חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

ימי הספירה ופרשת העומר

חיוב הבאת העומר התחייבו בני ישראל רק בכניסתם לארץ ישראל, "כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה" )ויקרא כג, י(, רק אחרי שהגיעו לעולם המעשה. ומצות העומר לא היתה בבני דור המדבר שחיו חיי רוחניות, אכלו לחם אבירים וזכו לענני הכבוד.

 

ועה"פ )שמות טז, לה( "עד בואם אל ארץ נושבת" למדו בגמרא )קידושין לח.( שאכלו מן המן עד הקרבת העומר, ושיעור המן הוא "עומר" לגולגולת, כי בשורש הדברים יש קשר ושייכות בין המן למצות העומר.

 

והנה בכל עניין הטבע וחוקיו, וההנהגה בעולם כמנהגו נוהג, הרי רצונו יתברך שהאדם יכיר וידע שהכל מאת ד' ית' והוא ענין הנסים והשינוי בטבע, וכמו שכתב הרמב"ן סוף פרשת בא בענין הנסים הגדולים, שעל ידם יכיר האדם שיש בורא לעולם ויש משגיח והוא יודע ומחדש, וכל הנסים הגדולים שנעשו לעם ישראל ביציאת מצרים וקריעת ים סוף וכו' הם כדי שעל ידם נדע ונכיר בנסים הנסתרים, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוק, המחדשו ויודע ומשגיח ויכול וכו'.

 

זו היא תכלית הנס, להתבונן ולהשריש בלבו כי הכל כל טבע העולם מאת ד' יתברך, והיא התביעה "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך" )תהילים קו, ז(, כי אף שבמצרים ראו את הנסים הגדולים בצאתם מהשעבוד ובלכתם במדבר, מכל מקום הרי שעל פי דרגתם הנוראה, היתה עליהם תביעה שלא השכילו להתבונן בהם כראוי, כי הדרך להסתכל היא לא רק בהתפעלות אלא להשריש בלב ולדעת שהכול הוא מעשה ד', כל הנסים הנסתרים וכל הבריאה והטבע.

 

כן הוא גם בענין ירידת המן, כי באמת אין שום הבדל בין לחם שבעבורו צריך לזרוע, לחרוש, לקצור ולעמול, שהוא נס נסתר ובדרכי הטבע, לבין ירידת מן מן השמים, כי הכל הוא מאת הבורא יתברך, וכשירד המן יכלו בני ישראל ללמוד ממנו את הידיעה שהכול הוא מעשה ד' ]ורק כשבאו לארץ נושבת אז הלחם היה בצורה הטבעית ובתהליכי הטבע, שגם הם כולם מאת ד'[.

 

והוא גם הביאור בירמיה, שכשהיה מוכיח את ישראל למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה - מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן, אמר להם: אתם ראו דבר ד'. ותימה היא, מה הוכיח להם בזה, וכי לא ידעו שהקב"ה הוריד מן לאבותיהם במדבר?

 

אלא שבני ישראל טענו שאין להם הצלחה והתעלות בעבודת ד', ולכך הראה להם הנביא על תלונותיהם את צנצנת המן, לומר להם כי לא מספיקה הידיעה אלא צריך התבוננות של "ראו דבר ד', שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם" )רש"י שמות טז, לב(, להתבונן ולחיות עם הידיעה.

 

וכמו שהאריך בזה רבינו הרמח"ל בהקדמה למסילת ישרים, שאף שהדברים ידועים לכולם, מכל מקום, בלא התבוננות לא נשאר מהם דבר. "כי קרוב אליך הדבר מאוד", שהדברים קרובים רק למי שמתבונן ומתאמץ להבין דבר מתוך דבר, וכן כשהראה להם צנצנת המן, היינו ללמוד לקח ומוסר ממה שרק ידעו ולא חיו, לראות ולהתבונן מהמן שכל מה שקורה בעולם הוא מעשה ד' ובהשגחתו, כל השפע, הפרנסה וכל הכוחות כולם.

