לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים

מראשי כולל נר ישראל רכסים

כל המקודש מחבירו מחולל מחבירו. בעווה"ר לא פסח כלל זה אף על יום ט"ו באב, שנתבאר בחז"ל גודל מעלת היום, וכמאמרם ז"ל בסוף תענית: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ". ולדאבון לב, מאלו שלא זכו לטעום מזיו יקרת תורתנו הקדושה, יש שנהפך הקודש אל החול והטהור אל הטמא, ובכחא דליצנותא נעשה זלזול בדברים מרוממים וקדושים. ואף מהקרובים אל הי"ת ואל תורתו יש שלא יודעים מה לענות וכיצד לבאר, אף לעצמם וכ"ש לאחרים, את דברי חז"ל המדברים על תוכן היום וקדושתו, באשר חז"ל ברוב חכמתם הסתירו דברים נשגבים בהעלם לפנים מהעלם, וכדרכה של תורה, צריכים עמל ויגיעה רבה לזכות ולטעום מן הדבש והחלב שתחת לשונם הטהור. ובעניותנו הדעת נעלמת, והסטרא אחרא גוברת, והאיך אפשר לראות כבלע את הקודש.

וע"כ ראינו בזה דבר גדול למען כבוד הי"ת וכבוד תורתו הקדושה, לבוא כאן בדברים קצרים, לבאר ולגלות מקצת מן האור הזך המאיר ביום זה, וקצת מן האור דוחה הרבה מן החושך, ותקותנו גדולה, שבהעמדת היום באורו האמיתי, ידחה הרבה מחשכת החומריות המכסה את הארץ, וע"י שנחזה ביקר תפארתה של תורתנו הקדושה, יתעוררו בקרבנו רגשי רשפי קודש לאהבה את ד' יתברך, וכמהותו של היום וכדלק' בס"ד.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו, וכל הכלים טעונים טבילה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות, בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, שקר הן והבל היופי אשה יראת ד' היא תתהלל, ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה, וכן הוא אומר צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה )פרש"י במלך שהשלום שלו( בעטרה שעטרה לו אמו )פרש"י כנסת ישראל( ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו" )משנה סוף תענית(.

הרי דנתפרש כאן גודל מעלת יום ט"ו באב, והושוה ליוה"כ, שלא היו ימים טובים לישראל כמותם, והלא דבר הוא, וצריך לנו ביאור מה הוא סודו של היום.

והנה, ברש"י שם, פירש על מש"א יום חתונתו זה מתן תורה, דהיינו יום הכיפורים שנתנו בו לוחות האחרונות. ומשמע לפי"ז שמש"א יום שמחת לבו זהו בנין בית המקדש היינו חמשה עשר באב, דמשמע שבאו להביא מקור לשני המועדים שהוזכרו מקודם שבהם היו יוצאות בנות ירושלים במחול, והוא בפסוק זה - צאנה וראינה בנות ציון וכו' ביום חתונתו וביום שמחת לבו. וא"כ נתפרש בכאן שענינו של ט"ו באב סובב הוא על בנין בית המקדש, וזהו גם הטעם שסיימו במשנה שם בענין זה, שלעומת מה שהביאו קודם לכן שם את ענייני הצרות שאירעו בי"ז בתמוז ובט' באב שהם מעניני החורבן, סיימו בנחמתא - בשמחה של ט"ו באב שענינו בנין בית המקדש. ]אמנם ברע"ב פירש בנין ביהמ"ק, שנתחנך ביוה"כ, ועיי"ש בתוס' יו"ט, וע"ע לק'[.

ובגמ' שם )ל':( אמרו בשלמא יוה"כ משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שנתנו בו לוחות אחרונות. אלא ט"ו באב מאי היא, ואמרו בזה כמה טעמים: יום שהותרו בו שבטים לבוא זה בזה וכו', שהותר בו שבט בנימין לבא בקהל וכו', שכלו בו מתי מדבר, שביטל הושע בן אלה פורסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל וכו', שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, שפסקו מלכרות עצים למערכה עיי"ש.

