ולהנות מזיו שכינתו

בתפילה שאומרים בכניסה לסוכה אנו מזכירים "יהי רצון מלפניך ד' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתשרה שכינתך בינינו ותפרוש עלינו סכת שלומך... ולהקיף אותנו מזיו כבודך הקדוש והטהור נטוי על ראשינו מלמעלה כנשר יעיר קנו". וצריך להבין מהי התפילה שהקב"ה יקיף אותנו מזיו כבודו, מהו הענין של זיו?

 

המסילת ישרים )פרק א'( אומר "והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ד' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעדון הגדול בכל העדונים שיכולים להמצא". וג"כ צ"ב מהו זיו שכינתו.

 

חז"ל )סוטה מ"ט ע"א( אומרים "משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה", ואומר רש"י "זה לא ידענא מאי היא" מהו הזיו חכמה שהיה לרבן יוחנן בן זכאי בייחוד שכשמת בטל מן העולם.

 

וכמו כן אנו מתפללים בכל מוצאי שבת בתפילה של הירושלמי "ופתח לנו אב הרחמים והסליחות בזה השבוע ובכל שבוע שערי אורה שערי אורך ימים ושנים וכו' שערי זיו שערי זוהר תורה שערי זוהר חכמה... שערי תורה". אנו רואים שיש בתורה ב' עניינים שערי תורה וגם שערי זוהר תורה, שהזוהר של תורה זוהי מדרגה גבוהה יותר מסתם תלמוד תורה.

 

והביאור בזה הוא, שאומר המדרש פרשת ויצא )בראשית רבה פרשה ס"ח ו'( "רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימן ור' חנין בשם ר' שמואל בר ר' יצחק אומר, כשהצדיק בעיר הוא זיוה הוא הדרה. יצא משם פנה זיוה פנה הדרה", ובאר בפירוש יפה תואר מהו זיוה ואומר "כי זיו הוא על אור תורה וחכמה כי חכמת אדם תאיר פניו". החכמה של האדם מאירה את פניו.

 

אדם שיש עליו זיו תורה - זהו יופי שניכר מבחוץ, שיש עליו חן מיוחד מהתורה, ואומרים חז"ל )סוכה מ"ט ע"ב( "כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים שנאמר חסד ד' מעולם עד עולם על יראיו". שהיראת שמים מביאה לאדם חן על פניו - זיו פנים.

 

המציאות של התורה שרואים אותה מבחוץ על מי שלומד אותה באמת, כמו שאומרים חז"ל "ניכרים דברי אמת", ואומר רבי חיים מבריסק, שסברא אמיתית בתורה, אפילו בעל עגלה פשוט יכול להבין ולדעת שזה אמת ולא רק למדן, ולכך אדם שלומד תורה בשלמות, רואים עליו מבחוץ - זיו תורה, שזהו יופי, כמו בגד שהוא יפה אך כשמנקים אותו, הוא נהיה יותר יפה, כך התורה. אם לומדים בשלמות, זוכים ליופי - לזיו של התורה.

 

מובא בזוהר הקדוש "ואתם חברים, הרי הקב"ה משתעשע עתה באלו הדברים שאמרתם המתעטרות בדרך ההוא והרי קימתם צורת אדם ופני אדם בצורותיכם הקדושות... בתוך כך ראה ]רבי שמעון בר יוחאי[ את ר' יוסי, שהיה מהרהר בדברי העולם. אמר לו 'יוסי קום השלם צורתך כי אות חסרה בך', קם ר' יוסי ושמח בדברי תורה וקם לפניו, הסתכל בו ר' שמעון אמר לו 'ר' יוסי, עתה, שלם אתה לפני עתיק יומין וצורתך שלמה )זוהר בק ]שמות[ פרשת ויקהל דף ריז ע"ב(.

