראל מה שנחלו מיצחק למסור עצמם לחרפה ולמכה ולביזה עבור שם
ד' כי נקרא עליהם זהו זכות עקדה שבניו עוקדים כל תלאותיהם והרגשותיהם ושאלות החיים
על מוקד אהבת ד' ותורתו. בני ישראל וד' המה אוהבים
נאמנים, ואמרו ישראל אם יבולע חלילה למצות שבת המעידה על קדושת שמו יקטרג השטן ולא
יכנס זיכרוננו לאביו שבשמים לטובה, אך לא יבולע לשבת המעידה על קדושת שמו ית' וזה גופא היא עקדה רוחנית המועילה לרצות בשבילנו כזיכרון
שופר.
@5פיוטי עקדה על קדוש השם
"לא את אברהם ויצחק ניסה הקב"ה אם יעמדו בצדקתן, כי לנסות האומה
הקדושה העתידה לצאת הימנו, בתחילה ניסה הקב"ה את אבותינו להיותם שורש לבניהם
שיכולים לסבול גלות וצרות, ושוב באחרונה ניסה אם יעמדו בהריגות והשמדות על קדושת
ד', ואחר שזיכהו ד' בבן יחיד לזקונו שוב מסרו לשחיטה,
וזה יהיה שורש לבניהם שסובלים זה אחר זה כבר קרוב לאלפיים שנה נמסרו רח"ל לשבי וביזה הרג ואבדון ר"ל, והכל סובלים.
וכשראה הקב"ה וילכו שניהם יחדיו בשמחה, ראה שמשורש הקדוש הזה יצאו קדושים
גיבורים כיוצא בו" )חתם סופר, תורת משה בראשית ס"ז(
במשך הדורות, בעקבות 'עקדות' רבות שנתרגשו ובאו, חוברו פיוטי 'עקדה' רבים.
בקינות לתשעה באב אנו מוצאים: מי ישמע ולא ידמע/ הבן נשחט והאב קורא את שמע. בשנת תתנ"ו, שנה הידועה בצרות וגזרות מסעי הצלב מספר רבי שלמה
ב"ר שמשון: בני מגנצא
נתנסו בניסיונות כאברהם אבינו וכחנניה מישאל ועזריה,
ואף הם עקדו בניהם כאשר עקד אברהם יצחק בנו, וקבלו עליהם מורא שמים בנפש חפצה. זה
עוקד ונעקד עד שנגעו דמים בדמים ונהרגו ונטבחו על יחוד שם הנכבד והנורא. ההייתה
עקדה כזו מימות אדם הראשון, האם היו אלף ומאה עקדות ביום אחד כולם, כעקדת יצחק בן
אברהם?! דברים דומים נאמרים בקינת 'החרישו ממני ואדברה'
בתשעה באב. קינה הנאמרת על גזרות תתנ"ו.
בין פיוטי העקדה, מוצאים אנו כי בוקעת ועולה שאלת הפייטנים: מקדם על עקדה אחת
צעקו לפניך אראלים/ ועתה כמה נעקדים ונכללים/ מדוע לא הרעישו על דמי עוללים?
מאידך, ישנם פיוטים אשר קוראים קרן ישועה, הארת פני עליון לעמו. גדולתם של
יהודים מאמינים בני מאמינים שבתוככי גלות מרה, רואים את בשורת הגאולה ואף זו בזכות
העקדה.
@1"תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם
עקדת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני )ר"ה טז( וכי יש חיוב להיות נעקד? ובכל יום יש חיוב בקריאת שמע
לחשוב שמוכן למסור נפשו על קידוש השם? אלא צריך לכוף את
המידות ולעקוד ולשנות את עצמו וזוהי עבודה קשה מאד. צריכים מאד לעמול ולחשוב איש איש על נגע לבבו. וכאשר האדם יכבוש פניו בקרקע לתקן מידותיו
הקב"ה מחשיב כעקדה ממש בזכות יצחק שנעקד. אין הכוונה שבלי זה לא יצא מצות
שופר, אלא שזהו התכלית הגמורה" )הגאון הגדול רבי אהרן ליב
שטינמן שליט"א, ימלא פי תהילתך ח"ב ע' שפ"ח(@2
@5יום מוכשר לקדוש ד' במסירות נפש
בהקדמת שו"ת 'מקדשי השם' להגאון רבי צבי מייזליש זצ"ל מוצאים אנו כמה תיאורים מרטיטים על עקדה
ביום עקדה. על בחורים צעירים שקידשו שם שמים ברבים ביום ראש השנה. ומציין המחבר:
"נתקדש יום זה לדורות עולם שיהיה יום זה מוכן ומוכשר למי שרוצה לקדש שם שמים
ברבים במסירת נפש כמו שנעקד יצחק אבינו על גבי המזבח ביום זה".
