חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

סלח לנו מחל לנו כפר לנו

לעת כזאת אשר ענני חשך יכסו ארץ ונבהלה נפשנו מאד משמועות רעות ומבהילות המגיעות לנו יום יום מכל עבר ופינה, ממצב אחינו אשר ידכאו למאד את רוחנו וירעישו את לבותינו מרוב פחד, בעת רעה כזאת אשר הותך חרון אף ושלטון הרשע הולך ומתפשט ומתגבר, איך יערב לנו אכול ושתות, ואם אין לנו בדור הזה מי שיוכל להרים כשופר קולו לעורר ולהוכיח את העם, עכ"פ הרי צריך כל אחד ואחד מאתנו לעורר ולהתעורר לקול ד' הקורא ממעמקי הלב שובו אלי ואשובה אליכם. ועלינו כולנו לקרוא אל ד' בחזקה ולשוב אליו באמת ובתום לב, וישוב ד' וירחמנו.

 

בשעה שהאדם שופך את מר נפשו ושיח לבו לפני ד', ועומד בכפיפת ראש ושברון רוח להתוודות לפני קונו על חטאתיו, תקנו לנו רבותינו להקדים דברים אלה ולומר: "שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך צדיקים אנחנו ולא חטאנו", והמתכונן היטב יראה כמה תמוהים הם הדברים, ראשית, מה היה מועיל לנו אם היינו כן מעיזים לומר צדיקים אנחנו ולא חטאנו, וגם איך אפשר להגיד דברים אלה לפני אלקי מרום אשר אין דבר נעלם ממנו, ומה תפארת היא לנו בזה שאין אנו מעיזים, והלא אדרבה, היינו מוסיפים בכך חטא על פשע.

 

אכן, יש לפרש בהיות תמיד גדולי הדורות אשר ידעו תמיד רק להמליץ טוב וללמד זכות על ישראל גם על מעשים אשר כל ההמון רואה בהם אך עמל ואון וביחוד לעת כזאת, אשר סערת המלחמה האחרונה חוללה מהפכה נוראה בכל החיים, מה יש לנו להתרעם על דור תהפוכות אשר לא יאבו דעת את אבותם? לעת כזאת אשר נתקיים בנו ואנכי אסתר אסתיר את פני ושם ד' ועם ד' מחולל בגויים, ובני עם קדש מוכים ומעונים מכל צד, כאילו הופקר דמם, א"כ מה פלא הוא אם רבים לא נשארו לעמוד על הגבול של "כמעט" אלא נטיו רגלם כאשר יראו את שלות רשעים צדיק ורע לו רשע וטוב לו? אולם דרך זו מיוחדה היא רק לבחירי האומה, לאלה אשר אש אהבת עם ד' תוקד תמיד בלבם באש לא תכבה, אבל לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, ולכן יפה מקדימים אנו לומר, כי אין אנו עזי פנים לומר לא חטאנו, כי אם חטאנו.

 

"תשובה" אין כוונתה לשוב חזרה למצב הקודם להיות כבתחלה, דא"כ, הרי לזה שהוא רשע מעיקרו שלא ראה כלל את אור האמת מימיו, אין קריאה זו הולמתו כלל, מכיון שהרי קוראים לו בכך להשאר כל ימיו רשע, אלא עיקר התשובה הוא לשוב אל ד' ולא להיות רחוק. ואם כי עיקרי התשובה הם עזיבת החטא בחרטה גמורה על העבר ובקבלה על העתיד, בכל זאת אלה הם רק תנאי התשובה. אבל התשובה עצמה היא ההתקרבות אל ד', וכמאמרם, עבד שרבו מצפה לראותו תתרחק ממנו, ולדבקה בו כתיב, ונמצא שעיקר התשובה הוא לשוב אל ד' ולהיות דבוק בו תמיד.

 

ההתעוררות לתשובה יש לה שתי דרכים. יש שהאדם זוכר את עוונו ומתחיל להיות מיצר ודואג עליהם מיראת העונש ומתעורר בכך לתשובה ומזה הוא בא אח"כ לדבקות גמורה באור תורת ד', ויש אשר בהרגשת חסרון האור שבנשמתו, יתעוררו בו געגועים גדולים למקור מחצבתו ותתעלף לבו בצמאון נורא ובהשתוקקות עצומה לדעת את ד' ולעבדו בכל לב, והיא תשובה מאהבה. ולזאת טהרת התשובה היא מעין "השקה" שמטהרת את המים הטמאים ע"י זה שנוגעים ומשיקים אותם במקוה מים טהורים, מפני שכל המחובר לטהור הרי הוא כמוהו. כמו כן יאמר הכתוב, כי מקוה ישראל ד', מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל ע"י זה שהם דבקים בו כביכול. ומובן בזה את אשר כתב בעל תדב"א, כי התשובה אינה מועלת אלא לישראל ולא לנכרי, יען כי 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כלכם היום' רק לישראל נאמר ולא לנכרי. ומפני זה כאשר שאלו לחכמה לנבואה ולתורה נפש החוטאת מה תהא עליה, היתה ה"תשובה" נשגבה ולמעלה מערכם, ורק הקב"ה ברוב רחמיו אמר יעשה תשובה ויתכפר, כי טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך.

 

גם מובן בזה מאמר הכתוב, כי 'עמך הסליחה למען תורא', אשר לכאורה הוא אדרבה, שהסליחה מונעת את היראה כמאמרם 'כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו חייו', אך ממוצא דבר למדנו, דכיון שעיקר טהרת ומעלת התשובה הוא ע"י דבקות בו כביכול, ומפני זה רוממה ונשגבה היא ערכה של תשובה גם מן החכמה הנבואה והתורה, אשר המה לא ידעו כלל להשיג את רום ערכה, נמצא, כי המרבה להתבונן במדה זו של הקב"ה, מכיר הוא בכך את גדולת ד', ובא ע"י זה לידי יראת ד' ואהבת ד'. ולזאת אמרו רז"ל, כי העושה תשובה מאהבה, נהפכים גם הזדונות, לזכויות, יען שרק על ידם מתגלה בעולם מידה רוממה זו של הקב"ה, שהוא מוחל וסולח ע"י התשובה, וכמו שאנו אומרים: "ולא יודע עוז רחמיך אלא בהעבירך חטאת יראיך", ולכן כיון שרק העונות הם, הם הגורמים להתגלות מדה זו, משום כך נהפכים הם לזכיות, ויהא רעוא כי הקב"ה ברוב רחמו יטהר את לבותינו לראשית חכמה היא יראת ד', ולתכלית חכמה היא תשובה ומעשים טובים.

 

מצינו לרבותינו ז"ל שאמרו: "הרהור ע"ז מנלן, דתניא ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלקים". והמאמר צריך באור. והרי אל הלב רגילים תמיד ליחס את הדברים התלויים ברגש כמאמרם העין רואה והלב חומד, אבל מינות שהוא ענין מחשבתי השייך רק אל הדעת והשכל, שמקום משכנם הוא המוח, מה יחס יש בינו ובין הלב. אמנם פתויי היצר נחלקים לשני סוגים, יש שמקור הרעה הוא בשכל התועה כמו הכפירה ושאר מיני דיעות כוזבות ופגומות, ויש שהמקור הוא הלב, כי לא יוכל האדם להיות שולט ביצרו הרע השוכן בקרבו ולהתגבר על תאות לבו הרעה, ולכן יעשה ככל אשר לבו חפץ. והנה אופן הראשון היה בעיקר לפני שאכל אדם הראשון מעץ הדעת, כי אז טרם ידע האדם טוב ורע, לא היתה שום תאוה רעה שרויה בתוך גוף האדם לשבר את דעתו ולהטותו מן השכל, אלא את הכל עשה בדעת ובהשכל, ורק להיותו בעל בחירה היה יכול לטעות בענין האמת והשקר ע"י פיתוי מדעה פגומה שבאה מן החוץ, השיבה את דעתו מפני עצת הנחש.

 

אולם רוב החטאים וביחוד לאחר מתן תורה, אשר זכה ישראל להתעלות במעלה עליונה ולהקדים נעשה לנשמע, מני אז אשרי בחר בנו וקדשנו מכל העמים, נעשה גם גופם של ישראל קדוש וחיי עולם נטע בתוכנו להיות האמונה בד' ותורתו, כחק טבעי טבוע בלב כל ישראל, וכמאמרם קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא. ולכן אפילו אם ידמה מי שהוא שמעשיו הרעים אינם באים מפתויי הלב אלא עושה אותם כדעת ובהשכל, אינו אלא טועה, כי רק להיותו נגרר אחרי תאות לבו הרעה תתגבר בו התאוה על הדעת עד אשר תעור את עיני שכלו הפרק מכל עול ולהדמות על אור חשך ועל חשך אור. שהרי אילו ידע האדם והאמין גם בשעת עשותו רעה, כי יש אלקים שופטים בארץ, לא היה אפשר כלל בשום אופן לחטוא, וכמו שהרגיש בזה החובת הלבבות בשער הבחינה, שמפני חק הבושה בלבד הטבוע באדם להתבייש מזולתו גם באופן שברור הדבר כי לא יאונה לו מזה כל רע, איך לא יבוש האדם מהבורא ית"ש בידעו כי על הכל יבוא במשפט, וביחוד כאשר גם יזכור החוטא במה שאמר הרמב"ן ז"ל שכל ייסורי איוב לא יספיקו להשוותם לעונש מאחת העבירות ולכן לבעבור שלא תבטל כח הבחירה אשר נתן ד' באדם, מוכרחת אז דעתו להטרף עליו ואין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות. ורק כאשר ישגה האדם באולתו תמיד, תטרף עליו דעתו לגמרי, עד שכבר נדמה לו כאילו כל מעשיו הרעים הם רק מפני שכלו הטועה בעיונו בעניני אמונה ודת.

 

אבל האמת לא כן הוא, שהרי א"א שהשכל הניתן באדם מאת ד' לעבדו בו יהיה כוזב, אלא גלוי וידוע למקום, שרק מאהבתו את הרע עקם עליו את הדרך ועותה מחשבתו, וכאשר יעיד הכתוב פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים, אבל לו ידע בתחלה להשליט את השכל על תאות הלב, אז היתה ודאי נפשו אמונת ורוחו נכונה.

 

הם הם דברי רז"ל, כי אף שהרהורי ע"ז הם ענינים מחשבתיים, בכל זאת מקורם הוא לא בשכל הטועה, אלא באות המה מלב עקוב ומחשבות פיגולים, אשר מקורם בלב החומד והמתאוה, וכנגד אלה מזהיר הכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם, ואז כאשר רק תטהרו את לבבם לד', תתפעל גם הנפש ותשאבו את אמונתכם בד'.

 

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד