הסוכה מבצרו של העם היהודי

נפלאה היא מצוות סוכה, שגם בה ניתן למצוא את הקו המבדיל בין ישראל לעמים. "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" )ויקרא כג, מג(. הנוהג בעמים הוא, כי כאשר קובעים יום בו מציינים את המעבר ממצב למצב, מעמידים משהו ציורי, מיניאטורי, כדי להזכיר מה שהיה בעבר, בימי השפל, אבל העיקר מתקיים ומובלט בתמורה שהתחוללה, ובמקרה שלפנינו, אם הסוכה היא לזכר מה שהיה בנדודינו במדבר, הרי, לכאורה, העיקר היה צריך להיערך בארמון מפואר, בהיכל של שיש מצופה זהב וכסף, אבנים טובות ומרגליות, כפי שזה באמת נעשה אצל עמים אחרים, כדי שנחוש בעליל את התמורה היסודית שהתחוללה לנו.

 

והנה, לא רק שאיננו חוגגים את החג בבית הקבוע, אלא אנו מצווים לצאת מדירת הקבע לדירת ארעי, ודוקא בסוכה הזו אנו מקיימים את מצוות החג. הסוכה אינה רק איזה שהוא זכר למה שהיה, אלא חוזרת ונהפכת למהות מלאה חיות ושטופה שמחה, עד שהיא מעמידה בצל את מה שנראה לכאורה קבוע ועומד בכל ימות השנה. בזה עצמו נתחם הבדל יסודי בין ישראל לעמים, שאם אצלם מקובל הפתגם "ביתו של אדם - מבצרו", הרי בעם ישראל "מבצרו - ביתו", ומבצרו-ביתו של היהודי עומד על האמונה בד' וקיום התורה והמצוות, וכאשר התורה מצווה לצאת ולהתגורר בבית של ארעי, עושה זאת היהודי לא באנחה, לא בתחושת כאב או באי-נוחות, אלא להיפך, הוא עושה כן בשמחה עצומה, כמצוות חג הסוכות שהוא "זמן שמחתנו".

 

דוקא בימים שבהם עליו להיפרד מביתו הקבוע, בית שאפשר והוא משופע בכל הנוחיות והשכלולים, הוא מצווה ביותר על השמחה. "אף שגם פסח ושבועות מחויבין בשמחה, מ"מ יש בסוכות תוספת שמחה שהיא קירוב רחוקים והתפשטות הקדושה ביותר, וכמו שהגיד כ"ק זקיני זצלל"ה מקאצק ששמחה היא התפשטות הקדושה, ומובן שבסוכות שהוא זמן התפשטות ביותר, לזה נאה לקרותו זמן שמחתנו" )"שם משמואל" מועדים, עמ' קנב(.

 

הרבה משמעויות טמונות בענין זה של שמחה דוקא בסוכה, דירת ארעי, והעיקר הוא בתפיסת העולם היהודית המיוחדת, שלא מה שנראה קבוע בעין הפשוטה הוא אכן קבוע, ולא מה שנראה ארעי הוא גם ארעי אצל היהודי. דוקא הבית הוא משכן ארעי, הוא איננו מבצר בשבילו, כמו שכל העולם הזה איננו אצלו אלא רק פרוזדור. הארעיות של הסוכה היא הרבה יותר קבועה ומוצקה בחייו של היהודי, מכל ה"קביעות" של המבנה המשמש לו בית בכל ימות השנה.

