חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

מ"חרס הנשבר" להכרת אור ד'

"תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, איזהו חודש שנכסה, ויש לו חג, וחגו בן יומו, אי אתה מוצא אלא בחודש תשרי, בחודש זה תחדשו מעשיכם בשופר, בחודש הזה שפרו מעשיכם, אמר להן הקב"ה לישראל, אם שפרתם מעשיכם הריני נעשה לכם כשופר הזה, מה שופר זה מכניס בזו ומוציא בזו, כך אני עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים והופך לכם מדת הדין למדת רחמים" )ויק"ר כט, ו(.

 

 

 

משנה לשנה נמסר לנו הסוד הזה, שישנה תרופה לכל מדווי-עולם, לכל המצוקות, התלאות והיגונות: "חדשו מעשיכם" ו"שפרו מעשיכם", שאז מתרחשת מהפיכה גמורה, שהקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, והלא אין דבר יותר נחוץ מזה לאנושות הדוויה והמיוסרת, שיומתק הדין והכל יעבור להנהגה שמימית של רחמים. אלא שהכרה זו מחלחלת לה לאטה בתודעת האדם, ובינתיים אין היא אלא נחלתם של המעטים, וכדי שתחדור לתודעת הכלל, וקודם כל - לכלל היהודי, אין מנוס מלעבור עוד ועוד שלבים בכור המבחן והמצרף של הסבל והתלאה, עד לאותו רגע נכסף של "ויאתיו כל לעבדך" ושל "ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

 

 

 

ראש-השנה מקודש בתוה"ק והוא חגם של יהודים בני אברהם, יצחק ויעקב: "כי חוק הוא לישראל", אבל היום עצמו, הוא יומה של האנושות כולה: "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים", ובו "כל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון"; אין מי שנעדר: "מי לא נפקד כהיום הזה, כי זכר כל היצור לפניך בא, מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר". כל תלאות העולם וסבלותיו הם "תזכורת" לאנושות למהר ולהכיר שיש מנהיג לבירה, ובה בשעה הם מאיצים ביהודי לחדד את הכרתו ביחוד שלו כעם הנבחר שעליו הוטלה המשימה הכבירה והגדולה של המלכת ד' על העולם כולו, ש"ד' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו", וכן: "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" )דברים לג, ד( - "והמלך הוא הקב"ה" )רמב"ן, שם(.

 

 

 

* קשה וארוך הוא התהליך של התגבשות הכרה נישאה זו במוח האנושי. תהפוכות- עולם בכל המובנים, הן עדות חותכת להתפתלות האדם במשעולי המבוכה הנוראה. בחיר- היצורים, האדם, שנברא מדבר, לא ממהר לנצל את סגולת הבחירה שניתנה לו, כדי שיברר לעצמו את דרך האמת, שהיא הדרך המובטחת האחת והיחידה שקיימת לו. הוא נוטה תמיד להתמסר לחולשת היצר המסית אותו, שייעצר ב"תחנות-בינים", שאכן יאמין, אבל יאמין בהבל וברעות-רוח, וכפי שמתאר הנביא: "אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני" )ירמיה ב, כז(.

 

 

 

במה כבר לא האמין האדם, ועל מה עדיין לא הספיק להשליך את יהבו? חיים אנו בדור של ניפוץ אלילים וריסוקם, אבל ביחד עם זאת - לא נפסקים החיפושים אחר תחליפים שאף הם אינם אלא תבניות שוא וכזבים. לפני שנים ושלושה דורות נהה העולם, ועמו יחד גם רפי-רוח רבים מאחינו בני ישראל, אחר אידיאלים נוצצים בזוהר מזוייף, שנראו כמבטיחים את שלום העולם ואושרו הסופי, והכל וכולם רק הותירו אכזבה ומפח- נפש, עם בתי-קברות גדולים של אנשים שנסחפו בהתלהבות אחר כל אלה, אם זה היה קומוניזם או סוציאליזם, נציונליזם ובונדיזם, השכלה וציונות, ועוד שורה ארוכה של "איזמים" שמכולם לא נותרו אלא חורבות עשנות ותלי-עפר.