מתאר הוא ברטט על ערב ראש השנה בו נלקחו אלף שש מאות נערים עד ליום המחרת
שיחרץ גורלם. והנה ליום המחרת, א' דראש השנה, אשר באי
עולם יעברון לפניו כבני מרון, היה יום מהומה ומבוכה.
קיוו כולם אולי יפתח קרן אור להציל את בניהם יקיריהם.
אחר הרבה השתדלות ומשא ומתן, גברה בהם תאוות הממון, והסכימו בעד תשלום סכומים
גדולים לשחרר איזה נער וילד, ותיכף חטפו במקומו איזה נער אחר, מן הבא בידם בתוך
המחנה. כמובן, שהיו הרבה אנשים בעלי השגה, שלא רצו לפדות את בנם על חשבון חייו של
ילד אחר.
ומציין בהתרגשות: לעולם לא אשכח עובדא נוראה אחת
אשר עיני ראו ואזני שמעו, מעשה המסמל את קדושת בני ישראל והתמסרותם לדרכי התורה
הקדושה בתמימות אף בעת צרתם הנוראה.
הנה ניגש אלי איש יהודי, שהיה נראה ליהודי פשוט מאויבערלאנד
ואומר לי: בנו נמצא בתוך הנערים הנידונים לשריפה, ויש בידו היכולת לפדותו. היות
שידוע לו, שהקאפוס יתפסו אחר במקומו, שואל האם רשאי
לפדות את בנו, וכאשר אפסוק לו כן יעשה.
אני בשמעי השאלה הלז, רעדה אחזתני לפסוק בדיני נפשות, והשבתי לו: ידידי, איך
אוכל לפסוק לך הלכה ברורה, הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים, שאלה כזו היתה עולה
על שולחן הסנהדרין, ואני כאן באושויץ בלי שום ספר הלכה,
ובלא ישוב דעת מרוב תלאות וצרות.
האיש הנ"ל הפציר בי מאד. רצה לדעת את ההלכה האם יוכל להציל את בנו. ואמר
לי בזה הלשון: רבי, זאת אומרת שאינך יכול להתיר לי להציל את בני יחידי אני מקבל
באהבה את הפסק דין! אמרתי לו: אני לא פוסק, עשה כפי הבנתך.
ויען ויאמר לי ברגש ובהתלהבות: אני עשיתי מה שהתורה מחייבת אותי לעשות, שאלתי
שאלת חכם. הרב לא יכול לענות לי שמותר לי להציל את ילדי ממילא הבן יחיד שלי ישרף
על פי התורה וההלכה. אני מקבל את זה באהבה, ואינני עושה כלום להצילו כי כך התורה
אמרה! ולא הועילו כל דיבורי אליו, שאל ישית עלי האחריות על הדבר הזה. אך הוא הכפיל
עוד הפעם דיבורים הללו בתמימות לבבו ובבכיה רבה שנקרע הלב וקיים דבריו ולא פדה את
בנו. והיה כל היום של ראש השנה הולך ומדבר לעצמו בשמחה שזוכה להקריב את בנו יחידו
לד' ויהיה חשוב לפני השי"ת כעקדת יצחק אבינו שהיה גם כן ביום ראש השנה. ואין
ספק אצלי שבוודאי עשו דברי האיש רעש גדול בפמליא של מעלה, ובצדק נאמר עליו ישראל
אשר בך אתפאר.
עוד עובדא בדומה לו אספר מהיום המר והנמהר הזה, אשר
ישאר נחרת בלבבי לעד ולעולמי עד. בין אלו היה תלמידי היקר בשם משה רוזנברג
הי"ד והיה קרוב לבן עשרים אך היה קצר קומה, ונידון בבת אחת מן הצעירים כיון
שאין ראשו מגיע להדף של עץ.
והנה ניגש אלי בחור צעיר ואומר לי: רבי, מה יהיה עם משה'עלה?
ואני משיבו: יש אופן שיכולים להצילו? כן הוא משיב לי, יש בידי די כסף כדי היכולת
לפדותו. והערתי לו בטח הפדייה היא על חשבון חיי נער אחר כי המספר חייב להיות שלם,
ומי יכול לקבל עליו אחריות כזאת להתיר להצילו באופן כזה. והוא משיב יש לי עצה גם
על זה ואמר בהתלהבות גדולה: העצה שאני אכנס תחתיו. ואני מקבל עלי בשמחה גדולה
להיות קרבן תמורתו. בשמעי זאת גערתי בו, ואמרתי לו בוודאי לא אתיר לך בשום אופן
שתכניס עצמך למקום סכנה.
