ימי הספירה - זמן התחדשות כל הבריאה

כתב בספר החינוך במצוה ש"ו, וז"ל משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל וכמו שכתוב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה )שמות ג, יב( וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא' על ההר הזה, ופירוש הפסוק כלומר הוציאך אותם ממצרים יהי' לך אות שתעבדון את הא' על ההר הזה, כלומר שתקבלו את התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם, וענין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות, ולכן עשה השי"ת למשה אות צאתם מעבדות - לקבלת התורה, כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר, )פי' שמפרש הפסוק וזה לך האות וגו' כפי' רש"י שם שכתב )בד"א( פי' וזה לך האות, מה שתצליח בשליחותך יהי' לך אות על הבטחה אחרת והיינו קבלת התורה, והרמב"ם והרמב"ן פי' באופן אחר דקבלת התורה יהי' אות על נבואת בחומש שם.

ג. ומפני כן כי הוא עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אלי' נצטוינו למנות ממחרת יו"ט של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשינו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה באדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא, עכ"ל ספר החינוך. ועיי"ש שהקשה עוד, דא"כ הי' צריך להתחיל המנין מיום הראשון של פסח, ותירץ שהיום הזה נתיחד כולו להזכרת הנס הגדול של יציאת מצרים שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת ד' על בני אדם ואין לערב בו הזכרת ענין אחר עי' )יחזקאל ד, ט( ואתה קח לך חטין ושעורים וגו', ובימי המן עיי"ש. וצריך להבין למה מצות העומר כ"כ גדולה שניצולו בשביל זה, והתשובה על זה כי בימי ניסן מתחדשת הבריאה לתת מזון, כי אז נגמר בישול השעורים, ואע"פ שהוא מאכל גרוע אבל הוא מאכל שאפשר לחיות ממנו, והקב"ה ציוה להביא אז מנחה מן השעורים להודות לד' על התחדשות זו של הבריאה, וא"כ הוי מצות העומר כמו מצות שבת שמודים בה על מעשה בראשית, וגמר התחדשות הבריאה להכין מזון למין האדם הוא בימי קציר חיטים שהוא בתקופת חג השבועות, ואז ציוה הקב"ה להביא מנחה שתי הלחם מן החטים בשביל להודות לד' על גמר ההתחדשות. וא"כ יוצא מזה כי הזמן שבין פסח לעצרת הוא זמן שהקב"ה מחדש את הבריאה בין בגשמיות ובין ברוחניות, וזהו שאנו מונים הספירה לעומר פי' לזמן התחדשות הבריאה עד השלמת החידוש, ובגשמיות הבריאה זהו הכנת המזון למין האדם, וברוחניות הוא בריאת כלל ישראל.

ד. ואיתא עוד במד"ר פ' אמור )פ' כ"ח פיס' ג'( א"ר אלעזר כתיב )ירמי' ה, כד( ולא אמרו בלבבם נירא נא את ד' אל' הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חקות קציר ישמר לנו, ופי' חז"ל יהיב לכון כולא ולית אתון צריכין לי'?, מן הדין וכו' ישמר לנו - ישמר לנו מרוחות רעות ומטללים רעים, ואימתי באלו שבע שבועות שבין פסח לעצרת, תני ר' חייא )אמור כג, טו( שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי הן תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, ופי' המפרשים דמה שאמרו כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הכונה שמקיימין את המצוות של השבועות האלו, ופי' שבזכות שיכירו ישראל בחשיבות השבועות האלו על הדרך שכתבנו שבהן מתחדשת הבריאה בין בגשמיות ובין ברוחניות - הבריאה הגשמית מתחדשת ליתן מזון למין האדם, וכלל ישראל מתחדש לקבל צורתו האמיתית שהוא האדם שרצה הקב"ה לברוא, אז הקב"ה ישמור השבועות האלו מרוחות רעות ומטללים רעים שהארץ תתן פירותי' בשלימות, ויש לומר עוד, דכיון ששבועות אלו הם בריאה חדשה, ע"כ תלוי איכות הבריאה במעשיהם של ישראל.

ה. ובמד"ר קהלת )פ"א פיס' ד'( איתא ג"כ מאמר זה, ושם כתוב אימתי הן תמימות בזמן שאין ישוע ושכני' ביניהם, והביא במת"כ בשם הרוקח שכונת המדרש שהמעלה של תמימות הוא בזמן שחל פסח בשבת, והמנין מתחיל מיום א' ונגמר בשבת, ושאין ישוע ושכני' ביניהם הוא סימן שלפי סדר המשמרות באופן הזה המשמרות של ישוע ושכני' אינן עובדים בין פסח לשבועות. ולכאורה מה נפ"מ מתי חל פסח, ובגמ' מנחות דף ס"ה ע"ב דריש הגמ' שני פסוקים, כתוב אחד אומר תספרו חמשים יום וכתוב אחד אומר שבע שבתות תמימות תהיינה, הא כיצד כאן ביו"ט שחל להיות בשבת )אז הם תמימות( וכאן ביו"ט שחל להיות באמצע השבת, ודריש הגמ' מזה שהכתוב כתב קרא יתירא לאפוקי מהצדוקים שפי' ממחרת השבת שבת בראשית, שלהדיא כתב קרא שסופרים גם כשחל פסח בשאר ימי שבוע. אבל במדרש לא הוזכר הדרשה לענין זה, ומשמע דמפרש הדרשה לענין חשיבות ומעלה כשחל פסח בשבת ומתחילים למנות באחד בשבת ומסיימין בשבת, וצריך להבין מהי המעלה, ולפי"ד מובן הדבר, שבאופן זה הוא יותר ניכר שהזמן הזה הוא מעין מעשה בראשית שהרי מתחיל בראשון בשבת וגומר בשבת.

ו. נמצינו למדים דזמן הזה שבין פסח לעצרת הוא זמן בריאה חדשה בעצם הבריאה - ובבריאה הרוחנית שהוא עם ישראל, וא"כ מה שהספירה היא לעומר ואע"פ שענין הספירה הוא למתן תורה, הוא מפני שהוא דבר אחד דהימים האלה הם ימי התחדשות הבריאה הגשמית והרוחנית, ומנין היום כך וכך לעומר פי' כך וכך ימים עברו מתחילת ההתחדשות וכל יום נוסף שלימות עד יום החמישים שבו נגמר ההשלמה בבריאה הגשמית וגם בבריאה הרוחנית. וכיון שזהו תוכן הימים האלה הרי צריכה להיות בהם עבודת האדם ביותר שלימות, ובזה מובן הגמ' ביבמות דף ס"ב ע"ב דכיון שתלמידי ר"ע פגמו באיזה שהוא אופן לפי דרגתם שלא נהגו כבוד זה בזה הרי בימים האלה שלט בהם הדין, ונקבעו לנהוג בהם מקצת אבילות כדאיתא בטור ושו"ע או"ח סי' תצ"ג כדי להזכירנו חומר וקדושת ימים האלו. וכן עלינו החובה להרגיש גדלות הימים האלה ולהתחזק ביותר בתורה ובתפלה ובכל דבר הצריך חיזוק, עד שיוכל הקב"ה לומר עלינו בני בכורי ישראל, כי"ר.