 

 

 

בימים אלה ציינו מלאות חמש שנים לפגיעה הכואבת והקשה במעוזו של אחד האלילים האחרונים, ה"קפטיליזם" המשכר, שבא לידי ביטוי בקריסת "מגדלי התאומים" במנהטן, טראומה שהמעצמה הגדולה בתבל, ארה"ב, לא מצליחה עדיין להתאושש ממנה, כשמני- אז היא שקועה במלחמות, במיוחד המלחמה בעירק, שבינתיים לא נראה המוצא ממנה, וברקע - המתיחות הקשה עם אירן ומנהיגה המפגין שנאת יהודים לוהטת, שיכולה רק להשתוות לעוצמת השיטנה של הנאצים ימ"ש.

 

 

 

מתודות רבות שנחשבו ל"בטוחות" במשך שנים רבות התבררו כבר לכולם כמקסמי-שוא ותרופות-אליל. יתירה מזו, שגזה ונעלמה תפיסה שטופחה שנים ארוכות, על "אמונה באדם", כתחליף עלוב לאמונה בבורא העולם ומנהיגו. אישים בעלי "כריזמה", שהוליכו שולל המוני בני-אדם בהערצה עיוורת ובסגידה אליהם, נתגלו כרמאים ואוחזי- עינים. כך הדבר בעולם הגדול, וכך הדבר גם בעולם הפנימי שלנו, כשמפיצי בדותות במסווה של "אידיאולוגיות", אשר השתלטו על ההנהגה היהודית ודחקו הצדה את רועי ישראל האמתיים, נושאי דבר ד' - נראים כיום כבר במימדיהם האמתיים, כסתם סוחרים במצוקות ובתלאות הגלות, כדי להאדיר את שמם וכדי לבסס להם מקום ב"היסטוריה"; עתה אין כבר מי שלא מבין, כי הם דאגו רק את דאגת עצמם וכבודם, בלי להירתע מלהמר בגורל העם ועתידו.

 

 

 

* "אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד" )תהלים סב, י(, ופירש מלבי"ם ז"ל: "אך בני אדם הם הבל, שאין בם ממש, וגם בני איש הגדולים שיש בהם איזה ממש, הם כזב, הוא דבר הפוסק ואינו מתקיים במאזנים לעלות, אם תראה בני אדם שעולים ברום ההצלחה הם דומים כמי שעולה בכף מאזנים, שזה סימן שהמה מהבל יחד, כי כשמניחים שני דברים בשתי כפות המאזנים, ההבל והקל הוא עולה למעלה, והדבר הכבד נופל למטה, כן עלייתם הוא סימן שהם מהבל ואין להם כובד וממש בעצמותם".

 

 

 

והגרש"ר הירש זצ"ל כתב )בפירושו לתהלים(: "אך הבל וגו', ובכן, בעוד ד' הוא בלתי משתנה, בין שהוא מביא לנו ששון או צרה, האדם הבל הוא לנו אף בהיותו רם ונישא ומבטיח הרבה ברצונו הטוב, אף בתקוות המתעוררות על ידו אינו אלא כזב. בני אדם, בני איש, אפסותם היא כה מוחלטת כשם שמוחלטת היא אמת ד' ומהותו הנצחית".

 

 

 

רק מי שגדל וחונך על ברכי האמונה באמת ד' ומהותו הנצחית, יכול לדחות מראש את כל רעיונות-ההבל, או, לפחות, להבחין מבעוד מועד בכזב שבהם. רוב האנשים מגיעים לכך רק לאחר שהם שבעי אכזבות, וגם אז, לא תמיד ממהרים הם לחפש את תכלית האמת, אלא שוב פונים לרהבים אחרים שהיצר ממציאם. אם לא "האמונה באדם", הרי נתפסים לאופנה חדשה שמכנים אותה ה"אוטונומיה של האדם". יש בה קסם מסויים, כי על כן היא מדברת ל"אגו" האנושי, שהוא כאילו "אדון" לעצמו, לחייו ולגורלו, אבל כמה מבהיל הוא, שלא נותר מזה אלא ה"בשורה" שהוא אמור לקבל את הזכות להחליט לקצר את חייו במקרה של מחלה קשה, כלומר - שוב חדלון!...

