רשבי והסתתרותו במערה
@1רשב"י היה ניצוץ דמשה רבינו ע"ה
"יתבי
רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים )בן גר וגיורת היה.
רש"י( גבייהו, פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו )רומיים(, תקנו
שווקים )סדר מושב שווקי עיירות וחוצותיהן( תקנו גשרים תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק
נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן... הלך יהודה בן גרים
וסיפר דבריהם )לתלמידיו או לאביו ואמו ולא להשמיען למלכות, ונשמעו על ידו למלכות(
ונשמעו למלכות, אמרו יהודה שעילה יתעלה )להיות ראש המדברים(, יוסי ששתק יגלה
לציפורי, שמעון שגינה יהרג.
"אזל הוא
ובריה טשו בי מדרשא, כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי, כי
תקיף גזירתא אמר ליה לבריה נשים דעתן קלות עליהן דילמא מצערי לה ומגליא לן, אזלו
טשו במערתא איתרחיש ניסא איברי להו חרובא )לאכול פירותיו ועינא דמיא לשתות( ועינא
דמיא, והוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא )בחול, שהיו פושטין בגדיהם
שלא יבלו ומכסין ערותן בחול], כולי יומא גרסי בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו והדר
משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו, איתבו תריסר שני וכו' )שבת לב,ב(".
מורגלים אנו
להביט על מעשה הבריחה של רשב"י ובנו וההסתתרות שלהם במערה, כפי שנקלט הענין
אצלנו כששמענו זאת בקטנותנו, ובהבטה רדודה זו סבורים אנו כי ההסתתרות היתה אך ורק
תוצאה מהגזירה, ויותר טוב היה שלא נגזרה הגזרה ולא היו שוהים במערה י"ג
חודשים. אכן פשוט הדבר דמלבד הסיבה החיצונית שגרמה להם להסתתר במערה, מפחד השלטון
וגזירת המיתה שרחפה עליהם, היה בזה מהלך פנימי ועמוק, וכל ענין ההסתתרות במערה לא
היה חלילה ענין של בדיעבד, אלא היה זה דבר של לכתחלה, והוא נסתובב בגזירת עליון
לתועלתם ושלמותם הרוחנית של רבי שמעון ורבי אלעזר בנו.
וכך גילה את
אזנינו האר"י ז"ל )מובא בספר 'ליקוטי הש"ס' מהאריז"ל ריש
מסכתין(: "דע כי הרשב"י ע"ה היה ניצוץ ממשה רבינו ע"ה, וכמו
שמשה ברח מפני חרב פרעה והשיג שלימותו שם במדבר, כך הרשב"י ברח מפני הקיסר
והשיג שלימותו שם במערה המדברה בלוד, וזה שאמר בזוהר רות מי לנו גדול כמשה, מהרב
זלה"ה".
והנה דבר זה
דרשב"י היה ניצוץ של משה רבינו מבואר עוד ב'שער הגלגולים' להאריז"ל )פרק
ס"ד(, ודברים טמירים ונעלמים כתב בזה ה'מגלה עמוקות' )אופן ע'(, ואלו הם מקצת
דבריו: "ראה משה מה שיתקן רבי שמעון בן יוחאי, שהיה ניצוץ שלו מזמנא תניינא
דסליק משה להר, ולכן כמו שמשה תיקן חמשה ספרים, כן רבי שמעון חיבר חמשה פרקים ספרא
דצניעותא. וזה סוד פסוק )תהלים פ"ח( עלית למרום שבית שב"י, נוטריקון
ש'מעון ב'ן י'וחאי, שהוא בזמנא תניינא דסליק להר, אבל בזמנא קדמאה 'לקחת מתנות
באדם' )שם(, זכה משה להסתכל בזיהרא דחכמתא עילאה שזכה בה אדם הראשון קודם שחטא,
ולזו המדריגה לא זכה שום אדם רק משה". יעו"ש עוד דברים נפלאים.
