על שלא נהגו כבוד זה בזה...

אמרו חז"ל, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם )שנשתכחה תורה, רש"י(, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם רבי מאיר יהודה וכו', והם הם שהעמידו תורה באותה שעה. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת.

הנה בספר "חוט המשולש" מביא שם, שאחד מתלמידי מרן החתם סופר זצוק"ל חלה ונלאו חכמי הרופאים למצוא לו מזור והיה קרוב למיתה. החת"ם נכנס לחדרו של התלמיד הגוסס וציוה לכל הבחורים שמה לצאת, ותלמיד אחד התחבא שם לראות מה יעשה הרב, ושמע שמרן החת"ס שאל להחולה מה אתה רואה, והתלמיד השיב שחושבים עליו בשמים לדין וכולם הכריעו לחובה, רק דיין אחד אמר שצריכים להצילו משום זכות רבו, כדי שלא לגרום כל כך צער לרבו באובדן תלמידו החביב. א"כ טוב, אמר מרן החת"ס, והתלמיד נרפא...

לאחר עובדה זו יש להתפלא: הרי אי אפשר לנו לתאר את הצער הנורא של רבי עקיבא בראותו שתלמידיו האהובים מתים אחד אחד. אותם התלמידים שקיוה שמהם תצא תורה לכל ישראל, שיהיו מורי ומנהיגי האומה, ושילמדו התורה שלמדם, הרב השכול הולך ממיטת חולה אחד למיטת חולה אחר, ורואה תלמידיו היקרים מתענים בעינויי מות, כמה תפילות התפלל עליהם, כמה מעיינות של דמעות שפך עליהם, ובודאי כל עם ישראל בקשו רחמים מאביהם שבשמים, ולא נענו, והרב הלך לארבע ועשרים אלף לויות של בניו היקרים, ולא נשאר לו אף תלמיד אחד, ולעת זקנתו העמיד חמישה תלמידים שבדרום שעל ידם העמיד תורה בישראל. מדוע לא התחשב הקב"ה עם צערו ויגונו של ר' עקיבא ומדוע לא התחשב ג"כ עם כלל ישראל ולהשאירם שמם מבלי תורה מבלי רועים ומורים, מדוע לא שיתף הקב"ה מרת הרחמים? מה החרי אף הגדול הזה?

כדי להבין הדבר לאשורו, צריכים אנו להתבונן על הסיבה שלא נהגו כבוד לזה. האם אפשר ח"ו לעלות על הדעת שתלמידי רבי עקיבא לא כבדו זה את זה מתוך שפלות ופחיתות הנפש שהיתה עין כל אחד צרה בכבודו של חבירו ח"ו? אלא הטעם שלא נהגו כבוד היה מטעם גדלותם ורוממות נפשם. הם בהבחנתם בכל בבואה דבבואה של לקוי, בעמק הרגשתם בכל פגימה קלה, בכתם דק מן הדק שראו בעצמם בחבריהם לא הרגישו בעצמם שיכולים לנהוג כבוד, אותו צל הדק של חסרון, האפיל על השלמות שראו בחבריהם, שלא יכלו לנהג כבוד באשיות נעדרת כליל השלמות. מספרים על מוסיקאי גדול אחד ששמע פעם חריקת דלת ונתעלף. רואים אנו עד כמה יכול אדם לעדן את חוש השמיעה עד שלא יכול לסבול שום כיעור, וצלצול מכוער גרם לו להתעלפות. כמו כן צייר אומן המסתכל על תמונה שלכאורה לכל אדם נראית יפה ונפלאה, אבל האומן בחושו הדק והמפותח, מגלה איזו פגימה קטנה בתמונה שמקלקלת שלמותה ואינו יכול להחשיבה למרות כל העבודה האמנותית שהוטבעה בתמונה ההיא.

תלמידי ר"ע לא יכלו לסבול שום פגימה קלה בהרמוניה של השלמות, לא מצאו בנפשם היכולת לנהוג כבוד באלו ששלמותם אינה בשלמות הגמורה הנקיה מכל אבק דק שבדק.

וכיון שזו היתה מידתם, נידונו מדה כנגד מדה, כמו שמבאר מרן הגרי"ס זצוק"ל "באור ישראל" על הענין מה שנענה רבי עקיבא, ורבי אליעזר לא נענה, מפני "שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביד על מידותיו", אם אמנם יקבל שכר הרבה ע"ז שהוא עושה רצון השי"ת לפי שיטתו, אולם סוף סוף לפי שיטתו שלא היה מעביר, לא יכלו לעבר על פשעי הציבור ולכך לא נענה. וכן מבאר מאמר חז"ל "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה". אע"פ שהיו חייבים חורבן מצד הדין, מ"מ לפנים משורת הדין היו יכולים להצילם, אבל כיון שהם לא התנהגו לפנים משורת הדין, לכן התנהגו עמם ג"כ לפי מידת הדין מדה כנגד מדה - ולפי מידת הדין היו חייבים חורבן, וכיון שמדתם של תלמידי ר"ע היתה, שפגם כל שהוא היה באפשרותו לגרום שלא יתחשבו עם כל הגדלות והשלמות של חבריהם, כמו כן התנהגו עמם בשמים ונתחייבו על הפגמים הזעירים שהיו בהם ולא יכלה התורה ושום זכות להצילם, כי כמו שאצלם לא יכלו התורה והמידות של חבריהם לכסות על הפגמים, כמו כן בשמים הפגעים לא היו מכוסים, ואפשר הטעם שמתו בין פסח לעצרת הוא, משום שאז הזמן המסוגל לרכוש קניני התורה. ומהם - "נושא בעול עם חבירו ומכריעו לכף זכות" וכיון שהם לא עשו כן, לכן נענשו.

כי דרך התורה האמיתית לכבד כל אדם בעד כל דבר טוב שנמצא בו ולראות רק המעלה והטוב של הזולת, ככתוב בתפילה קודם התפילה של ה"נועם אלימלך" ז"ל, שהתפלל "שנראה רק מעלת חברינו ולא חסרונם", "על כל פשעים תכסה אהבה", אפילו על פשעים, ק"ו על פגמים קלים באדם גדול בתורה במדות ובמעשים טובים. אדם שמקדיש כל חייו לעבודת ד', היה צריך אהבתם לכסות על החסרון שלא היה נראה כלל מעין "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" ושינהגו כבוד בחבריהם בחירי האומה. ומה שלא התחשב הקב"ה בצערו של רבי עקיבא, אולי אפשר לומר שהיתה כעין תביעה על ר"ע שלא חינכם, ור"ע אפשר שסבר שמה שלא נהגו כבוד זה בזה, הוה משום תריס כנגד מדת הגאוה אבל התביעה על ר"ע היתה שהיה צריך לחדור לעומק ליבם של תלמידיו ולדעת הסיבה האמיתית מה שלא נהגו כבוד זה לזה

ומה שלא חששו בשמים על אובדן תורתם ועל העולם שהיה שמם מבלי תורה, אפשר שלפי מידתםלא היו יכולים להיות מנהיגי הדור, כי היו שורפים את כל העולם בעיניהם בעד כל חטא ועוון, וק"ו בעד פשע, וא"כ, התועלת בתורתם היתה יוצאת בהפסדם, ולכן נקנסה מיתה עליהם, ומיתתם קבעה אבילות לעולם לכלל ישראל, כי לא היה רק לדורם, אלא תורתם חסרה לנו עד סוף כל הדורות, ולכן נקבעו ימי הספירה לאבל נצחי עד ביאת הגואל, שיהיה עונש גדולי הרוח ללמד לנו לראות רק הטוב והיפה בזולת, ושנזכה שיתנהגו עמנו בשמים מדה כנגד מידה.