 

*

 

 

בגמרא )סוכות, יא:( נחלקו בפירוש הפסוק "כי בסוכות הושבתי", לדברי ר' אליעזר ענני כבוד היו, ולדברי ר' עקיבא סוכות ממש עשו להם. בשתי הדיעות מתגלם הייחוד היהודי הרוחני הכביר. אם ענני כבוד, הרי שהסוכה אותה מקים לו היהודי מדי שנה אינה רק זכר למה שהיה, אלא היא עצמה מוקפת ענני כבוד, וכפי שהיא מכונה בזוה"ק )ח"ג, קג.( "צלא דמהימנותא". ואם זו "דירת הארעי" של היהודי, מה יכול להיות גדול ומבוצר מזה? הכי ייפלא, שלמול סוכה זו, עם כל המטען הרוחני הכביר הצבור בה, עומד דוקא הבית הקבוע בסימן הזמניות והארעיות, "השייכות" אליו היא מסוייגת והרכושנות היא מותנית, רק לשעה קלה, רק לחיים הזמניים של העולם הזה - "כי לא במותו יקח הכל"!...

 

אין זה שהיהדות דוגלת בעניות כדי להגשים בכך את האידיאל של מיאוס החומר והגשמיות, שהרי מתפללים אנו על "חיים של עושר וכבוד", והרבה מפסוקי התורה מבטיחים את ברכת ד' בקניינינו הגשמיים. מבחנו של היהודי הוא בעמידה בנסיון העושר, כשהוא יודע מתוך העושר למאוס בחומרנות ובגשמיות. "נאמר בשלמה המלך )דה"ב א, טו( 'ויתן כסף וזהב בירושלים כאבנים'. שלמה המלך רצה שישראל יהיו משופעים בעושר, והשכיל לבטל את הכסף והזהב ולהחשיבם כאבנים ברחובות, ועי"ז יוכלו ישראל לקבל את ההשפעה" )"ישמח ישראל", טשורטקוב, עמ' טו(.

 

זאת גם העצה לבטל את קטרוגו של השטן שרו של עשו, בשעה שהקב"ה רוצה להשפיע הרחבה לישראל, בטענה שלפי חלוקת העולמות שחלקו ביניהם יעקב ועשו - עוה"ז שייך לעשו ועוה"ב שייך ליעקב )תדא"ז, פי"ט(. העצה היא "להבזות קניני העולם הזה ולעשותם טפלים, וזה יגרום שגם בעיני השטן לא יהיו חשובים, ועל דברים בלתי חשובים אינו כדאי לקטרג" )שם, יד(.

 

וכל הענין הזה מתקשר אל הסוכה, לפי ש"בר"ה ויו"כ יורד השפע לישראל, ואז בא השטן לערער, הלא די להם בעולם הבא. לכך ראה הקב"ה לצוות על מצות סוכה לאחר יו"כ, אשר ענינה לצאת מדירת קבע לדירת ארעי לעורר אשר קניני עולם הזה הם ארעים וטפלים" )שם, טו(.

 

*

 

 

אבל גם אם "סוכות ממש עשו להם", כדברי ר' עקיבא, הרי ממשיכה הגמ' ואומרת )שם(: "אף סוכה דבר שאינו מקבל טומאה". כמובן שזה נוגע להלכה, אבל יש כאן גם ביטוי לייחודה של הסוכה שאינה שייכת כלל לטומאה. "בסוכות העיקר צריך לעבוד את ד' בדברים גשמיים, בדברי רשות, ולכך הסוכה צריכה להיות מדבר שגידולו מהארץ, ואינו מקבל טומאה, מפני שעיקר המצוה בסוכה הוא בדברים הארציים, כאכילה ושתיה ושינה, אך צריכים להזהר שלא יקבלו טומאה ח"ו, דהיינו לקיים את המצוה שאפי' הדברים השפלים לא יקבלו טומאה" )"דעת משה" להרה"ק רבי משה מבויאן-קרקא הי"ד(.

 

הסוכה היא כולה חפצא של קדושה עליונה, כדברי רבנו בחיי, כי סוכה לשון סוכה ברוח הקודש כי היא מביאה לרוח הקודש )עי' "שם משמואל" מועדים, עמ' קמח(. "...וזהו ענין סוכות, שהאמא הק' מסככת אותנו בכנפיה. סוכה, ראש התיבה וסופה הוא ס"ה מספר שם אדנ"י, ואותיות אמצעים הם כ"ו מספר שם הוי"ה ב"ה וכו' כמש"ה )חבקוק ב, י( 'וד' בהיכל קדשו', היינו שהשם הוי"ה מתלבש ונכנס בהיכל קדשו והוא היכל המלך וזהו סוכ"ה. אותיות ס"ה בקצוות ושם הוי"ה באמצע כנ"ל ומתלבש בשם אדנ"י" )"אוהב ישראל" להרה"ק מאפטה זי"ע, עמ' שלט(.