אחר איזה רגעים בא עוד פעם, ואומר: רבי איני מוצא מרגוע לנפשי שמשה'עלע ישרף ואני שאיני מגיע לכפות רגליו אשאר בין החיים,
אני החלטתי להיכנס תמורתו אף בלי שיאמר לי היתר מפורש, רק יבטיח לי הרבי שלא אהיה
נחשב בכלל מאבד עצמו לדעת. גערתי בו ואמרתי לו אינני יכול להבטיח לך גם זאת. או אז
אמר לי בקול בכי: משה'עלע הוא בחור תלמיד חכם ומתמיד
בלימודו והעולם יפיק ממנו תועלת, ומה שווים חיי על פני חייו. אני נדהמתי והתרגשתי
אך לא הסכמתי בשום אופן. התבוננו רגע קט על מעשה הלזו, אשר מקירות לבבו בפשטות
ובגודל תמימות ודאי התעלה למעלת קדושי קדמאי.
הנערים שהיו סגורים בבלוק, נודע לי שיש להם שופר לתקוע ובקשו שאכנס ואתקע
לפניהם מאה קולות כדי שיזכו במצוה האחרונה בחייהם מצות תקיעת שופר. הנערים צעקו
מרה הפולחת כל לב: רבי רבי! חוסה נא על נפשנו ובוא
לזכות אותנו במצוה הלז ברגעים האחרונים. כאשר פתחתי לומר מן המצר קראתי ק-ה,
הפסוקים שלפני התקיעות, התפרצו כולם בצעקה שאומר להם קודם איזה דיבורים, והפצירו
בי מאד.
התחלתי לדרוש בפסוק: "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" עד כמה היום
הכל מכוסה ואין איתנו יודע עד מה, להיכן הובילו הרשעים כל משפחתנו ומה יהיה בסופנו.
והזכרתי דברי זקני הגה"ק מאוהעל
זיע"א על הפסוק "בטחו בו בכל עת עם שפכו
לפניו לבבכם אלוקים מחסה לנו סלה" כשאתם שופכים לפניו לבבכם אז אלוקים שהוא
מידת הדין מחסה לנו סלה. וזהו דברי הפייט 'מלך זכור אחוז קרן לתוקעי לך היום בקרן
נורא וקדוש' - שהקב"ה יאחוז בידיו את ישראל
הנקראים 'קרן' בזכות 'תוקעי לך היום בקרן' היום באושוויץ
הוא מקום 'נורא וקדוש' שנעשה מזבח ע"י הקרבנות שמקריבים שם את אחינו בני
ישראל הקדושים.
אספרה למען ידעו הדורות הבאים גודל מסירת הנפש ודיבורים קדושים ששמעו אזני שעה
קלה לפני שריפת הבחורים הצעירים. אחר התקיעות, עמד בחור וצעק בבכי גדול: חברים
חביבים, הרבי אמר לנו התחזקות, נגיד כולנו קבלת עול מלכות שמים בכוונה. צעקו כולם
בקול רעש גדול 'שמע ישראל' בבכיה ובהתלהבות גדולה. אח"כ אמרו לי ישר כח
שזיכיתי אותם במצות תקיעת שופר, וברכו אותי שבזכות זו אזכה לצאת מהמחנה בחיים
ארוכים.
טרם צאתי החוצה, נגשו אלי בחורים בבכי, אולי אוכל להמציא להם כזית לחם לקיים
מצות סעודה בראש השנה, לדאבון לבי לא היה בידי שום מציאות למלאות בקשתם. והיה להם
יום מר זה יום תענית ומתוך תענית נעקדו על קדושת השם!
ומה שעמד לאותם בחורים הוא שנתקדש יום זה לדורות ומוכשר למי שרוצה לקדש שם
שמים ברבים במסירות נפש כמו שנעקד יצחק אבינו על גבי המזבח ביום זה.
על קבוצה שנותרה מההשמדה בראש השנה, מסופר בהקדמת 'מקדשי השם' כך: )מרן הגראמ"מ שך זצ"ל היה
מספר בשיחותיו על מסירות הנפש של היהודים בימי הזעם. אחד מסיפוריו מובא בדברי הגר"צ מייזליש עם תוספת לא
ידועה(:
בליל שמחת תורה הובילו הרוצחים לבית המוקד חמישים בחורים צעירים שנותרו עוד
בהמתנה. אחד מהנערים קרא לחבריו ואמר: חברים יקרים היום שמחת תורה! אין לנו ספר
תורה לרקוד עמו, אבל יש לנו ריבונו של עולם לרקוד איתו, בואו נרקוד עם ריבונו של
עולם. תיכף התלכדו כולם במעגל ריקודים ושרו: אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו,
וגם 'וטהר ליבנו לעבדך באמת' וקולות השירה והזמרה בקעו מחדרי בית המוקד. התלהבות
הנערים בשירם וזמרם עברו כל גבול. השומרים הנאצים כעסו והשתוממו. הנערים הסבירו
להם: הלא בין כה וכה הולכים אנו להשמדה סופית בכל רגע, ושמחים אנו להסתלק מעולם
שפל זה אשר כלבים שכמותכם מנהלים וקובעים בו את חוקיו לבני אדם הנמצאים בו. מלבד
זאת אנו שמחים, כי עומדים אנו להתראות עם בני משפחתנו אשר רצחתם בעינויים על
אנושיים. וימשיכו הנערים לרקוד בהתלהבות.
