זמן שמחתנו
שיחת הגאון הגדול רבי גרשון אידלשטיין שליט"א
נמצאים אנו בזמן של מצות שמחת יום טוב. הנה הגדר במצות שמחת יום טוב למדים
אנו בדברי רבינו יונה )שע"ת ש"ד, ט( בביאורו במצוות סעודת ערב יום הכפורים
וז"ל: "והשנית כי בשאר ימים טובים אנחנו קובעים סעודה לשמחת המצוה, כי
יגדל וישגה מאד שכר השמחה על המצוות, כמו שנאמר )דברי הימים א כט, יז( 'ועתה עמך
הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך'. ונאמר )דברים כח, מז( 'תחת אשר לא עבדת את ד'
אלקיך בשמחה ובטוב לבב', ומפני שהצום ביום הכפורים נתחייבו לקבוע סעודה על שמחת
המצוה בערב יום הכפורים".
מבואר בדברי רבינו יונה כי מלבד גוף ה"מצוה", יש
"שמחת" המצוה, ויש "סעודה" לשמחת המצוה. "שמחת
המצוה", היינו שמחה הבאה מחמת המצוה, והוא ע"י שהאדם מכיר בחשיבות המצוה
שעושה, בא לידי שמחה והיא שמחת המצווה. ועוד יש קביעת "סעודה" לשמחת
המצוה והיינו לחזק את שמחת המצוה, דיש מצוה לשמוח במצוה, ומצוה עם שמחה שכרה גדול
יותר, וזהו הענין של קביעת סעודה ביום טוב, לחזק את השמחה הבאה מחמת מצות יום טוב.
וזהו גם הטעם של קביעת סעודה בערב יום הכפורים, כיון שיום הכפורים הוא ג"כ
יום טוב, ויש בו מצות היום, ומחמת זה יש שמחת המצוה, והסעודה באה לחזק את שמחת
המצוה, וכיון שא"א לעשותה בזמן המצוה, עושים אותה קודם זמן המצוה.
"כי יגדל וישגה מאד שכר השמחה על המצוות", והיינו ששכר שמחת
המצוה גדול יותר משכר המצוה עצמה, ואמנם שמחה בלי מצוה אין ע"ז שכר, אבל שמחה
עם מצוה השכר של מצוה זו גדול הרבה יותר משכר של קיום מצוה בלא שמחה.
והנה הרמב"ן בפירושו עה"ת )ויקרא יח, ד( כתב שדרגת השכר על
המצוות שיקבל האדם תלויה בכוונתו בעשיית המצווה. אם עושה על מנת לקבל פרס - יזכה
בעולם הזה לימים רבים בעושר ובנכסים וכבוד. ]דמשום שכל כוונתו בקיום המצוות היא רק
בשביל העולם הזה, לכן יקבל השכר רק בעולם הזה[. והעובד ביראה על מנת לזכות בהן
לעולם הבא יזכה להנצל ממשפטי הרשעים ונפשו בטוב תלין ]והיינו עולם הבא בדרגה
פחותה[, והעוסקים במצוות מאהבה כדין וכראוי ]היינו בלי כוונת השכר[ עם עסקי העולם
הזה ]היינו שנצרך לעסוק לפרנסתו[ יזכה בעולם הזה לחיים טובים כמנהג העולם, ולחיי
העולם הבא זכותו שלמה ]וזהו עולם הבא בדרגה גבוהה, וע"ז כתיב )תהלים לא, כ(
"מה רב טובך אשר צפנת ליראיך"[ עיי"ש בדברי הרמב"ן באורך.
ונראה פשוט שענין השמחה על המצוות המבואר בדברי רבינו יונה, אין הכוונה
בשמחה על הנאות העולם הזה שיקבל בשכר המצוה, וכן לא בשמחה על הנאות העולם הבא
שיקבל בשכר המצוה, שזהו שמחה על "השכר" ולא על "המצוה", אלא
שמחה על "המצוה" היינו ששמח בעצם קיום המצוה, והיינו הדרגה של העוסק
במצוה מאהבה, גם בלא השכר, וע"ז כתב רבינו יונה "כי יגדל וישגה מאד שכר
השמחה על המצוות".
השלימות של מצות שמחת יום טוב, היא ששמח עם מצות היום טוב. ]בכל יום טוב יש
מצוות, סוכה, לולב, מקרא קדש, שבתון, וגם ימי חול המועד הם ימים קדושים[. וכדי
לחזק את השמחה הזאת עושים סעודה והסעודה היא האמצעי לחזק את רגש השמחה.
וכתב הרמב"ם )פ"ו מהל' יום טוב ה"כ(: "כשאדם אוכל
ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה
במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא
נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר 'תחת אשר
לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב', הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את
השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות", עכ"ל. "שמחה
שיש בה עבודת יוצר הכל" היינו שהשמחה עצמה היא עבודת השם, והיינו שמחה הבאה
מחמת המצוה ע"י שמכיר בחשיבות המצוה, ובזכות שיש לו אפשרות לקיים את המצוה,
בזה השמחה עצמה היא עבודת השם.
איתא במדרש )שהש"ר פרשה א' ד"ה ד"א נגילה(: "דבר אחר
נגילה ונשמחה בך, רבי אבין פתח זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו ]דקאי על שמיני
עצרת[, אמר רבי אבין אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה
ופירש נגילה ונשמחה בך - בהקב"ה". ומבואר ששמחת יום טוב היא
בהקב"ה, והיינו שהשמחה בעצם קיום המצוה, ע"י הכרת חשיבות המצוה, נותנת
דביקות, ומוסיפה בקרבת אלקים.
כתיב )מלאכי ב, ג( "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם", ואי'
בזוה"ק )יתרו פח, ב(: "פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם", והביאור הוא
ששונה מצות הסעודה ביום טוב ממצות הסעודה בשבת, דביום טוב הסעודה היא כדי לחזק את
השמחת מצות יום טוב, והיינו השמחה בהקב"ה, וכמו שאומרים בנוסח התפילה וישמחו
'בך' ישראל, ולכן אם האכילה היא עם כוונות אחרות, עם שמחת הנאת האכילה עצמה, אין
זה ענין סעודת יום טוב, משא"כ בשבת, שאז מצות הסעודה הוא דין של "עונג
שבת", וכמו שהגוף צריך לנוח כמו"כ צריך גם שהגוף יתענג, וא"כ עצם
הנאת הגוף היא המצוה, ולכן לא נאמר בסעודת שבת "וזריתי פרש על פניכם".
@9והנה רבינו יונה מביא את הפסוק )דברי הימים א כט, יז( "ועתה עמך
הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך", והוא מתפילת דוד המלך שהתפלל שיזכו לבנות
את בית המקדש ע"י שלמה בנו, אחר שהכין כל הנצרך לבנין בית המקדש, ואמר ראיתי
'בשמחה' להתנדב לך, שבזכות השמחה יזכו לבנין בית המקדש. דמאחר שבית המקדש הוא מקום
השפעת הקדושה, לכך כדי לזכות לזה צריך זכויות, ולזה הזכיר דוד המלך את זכות השמחה
בהתנדבות.
ובהמשך )פסוק יח( התפלל דוד "ד' אלקי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה
זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך". והיינו שהתפלל שמרה
"זאת" - את המצב והמדרגה הזאת של כלל ישראל, של עבודת השם בשמחה, השמחה
הזאת שהיא עצמה עבודת השם, "שמרה זאת לעולם, ליצר מחשבות לבב עמך",
שיתקיים בלבב עמך, שימשיכו בדרגה זו לעולם. ויל"פ, שתפלתו היתה "שמרה
זאת לעולם" - שיזכו להמשיך גם אחריו הלאה במדרגה זו, כדי שבזה יזכו לבנין בית
המקדש ע"י שלמה בנו.
ובפסוק לעיל )שם פסוק ט'( כתוב "וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם
התנדבו לד' וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה". ונראה ששמחת דוד היתה יותר משמחת
כל העם, וכמו שכתוב ששמח "שמחה גדולה". והיינו מפני שדרגת השמחה היא לפי
דרגת ההשגה וההכרה בחשיבות המצוה. אמנם אח"כ )פסוק כ"א כ"ב( מצינו
שהקריבו זבחים ועולות לד' ויאכלו וישתו לפני ד' ביום ההוא בשמחה גדולה, והנה כאן
הלשון "שמחה גדולה", כמו שנאמר על דוד המלך, וכאן זה נאמר על הכלל כולו,
והיינו שכולם שמחו שמחה גדולה, והגיעו לדרגת השמחה של דוד המלך, והינו משום
שהקריבו זבחים ואכלו לפני ד' "זבחים" היינו שלמים, וזה כמו שלמי שמחה,
שאין שמחה אלא בבשר שלמים, דכדי לחזק ולרומם את האדם לדרגת שמחה של עבודת השם, היה
צורך באכילת בשר קודש של שלמי שמחה. ע"י אכילה של קדושה, עם כוונה של קדושה,
הגיעו לדרגה עליונה בשמחה.
והנה מבואר בפסוקים )מלכים א' ח, ס"ה ובדברי הימים ב' ז, ח-י( שחנוכת
המזבח שעשה שלמה היתה ביום הכיפורים ונמצא שאכלו את השלמים ביום הכפורים, ולכאורה
היינו מפני ששלמה המלך השיג ברוה"ק ובחכמת התורה שלצורך השראת השכינה לכלל
ישראל, צריך שיהיו בדרגה של "שמחה גדולה" הראויה להשראת השכינה בבית
המקדש, ולזה צריך להקריב קרבנות ולאכול זבחי שלמים, ועדיפה מצוה זו יותר ממצות
הצום ביום הכפורים, ולכן דחה את יום הכפורים. ואחז"ל )מועד קטן ט, א(: אותה
שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים, והיו דואגים ואומרים שמא נתחייבו שונאיהן של
ישראל כליה, יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.
]ובדומה לזה מצינו בחנוכת המשכן אצל הנשיאים, שהקריבו קרבנות בהוראת שעה
כגון קטורת נדבה של יחיד, וחטאת נדבה של יחיד, והיינו מפני שהבינו בהשגתם שקרבנות
אלו יהיו לרצון לפני הקב"ה. ואף הקריבו קרבנם בשבת.
ומה שאמרו בגמ' שיצאה בת קול ואמרה "כולכם" מזומנים לחיי עולם
הבא, היינו אף פשוטי העם, שתמיד כוונתם בשביל השכר בעולם הזה, ולא מגיע להם עולם
הבא, בכל זאת כאן הם התרוממו, והגיעו לדרגה של שמחת "המצוה" בשלימות, ולכן
"כולכם" מזומנין לחיי עולם הבא.
@9עוד מביא רבינו יונה, כדי להראות את גודל שכר השמחה על המצוה, את הפסוק
)דברים כח, מז( "תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב", והיינו
תוכחה על חסרון השמחה בעבודת השם, ומזה למדים אנו גם ההפך - את גודל השכר של עבודת
ד' בשמחה. שמגודל העונש על חסרון שמחת המצווה, נלמד את גודל שכר שמחת המצוה,
וכמש"כ רבינו יונה )ש"ג, טז( שלפי גודל המצוה יגדל עונש מי שיחדל לעשותה
וה"נ מגודל העונש על חסרון שמחת המצוה, חזינן את גודל שכר שמחת המצוה.
ועומק ביאור מעלת השמחה במצוה היא מפני שהשמחה על המצוה היא מעלה שבתוך
פנימיות נפשו של אדם, שיודע ומכיר הוא הכרת חשיבות המצוה עד שבא לידי שמחה מהמצוה.
ולכן זה גדול מן המצוה עצמה, וכן להפך, שחסר בשמחת המצווה, היינו מפני שיש בנפשו
זלזול בחשיבות המצוה, ודבר זה חמור מאוד.
והעונש שמצינו ע"ז בפסוק שם "תחת אשר לא עבדת את ד' אלוקיך בשמחה
ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את איביך וגו' ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל, ואיתא
בילקוט )ילקו"ש יתרו רע"ד(: "ובחוסר כל - חסרים בתלמוד תורה".
ומבואר שאם היתה להם תורה, אף שהיה להם רעב וצמא ועירום, זה עדיין לא היה נקרא
"חוסר כל", והיינו מפני שאם יש תורה, הלא "אשריך בעולם הזה"
)אבות ו, ד(, ואין זה כ"כ נורא, ורק כשחסר התלמוד תורה זה נקרא "חוסר
כל". כשחסרה תורה, זו התוכחה הכי גדולה. ומצינו בגמ' )סנהדרין כ, א(
"דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי היו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין
בתורה", הנה על אף שהיה להם "עירום" היו עוסקים בתורה. זו לא
התוכחה, אלא התוכחה הגדולה הוא חוסר כל מן התורה.
והנה מן העונש של "חוסר כל", דהיינו חוסר תורה, יש לנו ללמוד גם
גבי העבירה של "לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", מרוב כל
היינו רוב תורה, ומבואר דיתכן שיהיה הרבה לימוד תורה, אבל בכל זאת חסרה השמחה
בתורה. ודבר זה בא מפני חסרון בחשיבות התורה, שלא מחשיבים את התורה ככל הצורך,
וע"ז באה התוכחה.
ובנדרים )פא, א( איתא "מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת, דבר זה
נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב ויאמר ד' על
עזבם את תורתי וגו', היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רב יהודה אמר רב
שאין מברכין בתורה תחלה". וכתב שם הר"ן בשם רבינו יונה שפרשו הקב"ה
בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב, שלא ברכו על התורה מפני שלא היתה התורה חשובה בעיניהם
כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, והיינו לא הלכו בה, כלומר
בכונתה ולשמה עיי"ש.
ומבואר ג"כ כנ"ל, שמאחר שהיה חסר להם בחשיבות התורה, שלא החשיבו
אותה כמו שצריך, נחשב להם "עזבם את תורתי".
@9חג הסוכות שהוא "זמן שמחתנו" בא לאחר עבודת הימים של ראש השנה
ויו"כ. והנה אחז"ל במדרש עה"פ "ד' אורי וישעי"
)ויק"ר כא, ד( "אורי בר"ה וישעי ביום הכפורים". "אורי
בר"ה", ראש השנה זה זמן של תשובה, ותשובה באה ע"י הכרת האמת, וזה
מיקרי "אור". "דרשו ד' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב". אלו עשרה
ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים )ר"ה יח, א(. בימים אלו יש סייעתא דשמיא
מיוחדת להכרת האמת. מי שרוצה לראות רואה את האמת, ועי"ז באה התשובה.
"וישעי ביום הכפורים", היינו שהכפרה היא הישועה. וכתיב )ויקרא טז, ל(
"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו". תכלית
היום היא "יכפר עליכם" וכל זה בשביל "לטהר אתכם", והטהרה היא
מן השמים, כמו שאמר רבי עקיבא )יומא פה, ב( אשריכם ישראל מי מטהר אתכם אביכם
שבשמים, והיינו שמהשמים נותנים טהרת הלב, ולכן ישעי ביום הכיפורים, זו הישועה.
ואח"כ בא חג הסוכות, הנקרא "זמן שמחתנו", אשר בו יש מצות
השמחה, ולפי דברינו נמצא שסדר המועדים במכוון זה אחר זה, כי אחרי יום הכפורים אפשר
שתהיה מצות השמחה בשלימות, כי כדי שהשמחה תהיה בשלימות "טהרת הלב",
כשהלב טהור יש שמחה "במצוה" עצמה, כיון שאז מכירים חשיבות המצוה, וזוכה
לקיים את מצות "ושמחת בחגך" בשלימות.
אמנם למעשה, מדרך טבע האדם שלא לנצל מספיק את הימים הקדושים האלו, ואמרו
)ירושלמי מועד קטן פ"ב ה"ג( "כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד
אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגעין בתורה ואינון אכלין ושתין ופחזין".
וע"ז תקנו תענית בה"ב ומוזכר בראשונים ובפוסקים )תצ"ב, א( הטעם
שחוששין שמא מתוך משתה ושמחה באו לידי עבירה כמו שמצינו באיוב.
והנה ודאי לא כל ישראל אוכלין שותין ופוחזין, אלא שזה נאמר על המון העם
הפשוטים, ולא על אנשי מעלה, אבל גם בין בני התורה יש רפיון בימים אלו, והדבר צריך
חיזוק.
@9מהי הדרך לחיזוק באמת כדי להגיע לשלימות? יש הרבה דברים הצריכים תיקון,
ועיקר הדברים הצריכים תיקון הם המדות.
כתב הרמב"ם )פ"ז מהל' תשובה ה"ג( "אל תאמר שאין תשובה
אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך
הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול
ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזור
בתשובה". דעות רעות היינו המדות הרעות, כיון ששורש המדות אינו במעשים אלא
בדעות, שיתכן שהוא כועס ואינו משבר כלים בחמתו, או שמתגאה ואינו עושה מעשים
בגאותו, רק שורש המדות הוא בליבו.
וכתב ע"ז הרמב"ם שם "ואלו העוונות קשים מאותן שיש בהן מעשה,
שבזמן שאדם נשקע באלו, קשה הוא לפרוש מהם", והיינו מפני שהחוטא במעשה כי
התגבר יצרו עליו לא ישנה בזה, אבל מדות רעות זה ענין בטבע האדם הדבוק בו, ונמצא
שכל הזמן הוא דבוק בעבירה.
ותנן )אבות ב, ט( "צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם",
והשאלה היא על המדות הטובות, כמו שרואים מהתשובות שהשיבו, "עין טובה",
"חבר טוב", "שכן טוב", "הרואה את הנולד", "לב
טוב", שכולם עניני הנהגות של מדות טובות. ונקט התנא הלשון "דרך ישרה
שידבק", והיינו מפני שמדות טובות הן ג"כ ענין בטבע האדם, הדבוק בו
ומלווהו בתמידות.
ידועים דברי המהרח"ו הא דלא הוזכרו בתורה עניני המדות הטובות מפני שהם
ההקדמה לתורה, שהן היסוד של כל התורה כולה, ואדם שיש בו מדות רעות, זה פוגם בכל
מצוותיו, והיינו מפני שהמדה קיימת בו כל הזמן ודבוקה בו, ו"עבירה מכבה מצוה"
)סוטה כא, א(, זה מכבה את השפעה הקדושה של המצוה. וכתוב ברמב"ם )פ"ז
מהל' תשובה ה"ז( "כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מד' אלקי
ישראל וכו' ועושה מצות וטורפין אותן בפניו".
@9בדרך כלל האדם אינו מרגיש כלל בעצמו שיש לו מדה רעה. ]שמעתי פעם
מהגה"צ ר' אבא גרוסברד זצ"ל שכאשר אדם מרגיש בעצמו שיש לו מדה רעה, הוא
כבר בדרגה גבוהה מאוד, והוא דבר ידוע לבעלי המוסר, והיינו מפני שכיון שמרגיש בעצמו
את המדה הרעה הוא כבר יתקנה. אמנם על פי רוב לא מרגישים במדות הרעות, אדם משוחד
וסבור שהוא מתוקן, א"כ איך אפשר לתקן את המדות[.
והעצה לזה הוא משאחז"ל )תמיד כח, א( "איזו היא דרך ישרה שיבור לו
האדם - אהב את התוכחות", והוא א' מהמ"ח קנינים שהתורה נקנית בהם,
"אוהב את התוכחות", והיינו שכיון שהאדם מעצמו אינו מרגיש בחסרונותיו,
לכן מוטל עליו לשמוע תוכחות, שע"י התוכחות שאומרים לו את חסרונותיו, אם הוא
אדם אמיתי, הוא "מודה על האמת", ואז יתקן את המדות.
והנה שם הלשון איזו היא דרך ישרה "שיבור" לו האדם, ואילו במשנה
באבות הלשון איזוהי דרך ישרה "שידבק" בה האדם, והיינו מפני שבאבות
עוסקים בעניני המדות, והמדות דבוקות הן באדם, אבל בחז"ל כאן עוסקים בתוכחה
שהיא הדרך הישרה "שיבור" לו האדם, שדרך זו תביא אותו לתקון בכל הענינים.
והנה תוכחה אפשר לשמוע מאחרים, ואפשר יותר בנקל ללמוד בעצמו בספרי המוסר.
ספר מוסר זו גם תוכחה. מי שהוא איש אמת ושואף לאמת, ורוצה לתקן את עצמו, יכול
למצוא זאת בספרי המוסר.
דבר ידוע הוא שמי שיש לו קביעות אפי' קטנה כל שהיא, אפי' דקה א', של עיון
בספר מוסר, ספר מוסר המתאים לו לפי טבעו, זה מוכרח להשפיע עליו. אמנם זה לא בא
ביום אחד, אבל במשך הזמן זה מוכרח להשפיע, האדם מטבעו מקבל השפעה.
ומלבד זה, יש העצה שאמרו בגמ' )קידושין ל, ב( "בראתי יצר הרע בראתי לו
תורה תבלין", והוא עסק התורה בתמידות. ובנוסף לזה צריך גם תפילה על רוחניות.
ידוע מה שאמר מרן הגרי"ס זצוק"ל שהתפילה על הרוחניות, הוא בדוק ומנוסה
שהתפילה מועילה ומתקבלת.
פעם דיבר מרן הגה"צ רא"א דסלר זצוק"ל בישיבה, על כך שנוסעים
הביתה למחרת יום הכיפורים וחוזרים לישיבה לשמחת תורה. המטרה בכך שחוזרים לישיבה
לשמחת תורה היא "אריין טאנצון אין זיך די שמחת תורה" ]להרקיד בתוך עצמנו
את השמחת תורה[, השמחה עם "התורה", והיינו ע"י הריקודים שהם מעשה
של שמחה, מכניסים יותר את ההרגשים של שמחת התורה בלב.
זוהי הדרך, ועי"ז נזכה לגמר חתימה טובה,
ולשמחת תורה אמיתית.
)השיחה נאמרה בהיכל הישיבה בליל הושענה רבה
ונערכה וי"ל ע"י הוועד להוצאת שיעורי רבי גרשון(