 

לא הבית הבנוי לתלפיות, המרוהט והמקושט ומשופע בכל הנוחיות והמותרות, הוא מבצרו של היהודי, אלא דוקא דירת הארעי, הסוכה הזו הבנויה מדפנות של עץ ומסוככת בפסולת גורן ויקב, היא מבצרו האיתן ביותר: "כיון דיתבו בסוכות הא אשתזיבו מן מקטרגא" )זוה"ק ג, ק:(. "ושמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה שאין לקרות ק"ש שעל המטה בסוכה אלא פרשה ראשונה לבד כמו בליל שמורים", וזה גם הטעם ש"אין אנו אומרים שלום עליכם בליל ש"ק בחוהמ"ס... שמעלת ישראל אז גבוהה ממלאכי השרת ואינם נצרכים לאמצעים" )"שם משמואל" מועדים, עמ' קפד(.

 

*

 

 

הסוכה מבטאת את עצם המהות של עם ישראל, שאחיזתו הגשמית רופפת ומינימלית וכל עיקרה רוחנית, ועדות לכך הם כאלפיים שנות הגלות, שבמהלכן התקיים בלא כל אלמנטים פיזיים, בלא מולדת, בלא ארץ, והוא שרד למרות כל הרדיפות, השחיטות ומוקדי-האש. מה שהגן עליו היא אותה "סוכה", אותה "דירת ארעי", המלווה בענני-כבוד של השגחה.

 

סוכת הגלות החזיקה מעמד והעם היהודי התקיים ועודנו מתקיים במסגרתה גם היום, וראויים הדברים להיאמר מול נסיונם של דוחקי הקץ, שהתיימרו להביא "גאולה" בשיטה הנפסדת של "ניקח גורלנו בידינו", והשלו את עצמם ואת הנוהים אחריהם כי אכן ראוי לשים קץ ל"דירת הארעי" שלנו ולכונן בכוחי ועוצם ידי את "הבית הקבוע" לעם ישראל, וה"בית" הזה כה מתנועע, כה מזדעזע...

 

תופעה זו שעם מתקיים אלפי שנים רק הודות לתורה שד' נתן לו, היא ייחודית לעם ישראל בלבד, ואין דומה לה בשום עם ולשון, וכמה מאלף מאמר הגמ' )ע"ז, ג.(, שלעת"ל יתקנאו עמי הגויים, משופעי העושר והגשמיות, בעם ישראל הזוכה לקירבת אלוקים, ובמה הם נבחנים? דוקא "במצוה קלה וסוכה שמה", אבל הם לא עומדים במבחן, הקב"ה מקדיר עליהם חמה וכל אחד מבעט בסוכתו.

 

עם ישראל נצרף אלפי שנים ועמד במבחן זה של סוכה שגם מרמזת על גלות שאנו סובלים )עיי' פסדר"כ, פכ"ט(, אפילו שהוקדרה עליהם חמת זעמם של כל שונאיו ורודפיו, ואין צורה של אכזריות בעולם שלא נוסתה עליהם והם נשארו דבקים בהשי"ת, ואומות העולם מבעטים מיד אפילו במצוה קלה כסוכה ומפסידים. "הם מבעטין בסוכתם ויוצאין, כי זה עצמו הוא נסיון טוב, כי באם היתה קולטתן היו מוצאין בה קורת רוח וכו' והביעוט מורה היפוך זה וכו' מחמת שאינם ראויין לזה, והם רחוקים מהשי"ת ותורתו )שמ"ש מועדים, עמ' קמד(.