אך נתהווה להם נס גדול. למחרת בהשכמת הבקר היה מוכן נסיעה גדולה לגרמניה
ונכנסו לשיירה זו בהיחבא וכך יצאו מאושויץ ונשלחו
למקומות עבודה שונים. באופן זה נצלו כל החמישים נערים ממות לחים. והיה הדבר לנס
ופלא בכל המחנה.
במסגרת:
"הלב שמח לעשות רצון יוצרו"
"וישלח אברהם את ידו הוא שולח יד ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות,
ונופלות דמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא, ואף על פי כן הלב שמח לעשות רצון
יוצרו" )בר"ר נ"ו י"א(. ויש להבין,
כיצד יתכן שאברהם אבינו לא יכל לעשות את העקדה בשלמות הנדרשת, ובכה?
מבאר מרן הגרי"א שר זצ"ל: כאשר אמר
הקב"ה לאברהם "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק", כל דיבור
ודיבור הוא מצוה בפני עצמו, ונצטווה אברהם אבינו להכין את כל רגשותיו 'את בנך'
להרגיש את אהבת ורחמי אב, אח"כ 'את יחידך' אהבת בן יחיד, בכך לא די 'אשר
אהבת' להעצים את האהבה לבן זקונים, 'את יצחק' מעלתו מצד עצמו, ועם כל ההרגשים האלו 'והעלהו שם לעולה'. אם היה אברהם אבינו משכח
מליבו ומרחיק ממחשבותיו אהבות אלו, לא היה מקיים את ציווי העקדה. והיה נחשב כמי
שלא עמד בניסיון גדול שכזה.
וזאת הודיעונו חז"ל שעיניו של אברהם זלגו דמעות מחמת רחמנותו, כי קיים
הציווי בשלמותו, והיה מלא ברגשי אהבה אין קץ לבנו. והלב שמח לעשות רצון יוצרו.
במסגרת:
עקדה לדורות עולם
"הימים ההם חלפו. במשך אלפי שנים האירה העקדה מהר המוריה, ההר אשר ממנו
יצאה הוראה לכל דורות ישראל, ועקדה זו הלהיבה את לבותיהם של אבות ובנים, של זקנים
וצעירים, לשמור אמונים לתורה היוצאת ממוריה. גם כאשר דרשה התורה קרבנות קשים
ואכזרים, וכאשר קיום התורה היה כרוך בצער ויגון, בתלאות קשות בכל זאת לא רפו ידיהם
אפילו לרגע מלשמור את התורה." )הגרש"ר הירש זצ"ל, במעגלי שנה ח"א ע' ס"ח(
המשגיח דלומז'א הגה"צ
רבי משה רוזנשטיין זצ"ל בספרו "יסודי
הדעת" מאיר מה יש לנו להתבונן וללמוד מהעקדה. העקדה לא היתה מצוה אלא בקשה.
'קח נא את בנך אין נא אלא לשון בקשה' )רש"י( וכמשפט כל בקשה יש בחירה אם
למלאותה או לא. אברהם אבינו בנדבת ליבו, והכרתו הגדולה בשכר הנצחי שיזכה הוא ויצחק
בנו הלך לקראת העקדה.
ללמדנו: עד כמה ראוי לאדם לסבול עולו של הקב"ה. לולא העקדה, לא ידענו
שצריך האדם למסור את נפשו במידה מרובה שכזו, כי אם לחיות חיי ישרים ולעשות מעשים
טובים. ומעתה, אם בא לידנו ניסיון והיצר ישיב לנו שאין ראוי לאדם לסבול כל כך
ושהוא למעלה מכוחותינו, נזכור מעשה העקדה ולא יכבד עלינו לעמוד בניסיונות.
יהיה לנו מעשה העקדה לזיכרון עולם, וכנגד זה יזכר לנו הקב"ה צדקתם של
אברהם ויצחק. אבל אם אנו לא נזכור העקדה ולא נלמד ממנה מאומה, הלא כלימה תכסה
פנינו לבקש שיזכרו לנו זכות זו?!
@1"וזכר לנו ד' את הברית ואת החסד.. ותראה
לפניך עקדה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו.. כן יכבשו
רחמיך את כעסך מעלינו ובטובך הגדול ישוב חרון אפך מעמך.."@2