 

 

 

אכן, כאשר יורדים עד כדי כך, מתחיל כבר האדם לראות עד היכן אפסותו מגעת. מן המעמקים ומן ה"דכא" הוא מבחין ש"אדם", לבד, "להבל דמה" )תהלים קמד, ד(; "מה גדולת אדם נחשבת, הרי הוא כמו הבל, והוא דבר שאינו מתקיים, כמו הבל הפה" )רד"ק(. אכן, לא ביום אחד יכול אדם להגיע להכרת-אמת, אבל גם המעט הזה, של הכרת ההבל והשקר, הוא שלב חשוב שאין לזלזל בו ואין להמעיט מערכו, זהו שלב ב"סור מרע", שגדולים סיכוייו להוביל גם ל"עשה טוב".

 

 

 

* "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר... משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה, וכאבק פורח, וכחלום יעוף" )מוסף לימים הנוראים(.

 

 

 

ביאור נפלא בענין זה אמר ראש ישיבת טלז, הגאון הגדול ר"מ גיפטר זצ"ל: "ההכרה האנושית באור ד' היא נקודת-המרכז של הימים הנוראים, זמן התשובה וחשבון-הנפש, כפי שלימדונו חז"ל: ד' אורי וישעי - אורי זה ראש השנה, וישעי זה יום הכפורים. כשהאדם בוחן את חייו ברצינות ורואה עד כמה הוא שקוע בחסרונותיו, עומדת בפניו הבעיה הגדולה: איך משתפרים וכיצד משתנים?

 

 

 

"העומד באפילה, איננו רואה אלא רק חשיכה, ואין לו ברירה כי אם להתרומם מן המעבה החשוך לקראת האור של פני ד', ואז, ורק אז, יש בכוחו לבחון את תוכן- חייו. ואז, כשהוא מתרומם אל האור, רואה האדם שיסודו מעפר וסופו לעפר, קטן ואפסי הוא. ומה מכילים החיים הנחותים הללו של האדם, שביושבו באפילה נדמה לו שהוא יצר גדולות? משול כחרס הנשבר, אלא שגם החרס הוא עדיין ממשות, ואז הוא מעמיק עוד את מבטו מול אור פני ד', הוא מתבונן יותר ויותר: ענן כלה, רוח נושבת, עד לבחינה הסופית של הוויית האנוש. הכל, הכל הוא חלום יעוף. משמעמיד האדם את הוויית-העולם שלו באור פני ההכרה האלוקית, נהפך ה'יש' שלו ל'אין'.

 

 

 

"דבר זה מעמיד אותנו בפני תופעה מאלפת. שפלותו וגבהותו, נמיכותו וגדולתו של האדם, קשורים זה בזה בצורה הדוקה. רוצה אתה, יצור אנוש, להכיר את קטנותך, התרומם נא לשיא הרוממות. רוצה אתה, יצור אנוש, להכיר שאתה שוכן חשיכה, כי אז טפס נא לרקיעים הבהירים מאור פני ד'".

 

 

 

אם נדקדק, נמצא כי אכן כך הוא סדר התפילה מיסודם של רבותינו ז"ל, שלאחר הפירוט המדוייק של אפסות האדם, עד כדי "חלום יעוף", שהוא שיא-ההתבוננות, באה ההכרזה הגדולה והמרוממת: "ואתה הוא מלך ק-ל חי וקיים"!

 

 

 

* יש תקוה לאדם, והתקוה היא באור פני ד', אותו אור שמבצבץ לו בקצה המנהרה החשוכה של התהיות והתעיות; יכול האדם לא רק להגיע אל האור, אלא גם לקצר את הדרך הארוכה והמייגעת, אם רק יחליט בלבו לשים קץ ליצר ההרפתקנות של ההתלבטות המדומה, שמקורה רק בנסיונות להתחמק מן האמת האלוקית. ברגע שהוא מחליט כך, מיד נוהר עליו האור האלוקי בשפע גדול.

