שוש אשיש בד

כבר הזכרתי פעמים רבות דבריו הנפלאים של מו"ח הגאון הגדול רמ"צ ברגמן שליט"א, ואלו

 הם: בכל המנהגים שיסדו לנו רבותינו הק' בדורות הקודמים- הדברים הם "בדווקא", ויש

 להתבונן בכל מנהג ומנהג לדעת את העמקות המיוחדת שלו ואת המסר שרבותינו ז"ל רצו

 " לשדר לנו" ע"י ההתנהגות המסוימת הזאת. ועפי"ז יש להתבונן במנהג רוב הקהילות

 [אשכנז] בימים הנוראים: מתחילים את ימי הסליחות כמה ימים לפני ראש השנה, ובכל יום

 ויום לקראת סיום התפילה, פותחים את הארון קודש פעם אחת, לפני תפילת "שמע קולנו".

 מגיעים לראש השנה- פותחים את הארון הקודש מספר פעמים בפזמונים החשובים. מגיעים

 ליום הכפורים, הסיום של עשי"ת- פותחים את הארון קודש אף יותר פעמים, עד שמגיעים

 לכלות היום –זמן שיא התפילות וההתרגשות והרצון עז לכפרה [עיין בס' משך חכמה ששם

 מבואר שאז באמת יש זמן מסוגל ביותר לסליחה ומחילה וכפרה גמורה, דבההיא שעתא הקב"ה

 דן יחידי ומוחל על אותן עוונות שאין רשות לפמליא של מעלה למחול], ואזי פותחים את

 הארון הקודש לכל התפילה!

שוב ממשיכים לימי החג ושמחתו, ואז מוציאים את הספר תורה מן הארון ורוקדים סביבו,

 שהרי ההקפות עם הלולב נקראים רקידה, ומש"ה אבל אסור בהן [ע' שו"ע סי' תרס"א סעי'

 ג', וברמ"א שם], ועושים הקפה אחת ליום, עד שמגיעים גם כאן לנקודת השיא- הושענא

 רבה, שאז רוקדים סביב לס"ת שבע פעמים. והנה תיכף אח"ז מגיעים לשיא השיאים, המטרה

 של כל הימים הנוראים –שמחת תורה, וכמש"נ: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", והרבה

 מן המפרשים פירשו ש"שמחה" היא הדרגא היותר גבוה, ולכן מאחר שזכינו להצטדק בדין

 ביוה"כ- באים ימי החג, ובסיומם שמחת תורה, לזכות אותנו בדרגת השמחה. ובמצב הזה- של

 פסגת כל הימים הנוראים וקצירת ימי עבודתם, אנו מוצאים את כל הספרי תורה מן הארון

 ומחזיקים אותם בידינו ורוקדים אתם-הרי אנו מראים את עצמנו כאילו כביכול רוקדים עם

 הקב"ה בכבודו ובעצמו! והיא היא מטרת כל עבודת הימים הנוראים! עכת"ד מו"ח שליט"א עם

 קצת תוספת הסבר. 

והנה ראיתי מקשים: דהנה איתא בפסחים דק"ט ע"א תניא רבי יהודא בן בתירה אומר: ועכשיו

 שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר ויין שנא' [תהלים ק"ד] "ויין ישמח לבב

 אנוש", עכ"ל הברייתא, והוא דין בהלכות יו"ט שלסעודת יו"ט צריכים בשר ויין משום

 שמחה, ואילו אבל בתוך ז' ימי אבלותו מותר בבשר ויין, ואדרבא הרי נא' [משלי ל"א,ג']

 "תנו יין למרי נפש", והלא אבל אסור בשמחה, ומאי שנא? ותירץ מרן הגרש"ז אויערבאך

 זצוק"ל דבאמת אין הדברים סותרים: והיינו- דבזמן השמחה יש תכונה לבשר ויין להעלות

 את תחושת השמחה לשיאו, ועל פסגה זו של שמחה אמרו חז"ל שאין שמחה אלא בבשר ויין,

 ומשום כך יש חיוב לזה ביום טוב שהרי אז הוא בעצם זמן שמחה ויושבים בסעודת חג עם כל

 האביזרים של שמחה, ואזי להשלים את המצב של שמחה גמורה בעינן בשר ויין. אבל בשר

 ויין מצד עצמו אינם גורמים לשמחה, ובאדם עצוב לא יועיל בשר ויין להפוך את מצבו

 לשמח, ולכן אף אבל שאסור בשמחה- מותר בבשר ויין, עכת"ד הנפלאים.

ברם לפי"ז מתבקשת השאלה: מדוע נהגו כל קהילות אשכנז איסור בבשר ויין כל תשעת הימים

 מר"ח אב עד ט' באב, ומעיקר הדין אסור לכו"ע בסעודה המפסקת, הלא לא אומרים "אין

 שמחה אלא בבשר ויין" אלא כשהבשר ויין באים בשעת שמחה, אבל בשעת עצבות לא- וא"כ

 מאיזה טעם אסרו בשר ויין בתחילת חודש אב, וצלע"ג. ועכצ"ל שעשו חז"ל דין תשעת הימים

 וערב ט"ב כדין "מתו מוטל לפניו" על חורבן בית המקדש, ואונן הרי אסור בבשר ויין,

 ולכאורה הטעם הוא שצריך להיות כל דעתו ועסקו על המת שמוטל לפניו, ומטעם זה אסרו

 חז"ל בשר ויין בימים שאנו מחווים את החורבן כאילו הוא ממש לפנינו כעת!

ואשר לפ"ז צ"ל שבט' באב עצמו שאנו יושבים על הרצפה כאבלים וכביכול יושבים שבעה על

 המקדש, עיין בשו"ע ס' תקנ"ד סע' כ': "אין שאלת שלום לחברו בט"ב", וברמ"א סי' תקנ"ז

 סע' ב': "וימעט אדם מכבודו והנאותיו"- הכל דומה לאבלים, אז כבר הסתיים זמן

 האנינות. ובסוף ט' באב אנו מוכנים להתחיל לקבל תנחומים, וכך הוא בתפילתנו ובהפטרות

 של השבעה שבתא דנחמתא.

וגם בזה יש סדר מדויק, והוא ע"פ מה ששמעתי פעם מפי הגאון הרב מנדל שליט"א- ראש

 ישיבת ברוקלין, שהרי ההפטרה הראשונה דנחמתא מתחילה כידוע [פ' ואתחנן] " נחמו נחמו

 עמי", והיינו שהקב"ה מבקש מאחרים [או פמליא של מעלה או אומות העולם] לנחם את כלל

 ישראל. והנה כלל ישראל אינו מרוצה עם הגישה הזאת וכמש"נ [פ' עקב]: "ותאמר ציון

 עזבני ד', וד' שכחני", והייינו שמזה שהקב"ה לא רוצה לקרב את כלל ישראל באופן ישיר

 אלא רק על ידי שליח [שהרי אמר לאוה"ע לנחמם] סימן הוא שאינו מעוניין להיות עמה

 בקרבה ממש. והנה המשך ההפטרה שם הוא דברי פיוסין לשכנע את כלל ישראל שאין הדבר כן:

 התשכח אשה עולה וכו', ואעפ"כ אף  בהפטרה של השבוע הבא אנו רואים שכנסת ישראל לא

 נתפייסה שנא' [פ' ראה]: עני'ה סערה לא נחמה" הרי שעדיין לא קבלו את דברי הפיוסין.

ורק בהפטרה של לאחר מכן הגיעה התשובה הנכספת [פ' שופטים]: "אנכי אנכי הוא מנחמכם",

 הרי שכאן כבר הסכים הקב"ה לנחם את עמו בכבודו ובעצמו ולקרב אותם באופן ישיר אליו,

 ומכאן ואילך מתבטא הקשר המיוחד בין הקב"ה לעמו. ובהפטרה הזאת נא' "קול צופיך נשאו

 קול יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו", וראיתי שמפרשים כאן שמה שנא' כאן "עין בעין"-

 ר"ל בדרגת כלל ישראל קודם חטא העגל, הרי דרגות של קרבה מיוחדת ממש. וכן ממשיכים

 להתעלות בנבואת [פ' כי תבוא] "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ד' עליך זרח". ובסוף

 מגיעים לשיא השיאים- הפסגה של כל הנחמות והפיוסין כולן [פ' נצו"י]: "שוש אשיש בד'

 תגל נפשי באלקי וכו', כחתן יכהן פאר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כליה", עכת"ד הרב מנדל

 שליט"א.

הנה אנו אומרים באחד מן הפיוטים הידועים בט' באב "בצאתי ממצרים"- "בצאתי מירושלים",

 ובזה אנו מאריכים להשוות את שני המאורעות, הרי ששני העניינים מקבילים. והנראה לומר

 בזה שלאותן דרגות שיכולנו להשיג ע"י "בצאתי מצרים", זו היא מדת החורבן ועומקו של

 "בצאתי מירושלים"! אולם בנוסף לזה יש כאן עוד עמקות עצומה:

ובהקדם לעניין נביא בס"ד את דברי השפת אמת בפ' ויצא, וז"ל: "וידר יעקב נדר":

 ומקשין- הלוא כבר "הבטיח לו כל זה? אבל נראה כי עתה בא יעקב אבינו ע"ה לעורר אלה

 הדברים בכוחו, כדכתיב יעקב בחר לו כו'- שהשי"ת בחר ביעקב ויעקב בחר בו יתברך,

 כדכתיב את ד' האמרת- וד' האמירך, ומקודם הי' בחירת ד' בו ועתה בחר הוא בהתעוררות

 שלו. ואיתא בשם הספה"ק כי צריך האדם לבקש שיהי' מקודם מצדו התעוררות כי ח"ו להיפוך

 יש בו בחי' מדת הדין. ולכן כתיב "ויירא"- ע"י שראה שהי' לו התעוררות משמים יותר

 מכפי הכנה שלו כמ"ש בס' אוה"ח בפסוק ואנכי לא ידעתי ע"ש. לכן ירא שלא יהי' דבר של

 קיימא חס ושלום על ידי שלא הי' בכוח התעוררות שלו, לכן נדר נדר שיהי' מצדו כל אלה

 ההבטחות, עכ"ל. ומבואר כאן יסוד עצום- שאף במקום שאדם מקבל שפע ומתנות מן השמים,

 יש עליו לדאוג שיהי' ההתעוררות מצד עצמו דבלי"ז יש ח"ו קטרוג, ורק ע"י ההתעררות

 מדיליה זה הופך להיות דבר של קיימא.