 

מתי שלומדים תורה, הקב"ה שמח בכך וע"י כך צורת האדם מושלמת, ורשב"י כשראה את ר' יוסי, הוא ראה על פניו שחסר לו בעסק בתורה, כמאמר הפסוק "חכמת אדם תאיר פניו" )קהלת ח' א'(, ורשב"י יכל לראות בזה בפניו של האדם, וכשר' יוסי שמח בתורה אז נשתנתה הצורה שלו, ואז אמר לו רשב"י 'עכשיו אתה שלם לפני הקב"ה'.

 

המדרגה של ר' יוסי הייתה גבוהה מאד, אך בשעה שעסק במילי דעלמא, ]וח"ו לחשוב שר' יוסי עבר על ביטול תורה, אלא ודאי היו לו חשבונות שהיה צריך לעשות זאת[, אך עדיין הייתה חסרה לו שמחת התורה עד כדי כך שזה ניכר בפניו. כמו שאמרנו שהחיצוניות מגלה על הפנימיות, ומי שיש לו חכמה, זה ניכר בפניו.

 

הזוהר מדגיש בלשונו, שלאחר שאמר לו רשב"י שחסר לו בדיוקן פניו, הלך וחדי במילי דאורייתא, לא סתם למד תורה, אלא שמח בתורה שזה הרי היה חסר לו, ועכשיו דיוקנו היה שלם לפני הקב"ה.

 

דוד המלך אומר בתהילים )פרק קי"ט קי"א( "נחלתי עדותיך כי ששון לבי המה", ופסוק זה צריך ביאור, שהרי שנינו באבות )פרק ב' משנה י"ב( "רבי יוסי אומר... והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך", וא"כ איך אמר דוד המלך שהתורה היא לנחלה לו.

 

הפסוק הדגיש "כי ששון לבי המה" מה הביאור ששון, ומהו ההבדל בין שמחה לששון, אומר המלבי"ם, שההבדל בין ששון לשמחה הוא, ששמחה מציינת שמחה פנימית, הוא שמח ורגוע. הוא מרגיש טוב בפנימיותו, אך מבחוץ לא נראה עליז כלל, אך ששון מציין השמחה בגלוי, שמראה שמחתו בפועל ע"י סימנים חיצוניים שיעשה להראות את שמחתו הפנימית ולגלותה בחוץ.

 

וזהו הביאור של התפילה שמחה לארצך וששון לעירך, שבכל ארץ ישראל תהיה שמחה - שמחה פנימית, אך בירושלים יהיה ששון - שמחה חיצונית, שבירושלים מקום המקדש הייתה שמחה מיוחדת, וכגון שמחת בית השואבה, "אמרו כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה בימיו" )סוכה פרק ה' א'(, כששרים ורוקדים בשמחה, אז יש התגלות הפנימית של האדם ששמחה זהו דבר רוחני, ובזה רואים את השמחה הפנימית של האדם, זהו ששון.

 

התורה באמת אינה בירושה לאדם, אך מתי שהתורה היא אצל האדם ששון לבו, שהתורה כל כך חשובה אצל האדם עד כדי כך שניכר בו מבחוץ השמחה שלו בתורה. ובמצב כזה זה נחלה - ירושה, שהבן רואה את אביו עד כמה הוא שמח בלימוד התורה וזהו כל חפצו, אז התורה היא כירושה שגם הבן זו תהיה כל שאיפתו בחייו.

 

זהו המציאות של החכמה, שהיא עושה חן על פני האדם, וכמאמר הפסוק )קהלת פרק ז' י"ב( "החכמה תחיה בעליה", החן שיש על פני האדם הוא מגלה את הפנימיות של, שכשאדם לומד תורה לשמה, השפעת התורה ניכרת לבחוץ, זה המציאות של התורה "הליכטיגקייט" - המאור וזה גם ניכר מבחוץ על מי שלומד תורה בשלימות, שזה מראה על השלמות שבדבר.

 

א"כ נוכל להבין את מה שאמרו חז"ל "משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה", שמובא בגמ' סוכה כ"ח ע"א "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול - מעשה מרכבה, דבר קטן - הויות דאביי ורבא". רבן יוחנן בן זכאי למד את כל חלקי התורה ללא שיור, ולכן היה על פניו זיו החכמה, וכשמת בטל זיו החכמה.

 

משה רבינו זכה שעם נתינת הלוחות קרן עור פניו, "ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדות ביד מזה ברדתו מן ההר ומשה ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו.

 

עד כדי כך, שבני ישראל לא יכלו להביט בפניו עד שנתן עליו מסווה. ומהו קרן עור פני משה, הנה הגמ' בנדה דף י"ט ע"א אומרת, שיש דם כקרן כרכום, ומבארים המפרשים שזהו זיו היופי של הכרכום - כמו קרן אור פני משה היה זיו שניכר בחוץ כדמשמע מהג' בשבת י: שזה המציאות של החכמה שהיא עושה חן ויופי על פני האדם - "החכמה תחיה בעליה".

 

אדם שלומד תורה זוכה לחן, כמו שאומר הפסוק במשלי )פרק ג' ד'( "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם", שכל אדם שיש לו חן על פניו הוא ירא שמים, שזיו זהו מתנת ד' לאדם ומי שזכה לכך, סימן שהוא ירא שמים, וזהו זוהר תורה.

 

ואיך זוכים לזיו תורה, החובות הלבבות כותב )שער הייחוד המעשה פרק ה'( "ועל כן נמשלה התורה באש, כמ"ש: הלא כה דברי כאש וגו' מפני שמאירה העיניים באורה, כמו שאמר: מצות ד' ברה מאירת עיניים".

 

התורה היא כמו אש, כשיש אש יש גם חום וזהו בעצם שאם יש אש ודאי שיש חום. כמו כן גם בתורה, כשאדם לומד תורה, ולא סתם לימוד, אלא כמו אש "בברען", בהתלהבות, אז יש לו את חום התורה, וזה משפיע על האדם, וגם יוצא בחיצוניות של האדם. זהו הזיו של התורה, כמו שראינו בביאור הפסוק "ששון לבי" ובדברי הזוהר שכשאדם לומד תורה בשמחה, אז זה ניכר על פניו, ויש לו חן - זיו התורה.

 

זהו ביאור התפילה שאנו מזכירים בכניסה לסוכה "ולהקיף אותנו מזיו כבודך", שסוכה בדרך כלל עושים אותה כדי להגן על האדם מהחום כשיושב בסוכה היא מסככת ומגנה מהחום שמחוץ לסוכה. כשאנו באים לקיים את מצוות הישיבה בסוכה, אנו מתפללים שנזכה שהישיבה תהיה בזיו שכינתו, שהרי כל הענין של הישיבה בסוכה הוא להראות לאדם את התפקיד והעיקר של החיים. הסוכה מגינה על האדם מהחום שיש בחוץ שהוא ההשפעה החיצונית של העולם, ובישיבה בסוכה, האדם זוכה לחום הפנימי של הסוכה - ההשפעה רוחנית מזיו שכינתו. שהנה הטור באורח חיים )סי' תרכ"ה( כותב "ואע"פ שיצאנו ממצרים בחודש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה, בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה". ובזכות מצוה זו שאנו עושים אותה כל כולה לשם שמים, אנו מתפללים לקב"ה שנזכה שהישיבה בסוכה תהיה בזיו השכינה.

 

ונזכה כולנו בה"ע ע"י כך שאנו מקיימים את מצוה הבורא יתברך לשבת בסוכה ולהראות לעולם שאנו עושים כך לשמו יתברך, שבזכות כך נזכה באמת שהישיבה תהיה בזיו כבודו, ולזיו תורה וחכמה.

 

)נכתב ע"י אחד התלמידים(