ובספר פרי צדיק )ה' כ"ב:( כ', שביום זה מתנוצץ התיקון של הפגמים שעל ידם נחרב הבית, וע"י תיקונם נזכה לבנין ביהמ"ק שיבנה ב"ב באותו יום. ]ומה שבגמ' הביאו כמה טעמים לבאר השמחה ביום זה כתב דהוא משום שבכל המועדים נקבעה קדושת הזמן ע"פ מה שאירע בו והטביע בזמן זה את קדושתו, וע"כ הוצרכו לבאר מה אירע בט"ו באב שקבע בו את קדושת הזמן, דלא סגי במה שיהיה בו בעתיד, אמנם לכאור' עדיין בכל אלו הטעמים צריך להיות איזה קשר לענין בנין ביהמ"ק, כאשר עולה ממשנתנו שזהו מהותו של היום, ואכמ"ל.[

אמנם לכאורה צריך ביאור אופן השמחה שנהגו ישראל בימים אלו, על מה ראו ככה לחוג ימים נעלים אלו דוקא ביציאה במחול, ובפרט מה שעסקו בשידוכין ביום זה אומר דרשני.

והנה בברייתא בגמ' שם )ל"א.( נתפרש יותר דבריהן של בנות ירושלים במחלותיהן: תנו רבנן יפיפיות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות, תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהן מה היו אומרות, קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים.

והנה, דברי יפיפיות ומיוחסות בודאי דברי טעם הן, שכ"א מהן טענתן בפיהן שיקחוה משום מעלתה. אך מכוערות שבהן שאין להן לא יופי ולא יחוס, וכל בקשתן שיקחום לשם שמים, כיצד מוסיפות היו בדבריהן לאמר ובלבד שתעטרונו בזהובים. וכי לא די להן שאין להן מעלה להשתבח בה עד שנצרכות להתלות בטענה שיקחום לש"ש, שעוד מוסיפות הן הבקשות שיקחום כדי שיעטרום בזהובים!

טרם ניגש לביאור הדברים, נקדים תמיהה נוספת, דהלא הביאו במשנה כמקור למחולות אלו את הפסוק 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה' וגו', וכפי שהבאנו לעיל פירושו קאי על ענינים רוחניים בין הקב"ה לכנסת ישראל - על העטרות של מתן תורה ובנין ביהמ"ק. ואיזה שייכות יש לפסוק זה עם המחולות של בנות ירושלים שנעשו לצורך שידוכיהן עם בחורי ישראל.

אלא מבואר בזה דבר נפלא ביותר, שעיקר המחול נסוב על מחולות כנסת ישראל לפני הקב"ה, צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, כנסת ישראל יוצאת לראות במלך שהשלום שלו, וכל ענין המחולות הינו לעורר אהבה ואחוה בין כנסת ישראל לדודה, ולחדש הליקוחין והבחירה של כנס"י על ידי הקב"ה, וכמו שמצינו בשיר השירים שנמשלה כנסת ישראל לרעיתו, והקב"ה לדודה. ויוצאת היא כנס"י למחות ומעוררת בקול גדול - "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך" - פונה היא בתחנונים לדודה שנקרא בחור, כדמצינו בשיר הכבוד "ויחזו בך זקנה ובחרות". שא עיניך וראה - התבונן על כל שאר האומות מה אתה בורר לך - את מי מכל האומות אתה בורר לך לרעיתך.

וכך מתפרש מהלך ההתרצות של כנסת ישראל לפני הקב"ה, כפי המבואר בברייתא הנ"ל: "יפיפיות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם ליופי שאין אשה אלא ליופי" - יפיפיות אלו המלאות מצוות כרימון וטענתן בפיהן - אין אשה אלא ליופי פי' דכל רצונו ית' באומה מן התחתונים אינו אלא ליופי דהיינו לתורה ולמעש"ט. וא"כ, הרי יש בנו כן ובחר בנו. "מיוחסות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם למשפחה שאין האשה אלא לבנים", ופי' המהרש"א, דמעלת הייחוס לגבי הבנים הוא משאחז"ל, דאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל. וא"כ באו המיוחסים לזכות את ישראל בטענה שכן רצון הי"ת בבני ישראל - להשרות שכינתו בתחתונים והרי מיוחסים אנו וראויים שתשרה עלינו שכינתך. "מכוערות שבהן מה היו אומרות קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים" - מכוערות היינו אלו, שאין בהם לא תורה ולא מע"ט, אך עדיין באים הם בטענה - קחו מקחכם לשם שמים, - אם לא למענינו עשה למענך, לשם שמים. ובזה יבואר נפלא מה שסיימו ואמרו ובלבד שתעטרונו בזהובים, שאכן מבקשים הם מתנת חינם, וכפי רצונו ית' להיטיב עם בריותיו, ובלבד שתעטרונו בזהובים - כנגד אותן ב' עטרות שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, שנזכה להתקרב אליו ית' בקבלת התורה ובבנין ביהמ"ק.