 

 

 

דכאות האדם מחמת תעיותיו, איננה מטרה, כי אם אמצעי בלבד: "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" )תהלים צ, ג(, ושם ברש"י: "מביא אתה יסורין על האדם עד שאתה מחזירו להיות תשוש כח וקרוב למות, ותאמר לו ביסורין שובו בני אדם מדרכיכם הרעים". מתוך הדיכוי, כשהוא רואה כבר בעליל שלשוא כל תבונתו, שאין כל ממש באשליות למיניהן, ב"אידיאולוגיות" הפורחות ונעלמות כלעומת שבאו, בבשורות ה"שחרור" של נוכלי-דיעות, באליל הכסף וההון, בכוחנות הצבאית ובלהגי ה"שלום" של רודפי קריירות - או-אז, עם כל הקושי להודות בכך שתקופות-חיים אבדו באמונות- הבל, הוא מגלה לפתע את אור ד' המאיר עליו בשלל נגוהות: "ד' אורי וישעי ממי אירא, ד' מעוז חיי ממי אפחד" )תהלים כז, א(.

 

 

 

תכלית ה"דכא" של האדם היא, להביאו להתחדשות המחשבה וההכרה, כי רק מזה הוא יכול להיוושע ולמצוא את דרכו בנפתולי החיים: "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי" )שם נא, יב(: "כוונתי טובה מעתה, ואתה עזרני בה. וסמוך לבי ורוחי שיהיה טהור, שלא ימשול בי יצר הרע עוד, וזהו הבריאה והחידוש" )רד"ק(. ברגע שמקבל האדם על עצמו להתנתק מכל מה שהשתעבד לו עד עתה, לבו נטהר ורוחו מתחדשת, והיינו "בחודש זה תחדשו מעשיכם בשופר, בחודש הזה שפרו מעשיכם".

 

 

 

* אלפי בעלי התשובה בדורנו הם ההוכחה החזקה ביותר לתהליך המופלא של "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". מתוך האפילה הגמורה, ולא פעם ממש מעל-סף התהום ממש - הם קולטים לפתע את הקריאה האלוקית הגדולה: "שובו", ועדים הם הסיפורים המאלפים ועוצרי-הנשימה על הנסיבות העל-טבעיות שמזדמנות להם במעמקי הנתיבים העקלקלים ביותר, כשרק כפסע בינם לבין האובדן הגמור.

 

 

 

בזמנו, לפני למעלה מתשעים שנה, נרעש העולם היהודי מהחזרה המלאה בתשובה של ד"ר נתן בירנבוים ז"ל, לאחר שורה של תהפוכות קיצוניות באורח-חייו ונדודים לאין- ספור בין תנועות ורעיונות שונים, עד שגילה ומצא את אור ד'. בזמנו כתב מורנו רבי יעקב רוזנהיים זצ"ל על התופעה הפלאית של חזרתו בתשובה, ויש בדבריו משנה-תוקף לימינו אנו, כאשר אז היתה זו תופעה של יחיד, וכיום, כאמור, מדובר באלפים וברבבות. וכך כתב, בין היתר:

 

 

 

"תשובתו של נתן בירנבוים מתוך ההתנכרות הציונית-החילונית אל מולדת התורה, תשובה זו שהיתה תשובה שלמה, לאחר תעיה ונפילה גמורה שנמשכו כמעט כשני חיי אנוש על האדמה, מהווה אחת הדוגמאות המאירות והמזהירות של ההשגחה השומרת על עם ישראל כולו.

 

 

 

"אם היה אפשרי דבר כזה, שעוזרו האינטימי ביותר של הרצל, האיש אשר אירגן את הקונגרס הציוני הראשון, יתכחש כאילו לפתע-פתאום ובאופן מפתיע לכל חינוכו והשקפתו התרבותית על כל יסודותיהם 'המדעיים' כביכול, שיכריז על כל חיי הרוח והמעשה שקדמו לכך כעל תעיה חמורה, וישוב לחיק יהדות-התורה תוך קריאה נרגשת 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'!, יש בכך משום אישור חזק ונפלא להבטחה הנבואית של 'לבלתי ידח ממנו נדח', של 'ושבו בנים לגבולם', אשר עליה מיוסדים עד היום הזה, תקוותינו ובטחוננו לגאולה השלמה" )"זכרונות", עמ' ריד(.

 

 

 

ממרחק של למעלה מתשעים שנה נקראים הדברים מפתיעים, במידה רבה הודות למבט המעמיק של מורנו ר"י רוזנהיים זצ"ל, כאשר ראה בתופעת בעל-התשובה היחיד, התחלה של התממשות החזון של "ושבו בנים לגבולם", והן זה אחד התכנים המרכזיים של ראש- השנה: "והיה ביום ההוא, יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לד' בהר הקודש בירושלים".

 

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד