מה יתרון לו שיעמול לרוח
שיחת רבנו הגדול רשכבה"ג מרן האבי עזרי זצוק"ל
אמרו חז"ל )יומא כח:( מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם וכו', אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו',
יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו', יעקב אבינו זקן
ויושב בישיבה היה, ע"כ. בכל הדורות עד היום היו
ישיבות שבהן למדו, וזהו קיום עם ישראל. הרי כל אומה לומדת ומשמרת את החכמה והתרבות
שלה, וכך כל יהודי צריך ללמוד את החכמה והתרבות שלו, את התורה שניתנה בסיני, וזוהי
חובתנו הכלולה במצות תלמוד תורה, ואין מקום של ספק שהלימוד צריך להיות ללא שום תערובת
של דברים חיצוניים, אלא רק תורה כפי שנשארה בטהרתה מאז שניתנה.
ומלבד עצם חיוב הלימוד, צריך להבין כיצד צריך להיות לימוד התורה. חז"ל
אמרו )אבות ו(: התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים, בתלמוד, בשמיעת האוזן וכו', באימה, ביראה וכו', ואלו הם
תנאים ראשוניים ללימוד התורה. לכל חכמה ישנם האופנים כיצד להשיג אותה. לכל מקצוע
יש סדר כיצד לומדים ורוכשים אותו, וגם להשגת התורה יש תנאים.
אמנם התורה שונה בזה מכל שאר החכמות. לכל החכמות אין שייכות לחיי האדם. גם
מי שהוא גנב ורוצח הלומד חכמה מסויימת, הוא יודע את
החכמה, הוא רופא, מהנדס או מתמטיקאי, אף על פי שאינו נוהג כראוי לבן אדם, ויש לו
המקצוע, אך לתורה יש תנאים הנדרשים כדי לקנות אותה, שצריך מדות טובות, ומי שאינו
בעל מדות טובות, כגון שהוא בעל גאוה, בעל כבוד או מושחת, הוא אינו יכול להיות
למדן.
ראיתי את רבותי וזקנים אחרים, וכולם היו בעלי מדות טובות על הצד היותר טוב
שיכול להיות, נהגו במדת ההטבה, במדת הרחמים. הענוה והיראה היו נסוכות על פניהם, מה
שאין כן אצל מלומדים בחכמות אחרות, שהגיעו להשגים גבוהים בחכמה, אך נשארו באישיותם
בעלי גאוה ומדות רעות. ספרתי שלפני כמה שנים הלכתי עם נכדי לפרופסור גדול,
והפרופסור דיבר, וכפי שמצוי, יש צורך לברר איזה פרט בתוך הדברים, או שאין שומעים
אותם טוב, וכששאלו, הוא צעק - שתוק! עכשיו הפרופסור מדבר! - דיבורים כאלו לא שמעתי
מרבותינו, מהחפץ חיים או רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי,
מהחזון איש או מהרב מבריסק...
וכך מצינו אצל משה רבינו שהיה הגדול שבנביאים,
כמו שנאמר )ויקרא א א( "ויקרא אל משה", ונכתב
באל"ף קטנה, ומובא ב"בעל הטורים" שהאל"ף זעירא,
משום שמשה רבינו היה גדול ועניו, ולא רצה לכתוב
"ויקרא" מלא שהוא קריאה בלשון חשיבות, כמי שרגיל שהקב"ה מדבר עמו,
כקורא לחברו ומדבר עמו, אלא רצה לכתוב "ויקר" בלשון מקרה, כביכול
שהדיבור אליו היה בדרך מקרה ועראי, וכיון שהקב"ה ציוה שיכתוב עם אל"ף,
כתב אותה קטנה. והרי משה רבינו היה הנביא הגדול ביותר
שלא קם נביא כמוהו, והגיע לדרגה של )תהילים ח ו( "ותחסרהו מעט מאלקים",
והוא נהג בענוה והקטין את עצמו.
הפסוק אומר )תהילים קיא י( "ראשית חכמה יראת ד'". אצלנו צריך
שתהיה יראת שמים, מדות טובות בכל המובנים, לא להיות עם גאוה, לא עם בקשת הכבוד,
להזהר מפגיעה של אחד בחבירו, כי אין זו מדתו של
הקב"ה ואינה המידה הראויה על פי התורה.
@5חיים ללא תורה אינם חיים
והנה, כל אחד צריך להבין מהי התכלית של האדם, ולהתבונן, האם תכלית הבריאה
והאדם היא כאותם בני אדם מהמון העם הסוחרים בסוגי מסחר שונים? וכי צריך לברוא אדם
בשביל שיסחר וירויח כסף על מנת שיאכל ויישן, ושוב ירויח ויאכל? הרי מי שחי באופן
זה, נחשב כאילו הוא הולך למות כל חייו, כי כאשר נחתמו לאדם שבעים שנות חיים, כל
יום שעובר מחסיר לו יום מן החיים, ומת לו אותו היום, ויחיה יום אחד פחות, וחיים
אלו כמיתה הם חשובים ולא כחיים. שכיון שאין לחיים אלו תכלית של ממש, אלא שמנצל
אותם להנאתו, אם כן, כל יום שעבר הוא מת ומקרב אותו למיתה. ומה שאמרו חז"ל
)ברכות יח.( רשעים בחייהם קרויים מתים, אין זו מליצה,
אלא זו היא האמת כפשוטה, שכיון שאין לו תכלית, אף על פי שהוא חי, הוא נקרא מת, כי
אין אלו חיים. אבל צדיקים גם במיתתם קרויים חיים, כי הצדיק מקיים את תכלית החיים
במה שהוא רוכש יותר חיים בכל יום, חיים עם מדות טובות ויראת שמים, עם הנהגה טובה,
בריבוי לימוד התורה, שזהו קיום התכלית של האדם.
שנינו )אבות ג ג(: שלשה שיושבים על שולחן אחד
ואוכלים, ואין ביניהם דברי תורה, כאילו אוכלים מזבחי מתים. ויש להבין מהו הלשון של
זבחי מתים? הביאור הוא, שכאשר האדם אוכל ללא דברי תורה, נמצא שתכלית עבודתו היא
האכילה, והוא אוכל בכדי לעבוד מחר, וכן הלאה. האכילה היא התכלית, ואין זה נחשב
לחיים, שהרי בודאי תכלית הבריאה והאדם לא היתה כדי לעבוד ולאכול ולישון וחוזר
חלילה, ובאופן זה בכל יום נחסר לו יום מחייו, והוא הולך לקראת המיתה. ולמרות שיש
לו עיניים ורגליים, והוא רואה והולך, מכל מקום למעשה הוא הולך למות, שבכל יום הוא
מת במקצת עד שמזדקן ומת ממש. והאכילה הזו היא כמו מיתה, כזבחי מתים, ולכן אמרו
שהאוכלים ללא דברי תורה כאילו אוכלים מזבחי מתים.
@5הפונה להביט על העולם מושפע לרעה
עוד שנו חכמינו ז"ל )אבות ג ז(: המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו
ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. וביאור
לשון זה, שאמרו שהוא כמתחייב בנפשו, כי הנה אצל האדם אין מושג של דברים קטנים שאין
להם השפעה, אלא כל דבר קטן משפיע עליו. האדם אינו "בובה" )נטול רגשות(,
וכל מעשה שהוא עושה משפיע עליו. אם הוא עושה מעשה ליצנות בקטנותו, הוא מתרגל לכך,
וכשיגדל יחזור ויעשה ליצנות, וכדומה. ולכן גם מי שמהלך בדרך ולומד, אך מפסיק לרגע
ומביט על העולם, הרי זה גורם לו מקצת משיכה לעולם. הוא מתפעל מה נאה אילן זה! הנה
העולם הוא יפה, וכך נכנסת בלבו איזו הרגשה שדוקרת בו, ומי יודע עד היכן היא תמשוך
אותו! ועל כן דבר זה נחשב חמור להיחשב כמתחייב בנפשו.
על כן, כל בן ישיבה שמתכונן לנסוע לביתו, צריך לדעת ש"בין
הזמנים" אינו צריך להיות הפסקה בלימוד, וגם בזמן של מנוחה ובביתו עליו לנהוג
כבן ישיבה. יש לקבוע שעות ללימוד, לחזור על מה שלמד, ולנוח כפי הצורך, אבל אין
להסתובב בחוץ וברחוב שלא לצורך, ולא לצאת על מנת להיות ברחוב ולהסתכל במה שיש בו,
אפילו לשעה קלה, כי זהו כבר בגדר של מתחייב בנפשו, שהרי מי יודע מה תהיה ההשפעה
הרעה שדבר זה יגרום לו. מראה העיניים מושך, לאדם נדמה שדבר פלוני יפה ונאה וטוב
לו, וזה מושך אותו, ואילו היה מתעמק להבין מה יש בפנימיות האמיתית של הדבר, היה
מבין שאפשר שהכל רקוב בתוכו, אלא שלמראה עיניו זה נראה יפה. וכאשר הוא מסתכל במבט
לפי דמיונו, הרי זה משפיע לאורך זמן, וישנה סכנה שהענין ימשוך את לבו, ויקנן בקרבו
עד שיוסיף וישפיע יותר ויותר.
בני ישיבה! עליכם לדעת שיכולים אתם להיות המאושרים בעולם, כי אתם הולכים
בדרך הישרה, וכפי תכלית החיים. התכלית של האדם היא לדעת את התורה, והתורה מלמדת
אותנו את כל המדות הטובות, ולא יתכן שתכלית האדם היא המשחקים והאיצטדיון.
אצל אלו שחיים שלא בדרך התורה שומעים על מקרים של רציחות ופשעים שלא היו מעולם,
ואילו אצל ההולכים בדרך התורה לא שמענו דברים כאלו.
התורה קבעה את יום השבת כיום מנוחה, ולימדה על "ואהבת לרעך
כמוך", הזהירה שלא להיות בעל גאוה ובעל כבוד, ולימדה שהקנאה התאוה והכבוד
מוציאים את האדם מן העולם, ואין לאדם לחשוב שבזה לוקחים ממנו ויחסר לו, אלא אדרבה,
על ידי זה שאינו רודף אחר דברים אלו, יש לו כל צרכיו, ויתקיים בו אשריך בעולם הזה
וטוב לך לעולם הבא.
@1)שיחת חיזוק שנאמרה בישיבת "תפארת ציון" ב"ב - חודש ניסן
תשמ"ג. נכתב ונערך ע"י הרה"ג ברוך מרדכי שנקר שליט"א(
"ביקשו לגנוז ספר קהלת"
שנינו במד"ר קהלת )פרשת י"א(: אמר רבי
שמואל ברבי יצחק; בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שמצאו בו דברים שהן מטין לצד מינות.
אמרו: וכי זו היא חכמתו של שלמה שאמר "שמח בחור בילדותך"!? הן משה אמר
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ואילו שלמה אמר "והלך בדרכי
לבך", ולפי דבריו של שלמה הותרה הרצועה לית דין ולית דין. אך לא גנזו חכמים
את קהלת משום שבהמשך אמר שלמה: "ודע כי על כל אלה יביאך האלוקים במשפט".
ואמרו חכמים: יפה אמר שלמה!
דברי המדרש צריכים ביאור: וכי בשעה שבקשו חכמים לגנוז את קהלת, לא ידעו את
כל האמור בו, והאם פסוק זה "התגלה" להם רק לאחר שבקשו לגונזו?
וביאור הדברים הוא, שבוודאי לא היתה לחז"ל בזה הוה אמינא ומסקנא, וברור שחכמים ידעו
את כל האמור לספר קהלת, אלא רצו חכמים להדגיש לפנינו את חידושו הגדול של שלמה
המלך, שלמרות שהאדם מכיר בשכלו את מציאות הבורא יתברך, והוא יודע כי יש מנהיג
לעולם, הוא מתנהג כאילו לית דין ולית דיין.
ולפיכך פתח שלמה המלך את ספר קהלת באותה הכרה שכלית, המקובלת על כל אדם
מאמין, שהכל הבל הבלים בעולם הזה לעומת אמיתת מציאות הבורא. אבל יחד עם אותה הכרה,
חי האדם עם רצונותיו ומאווייו, ואין ההכרה הזאת מונעת אותו מלהלך לפי כוחו ויצרו.
חז"ל בהתבטאותם, "ביקשו לגנוז את קהלת", התכוונו להדגיש לנו
שאם היה כתוב בקהלת רק חלקו הראשון, מן הראוי היה לגונזו, כי התנהגות אדם המכיר
בבוראו ובכל זאת הולך לפי תאוות יצרו, היא התנהגות שאינה ניתנת לריסון, לולי העצה
שנתן שלמה המלך בסוף קהלת - "ודע כי על כל אלה יביאך האלוקים במשפט"! כי
רק על ידי ידיעת המשפט והעונש, יכול האדם להתגבר על יצרו הרע.
בהצבת הענין בנוסח של "בקשו לגנוז את קהלת", עד שמצאו את הפסוק
האחרון, הראו לנו חז"ל, כמה טועה האדם בדרכו, דרך הגובלת בנטיה למינות, שכן
הוא מכיר בבוראו, ובהיותו בהכרה זו הוא מורד בו.
)מראש אמנה(
הבל הבלים
מתוך דברים שנאמרו בביתו בפני תלמידים, ביום
שמיני עצרת תשמ"ח
הטעם שקוראים קהלת בסוכות, לפני שמתחילים בראשית, שנדע "כי הכל
הבל". כתוב שבע פעמים "הבל", כנגד שבעת הימים. כי גם השבת ללא יראה
אף היא הבל. כמו שמסיים שלמה המלך: "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת
מצוותיו שמור", וללא יראה אין מצוות, ללא יראה אין גם שבת, ואין שום דבר ללא
יראה, ואז כל בריאת העולם היא הבל, כי לשם מה חיים. ולכן קוראים קוהלת בסוכות.
@9
כתוב ב"איגרת הנחמה" לרבינו מיימון ז"ל אבי הרמב"ם,
שהקשה על האות וא"ו של "וזאת הברכה",
מדוע נכתב וא"ו מוסיף, והלא זה ענין חדש. וכתב שכל
הפרשה זהו המשך לפרק "תפילה למשה", ששם מבואר כל המצב של עם ישראל בגלות
והנהגתו יתברך - "מעון אתה היית לנו", אשר "אלף שנים בעיניך כיום
אתמול", שכל המציאות כאין כנגדו. והיינו, שרק אחרי שמבינים זאת, אחרי שמשיגים
את זה, רק אז שייך לומר את הברכה של "וזאת הברכה". בלי השגת הבורא אין
גישה כלל לתורה.
@9
"כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע".
גם על הטוב יש משפט. על כל נעלם. כל נגיעה קטנה מקלקלת הכל.
והנה, פשוט שבלא חכמה בלא יראה הכל הבל. האדם הרי נולד ע"י סכנת נפשות
במצב של פקוח נפש ורודף לאמו, וכך הוא טבעו של עולם, ואיך שייך לומר שכל זה רק
בשביל לחיות חיי העוה"ז, ומוכרח מכל מציאות הטבע של "על כרחך אתה אתה נולד", שיש משהו נעלה מהעולם הזה, שיש תכלית ששווה
יותר ושכל העולם רק פרוזדור לו.
@9
הרמב"ם שהיה שיא החכמה כותב: "לולא המשתגעים היה העולם
חרב". איך צריך להבין זאת, שכל כך הרבה אנשים מליארדים
משוגעים, ]ואין זה סיבה שלא לנהוג בהם כבוד[ אבל זה שגעון! אם אנו היינו אומרים את
זה, היו אומרים הבטלן הזה אומר כך, מה הוא מבין? אבל הרמב"ם
אמר את זה! כי מה יש להתעסק בענייני העולם הזה החולף. יש דברים נצחיים עולם הבא.
דברים ממשיים. עולם הזה - הכל הבל, הבל הבלים!
אולם אם יש יראה, יש גם ערך לחיי העולם הזה שהם הם המביאים לחיי העולם הבא.
@1ולשם כך בא אדם לעולם באופן של פיקוח נפש, המחללין
עליו את השבת@2. סוף דבר הכל נשמע, כי זה כל האדם.
ואמרו חז"ל: "הן יראת ד' היא חכמה". הן - אחת. רק היא
החכמה, משא"כ שאר החכמות. וכשאין יראה אז הכל הבל,
אבל כשיש יראה, אז הכל הוא חכמה עצומה.
)רשימות תלמידים(
