
שמחת הקב"ה וכל הבריאה ביום הכפורים
מובא בדברי חז"ל )תדבא"ר פ"א( על הפסוק: "ימים יוצרו ולא )ולו - קרי( אחד בהם )תהלים קלט, טז( - זה יום הכפורים לישראל, לפי שהיתה שמחה גדולה לפני הקב"ה שנתנו באהבה רבה לישראל".
יום הכפורים הינו מתנה מיוחדת שנתן השי"ת לעם ישראל, וכדי לתת מתנה זו
צריכה להיות אהבה רבה בין השי"ת לישראל, וכמו שמצינו בדברי המדרש )ויק"ר ז, א( עה"פ )משלי י, יב(:
"ועל כל פשעים תכסה אהבה - שאוהב המקום את ישראל, שנאמר )מלאכי א, א(: אהבתי
אתכם אמר ד'". הרי שכדי לכסות על הפשעים נדרשת אהבת השי"ת לישראל. ודאי
שאין כוונת חז"ל לומר שע"י אהבת הקב"ה, מכסה הוא על הפשעים ללא
עשיית תשובה מצד ישראל, שהרי אמרו בגמ' )ב"ק נ.(: "כל האומר הקב"ה וותרן הוא יוותרו
חייו, שנאמר: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט", ופרש"י:
"ותרן, לעבור על כל פשעם". אלא שגם כדי לכסות על הפשעים לאחר עשיית
התשובה זקוקים לאהבת ד' יתברך אל ישראל, ולכן יוהכ"פ
ניתן באהבה רבה כדי לכפר על עוונותיהם של ישראל.
מבואר בדברי חז"ל דבנוסף לאהבה רבה שהיתה
בעת נתינת יוהכ"פ לישראל, נתינה זו היתה גם בשמחה
גדולה לפני הקב"ה, ולכאורה הדברים נראים כסותרים זה את זה, דאם הקב"ה היה שמח שמחה גדולה בנתינת יוהכ"פ לישראל, מפני מה היה צורך שנתינה זו תהיה באהבה
רבה? גם עצם השמחה צריכה ביאור, על מה ולמה השמחה הזו?
@5בוידוי של ישראל יש בזיון ומרידה בהשי"ת
תשובה לכך ניתן למצוא בהמשך דברי חז"ל )תדב"א
שם(:
"משלו משל, למה"ד, למלך בשר ודם שהיו עבדיו ובני ביתו מוציאין את הזבלים ומשליכין אותו
כנגד פתח בית המלך, וכשהמלך יוצא ורואה את הזבלים הוא שמח שמחה גדולה, לכך נדמה יוהכ"פ שנתנו הקב"ה באהבה רבה ובשמחה. ולא זו בלבד,
אלא בשעה שהוא מוחל לעוונותיהן של ישראל אין מתעצב בלבבו ]וכפי שהיה בראשית הבריאה
דכאשר ראה הקב"ה כי רבה רעת האדם, נאמר )בראשית ו,
ו(: "ויתעצב אל לבו"[ אלא שמח שמחה גדולה, לכך נאמר: כה אמר ד' אלקים
להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות וכו' )יחזקאל לו, ד(
בואו ושמחו עמי שמחה גדולה שאני מוחל לעוונותיהם של ישראל". הרי דלא זו בלבד
שהשי"ת אינו מתעצב בלבבו אלא שמח הוא בשעה שמוחל לעוונותיהן של ישראל, ומלבד
זאת ששמח הוא בעצמו הוא גם קורא לכל הבריאה כולה לבוא ולשמוח עמו.
לכשנתבונן בדבר נראה כי כאשר משליכים את הזבלים בפתח בית המלך, הלא יש בכך
בזיון נורא! ואם היה עושה זאת אדם מהשוק יש במעשה זה מרידה במלכות, שהרי לעשות כן
אפילו לפני אדם הדיוט הוא בזיון, וק"ו לפני פתח בית המלך, ועל אחת כמה וכמה
כשעבדי המלך הם המשליכין את הזבל בפתח בית המלך. ולמרות
זאת המלך שמח שמחה גדולה, ואינו רואה בכך מרידה במלכות, כי מרוב אהבתו לבני ביתו,
מוכן הוא לסבול בזיון נורא זה, ולשמוח בכך שביתם יהיה מעתה נקי, וא"כ אין די
בשמחה הגדולה של הוצאת הזבלים והשלכתם כנגד פתח בית המלך, אלא צריך שתהיה גם אהבה
עצומה מצד המלך לבני ביתו עד שכל רצונו ושאיפתו הוא שביתם של עבדיו ובני ביתו יהיה
זך ונקי, כך ביוהכ"פ כשעומדים ישראל ומתוודים
ומפרטים את החטא, כך וכך עשיתי וכו', הרי זה כהשלכת
הזבלים בבית המלך, ומשום כך נתינת יום זה באה מתוך אהבה רבה בין הקב"ה
לישראל.
@5הצדקת טענת מלאכי השרת
לכשנוסיף להתעמק בענין, נווכח ונבין עד היכן
מגיע גודל הבזיון הנורא שיש בכך שיוהכ"פ נדמה
לעבדי המלך ובני ביתו שמוציאים ומשליכים את הזבלים כנגד פתח בית המלך.
במשנה אבות )פ"ד מ"ח( איתא: "אל
תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד". ואמרו ע"ז בירושלמי )סנהדרין א,
א(: "א"ר יהודה בן פזי, אף הקב"ה אינו
דן יחידי, שנאמר )מלכים א, כב(: ראיתי את ד' יושב על
כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו, אלו מטין לכף זכות ואלו מטין לכף
חובה", וכן פרש"י )מלכים שם(: "וכי יש
שמאל למעלה והלא נאמר ימין ד' רוממה כו', אלא אלו
מיימינים ואלו משמאילים, מיימינים מלמדים זכות, משמאילים מלמדים חובה".
והנה האור החיים הק' כתב בביאור הפסוק:
"צור ילדך תשי" )דברים לב, יח(, "יתבאר ע"ד אומרם ז"ל שבשעה שרצה
הקב"ה לברוא את האדם נמלך במלאכים ואמרו לפניו מה אנוש וגו', ונתעצם ד' נגד
דברי המלאכים, ובראו והעניש המתנגדים, ולזה כשישראל עוברים רצונו הם מחלישים טעם
לידתו של האדם, והוא אמרו: ילדך תשי".
ועתה, נתאר לעצמנו את השי"ת יושב ביום הכפורים בדין וכל צבא השמים
עומדים לפניו, ונדמה למלך בשר ודם שעבדיו ובני ביתו משליכין
את הזבלים כנגד פתח ביתו. כמה בזיון יגיע כביכול להשי"ת, בפני כל צבא השמים,
כאשר ילוד אשה מכריז בפניהם בעת אמירת הוידוי שהוא עבר על ציווי המלך ופגע בכבודו.
והרי בזה המלאכים מצדיקים את טענתם מראשית הבריאה כנגד רצונו של השי"ת לברוא
ילוד אשה: "מה אנוש כי תזכרנו" )מדרש תהלים פח(, הרי עתה כביכול, מתבררת
טענתם שעלול האדם לחטוא, וא"כ "מה אנוש כי תזכרנו".
מלבד זאת שע"י חטאיו מצדיק האדם את טענת המלאכים כנגד תכלית הבריאה
שטענו: "מה אנוש כי תזכרנו", יש בעשיית החטאים ובפירוטם
גם פגם וצער לאבינו שבשמים, שהרי בנוהג שבעולם כשבאים אל אב ואומרים לו שבנו אינו
מתנהג כשורה, ואפילו בדברים של מה בכך, הלא כולו מלא בושה וכלימה, ועל אחת כמה
וכמה אם יאמרו לו שבנו גנב או רצח, הוא לא יוכל לסבול ולשאת את הבזיון הנורא.
וכשאדם חוטא ובוגד באביו שבשמים הוא גורם בכך בזיון נורא להשי"ת לפני כל צבא
השמים, ובנוסף לכך הקב"ה, כביכול, הוא אומן ובעל מלאכה, וכשהאומן אינו משיג
את מטרתו ולא עלה בידו לעשות את הכלי כרצונו, הרי מתברר שאין אומנותו יפה, וכך גם
כשאדם חוטא, כביכול הוא פוגם במעשה ידיו של הקב"ה.
ומצינו עוד בדברי המדרש )ב"ר ח, ה(: "א"ר ברכיה בשעה שבא הקב"ה לבראות
את האדם הראשון, ראה צדיקים ורשעים יוצאים ממנו כו', ר'
חנינא לא אמר כן, אלא בשעה שבא לבראות
את אדה"ר נמלך במלאכי השרת. א"ל: נעשה אדם וכו', א"ל: אדם זה מה טיבו, א"ל: צדיקים עומדים
ממנו, הה"ד )תהלים א, ו(: כי יודע ד' דרך צדיקים -
כי הודיע ד' דרך צדיקים למלה"ש, ודרך רשעים תאבד -
איבדה מהם ממלה"ש, גילה להם שהצדיקים עומדים ממנו
ולא גילה להם שהרשעים עומדים ממנו, שאילו גילה להם שהרשעים עומדים ממנו, לא היתה מדה"ד נותנת שיברא".
לפי דברי ר' חנינא המלאכים רואים בבריאת
העוה"ז - עולם שכולו טוב, דהלא גילה להם
הקב"ה מראשית הבריאה את דרך הצדיקים בלבד, ולפי"ז
כשאדם חוטא, אין לשער את גודל חילול ד' הנעשה בעולמות העליונים, כי אז המלאכים
באים, כביכול, בטענה להשי"ת שאמרת שתברא עולם שכולו צדיקים, וא"כ כשחוטא
האדם נכשלה מטרת הבריאה, וגדול הוא חילול ד' היוצא מכך!
@5תשובה כנגד מידת הדין
בנוסף לבזיון ומרידה בכבוד שמים, חילול השם נוסף יש כאן, שהרי מידת הדין
טוענת שקבלת התשובה של ישראל היא כנגד האמור בתורה שהשי"ת אינו נושא פנים,
וכמו שמובא )תדבא"ז פכ"ג(:
"אלמלא רחמיך וחסדיך הרבים שאתה מרחם עלינו וידיך פרושות תחת כנפי החיות ואתה
מקבל אותנו בתשובה שלימה, אין לנו כח לעמוד לפני מדת הדין שהיא מתגברת ועומדת לפני
הקב"ה, ואומרת לפניו: רבש"ע כתבת בתורתך: הק-ל
הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים כו', הנורא שהכל
יראים מדינך שהוא אמת, ואין אתה נושא פנים. אם כן, לא יהיה חילול ד' בדבר
הזה?". א"כ, בנוסף על הבזיון והמרידה בהשי"ת, כשמדת הדין רואה את
השלכת הזבלים בפתח בית המלך, היא טוענת כי קבלת התשובה היא נגד מה שכתוב בתורה:
"אשר לא ישא פנים", וכביכול, נגרם ע"י קבלת התשובה חילול השם.
אמנם השי"ת מתוך אהבה רבה לבניו מקבל את תשובתם, למרות הבזיון הנורא
והמרידה בו, ועל אף טענת מידת הדין על חילול ד' שבדבר, ולא רק שאינו מתעצב על לבו
אלא הוא גם שמח על כך שמחה גדולה.
@5יום הכפורים יומו וחלקו של הקב"ה
ועדיין יש לבאר את ענין השמחה המודגשת בדברי חז"ל, שאין השמחה מצטמצמת
אצל הקב"ה לבדו, אלא שהוא קורא לכל הבריאה כולה לשמוח עמו. לשם מה נחוצה שמחה
זו וממה היא נובעת? ניתן להבין זאת עפ"י תשובת הקב"ה למידת הדין על
טענתה שיש חילול ד' בנשיאת פנים לישראל, וכדמצינו בדברי
חז"ל )תדב"א שם(: "א"ל הקב"ה
למדת הדין: אל תהרהר אחרי ואחרי כנסת ישראל, שכל מעשה בראשית לא נבראו אלא בזכות
ישראל, שנאמר )ירמיה לג, כה(: אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא
שמתי". כלומר, כיון שכל מעשי בראשית לא נבראו אלא בשביל ישראל, הרי זה מחייב
הנהגה מיוחדת עם בני ישראל שישאו להם פנים בקבלת תשובתם, כי אם לא תנתן לישראל
אפשרות לעשיית תשובה, לא יהיה זכות קיום לבריאה.
והנה, על הפסוק: "ימים יוצרו ולא )ולו - קרי( אחד בהם" )תהלים
קלט, טז(, שעליו דרשו חז"ל )תדב"א
שם והובא בראש המאמר( דהוא יום הכפורים, כתב רש"י
)תהלים שם(: "ולפי המקרא שהוא נקרא כך פירושו, ימים יוצרו, הראהו ימים
העתידים להבראות ולחלקו בירר אחד כו', זה יוהכ"פ לסליחה". יוהכ"פ
הוא יום שהוא חלקו של הקב"ה, מכל ימות השנה בחר לו הקב"ה יום זה, שביום
זה הוא מטהר את האדם ואת העולם כולו מכוחות הטומאה והרע, ולכן נחשב כיום שהוא חלקו
של השי"ת, כי יום זה הוא הנותן זכות קיום לבריאה, ועל ידו תגיע הבריאה
לתכליתה ולייעודה - לעוה"ב.
@5אילולי יום הכפורים לא היה העולם עומד
לפי"ז נבין גם את השמחה הגדולה שיש להשי"ת ביוהכ"פ, וכפי המתבאר מהמשך דברי תנא דבי אליהו:
"לכך אמר הקב"ה כה אמר ד' אלקים להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות וגו',
בואו ושמחו עמי שמחה גדולה שאני מוחל להם לעוונותיהם של ישראל". כיון שעי"ז ניתנת זכות קיום לבריאה שתגיע ליעודה ולתכליתה.
והיינו דהשמחה היא כל כך גדולה, עד שהשי"ת קורא
לכל הבריאה כולה, להרים ולגבעות כו' שיבואו לשמוח עמו, דאכן שמחה גדולה היא וכל הבריאה כולה צריכה להשתתף בשמחה זו.
ובסוף הענין )תדב"א שם( "ונאמר )ישעיה
מד(: מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך, שובה אלי כי גאלתיך" וכו', מה ת"ל כי גאלתיך - גאלתיך מספר מיתה ונתתיך בספר חיים, לכך נאמר כי גאלתיך, מה ענין של אחריו רנו
שמים כי עשה ד'". והיינו כי המשך הפסוק הוא: "רנו שמים כי עשה ד', הריעו
תחתיות ארץ, פצחו הרים רנה, יער וכל עץ בו".
הבריאה כולה שמחה בתשובתם של ישראל, כי על ידי זה יש תכלית לקיומה -
"כי גאל ד' יעקב ובישראל יתפאר". ועיין בפרקי דר' אליעזר )פרק מו(: "ואילולי יום הכיפורים לא היה העולם עומד, שיום
הכיפורים מכפר בעולם הזה ובעולם הבא וכו'". כי
ע"י מחילת העוונות ניתנת זכות קיום לכל הבריאה כולה, שנבראה בשביל לשמש את
האדם ולתת לו את כל האמצעים כדי שיגיע לתכליתו - לחיי העוה"ב, שהם החיים
האמיתיים שעליהם נאמר: "ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום".
נמצא א"כ ששני ענינים כלולים בנתינת יוהכ"פ
לישראל: א. אהבה רבה, ב. שמחה גדולה. אהבה רבה, וכמו שנאמר: "על כל פשעים
תכסה אהבה", מתוך אהבת השי"ת לבניו הוא נתן להם את האפשרות להשליך את
החטאים לפניו. והשמחה הגדולה נובעת מכך שע"י השלכת החטאים תגיע הבריאה
לייעודה ולתכליתה, וזהו שאמרו חז"ל על יום הכפורים )תדב"א
שם(: "לפי שהיתה שמחה גדולה לפני הקב"ה, שנתנו באהבה רבה לישראל".