וזהו שסיימו מיד בגמ' שם אחר ברייתא זו - אמר רבי אלעזר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר "ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קיוינו לו ויושיענו זה ד' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" ע"כ. דמחול זה לעת"ל הוא כנגד אותו מחול שיצאה כנס"י כאן בעוה"ז. וכמו צאינה וראינה - בבהירות ובברירות, יזכו לעת"ל למחול בג"ע שכאו"א "מראה באצבע" - שיראו עין בעין בראיה שלימה, ברורה ומוחשית, כמו שרצו וקיוו - זה ד' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.

וכמה יאים הדברים שנהגו במחולות אלו - לעורר הריצוי והאהבה בין כלל"י והקב"ה בימים אלו דווקא של ט"ו באב ויוה"כ. כאשר ימים אלו שכנגד יום חתונתו ויום שמחת לבו, הינם ימים מיוחדים ביצירת אהבה זו. הן ע"י תורה שאחז"ל קוב"ה אורייתא וישראל חד, והן ע"י ביהמ"ק, שענינו עבודת הקרבנות שמפרש המהר"ל קרבן ל' קרוב, שעל ידה מתקרבים לקב"ה, ומתרוממים מתוך העולם הגשמי לרוחניות, ושם - לפני ולפנים - בקה"ק, מקום הכרובים המסמלים את דביקות ישראל בקונם.

אכן, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיוה"כ. מה נשגבים הם הימים, ימי רצוי ואהבה בין כנס"י ודודה. ימי התקרבות ודבקות בין עם ישראל לבוראו!

אמנם, אין דברים יוצאין מידי פשוטן )וכמו שמצינו שנתנו זקני העדה עצה זו לשבט בנימין כשהותרו לבוא בקהל )יעוי' שופטים כא, ט"ו - כ"ב(, וכפי מהות היום לזיווג ולקשר בין כנסת ישראל והקב"ה, כן משתלשל ויורד זמן מיוחד בימים אלו לזווג זיווגים מתוך כלל"י, וכפי קדושת היום ומהותו, כן יצאו בנות ירושלים במחול בבגדי לבן )שלא שלט בהן יצה"ר - ריטב"א( להעמדת בתים של השראת השכינה בישראל. שו"ר שבתפא"י כבר פי' כעין מש"כ לעיל ביסוד הדברים, אמנם כ"כ לענין יוה"כ דוקא, שאז נתכוונו להקב"ה עי"ש.

כמובן שאין בהאמור סוף ביאורם של דברים, כאשר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. אך אם רוממנו מעט את השקפתנו מעל למושכל הפשוט, דיינו בזה לעורר את הלב לגדולת וקדושת יום ט"ו באב כפי אורו האמיתי. דהלא ביוה"כ עסוקים אנו בהתקרבות להי"ת ע"י עבודת התשובה, וכ"א מרגיש קרבת ד' מאימת הדין. אלא ט"ו באב מאי היא - מה גדול הוא ההסתר. כמה קירבת ד' אפשר להשיג ביום זה ומה רבה וגדולה עבודתנו הקדושה הנצרכת ביום נשגב זה, בתורה ובתפילה, לעורר רחמי שמים על אם ישראל, ולעורר אהבתו ית' אלינו - לחדש כנשר נעורינו לחדש לקוחינו.

ויה"ר שיועילו דברים אלו העוסקים בביאור קדושת היום וקדושת דברי חז"ל הק' העוסקים בבירור מהותו של היום, לעורר בשמי רום, גם בט"ו באב, את תפילות ישראל עם קדושים בתפילת המוספין ביוה"כ. אפל אלמנה תאיר, בהו בוכיה תבהיק, גיל גלמודה תגיש, דלף דמעתה תדמים. זהר זבולך תזריח, הדר חפתך תחדש. תלבב את רעיתך, תכרות לה ברית חדשה, תיקר נפשה בעיניך, תטהרנה במים טהורים. תודיע לכל אהבתנו, תהלך בקרב מחנותינו, תבוא מהרה לרחמנו, תאמירנו לך ונאמירך לנו.