 

*

 

אכן, הסוכה היא סמל לגלות, אבל היא גם מסמלת את השגחת ד' על עם ישראל בכל התנאים ובכל המצבים: "ופרוס עלינו סוכת שלומך", שכל העוה"ז הוא כסוכה זו, כפרוזדור שבו עלינו להתקין עצמנו לטרקלין הגדול של הימים המובטחים העתידים, שאין אנו נגאלים בגאולות ארעיות ומלאכותיות, גאולות שבידי אדם, שאינן אלא אשליות נבובות וריקות; לא עלינו הוטל התפקיד לבנות את "דירת-הקבע" שלנו אלא עלינו לחכות ולצפות "עד שיבא מי שנאמר בו ועמדו רגליו על הר הזיתים" )"כלי יקר", דברים ב, ג(.

 

הטור )סי' ת"צ( מביא בשם רב האי גאון שלכן מפטירין בשבת חוהמ"ס ביום בוא גוג משום דבסוכות תהי' מלחמת גוג ומגוג. "ונראה ליתן טעם לדבר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היות שכל זכותו של יפת היא מהא דויקח שם ויפת את השמלה, ושם אמרו ז"ל )ב"ר פ' לו( הטעם דכתיב ויקח ולא ויקחו, משום דעיקר הקיחה היתה ע"י שם, ויפת הי' רק נגרר אחריו ומסייע דאין בו ממש, ומאחר דיפת לא עשה מרעותא דליבא אלא בחיצוניותו, ע"כ כל אחיזתו היא רק בחיצוניות וכו'. והנה במלחמת גוג ומגוג תהי' התגברות החיצוניות גדולה מאד, כמו בכל פעם קודם אור היום הוא קדרותא דצפרא, כידוע בלשון הזוה"ק, שהחושך מתגבר, כן אז תהי' תכלית התגברות החיצונים בכל שארית כחם על הפנימיות שהיא ירושלים ליבא דכל עלמא, וכ"ז נמשך משארית הזכות לבני יפת בחיצוניות. אך בחג הסוכות שישראל זוכין שגם החיצוניות שלהם נתקרבה וכו', זה מסלק כחו של יפת שהוא בחיצוניות, ע"כ אז תהי' מפלת גוג ומגוג" )שמ"ש מועדים, עמ' קצא(.

 

יתן ד' ונזכה במהרה לסוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ונחזה במו עינינו כדבר הפייטן: "אומץ ישעך בא, קול דודי הנה זה בא, מבשר ואומר, תנה ישועות לעם עולם, לדוד ולזרעו עד עולם"!

 

 

@5הסוכה מבטאת את עצם המהות של עם ישראל, שאחיזתו הגשמית רופפת ומינימלית וכל עיקרה רוחנית, ועדות לכך הם כאלפיים שנות הגלות, שבמהלכן התקיים בלא כל אלמנטים פיזיים, בלא מולדת, בלא ארץ, והוא שרד למרות כל הרדיפות, השחיטות ומוקדי-האש. מה שהגן עליו היא אותה "סוכה", אותה "דירת ארעי", המלווה בענני-כבוד של השגחה.

 

@5אכן, הסוכה היא סמל לגלות, אבל היא גם מסמלת את השגחת ד' על עם ישראל בכל התנאים ובכל המצבים: "ופרוס עלינו סוכת שלומך", שכל העוה"ז הוא כסוכה זו, כפרוזדור שבו עלינו להתקין עצמנו לטרקלין הגדול של הימים המובטחים העתידים, שאין אנו נגאלים בגאולות ארעיות ומלאכותיות, גאולות שבידי אדם, שאינן אלא אשליות נבובות וריקות; לא עלינו הוטל התפקיד לבנות את "דירת-הקבע" שלנו אלא עלינו לחכות ולצפות "עד שיבא מי שנאמר בו ועמדו רגליו על הר הזיתים" )"כלי יקר", דברים ב, ג(.