 

וזו כוונת הציווי בעשיית צנצנת המן זכר לירידת המן, שיזכרו וידעו גם אחרי שיפסק המן כי המציאות שהיתה בעין בירידת מן מן השמים ארבעים שנה, הוא המצב שנשאר וקיים לעולם, פעמים בנס גלוי ופעמים בנס נסתר, אך הכל הוא מעשה ד'.

 

אותו ענין הוא בציווי הבאת העומר, שגם הוא ביטוי של הידיעה וההבנה כי כל מה שיש לאדם, כל מה שהגיע לו לכאורה במעשיו ובעמלו, אינו אלא מאת ד'.

 

ולכן חיוב הבאת העומר הוא דוקא בשעת הקצירה, כי בשעת זריעה כשהאדם רק השקיע ממונו ומכוחו ועוד לא עשה פירות, אז הוא חייב ומוכרח להאמין ולסמוך על משהו או בקב"ה או ח"ו בטבע, והוא שאמרו בגמרא )שבת לא.( עה"פ "אמונת עתך" - "אמונת זה סדר זרעים", ופירשו בירושלמי )ומובא שם בתוס'( "שמאמין בחי עולמים וזורע", כי שעת הזריעה מחייבת לאמונה ולציפייה לעזרה, והאדם חפץ שמעשיו יצליחו.

 

אך בשעת הקצירה, אחרי כל העמל והיגיעה, כשיש לו מעשה ידיו, יש לו קב שלו, והאדם יכול להרגיש שכל זה הוא מכוח עבודתו ועמלו, דוקא בשעה זו יש חיוב ומצוה להביא את העומר כקרבן לקדוש ברוך הוא, ולהוכיח במעשיו שבאמת הכול הוא מאת הקב"ה לא פחות מירידת המן, וכל המהלכים הטבעיים ומעשי האדם בעבודת האדמה, הם כי כך גזר הבורא יתברך, ובאופן זה הוא נותן עכשיו את הלחם.

 

ובמכילתא "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן", אך גם בדורות שאחר כך האדם יכול ומחויב להגיע למצב של "אוכל מן", אף על פי שהוא במצבו אוכל לחם גשמי, אבל כשהוא מבין באכילתו את הלימוד שבענין המן, ומבין וחי שהכול הוא מהשמים וכל הגשמיות כולה באה מהקב"ה, ומה שהוא משתמש בגשמיות הוא לצורך עבודת ד', הרי שאכילתו היא באותו אופן של אוכלי מן.

 

וכתב רבינו הגר"ח זיע"א מוולאז'ין זצוקלה"ה ב"רוח חיים" )ג ג( שבכל אכילת קדשים, האוכל נבלע בגופו ובדמו של האדם בלא פסולת וכמו באכילת המן, ואף שתחילתו הוא בחומר גשמי, הרי כשהוא הופך לקודש על ידי עבודת הקרבן, הוא מתעלה לדרגת לחם מן השמים )ובמס"י בפכ"ו האריך בזה(. והיא היתה מעלת האבות שהן הן המרכבה, על ידי שכל מחשבותיהם וכל מעשיהם היו תמיד רק בעבודת ד' ומתוך דביקות בו יתברך.

 

ובהגר"א זצוקלה"ה כתב במליצה על הפסוק )דברים יב, כג( "ולא תאכל הנפש עם הבשר", שהאדם לא יוריד את נפשו הרוחנית למדרגת בהמה על ידי הפעולה הבהמית, אלא ישאף להפך הגמור מכך, וכמו שנתבאר במס"י שם.

 

@9

 

והנה כל תכלית יציאת מצרים היתה כדי להגיע לקבלת התורה למען "תעבדון את האלוקים על ההר הזה" )שמות ג, יב(, וכשבא משה לפני פרעה, הוא לא תבע על עניין היציאה ממצרים לבדה אלא על העבודה לד', וזהו שהשיבו פרעה "לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ד' כי אותה אתם מבקשים" )שם י, יא(, כי שייך לדעתו לעבוד את האלוקים ולא לצאת ממצרים.

 

כשיצאו בני ישראל ממצרים, הם היו שקועים במ"ט שערי טומאה ]וזו היתה תביעת המלאכים "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז"[, ולאחר קריעת ים סוף, כשאמרו המלאכים שירה, אמר להם הקב"ה: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה" )סנהדרין לט:(, כי מצבם של בני ישראל היה כזה, שאף המלאכים בבחינתם ובמעלתם לא היו שייכים לומר שירה על טביעת רודפיהם, כי לא שייך להבין את מעלת ישראל ואיך נעשים להם נסים ונפלאות כשהם שקועים בטומאה, ורק הקב"ה בעצמו ידע מהי מעלת עם ישראל ולאן הם יכולים להגיע.

 

וכל הגאולה היתה מתנה מאת הקדוש ברוך הוא, וכדדרשו חז"ל במכילתא )ובשמו"ר(: "ואת ערום ועריה" )יחזקאל טז, ז( - "ממעשים טובים ומכל המצוות", בלי שום עמל מצד בני ישראל וללא זכות, אלא רק מתוך התגלות גדולה וגילוי נורא וחסד עצום מהקב"ה בעצמו, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, והגיעו כולם למדרגת נבואה: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי", וכמו שנתבאר כי כך הוא הסדר בבריאה, שהאדם זוכה בתחילה לאור גדול, שאחר כך נעלם ממנו.

 

ואף משה רבינו ע"ה זכה בתחילה לגילוי בסנה באופן הכי ברור, ואחר כך כשביקש "הראני נא את כבודך", השיב לו הקב"ה: "לא תוכל לראות פני", ואיתא בחז"ל )שמו"ר מה, כג( "כשאני רציתי אתה לא רצית ]כשהסתיר את פניו בסנה[ ועכשיו כשאתה לא רוצה אני אינני רוצה". והם הם הדברים, כי בתחילה הקב"ה נותן לאדם הארה עצומה, ואף שלא זכאי לזה, ובחינת "עובר במעי אמו מלמדים אותו כל התורה כולה" )נדה ל:(, ואחר כך כל המדרגות ניטלות מן האדם והוא צריך לעמול בעצמו להגיע לאותן הדרגות בכוחות עצמו.

 

כי כידוע, אחרי היום הראשון של פסח, נתעלם מכלל ישראל אותו האור והדרגה, והוצרכו להגיע אליו שוב על ידי עבודתם הם, ביותר קרוב לדרך הטבע הרוחני, וזה בהדרגה בכל ימי הספירה עד יום מתן תורתנו. ואותו ענין וכוח מיוחד מתעורר וקיים בכל דור ודור בזמנים הללו, כי עיקר הקנינים ברוחניות, הרי זה כפי עבודת האדם ויגיעתו וגודל הכנתו לקבל, וזו תכלית עבודת האדם, והקב"ה נתן לנו כח הבחירה לחיים או להיפוך ח"ו, והקב"ה מצוה לנו: "ובחרת בחיים".

 

דוד המלך ע"ה אומר )דבה"י א כט, יד(: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". גם הקנינים הרוחניים אשר אנו זוכים להם ע"י עבודתנו, הם בעצם מידך הכל, והקב"ה נותן לנו כאילו כוח לעבודה שלנו, והתכלית להכיר את האמת לאמיתו אשר "מידך נתנו לך".

 

וכן הם הדברים בכל עבודת האדם, כי בתחילת כניסתו לעבודת ד' יש לו סייעתא דשמיא באופן מיוחד, ואחר כך נעלם אותו האור ועליו להגיע לאותן דרגות בעבודה עצמית.

 

ויש בזה כמה ענינים. האחד מצד שעל ידי ההארה הראשונה יראה לפניו את האור ששייך להגיע אליו, ומשלו משל על זה במי שהולך ביער בליל חושך ויש ברק לרגע, שאף שהולך שוב בחושך, הרי שהוא יודע את הדרך שלפניו, וזה הענין גם כאן.

 

והענין הנוסף הוא שעל ידי ההארה שהאדם קיבל, הוא מוכן יותר, ויש יותר כח בנפשו, כח שאתו הוא יכול להגיע לאותו אור ולאותן דרגות, וכעין זה שכתבו חז"ל שהעובר בימי עיבורו "מלמדין אותו כל התורה כולה" )נדה ל:(, שענינו גם כן הכנה בכח הנפש, כדי שיהא כלי מוכן לקבל לאחר הוולדו את התורה שלמדוהו, וכמו שאנו מבקשים מהקב"ה: "ותן חלקנו בתורתך", כבאור הגר"א בזה, וכאילו בכח עצמו ויגיעתו, עד שהקב"ה ברוב חסדיו נותן לנו אשר יקרא "ובתורתו", תורה דיליה, והקב"ה בכבודו ובעצמו כביכול שונה "אליעזר בני אומר", כו'.

 

והוא גם ענין ה"נהמא דכיסופא", וכלשון הרמח"ל, שהקב"ה מוריד את הנשמה מעולם העליון לעולם שבו כבוד ד' בהסתר, כדי שיוכל להשיג בבחירה ובעבודה, את כל המעלות בכוחות עצמו, ולהגיע למצב שהוא מגיע להשגות בתור זכות ולא במתנה.

 

ואף שבאמת הכל הוא חסד ומאת ד', כי "ממך הכל ומידך נתנו לך", מכל מקום יש הבדל בין חסד חינם לחסד ד', שהוא בתורת שכר על מעשה האדם ועמלו, וכמו שהאדם הגשמי כשמקבל לחם חינם הוא מתבייש, כך הוא גם ברוחניות, והוא חסד הבורא שהאדם יגיע לתורה דיליה להשגות ברוחניות שהן "קב שלו".

 

ובימי הספירה, עד למתן תורה, הם הימים שבהם היו ישראל צריכים לעמול בעצמם ולהשיג את המדרגה הגדולה, להיות ראויים לקבלת התורה.

 

@9

 

וכן הוא בענין לחם האבירים - המן, שניתן להם במדבר, וניתן לדור דעה בלי שום עמל ויגיעה מן השמים, ובעת שהגיעו לארץ ישראל נפסקה ירידת המן.

 

ומאז נצטווינו להגיע למעלה זו בכוחות עצמנו, להעלות את האכילה הגשמית למעלה שכולה רוחנית, וכמו שנתבאר, שהאדם באכילתו משריש בנפשו שהכל הוא מאת ד' יתברך ואכילתו הגשמית היא באופן זה של "אוכלי המן".

 

ולכן מובן ציווי הבאת העומר, ממחרת השבת, מיד אחרי שהפסיק המן לירד, כשבני ישראל היו במצב שבו התחילה עבודתם להגיע בכוחות עצמם למצבם הקודם, בו הם קיבלו לחם שכולו רוחני, ובזמן כזה הם נצטוו בהבאת העומר שהוא ענין המצוה, לדעת ולהבין ולהשריש שכל הטבע, המגיע לאדם על ידי מעשיו, אינו אלא רצון ד', וכמו שנתבאר.

 

@9

 

הימים הללו, ימי הספירה, הם ימים המיוחדים, זמנים המסוגלים לעליה רוחנית. ואף שבעוונותינו אין לנו בית המקדש, ואין מצות העומר בפועל, אך התורה היא נצחית, וקדושת הימים הללו נקבעה לדורות, ימים שבהם מוטל על האדם להגיע לקב שלו ברוחניות.

 

כל התחלות קשות, וזה נאמר לנו על קבלת התורה, "ועתה אם שמוע תשמעו לי" וכו' )שמות יט, ה(, וכפירש"י: "אם עתה תקבלו, יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות", כי בדבר כה עיקרי, מהות החיים האמיתיים שהם הפך החיים החיצוניים, גילו לנו רז"ל שכל זמן שאינו קשה, הרי שהוא לא התחיל, וכשכבר הוא מתחיל, הרי שהוא קרוב לאמת, וצריך לעורר את עצמו, בהכנה רבה, להדבק ברוחניות, ולא להתעורר רק קצת התעוררות חיצונית בלא שישאר קניין בקרבו, כי הוא צורך קיומי ממש.

 

ועיקר העמל והעבודה, הוא החיוב לאדם שלא ישקיע את חשקו ותשוקתו וכל כוחותיו בהבלים ח"ו, ולא ישיג את הקב שלו בעניני הגשמיות והעולם הזה, כי אף ש"צמאה לך נפשי", שהנשמה עצמה היא בת מלך, ושאיפתה באופן טבעי להיות במצב של לפני ד', הרי שטבע החומר משכח, ומסתיר את השאיפה הזאת. ובזה מונח חיוב העבודה והעמל, לבטל את רצון החומר הגשמי, שלא יסתיר ויעלים את חשקת נשמתו לקרבת ד'.

 

ימים אלו הם זמן של השפעה לכל השנה כולה, ועיקר העמל הוא לטהר את הלב ולהיות חי מרגיש, לדעת ולחיות את התכלית האמיתית. ועל ידי התורה וההדבקות בבורא נזכה לשמחת הלב האמיתית, לטהרה, לשלמות ולחיים האמיתיים, "חיים כולכם היום".

 

 

במסגרת:

 

@5אין פעולה חשובה יותר מהשטייגען בלימוד

 

 

 

ואנו אין לנו שיור רק התורה הזאת, ובפרט שקשה להתעלם ממה שקורה סביבנו, וכידוע, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו קאי גם על עצם התורה. כך היה כשהגלות היתה אצל גויים, וכך הוא בימינו, שכידוע בדברי הגר"א ז"ל, שהגלות האחרונה היא אצל הערב רב, ששייכים לכלל ישראל, ולא אאריך בעומק הדברים.

 

והנה הם מחפשים דרכים לפגוע בלומדי התורה, ואמנם כל שיר השירים בנוי על זה, "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה", והרבה יש על זה במדרשים ובאגרות הרמב"ם. יש דרכים ואופנים שונים לפגוע, יש בתור "מים רבים" ויש "נהרות ישטפוה". רוצים לפגוע, למעט, להוריד, לצמצם, לקצר, חס וחלילה שלא יקרה, לומדי התורה ישארו בכל מצב שיהיה.

 

כאשר פשה נגע המשכילים, שאבד זכרם ושלא ישאר, פנו אל רבי שאול יוסף בעל ה"שואל ומשיב", מגדולי אותו דור, וטענו לפניו שיש לרשעים הללו כותבים שהם משחיתים ומקלקלים נפש הקוראים, ואילו היו טובי הכשרונות והעילויים שבקרבנו עונים להם, היו משפיעים בזה לטובה ועוצרים את הסכנה. וענה להם רבי שאול יוסף שאמת היא, והוא אכן יודע מזה שכך הוא המצב, אבל ח"ו אם בעלי הכוחות והכשרונות יעסקו בדבר נוסף מלבד לימוד התורה, הרי זה יוריד במשהו מהרמה וה"שטייגען" של הלימוד שלהם, וממילא כל זה לא שווה לנו. אנחנו שומרים כל הזמן על התורה בלי לפגום אפילו מעט שבמעט בשביל ענינים שונים, אפילו שהם בעלי חשיבות.

 

)מתוך דברים שנאמרו בכינוס בני תורה, אייר תשס"ג - מתוך הספר החדש "אהל רחל מועדים"(

 

 

במסגרת:

 

@5התשובה ההולמת לעוקרי התורה

 

 

הימים האלו, ימי הספירה, הם ימים מיוחדים ששייך לעורר בהם על תורה, ואף שצריך להדגיש שכל יום מימות השנה הוא זמן של התעוררות, ואין חס ושלום יום שלא שייך לעורר בו על תורה, אך אלו ימים שידועים כהכנה לקבלת התורה ומיוחדים להתחזק בזה, וכלשון המעשה רב על הגר"א, שהתחיל אחרי הפסח עד שבועות ללמוד בפרישות גדולה כהכנה לקבלת התורה.

 

ואף שאין לנו שום ציור על עמלו של רבנו הגר"א זצוקלה"ה, מכל מקום, רואים שתמיד שייך תוספת וחיזוק. והואיל ודברי תורה צריכים חיזוק להתחזק תמיד בכל כוחו, ממילא בכל זמן ובכל דבר שהוא יותר מיוחד צריך להתייחס לזה בכל כוחו.

 

הדרך הטובה ביותר להתחזק, היא בהתחזקות בעמל התורה, במתיקות התורה ונעימות והשייכות שיש לאדם לתורה, כי כידוע, כל אדם יש לו חלק בפני עצמו, וכלשון המדרש, שכל אחד יש לו "חדרי חדרים בתורתו". ועל זה אנו מתפללים "ותן חלקנו בתורתך", כולנו עמדנו על הר סיני ולכל אחד חלק משלו, וכשאדם מחדש, מברר ומלבן את תלמודו, לדעת עוד יותר ועוד יותר, ואין גבול להשגות שכל אחד יכול להגיע, אין גבול לעומק, הרי זה נחשב לו לחידושי תורה. ובודאי שחיזוק בענין כזה הוא חיזוק גדול בכל זמן.

 

ובמיוחד בזמנים גדולים, שהם כאמור ימים גדולים ומיוחדים, ובפרט שאנו נמצאים בתקופה שבה רבים הם העומדים עלינו ח"ו עלינו לכלותנו הן מבחוץ והן מבפנים בכל מיני סוגי צרות, ואף אחים תועים ביקשו ח"ו לעקור את הכל.

 

אנחנו חייבים לדעת שהמלחמה הגדולה בזה היא רק על ידי יותר חיזוק בתורה. ככל שרוצים יותר למעט ח"ו מהלימוד, הרי "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". החיוב שלנו כעת הוא להרבות יותר בלימוד התורה. ואף בזמן גלות מצרים, הרי ששבט לוי לא השתעבדו, מחמת שעסקו בתורה ולא יכלו להם. לא היתה למצרים שום שליטה על שבט לוי.

 

ככל שאנחנו נהיה קשורים יותר לתורה, יותר בשמחה, שלכל אחד יהיה יותר גישמעק ב"חלקו" בתורה, עם נעימות ומתיקות התורה, ולחדש בתורה, הרי שבזה נעמוד כנגד העומדים עלינו לכלותנו, ובזה לא יוכלו לנו.

 

)דברים שנאמרו בכינוס "וכתבתם" - מתוך הספר החדש "אהל רחל מועדים"(

 

במסגרת:

 

@5זהירות מ"אשר קרך", כי העיקר הוא "אל תטוש"

 

 

מרן הגאון רבי יצחק בלאזר זצוק"ל כותב על מרן רבי ישראל קדוש ישראל מסלנט, שפעם בשמחת תורה, בתוך השמחה הגדולה נפלו אור פניו, וכששאלוהו על כך, אמר שבשעה שיש שמחת התורה, נזכרים גם במצב התורה של הדור וכהנה וכהנה. ובאמת בזמן כזה של שמחה, צריך לזכור שיש היום הרבה שקמים ח"ו לפגוע בלומדי התורה. יש כיום מצב, שאנשים שהם תינוקות שנשבו בני תינוקות שנשבו, אנשים שאין להם שום מושג בתורה הק', רוצים לפגוע ח"ו ב"אל תגעו במשיחי" אלו תינוקות של בית רבן )שבת קיט:(. בזמן כזה, חובה עלינו להזהר שלא יהיה ח"ו שום "אשר קרך" אצלנו. יש לעמוד על בני ישראל ועל בנות ישראל שלא להכניס שום דבר זר במחננו. מה שיש לנו ומה שנשאר לנו הוא - אין לנו שיור אלא התורה הזאת, והאזהרה הנוראה "אל תיטוש תורת אמך", היא התורה שקיבלנו מדור דור. ואף אם יש דברים שמוכרחים מדי פעם לצורך פרנסה, הרי שחייבים לזכור שזה רק בבחינת קרדום ולא התכלית ח"ו... חז"ל לא אומרים סתם מליצות - קרדום זה כפשוטו, רק קרדום, ולא עיקר.

 

יש לשון "מפתח של פרנסה" שמופיעה בפרסומים המופנים ]בתוך המרדף אחרי אברכים לעזוב התורתו אומנותו ולהחליף נצחיות להשתלמויות, לפעמים צריך לעסוק בפרנסה ובעצת זקנים, אבל מה המרדף הזה רח"ל[ לשכנע אברכים לעסוק בהשתלמויות לצורך פרנסה. תמיד ידענו ואנו יודעים כי צריך לכוין בפסוק "פותח את ידיך" וגו', וזה מפתח הפרנסה, וזו תגלית של ה"חוצפה יסגי" של העקבתא דמשיחא, שלוקחים המושג של "מפתח פרנסה" שכולו אמונה בבורא הזן ומפרנס לכל, ומשתמשים בו בפרסומים כאלה שבאים לעקור מסירות לתורה מתוך אמונה בקב"ה המשביע לכל חי רצון.

 

נלמד אנו לבנינו ולבנותינו ש"אל תיטוש תורת אמך". יתאזרו בכל עוז המחנכים והמתחנכים, אל תטוש... אל תטוש... לא נזוז בזיז כל שהוא מהדרך של אבותינו ואמותינו. כל המוסיף גורע, וכל הגורע ודאי שגורע, ונתחזק לשמור על זה, והקב"ה יזכנו שכל אחד יתחזק יותר ויותר.

 

)דברים שנאמרו במעמד סיום הש"ס - מתוך הספר החדש "אהל רחל מועדים"(

 

במסגרת:

 

@5לא לבקש גדולות ולהישאר במצב שפל

 

 

ובחסדי ד' יתברך, גם בתוך חשכת הגלות, וגם אחר אשר בעוה"ר בטלה נבואה וכו', אבל הובטח לנו "לא מאסתים ולא געלתים" וגו', ו"אשרינו מה טוב חלקנו וכו' ומה יפה ירושתנו" וכו', וחסד ק-ל כל היום, ועם פתיחת פתח מצדנו כפתחו של מחט, כבר הקב"ה פותח לנו שערים גדולים לרווחה, וגם עתה עיקר העבודה בסור מרע, ורבנו הגר"א זצוקלה"ה באדרת אליהו בבראשית, מגלה לנו בענין מה שהקב"ה מנחיל לכל צדיק ש"י עולמות, שמתחלק השלש מאות והעשר, שלש מאות עולמות עבור "סור מרע", ועשר ל"עשה טוב", והדברים נוראים למתבונן, והן הן הדברים, כי הקב"ה נטע בתוכנו חיי עולם, ולעולם לא ימיש חסדו ושפעו עלינו לטוב לנו עוד ועוד למעלה למעלה, ואנו צריכים רק להשתייך להיות ראויים ומזוככים להיות כלי לקבל, ובראש להסיר כל צואה וצחנה.

 

וגם היום כמו אז, יש יצר גדול להרע, גם לאלו שיש להם דרגא של הכרה בד' ובעבודתו, ולהתענג על ד', ועדיין היצר מרקד ומטריד לא לעזוב את הרע, ואשר יותר נוח להאדם להשאר במצבו השפל, ורק לבקש גדולות, ורבנו החתם סופר זיע"א, המשיל בזה בדברי קדשו, דכמו שיש אנשים במקום סירחון וזוהמא, וזה גורם להם לכל חולי רח"ל, והם רואים מרחוק הר מלא ברכת ד', עץ פרי וכל טוב באויר צח ורענן, וכאשר יחפצו לעזוב מקום שפלותם ולהגיע להר האושר והבריאות והשמחה, ואז רופאי אליל מפתים להם, אשר ישארו במקומם, ולא יטרחו להעפיל אל הר האושר, והם יביאו להם במקומם, כל פרי נחמד למראה ולבריאות, ורופאי האליל לגרמייהו עבדי, לשכרם ולהנאתם. וכך דרך היצר הרע שמפתה להשאר ולהתבצר בעומק הרע רח"ל, ובמקומם יביאו להם את המצוה וכל הטוב, ודברי קדשו נוקבים ויורדים חדרי לבב, ד' יחזקנו ויאמצנו לסור מרע, ואז יאיר עלינו האור הגדול ע"י "ועשה טוב".

 

מה יעשה אדם ויחיה, ימית עצמו, כי אף שיודע בבירור שזו תכלית החיים והברכה, אבל בפועל, כל עוד האדם בתוך הרע וההבל, היציאה ממנו זה ממית עצמו ממש, וכאבותינו במצרים, שלא שמעו לצאת לחירות שהיו שטופים בע"ז וכאמור, אבל בכל מה שממית בעצמו מוסיף חיים, ואין הדברים אמורים בסיגופים וכיו"ב, שזה לבעלי דרגה מיוחדים, ואשר גם להם נעשה מתוך עונג ושמחה ועול מלכותו, ואלא כל ויתור על חיי ההבל והריק שדבוק בזה, הר"ז ממית ומחיה עצמו, וכבר אמרו חז"ל דכל דבר דאביק ביה רח"ל כמינות דמיא, וכל הפורש ממינות מיית, דהיינו שנאבד לו כח ואור החיים האמיתיים, ע"י שדבוק ברע רח"ל, ורק יכול להמית עצמו, אבל אין לו מקור חיי הרוח והנשמה, חיי עולם.

 

)מרשימות בכת"י - מתוך הספר החדש "אהל רחל מועדים"(

 

במסגרת:

 

@5"בחפזון" מעניין "הבא להיטהר"

 

 

...ועוד מעניין החפזון, כידוע דברי חז"ל )סוכה נב:( "צופה רשע לצדיק ואלמלי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו", ובזה רואים חידוש בכוח הבחירה, כי אף על פי שמצד ענין הבחירה היה מספיק שיהיה כוח ורצון אחר, והאדם יכריע ויבחר במה שהוא רוצה, מכל מקום, רצון ד' הוא שכח הרע יהיה כל כך גדול עד שאילולי הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. וכתב רבנו הגר"א זצוקלה"ה שגם "הבא להיטהר", שמזיז עצמו לעשות משהו, כבר בזה מתלווה לו ה"מסייעין אותו" והקב"ה עוזרו, כי רואים שאף כי "ממך הכל ומידך נתנו לך" )דבה"י א כט, יד(, הרי שיש דברים שהקב"ה רוצה מהאדם שיתן מדיליה, וזה עיקר עבודת האדם, וכשהוא פועל, אז הקב"ה עוזרו.

 

וכן גם ביציאת מצרים, התביעה על בני ישראל היתה "בחיפזון", כי ההתמהמהות כבר היתה מפריעה. רק אז, כשקיימו את ה"בחפזון" ובאו להוציא את עצמם משלטון ושעבוד הרע, אז הקב"ה בעצמו גאל.

 

כך הוא במצב האדם. אם הוא משועבד לחומר, הרי שהוא בתוך שעבוד מצרים, ובמצב של תוהו ובוהו, וכשיש לו דעת ותבונה לקיים מצוות באהבה, אז הוא במצב של יציאת מצרים ממש. אף שאין האדם רואה זאת בעיניו, הרי שצריך להרגיש ולהבין שזו היא מציאות הדברים.

 

והוא הענין של סמיכות יציאת מצרים בפרשת ק"ש, כדי שנזכור עול מלכות שמים, שעבוד הלב וקבלת עול מלכות שמים.

 

וכדי להגיע לשלמות של אהבת ד', עליו להיות משוחרר מכל שעבודי היצר, וכשהוא משועבד ליצר, אין לו חרות הנפש, ובשעבוד לרצון השי"ת זהו המצב של יציאת מצרים, והיציאה מן החושך לקבלת עול תורה ולמצב האמיתי של חירות ודבקות בד', שהם החיים האמיתיים.

 

)מתוך שיחה שנאמרה בישיבת מעלות התורה - מתוך הספר החדש "אהל רחל מועדים"(

 

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד