חביב אדם שנברא בצלם.

שיחה במעונו של הגאון הגדול רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א.

 

@5שעה נפלאה של קורת רוח והתעלות, הייתה אותה שעה שזכינו לדרוך על סף טרקלינו של הגאון הגדול שליט"א. במאור פניו המיוחד הכניסנו ופתח בפנינו את אוצרו הטוב. ביקשנו הורמנא לעטר את גליון "מוסף שבת קודש" העוסק בעניני "בין אדם לחבירו" בדבריו. הגאון הגדול שליט"א נעתר והשמיע בפנינו יסודות נפלאים במהותו של ה"אדם". הוא ממחיש בפנינו עוצמת דבריו של רבי עקיבא במסכת אבות (פ"ג מי"ד) "חביב אדם שנברא בצלם". ומבהיר יסוד מופלא בשגב הנהגתם של תלמידי רבי עקיבא שנפטרו בין פסח לעצרת על שלא נהגו כבוד זה בזה.

 

 

 

הגאון הגדול שליט"א פותח בפנינו את הגמרא הידועה ביבמות דף סב ע"ב וקורא מתוכו: "אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת".

 

מי שמתבונן בעניין עומד ומתפלא! וכי באנשים פשוטים עסקינן?! הלא בתלמידי רבי עקיבא עסקינן?! מדברים כאן על גדולי עולם! ראשונים כמלאכים!

 

רוצים אתם לדעת מיהו רבי עקיבא? הרי לכם לשונו של רבינו גרשום בבא בתרא דף יב ע"ב: "שהרי ר' עקיבא דקים לן דלא היה מעולם גברא רבה כוותיה". הרי שרבינו גרשום מגדיר את רבי עקיבא בפיסגת רום המעלה "לא היה מעולם גברא רבה כוותיה". כל המעיין במנחות (כט ע"ב) מוצא את עוצם דרגתו של רבי עקיבא. משה רבינו שאל מהקב"ה מדוע לא תינתן התורה על ידו של רבי עקיבא. הרי שהייתה התורה ראויה להינתן על ידו! זהו הרב! תלמידיו היו גדולי עולם, ענקים, מה הפשט בזה שלא נהגו כבוד זה בזה? הנה מצינו בגמרא בבא מציעא דף ל"ג ע"א: אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה. והטעם כפי שמבואר שם הוא מפני שהם לומדים אחד מחבירו. ואם תלמידי חכמים שבבבל נהגו כך, הרי תלמידיו של רבי עקיבא שהיו גדולים מהם על אחת כמה וכמה?

 

זאת ועוד, שנינו במסכת פסחים (כב ע"ב) ובעוד כמה ממקומות בש"ס: שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה. כיון שהגיע לאת ד' אלקיך תירא פירש. אמרו לו תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש את ד' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים. הנה רבי עקיבא היה בעל המאמר שדרש את ד' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים. ואיך יתכן שתלמידיו לא נהגו כבוד זה בזה?

 

ואף שכתבו התוס' בבבא קמא (מא ע"ב ד"ה לרבות) דרבי עקיבא חידש בפסוק זה על רבו מובהק אבל כל תלמיד חכם נלמד מקרא דמפני שיבה תקום והדרת פני זקן, עדיין יש להבין היאך לא חששו תלמידי רבי עקיבא מהקרא דוהדרת פני זקן?

 

כדי להבין מה קרה אצל תלמידי רבי עקיבא, שומא עלינו להקדים ולברר מהו בין אדם לחבירו. מהו אדם. ועד היכן מגיע החיוב לכבדו. יתר על כן עלינו להבין את מהות הכבוד לתלמיד חכם. ולפי זה נוכל להבין את אשר התרחש אצל תלמידי רבי עקיבא.

 

וכאן מכניסנו הגאון הגדול שליט"א לפני ולפנים בהבנת מהות ה"אדם", עוצם החיוב לכבדו, וגודל חומרת הפגיעה בו: דברים מופלאים מצינו בירושלמי נדרים (פ"ט ה"ד): "ואהבת לרעך כמוך ר' עקיבא אומר זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה". ויש להבין את דברי בן עזאי מה אמר? האם רצה להוסיף על דברי רבי עקיבא או לחלוק עליו. ומה הפשט זה ספר תולדות האדם זה כלל גדול מזה? מהו הכלל גדול שנמצא ב"זה ספר תולדות האדם" שהוא יותר מ"ואהבת לרעך כמוך".

 

הפשט בדברי בן עזאי הוא פשוט, מסביר הגאון הגדול שליט"א: במסכת אבות (פ"ג מי"ד): אמר רבי עקיבא חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנאמר כי בצלם אלקים עשה את האדם. והנה מצינו ברש"י שאמר על דבר הכתוב: (דברים פכ"א פכ"ג): כי קללת אלקים תלוי. "זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי." זהו האדם "צלם אלקים". וכשם שאם יבא אדם וישרוף את תמונת המלך, יענישוהו באופן חמור ביותר. ואף אחד לא יוכל לומר שהוא שרף בסך הכל תמונה. כך גם מי שפוגע חלילה באדם. האדם הוא צלם אלקים ומי שפוגע בו כפוגע במלך עצמו. מי שרוצה להראות את מסירותו למלך, הולך ומתמסר לבני המלך, וזוהי שיאה של ההתמסרות למלך עצמו. אם כן מצינו שמהותו של האדם הוא "צלם אלקים", וכל הפוגע חלילה בבן המלך הרי פגע בזה במלך עצמו. וכל המכבד את בן המלך הרי כיבד את המלך. ובפסוק זה ספר תולדות האדם נאמר בדמות אלקים עשה אותו.

 

זה הפשט בדברי בן עזאי. רבי עקיבא אמר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. כלומר שהחיוב לאהוב כל אדם מישראל מגיע מכח הציווי שבתורה שאמרה ואהבת לרעך כמוך. בא בן עזאי ואומר: "זה ספר תולדות האדם זה כלל גדול מזה". מה שצריך לכבד את האדם ולאהוב אותו אינו רק מכח הציווי, אלא מעצם מציאותו כ"אדם"! ממה שהוא דיוקן המלך! ממה שנברא ב"צלם אלקים"!

 

את המהלך הזה שכבוד האדם נובע מכבוד הבורא, אומר הגאון הגדול שליט"א, מצינו במקומות רבים בחז"ל, בלשונות מבהילים ממש.

 

אראה לכם כמה דוגמאות נוראות לזה. בספר הקדוש "ראשית חכמה" בשער היראה מצויה "מסכת גהינום". המסכתא הזו נכתבה על ידי חז"ל. כתוב שם דברים נוראים: "כיון שנפטר האדם מן העולם באים שלשה מלאכים ושואלים אותו: כלום עסקת בתורה ובגמילות חסד, המלכת לקונך שחרית וערבית, המלכת את חברך בנחת רוח". שומעים אתם את נוסח הדברים הנוראים. השאלה ששואלים כל אדם בשעת פטירתו היא המלכת לקונך שחרית וערבית ובחדא מחתא המלכת את חברך בנחת רוח. הם הם הדברים, וזה הפירוש כי בצלם אלקים עשה את האדם.

 

 

דוגמא נוראה נוספת מצינו, הנה בגמרא בברכות (לג ע"ב) אמר רבי זירא כל האומר שמע שמע וכל האומר מודים מודים משתקין אותו. וזה מבואר דהודאה דהיינו הכרת טובה דומה לקבלת מלכות שמים, והאומר שני פעמים דומה כמקבל עליו שני רשויות ח"ו . ואמנם במסכתא דרך ארץ כתובים דברים נוראים: "האומר שמע שמע הרי זה מגונה, והטובל ב' פעמים הרי זה מגונה". הסיבה מדוע מי שטובל ב' פעמים הרי זה מגונה לא נתבארה במסכת דרך ארץ. אולם במסכת כלה רבתי (פ"ט הלכה י"ז) יש הסבר לזה, וכך כתוב שם: הקורא שמע שני פעמים הרי זה מגונה, והטובל שני פעמים הרי זה מגונה. דילמא דייב על אינשי, ולא חזי ליה. המקוואות שטבלו בהם אז היו מי מערה סרוחים, (ומשום כך גזרו שלא ירחוץ אחרי הטבילה שלא יאמרו שהמים השאובים מטהרים), וברגע שהוא טובל פעם אחת רואים האנשים ונזהרים. אך אם יחזור ויטבול ולא ידעו בני אדם שחזר וטבל יש חשש שיתיז על חבירו מים ממי המקוה, ולכן הרי זה מגונה.

 

שים לב למה שכתוב כאן, אומר הגאון הגדול שליט"א, הברייתא כאן כוללת את האומר שמע שמע ב' פעמים בחדא מחתא עם הטובל שני פעמים ובשניהם יחד אומרים הרי זה מגונה. מי שאומר שמע שמע ב' פעמים הרי מדובר בענין של קבלת עול מלכות שמים! ויחד עם זה כורכים את הטובל ב' פעמים שזה פגם בבין אדם לחבירו! שוב מוצאים אנו כאן שמעמידים יחדיו את כבוד שמים וכבוד האדם! זה הרי נורא נוראות!

 

 

הגאון הגדול שליט"א מתעשת תוך כדי הבאת הדוגמאות הנוראות מדברי חז"ל וקורא: רגע, מדוע צריך להגיע לדוגמאות, זה פסוק מפורש! פרשה מפורשת בתורה! פרשת המגדף בפרשת אמור!

 

הנה נראה בפנים ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה וגו'. ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ד'. וידבר ד' אל משה לאמר. הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אתן כל העדה. ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ונקב שם ד' מות יומת וגו'.

 

מה צריך להיות כתוב אח"כ. שהוציאו את המקלל מחוץ למחנה ורגמו אותו. אבל בפסוק כאן נכנסו פסוקים נוספים: ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת... ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו... משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה וגו'. ורק אחרי גמר הדברים הללו כתוב: וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אתו אבן וגו'.

 

מהלך הפסוקים צריך הבנה. העניין של המגדף הוא כולו חטא כלפי שמיא. מדוע נכנס כאן בתוך הדברים ואיש כי יכה כל נפש אדם... ואיש כי יתן מום בעמיתו.. ורק אח"כ כתוב שהוציאו את המקלל מחוץ למחנה ורגמוהו. אבל להאמור ברור הדבר עד מאוד. הפגיעה הנוראה בכבוד שמים של המגדף נשנית בחדא מחתא עם הפגיעה בצלם אלקים, לפגוע באדם הוא דבר חמור מאוד, הוא שקול לפגיעה בכבוד שמים.

 

ובאמת שיסוד הדברים הללו מבוארים בפירוש "תפארת ישראל" למסכת אבות (פ"ד מ"א) דתנן שם איזהו מכובד במכבד את הבריות שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, ועיי"ש מה שפירשו המפרשים, אכן התפארת ישראל מפרש שהוא דרך שכר מהקב"ה, שבשביל שיכבד אפילו לכל שפל, ודאי עושה כן מפני כי יחשוב כי בצלם אלקים עשה את האדם, ונזר אלקיו על ראשו, לכן יסבב הקב"ה שיכבדוהו הכל, שג"כ הקב"ה יתן לו כבוד בדרך שכר דהרי הקב"ה אומר כי מכבדי אכבד אבל בוזי, דהינו המבזים הבריות ואינם חוששים לכבוד האומן שעשאן אשר חותמו על פניהם ישוב עמלו בראשו"

 

 

עתה, לאחר ההבנה הברורה מהו האדם, מהו כבוד האדם, אפשר להבין את שורש הענין של תלמידי רבי עקיבא!

 

לדעתי, אומר הגאון הגדול שליט"א, תלמידי רבי עקיבא ידעו היטיב את כל העניין על בוריו. הם, שתיים עשרה אלף זוגות התלמידים, ידעו היטיב מהו אדם, ומהו כבוד האדם שהוא צלם אלקים. הם כיבדו את האדם בתכלית הכבוד המגיע לו מחמת היותו צלם אלקים. אבל דווקא משום כך משום שירדו הם לתכלית ההבנה של האדם מהו, דווקא משום כך שהם כיבדו כל כך את האדם עצמו בשיא תכלית הכבוד, שהרי שמעו מרבם את החביב אדם שנברא בצלם אלקים, דווקא משום כך היה חסר להם! היה חסר באת ד' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים. שהרי לתלמיד חכם נדרש לכבדו הרבה יותר מכל אדם שנברא בצלם. והם שכיבדו את האדם בתכלית הכבוד היה חסר להם ה"תוספת" של כבוד תלמידי חכמים. ועל זה נענשו. אבל זה ברור שאת המינימום של כבוד האדם הם וודאי קיימו!

 

זהו גם הפירוש "שלא נהגו כבוד זה בזה" כל אחד כיבד בוודאי את זוגו בתכלית הכבוד המגיעה ל"אדם", אבל לא בכבוד במגיע ל"תלמיד חכם". כי בזהירותם הגדולה שלא לפגוע בצלם אלקים של כל אדם ממילא נחסר להם בכבוד המיוחד לחבריהם התלמידי חכמים. ומה עוד שלמדו זה מזה שהיו חייבים בכבוד יותר, ולכן לא הורגש הכיבוד היותר שהיה נדרש זה לזה שהוא כבוד תלמיד חכם ורב.

 

 

באמת, אומר לנו הגאון הגדול שליט"א, אותו חלק מיוחד של כבוד "תלמיד חכם", ובכלל ענין כבוד רבו הוא תנאי עיקרי בקבלת התורה!!! שהרי עיקר קבלת התורה הוא מרב לתלמיד! וברגע שחסר בכבוד התורה יש חסרון בקבלת התורה! נמצא אם כן שמה שהיה חסר לתלמידי רבי עקיבא הוא אחד מתנאי קבלת התורה ולא פגם בבין אדם לחבירו!!!

 

 

מצאתי פעם מציאה נפלאה, אומר הגאון הגדול שליט"א, בספר "תולדות יהושע", ספר מוסר שחיבר הגאון רבי יהושע העליר זצ"ל בעל "החוסן יהושע" תלמידו של רבינו ישראל סלנטר ואחיו של הגאון רבי יחיאל העליר זצ"ל בעל "עמודי אור" הוא מונה שם את הארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם. דבר פלא מצוי שם: אוהב את המקום אוהב את הבריות נמנים שניהם יחד כקנין אחד!!! הוא אינו מונה אותם כשני קנינים נפרדים אלא כדבר אחד! לדברינו הכל ברור אהבת המקום ואהבת הבריות באים שניהם משורש אחד!

 

 

פעם דיברתי, מספר לנו הגאון הגדול שליט"א, על הדרך איך להגיע לתורה. ואמרתי כך: הרי את התורה הקדושה איננו לומדים אותה בעצמינו הרי אנחנו לומדים אותה מפי הקב"ה! כך אנו אומרים במפורש בכל יום בתפילת שחרית: אהבה רבה אהבתנו... חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו... אבינו מלכינו בעבור שמך הגדול ובעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים כן תחננו ותלמדנו. נמצא, שאת התורה אנו לומדים ישירות מפי הקב"ה. ואיך הוא מלמדנו? אך ורק על ידי האהבה! ואיך מגיעים לאותה אהבה? הנה נאמר בפסוק אני אהבי אהב ומשחרי ימצאונני. מי שאוהב את האהובים של הקב"ה, הרי הקב"ה אוהב אותו. ומכאן שהדרך היחידה להוציא תוספת אהבה מהרבונו של עולם הוא לאהוב את אהוביו, אוהב את המקום אוהב את הבריות, איך מעוררים את האהבה לרבונו של עולם? על ידי שאוהבים את בניו! וכשיש אהבה של הרבונו של עולם מגיע מזה שפע גדול של תורה, שהיא תלויה רק באהבת ד'! ובזה צריך להתחזק בימים אלו של הכנה לקבלת התורה.

 

 

בטרם נפרדנו מטרקלינו של הגאון הגדול שליט"א, בקשנו לשמוע עובדה מחיי מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל, בהאי ענינא. הגאון הגדול שליט"א נעתר, והשמיע בפנינו עובדה ממידותיו הנפלאות של מרן זצוק"ל:

 

בתקופה מסוימת ראיתי השתשלות שלימה אצל מו"ח מרן זצוק"ל. היה יהודי תלמיד חכם שכיהן כר"מ בישיבה. אותו ר"מ היה לו דין ודברים עם הנהלת הישיבה, אין לי מושג מה היה הרקע של הדין ודברים. אך משום כך החליטה הישיבה למנות ר"מ אחר במקומו. או שאותו ר"מ עזב מעצמו. את תפקיד הר"מ הציעו לאברך תלמיד חכם אחר. והוא נכנס אל מו"ח מרן זצוק"ל לשאול אם יקבל את התפקיד. מו"ח מרן זצוק"ל שתק ולא ענה לו דבר. לאחר זמן מה הגיע שוב לשאול אם יקח את התפקיד ואמר למרן זצוק"ל שאם לא יקח הוא את התפקיד ויענה להם תשובה חיובית יקחו אנשי הנהלת הישיבה תלמיד חכם אחר לזה ויש להם רשימה גדולה של אנשים המצפים לתפקיד חשוב זה. אך מו"ח מרן זצוק"ל ממשיך ושותק ולא ענה לו דבר. לאחר זמן הלכתי לשאול את מו"ח מרן זצוק"ל מדוע אינו אומר את חוות דעתו? אמר לי מו"ח מרן זצוק"ל ש"הוא" אינו יכול להשיב לו שום תשובה, משום שאותו ר"מ שעזב את תפקידו ישמע שבא אחר על מקומו תהיה לו עגמת נפש וחלישות הדעת, אם רוצה אותו ת"ח שיקח את התפקיד מעצמו אבל "אני" איני יכול להורות לו הוראה שיצא ממנה חלישות הדעת לתלמיד חכם הראשון שכיהן שם קודם!!!