ואולי אפשר לפרש שזהו אחד מן התיקונים הגדולים היוצאים מהמהלך של חורבן ושובו של

 כלל ישראל להקב"ה מרצונם וע"פ בקשתם, והוא העניין המרומז בז' הפטרתא דנחמתא, שהרי

 סו"ס כל גדולתו ותפארתו של כלל ישראל שהתחיל מיציאת מצרים והגיע לשיאים בימי המלך

 שלמה- הלא הכל הי' מתנת שמים ומכוח התעוררותא דלעילא כמבואר בספרים הק' דמצד עצמם

 עדיין לא היו ראויים לכך [וז"ל המשך חכמה פ' דברים {ה',ט"ו}: כן פסח הוא רק מתנה

 טובה, אם כי הוא על יחס השי"ת עם האומה, בכ"ז כיון שלא היה הכנה מצדם כלל, רק שפע

 ממעון קדשו, הלא זה יתכן על כל אומה, וכמאמרם בשה"ש ב' (שה"ש רבה ב- ו) כך גאולתן

 של ישראל היה קשה לפני הקב"ה כו' גוי מקרב גוי שהיו אלו ערלים ואלו כו' אלו לובשי

 כלאים, ואלו כו' לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו לעולם, ארשב"נ אלולא שאסר הקב"ה

 עצמו בשבועה לא היו נגאלין לעולם כו' גאלת בזרוע עמך בטרוניא כו' בשמו גאלן וכו'],

 ואף לולא שכפה עליהם הר כגיגית לא הביעו את רצונם המלא לכל פרטי התורה והקשר

 המיוחד בין כנסת ישראל לבוראם.

אולם לאחר החורבן שכנסת ישראל מכוח עצמם ומיוזמתם בקשו לשוב להקב"ה ולהיות בקשר

 מיוחד הרי שזכו לדרגות ואף לקשר של קיימא שאף לולא החורבן לא היו מסוגלים וראויים

 לכך, ובאמת ה"בצאתי מירושלים" היא משלימה את ה"בצאתי ממצרים". ועניין זה מרומז

 בהפטרות כנ"ל: שכנסת ישראל לא נתפייסה עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו בא לפייס אותם

 וכמש"נ: "אנכי  אנכי הוא מנחמכם", ואזי הבטיח להם קשר מיוחד אשר "עין בעין יראו"

 וכמו שפירשנו כדרגת ישראל קודם חטא העגל שהיא מעין דרגת אדם הראשון לפני החטא

 כמבואר בספה"ק, ורק אז נתפייסו. ומכוח זה-רצונם העיקש וכסיפתם העזה להיות בקירבה

 מיוחדת, הרי הם עולים ועולים מדרגא לדרגא עד ש"כבוד ד' עליך זרח", וגם כל זה לא

 מספיק לה עד שאומר הנביא:"שוש אשיש ד'-כחתן יכהן פאר וככלה וכו'"-עד שכביכול

 מבקשים להצמיד את עצמנו לרבש"ע ולרקוד עם הקב"ה בכבודו בעצמו! וכך הובטח! 

הרי הקשר של קיימא המהודק והנצחית הבא רק על יד התעוררות וכוחות של כלל ישראל מצד

 עצמם זו היא תועלת אחת שגזרה החכמה העליונה שתצא מן החורבן, ונראה שיש בזה גם רמז

 לעבודתו הפרטית של כל אחד ואחד, וכמו שכתב מרן רשכבה"ג מו"ז זצוק"ל מספר פעמים

 במכתביו [דבריו מובאים בס' "מכתבים ומאמרים"]- שלכל אחד, אף לגדולי ישראל- יש

 עליות וירידות, ולזה ניתנו הימים הנוראים כדי להתבונן ולכסוף מצד עצמנו לקרבתו של

 בוראנו, וכמשאחז"ל "רצוננו לראות את מלכנו". ועם רצון עז כזה יש תהליך של עלי'

 מדרגא לדרגא עד שביוה"כ [עם עשיית תשובה מצידנו] אנו נמחלים על עוונותינו ונהיים

 רצויים למקום. אולם לא די בכך- שהרי אנו רוצים קירבה מיוחדת, ולזה אנו זוכים בז'

 ימי שמחת החג-מעין ז' ימי שבע ברכות, ובסופן מגיעים לשיא השיאים בשמחת תורה- שאז

 אנו כביכול רוקדים עם הרבש"ע בכבודו ובעצמו!