@1מערה שעמדו
בה משה ואליהו
ולמדנו מדברי
האריז"ל שהבאנו בריש הדברים דהבריחה של רשב"י וההסתתרות במערה היו
מקבילים לבריחה של מרע"ה מפרעה, וכשם שמשה השיג שלימותו במדבר בגילוי הסנה,
כך רשב"י השיג שלימותו בזמן שהיה במערה. ונשתדל בדברים הבאים לבאר מעט מאשר
מצאנו והשיגה ידינו בביאור עניני השלימות אשר זכו להם רשב"י ור"א בנו.
בריש ספר
הזוהר על רות איתא בזה"ל: "ויהי כד הוה רשב"י במערתא דהוה בה רעיא
מהימנא שאילו מיניה" וכו'. ומבואר דהמערה שהיה בו רשב"י בה עצמה היה גם
משה רעיא מהימנא. והמכוון הוא להא דאיתא בתורה )שמות לג,כא(: "ויאמר ד' הנה
מקום אתי, ונצבת על הצור. והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכתי כפי עליך עד
עברי". ואיתא בגמרא פסחים )נד,א( דמערה זו שעמד בו משה נבראה בערב שבת בין
השמשות, ובמערה זו עמד גם כן אליהו, ופירש רש"י דהיינו הא דאיתא במלכים )א
יט( וילך עד הר האלוקים חורב ויבא שם אל המערה". ויעוין בספר 'חבת ירושלים'
)עמ' קע"ז( שציין מקורות נוספים לכך שמערה זו שנסתתר בה רשב"י היא המערה
דמשה ואליהו, והאריך בגדולת הענין. ויעו"ע בקונטרס 'כחו דרבי אלעזר' )אות
ז'(.
ואל מקום קדוש
זה, אשר הועד על ידי הבורא ית"ש למקום שבו יזכה מרע"ה לגילוי הנשגב
המתואר שם במקרא "אני אעביר כל טובי על פניך", ואל המקום אשר גם אליהו
הנביא זכור לטוב עמד שם והקב"ה עבר לפניו, נכנסו גם כן רשב"י ובנו ושם
היו כל השנים ההם. ואין ספק כי עצם המקום הקדוש ההוא השפיע עליהם, והיה לזה חלק
במה שהשיג שם רשב"י שלימותו, וכדברי האריז"ל הנ"ל.
ומה נפלאים הם
דברי המאירי על אבות )פ"ו( על ענין המערה הזאת, וז"ל: "ושם בפסחים
הוסיפו בה מן הדברים התוריים, מערה שעמד בה משה ואליהו, ורומז בזה לדעתי לנבואה,
והזכיר משה ואליהו ששניהם מבחר הנביאים, משה היה אדון הנביאים, ואחריו היה אליהו
במדרגה גדולה עד מאד, ואין ספק שקיום הדת והתמדת הצלחתו הוא בנבואה, והזכיר המערה
להיות בה תכלית ההתבודדות, שוא עיקר לנבואה למוכנים לה, כאשר יגיעם רצון אלוקי
בכך".
@1מתו בעטיו
של נחש
ואמנם, פשוט
דרשב"י השיג שלימותו שם בעיקר בכח עבודתו ותורתו, אלא שקדושת המקום היתה
מסייעתם. ומדברי הגמרא בבבא מציעא )פד,ב( יש לנו ללמוד דהצער שהיה להם מהשהיה
במערה, גם הוא גרם רבות להשגת השלימות, דבגמרא שם איתא דכאשר באו לקבור את רבי
אלעזר אצל רשב"י אביו, מצאו עכנא [נחש] שהקיפה המערה כשזנבה בתוך פיה ולא
נתנה להם להכנס, ואמרו לה, עכנא עכנא פתחי פיך ויכנס בן אצל אביו ופתחה. ולהלן שם
)פה,א( איתא דכאשר נח נפשיה דר' יוסי בנו של ר' אלעזר הביאוהו למערתא דאבוה וגם אז
היתה עכנא מקיפה המערה ולא נותנת להכניסו, אמרו ליה, עכנא עכנא, פתח פיך ויכנס בן
אצל אביו, ולא פתחה להו. והגמרא מוסיפה ואומרת דכסבורים העם לומר שזה גדול מזה,
יצתה בת קול ואמרה, לא מפני שזה גדול מזה, אלא זה היה בצער מערה וזה לא היה בצער
מערה".
והרבה יש
להתבונן בגמרא זו, דהנה הבת קול הקדימה ואמרה דלא היה האב גדול מהבן 'לא מפני שזה
גדול מזה', דהיינו, שמצד גדלותם בתורה ובעבודת השם וקיום המצוות היו שניהם בערך
אחד, אלא שר' אלעזר היה בצער מערה. ומהאי טעמא נכנס הוא אצל רשב"י אביו, כי
גם ר' אלעזר היה בצער מערה, אבל ר' יוסי לא היה יכול להכנס, כי חסר הוא היה את
הצער. ומבואר כי עצם הצער העלה והגביהה את רשב"י ור"א בנו לדרגות גבוהות
עד מאד.
ולכאורה יש
להתבונן טובא בעובדא זו, למה נמנעה כניסתם על ידי נחש דוקא, ולא על ידי בעל חי
אחר, או ע"י מעכב אחר. וכן מה עומקו של ענין שהיה זנב הנחש בתוך פיו. ומצאתי
תשובה לשאלתנו הראשונה בדברי המהרש"א שם, אשר כותב דברים נמרצים ברוממות
דרגתם של רשב"י ור"א שזכו לזה מכח הצער, וז"ל: "הכונה בזה
דהדרא ליה עכנא לרמוז שלא מת זה אלא בעטיו של נחש ולא בעוונו, דכבר בחייו היה לו
צער מערה ונתמרקו עונותיו כדאמרינן בפ"ק דברכות ברית האמור ביסורין ממרקין כל
עונותיו של אדם, ולזה היה ר"א ליכנס אצל אביו שהיה לו עמו צער מערה ומת גם כן
בעטיו של נחש".
והנה המשמעות
של מיתה 'בעטיו של נחש' היא, שלא נשארה מזוהמת החטא של אדם הראשון מאומה, וכלשון
הגה"ק מבוטאטש ז"ל בפירושו 'אשל אברהם' על הגדה של פסח )הא לחמא עניא(,
לגבי עמרם שאיתא עליו בגמרא שמת בעטיו של נחש: "כי עמרם תיקן לגמרי זוהמת
הנחש ומת רק על ידי עטיו של נחש". ואם כן מדברי המהרש"א הנ"ל מבואר
כי רשב"י ור"א תקנו עצמם לגמרי והיו כמו אדה"ר קודם החטא.
ומה נפלא לצרף
לדברים אלו את דבריו המחודשים והמופלאים של הגאון רבי יהושע מקוטנא זצ"ל בעל
ה'ישועות מלכו' על הרמב"ם, על דבר הפולמוס הגדול בין גדולי ישראל במה שנהגו
בתפוצות ישראל לשרוף בגדים במדורות שעשו בל"ג בעומר, וכידוע ה'חתם סופר'
)יו"ד סי' רל"ג( וכן ה'שואל ומשיב' )מהדורה ה' סי' ל"ט( והגאון בעל
'חקרי לב' )מהדו"ב יו"ד סי' י"א( התנגדו לזה, ומאידך צדדו פוסקים
רבים אחרים להתיר המנהג.
וכתב בזה בספר
'ישועות מלכו' )לקוטי תורה שבסוף הספר( טעם מחודש להצדיק המנהג, וז"ל:
"מנהג בארץ ישראל בל"ג בעומר על קברו של רשב"י לשרוף בגדים, וכבר
עורר על זה החת"ס. ויש להמליץ על זה כמו שבאדם וחוה קודם החטא היו ערומים בלי
לבוש, ורק לאחר החטא הלבישם השי"ת בכתנות עור, ועי"ז המנהג שהכלה נותנת
להחתן טלית של מצוה, להורות שהיא גרמה שיצטרך ללבוש ומתקנת זה בטלית של מצוה. כמו
כן ברשב"י מצינו שישב במערה בלי לבוש והיה מדרגתו כמו באדה"ר קודם החטא,
וזה מרמזים בשריפת הבגדים שצדיק הזה לא היה צריך למלבוש".
וכל הרואה
יראה כי טעם נפלא זה שהגה בדעתו רחבה גאון הנ"ל, הלא הוא שזור ומקושר עם דברי
המהרש"א הנ"ל, דמכיון שהקפת הנחש למקום קבורתו של רשב"י רמזה על כך
שזכו רשב"י ובנו לתקן כל קלקול החטא של אדה"ר, ולא מתו אלא בעטיו של
נחש, אם כן פשוט הוא הדבר שהיו בדרגה גבוהה של אדם הראשון קודם החטא, וזה מרומז שפיר
במה שהיו במערה בלא בגדים, כמו אדה"ר קודם החטא שהיה בלא בגדים. והדברים
נפלאים ומאירים למתבונן.
ועל פי דברי
המהרש"א יש לנו להבין כי הנחש שמנע את כניסת ר"א, לא היה זה רק מניעה
חומרית, אלא מניעה רוחנית, שנטען דמי שלא גבר לגמרי על בחינת הנחש אין לו כניסה
למקום הקדוש, וזה נרמז ג"כ במה שהנחש הקיף המקום וזנבו בתוך פיו, כלומר, שכל
מציאות הנחש וקומתו הרעה עמדה לרועץ, ומאידך, הכניסה לשם העידה על ביטול של כל
מציאותו, מראשו ועד זנבו, לא נשאר ממנו מאומה אצל הני צדיקים, ולכן מתו בעטיו של
נחש.
@1מעלת תורה
מתוך צער
על כל האמור
עד כה יש להוסיף המובא בגמרא בשבת שם, תוספת חשובה על ענין הצער שנצטערו
רשב"י ור"א במערה, דכך איתא בגמרא: "שמע ר' פנחס בן יאיר חתניה
ונפק לאפיה עייליה לבי בניה הוה קא אריך [מתקן ומחליק] ליה לבישריה חזי דהוה ביה
פילי [בקעים וסדקים מחמת החול] בגופיה, הוה קא בכי וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא
ליה [לר' שמעון, שהדמעות מלוחין ומכאיבין את המכה בתחלתן], אמר ליה, אוי לי
שראיתיך בכך, אמר ליה, אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך,
דמעיקרא כי הוה מקשי ר"ש בן יוחי קושיא הוה מפרק ליה ר' פנחס בן יאיר תריסר
פירוקי, לסוף כי הוה מקשי ר"פ בן יאיר קושיא הוה מפרק ליה רשב"י עשרין
וארבעה פירוקי".
ומבואר
מתשובתו של רשב"י דבר נורא, דעיקר גדלותו בתורה לא נבעה רק מעצם מה שהיה עוסק
לילה ויום בתורה ללא הפסק, אלא רשב"י עצמו תלה הגדלות שלו בתורה בזכות הצער
שנצטער בתורה, דהיינו שהלימוד שלו היה מתוך צער, ומחמת כן זכה לשינוי הגדול שאומרת
הגמרא, דמתחלה היה רשב"י מקשה ורפב"י מישב שאלותיו בי"ב תירוצים,
ועתה רשב"י היה מפרק שאלותיו של רפב"י בכ"ד ישובים. ורשב"י
שמח על הבקעים והסדקים שנעשו לו בגופו מחמת שעל ידי כן זכה לגדלותו בתורה.
והנה מצינו
הרבה מאמרי חז"ל המאריכים בשבח התורה הנלמדת מתוך צער, ובפשוטו הוא מצד
המסירות נפש שיש בזה, אכן נראה דיש במעלת תורה הנלמדת מתוך צער ענין עמוק יותר,
וכדיתבאר להלן.
בילקוט שמעוני
)שמות רמז שס"ג( מובא מעשה מרבי יוחנן ורבי חייא, וז"ל: "רבי יוחנן
הוה מטייל וסליק מן טבריא לצפורי והוה מסתמיך על כתפיה דר' חייא בר אבא, מטון חד
בית חקל אמר דין הוה דידי וזבנתיה, מיבעיא לעי באורייתא, מטן חד בית זיתא אמר דין
בית זיתא הוה דידי וזבנתיה, מיבעיא לעי באורייתא, מטון חד בית כרם אמר דין בית כרם
הוה דידי וזבנתיה, מיבעיא לעי באורייתא, שריא רבי חייא בר אבא בכי, אמר ליה למה את
בכי, אמר ליה אנא בכי דלא שבקית לסיבותך כלום. אמר ליה חייא ברי קל הוא בעיניך
שמכרתי דבר שניתן לששה וקניתי דבר שניתן לארבעים יום וארבעים לילה, דכתיב )שמות
לד,כח( ויהי שם עם ד' ארבעים יום וארבעים לילה".
ובודאי צריך
להבין טובא תשובתו של רבי יוחנן לרבי חייא, למה בחר להצביע על גודל חשיבות התורה
על ידי כך שהיא נתנה לארבעים יום, והלא יודעים אנו שתלמוד תורה כנגד כולן, כנגד כל
המצוות, וכל שכן וקל וחומר שאין לשער חשיבותה ביחס לקניני העולם הזה, אך מה העומק
הטמון בעובדה שהתורה נתנה לארבעים יום, וכיצד דבר זה מסביר את התנהגותו של ר'
יוחנן שמכר כל קניניו למען התורה.
ונראה
בס"ד לומר דרבי יוחנן נתכוון לומר בתשובתו לרבי חייא דיש לנו ללמוד מאופן
קבלת התורה על ידי משה רבנו כיצד ראוי לנו לעסוק בלימוד התורה, דהנה משה רבנו היה
בשמים ארבעים יום ללא אכילה וללא שתיה, והיה מנותק לגמרי מהעולם הזה ומכל צרכי
הגוף, ורק לאחר ארבעים יום כאלו זכה לקבל התורה, ומזה נקבע היסוד הגדול והחשוב
הנוגע לנצח עם ישראל, דעד כמה שאדם זוכה לנתק עצמו מהעולם הזה ואף מגופו החומרי
שלו, כך במקביל הוא נעשה ראוי להשיג יותר עמקות התורה.
וזהו אשר השיב
רבי יוחנן לרבי חייא, דאין לו לבכות על שמכר כל נכסיו ושדותיו וכרמיו, כי על ידי
כך הלא זכה להשיג יותר את התורה הקדושה שנתנה לארבעים יום של התנתקות מהעולם הזה.
כי ריבוי נכסים מקשר את הבעלים בהכרח לעולם הזה, וגם אם הם יכולים להחזיק אותם
מבחינה כספית, אכן יש בזה גריעותא גדולה מהטעם שנתבאר, כי עצם הקשר לעולם החומרי
מהווה חציצה בין האדם להשגת שלימות התורה.
ולאחר הקדמה
זו נראה דאף המעשה דידן, אשר יש לו דמיון גדול למעשה מרבי יוחנן, שבשניהם בכו
הרואים על הפסד החומר, ובשניהם היתה התשובה שהפסד זה גרם להשגת התורה, גם בזה עומק
תשובת רשב"י לרבי פנחס בן יאיר היתה, שעל ידי כך שהגוף התייסר כל כך מהבקעים
והסדקים, הרי הוא כמעט בטל ממציאותו, ועל ידי כך הוא זכה להשגה הגדולה בתורה. והרי
רשב"י בכל תקופה זו ניזון רק מחרובין שהם האכילה הפשוטה ביותר, כמו שנאמר על
רבי חנינא בן דוסא שדי לו בקב חרובין, ולא עינג את עצמו במאומה, ומאידך, סבל
ונתייסר בייסורים נוראים, וכל זה סייע בידו להעפיל להשגות גבוהות ועצומות בתורה.
]נאמר בישיבת
הר"ן אבן ישראל ונכתב על ידי אחד התלמידים[
