אולי יזכה לראות בנחמת ציון...

@7המגיד מדובנא הגיע פעם בימי בין המצרים ללבוב. בקשו ממנו הגבאים שידרוש לפני בני

 העיר בענינא דיומא. אמרו לו גבאי העיר, כי גם המרא דאתרא – הגאון רבי יעקב

 אורנשטיין בעל "ישועות יעקב" רוצה לשמוע את דרשתו. המגיד מדובנא ביקש שהרב וזקני

 העיר לא יבואו לשמוע. כיון שסגנון הדברים יעורר לבכי, הציבור יבכה מאד, ובשביל

 יהודים זקנים הוא חשש פיקוח נפש. זקני העיר סברו שהמגיד 'מגזים' קצת ובכל זאת

 הגיעו. באמצע הדרשה, כל העם געה בבכי ומרא דאתרא בא לידי סכנה. היו מוכרחים

 להוציאו באמצע הדרשה. * כך היו נראים החיים היהודיים בעבר הלא רחוק. בימי בין

 המצרים בכלל ובתשעת הימים בפרט, אבל וקדרות ירדו על פני כולם. * הרב א. הכהן

 בעקבות אותם מתאבלים על ירושלים *

רחבת ה'שטיבלאך' מאה שערים בירושלים. שעת צהרים של ימי בין המצרים. לכאורה ימים

 רגילים בשטיבלאך. מניני מנחה מפוזרים כאן לרוב. מבית הכנסת המרכזי "ישועות יעקב"

 נשמעים קולות בכי. כן, בכי על חורבן בית המקדש. "הבט משמים וראה מזבול קדשך

 ותפארתך..." "על אלה אני בוכיה..." מקצה אחר שומעים: "עד מתי אשתומם על חורבן

 פעמיים, עד מתי לא תרחם את ירושלים, עד מתי יהגה בצר שארית צאן מרעיתך..." קולות

 בכי ונהי על חורבנה של עיר הקדש והמקדש. עשרות יהודים יושבים לארץ ובוכים על

 החורבן.

בימים עברו, הרגישו יותר את צער החורבן. משנכנסו ימי בין המצרים הרגישו כאילו ביתם

 הפרטי נשרף באש. לפנינו עובדות והנהגות מגדולי הדורות כיצד חשו הם את חורבנה של

 ירושלים.

@5אתם שוכבים על מיטותיכם?

"ודע מה שכתב האר"י על מורנו הרב אברהם הלוי שהיתה דירתו בצפת, ובכל חצות לילה היה

 קם וסובב הרחובות של כל היהודים ונתן קולו בקול מר ואמר: אחינו בית ישראל. הלא

 ידוע לכם, שהשכינה בעוונותינו הרבים בגלות, ובית מקדשנו היה לשריפת אש, וישראל הם

 בגלות המר וסובלים יסורים ועינויים קשים ומרים, ואתם שוכבים על מטותיכם בהשקט

 ובטח? קומו ונצעק אל ד' אלוקינו אולי ישמע ד' את קול תפילתנו וירחם על עמו שארית

 פליטת ישראל! והיה החסיד צועק ולא נתן מנוחה לכל בני העיר... (קב הישר פרק צ"ג)

@5אתה דואג לשנים הבאות?!

הרה"ק רבי משה מקוברין זצוק"ל שאל פעם אברך צעיר אחד ממה הוא מתפרנס. השיב לו

 האברך, כי יש לו חמש שנים 'קעסט' על שולחן אביו וחמש שנים 'קעסט' על שולחן

 חותנו.

א"ל הרבי, תאמין לי – כשאני רואה מי שמתקן את חלון ביתו שנשבר, מתפלא אני עליו, הלא

 "הנה זה עומד אחר כתלנו" קרובה ישועתנו לבא... ואתה דואג ומסדר עצמך לעשר שנים

 הקרובות?!... (אמרות משה ע' ק"ג)

@5"וי לשכינתא בגלותא"

רבי איצלה מוואלז'ין הלך פעם באישון לילה בפטרבורג ושמע קול בכי. בין הבכי שמע קול

 האומר: "וי לשכינתא בגלותא!" הלך רבי איצלה בעקבות הקול וראה חיל יהודי עומד על

 משמרתו ואומר תיקון חצות. פרץ רבי איצלה בבכי ואמר, אין ספק שמקום זה התקדש! ואכן

 לימים נבנה בית מדרש על אותו מקום. (לקט רשימות ביהמ"ק ע' פ"ח)

@5מה נדברנו עליך?

זכורני בימי נעורי הייתי ילד קטן ונכנסתי בימי המצרים בין י"ז בתמוז לתשעה באב לבית

 הכנסת הגדול בשעה שתים אחרי חצות היום, מצאתי בית כנסת מלא אנשים יושבים על הארץ

 ועורכים תיקון חצות. מי היו אלו האנשים, סנדלרים חייטים ונגרים, אנשים פשוטים ידעו

 שיש לערוך תיקון חצות ולבכות על חורבן בית מקדשנו בג' השבועות של בין המצרים. כיום

 אין רואים זה בכלל, עכ"פ יכול להיות שבדבר זה אנו נאמר מה נדברנו עליך – בשעת חצות

 דברתם דיבורים אחרים במקום תיקון חצות על חורבן בית המקדש זהו "חזקו עלי

 דבריכם"... (לב אליהו שמות ע' ק"י)

@5בבכי קורע לב...

באחד הפעמים כששהה הויחי יוסף מפאפא בארה"ק, שבת את אחת השבתות בעיה"ק טבריה. בפניא

 דמעלי שבתא בעברו לפני התיבה לתפילת מנחה התפלל בדבקות כדרכו בקדש.

כשהגיע לברכת ולירושלים עירך ברחמים תשוב, הושפלה קומתו באחת הרכין ראשו על גבי

 העמוד כשהוא גועה ומתייפח בבכי קורע לב ועיניו זלגו דמעות כנחל מאין הפוגות בלי

 יכולת לכלוא את המיית רגשותיו הגואות בתוכו. (רשומים בשמך ע' שי"ב)

@5עונג שבת ב"שבת חזון"

הייתי רגיל אצל האדמו"ר מוהר"א מבעלזא זצוק"ל בהיותו שכן לבית אבא. כשנכנסו אליו

 היו צריכים להציג את עצמו. ההיכר שלי שאמרתי שאני נכד של רבי יעקב רוזנהיים. כל

 פעם ששמע שם זקני קם מכיסאו לכבוד הזכרת שמו.

הדבר היה פלא אצלו עד שסיפר לי אחד מהחסידים סיבת הדבר. כי הרבי מבעלזא היה פעם

 בנופש קיץ בעיירה ע"י פרנקפורט. בערב שבת חזון ביקר אותו רבי יעקב רוזנהיים ואמר

 לו שיש לו שאלה המעיקה על ליבו. מעיק לו כל שנה איך אפשר לקיים מצות "עונג שבת"

 בשבת חזון שהלב מלא צער על חורבן בית המקדש.

הרבי התפעל מאד שזו דאגתו של רבי יעקב רוזנהיים ומאז הפליג בשבחו. (בית אב)

@5ראיתי דור קודם...

בפעם הראשונה שהגיע לארה"ק הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, שאל אותו אחד מהת"ח

 שליט"א: אם היה בכותל המערבי ובקבר רחל? והשיב שהיה שם. שאלוהו: היכן התרגש יותר.

 וענה: שאמנם התרגש בקבר רחל, אבל הרבה יותר התרגש בכותל המערבי.

אמר לו אותו ת"ח: ששאל זאת להרבה אנשים וכולם ענו – שהם התרגשו יותר בקבר רחל, וגם

 הוא עצמו מבין כך. א"ל רבי מרדכי זצ"ל: אני אסביר לך: אתם אנשים צעירים, וגם

 צעירים מרגישים ש"מאמע רחל" בוכה עליהם ומבקשת מהקב"ה רחמים עבור בניה, ולכן קל

 מאד להתרגש במקום זה.

אנשים צעירים שלא ראו מימיהם עולם קודם חורבן ועולם לאחר חורבן – אינם יכולים לתאר

 מה זה חורבן. אני למדתי בטעלז באירופה, ראיתי את הקהילות הקדושות של כלל ישראל.

 ראיתי גדולי תורה ויראה. ראיתי את היכלי התורה. הבנתי מה זה "ישיבה בחור" באמת.

 ראיתי מה זה אלול וימים נוראים, וכל זה נחרב בעוונותינו הרבים – ואני יודע ששורש

 כל החורבנות מונח בחורבן בית המקדש ומשום כך אני בוכה כשאני רואה את בית המקדש

 בחורבנו...

@5גם לי כואב...

בסוף ימיו של המנחת אלעזר שכב על מיטת חוליו בבית החולים בפעסט ולמרות יסוריו לא

 מנע את עצמו מעבודת התפילה כדרכו בקול חזק. באחת הפעמים בעמדו לפני ד' בתפילה נכנס

 הרופא ראש המחלקה ואמר, שהקולות שיוצאים מהחדר מפריעים לשאר החולים הנמצאים במחלקה

 שחלקם חולים מסוכנים.

ענה הרבי שאכן ישתדל להנמיך קולו בתפילה. למחרת בהגיע זמן תפילה, לא עמד לו כוחו

 לחסום את פיו והתפלל בלבת אש ובקול גדול. שוב הופיע הרופא ואמר שישנו במחלקה חולה

 אנוש וקולות התפילה מסובבים לו צער.

פרץ הרב ממונקאטש בבכי והשיב לרופא מתוך נהמת ליבו: "מיר טוהט אויך ויי, מיר טוהט

 ויי פארוואס שכינתא בגלותא? פאר וואס משיח קומט נאך נישט? וועגן דעם שריי איך?! –

 גם לי כואב, כואב לי מדוע השכינה עודנה בגלות? מדוע אין בן דוד בא? על זאת אני

 זועק! (רשומים בשמך ע' שפ"ה)

@5בכל שנה מספד חדש...

רבות התאונן רבנו (מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל) על מיעוט הרגשה זו שהיתה נחלת ישראל

 בכל הדורות. בפרט בין המצרים אשר כובד הראש ורושם הימים היה ניכר על פני כל. ביחוד

 בעיר הקדש ירושלים. סיפר בן רבנו הג"ר ברוך שפעמים רבות במשך השנה שלא היה איש

 בבית זולתם שמע את רבנו כופל בברכת המזון את התיבות: "והוא יוליכנו קוממיות

 לארצנו" כמה וכמה פעמים בערגה רבה.

אמר פעם, העולם מפרשים בדרך צחות את הקינה: "על חורבן בית המקדש כי הורס וכי הודש

 אספוד בכל שנה מספד חדש" דהיינו שהחורבן עצמו נהרס ונידש ומשנה לשנה מתמעטת

 הרגשתו. לדאבוננו יש בכך הרבה מן האמת... (הליכות שלמה מועדים ח"ב ע' תי"ג)

@5קולו נשמע למרחוק...

סיפר בנו של המשגיח (הגה"צ רבי נתן ווכטפויגל זצ"ל) הגאון רבי אליהו בער שליט"א. כי

 פעם היו בתשעה באב באחת מערי קנדה והמשגיח עלה לעלית הגג (בוידעם) וישב שם כל

 היום. קולו נשמע למרחוק בבכיות עצומות שעות ארוכות. (לקט רשימות ע' פ"ב)

@5שכחנו את ירושלים...

וכאן מקום שראוי להרחיב בו הדיבור, אלמלא לא היה אלא עוון זה בידינו שאין מתאבלין

 על ירושלים כראוי די להאריך גלותנו, והיא בעיני הסיבה קרובה היותר גלויה עצומה

 וחזקה לכל השמדות הגדולות הנוראות אשר מצאונו בגלות, לפי שיצא אבל הלז מליבנו,

 שכחנו את ירושלים ולא עלתה על לבבנו. כאשר יוכיח הנסיון ביחוד ביום תשעה באב המר,

 מי ומי מתאבל ונאנח על חורבן הבית ושממות ארצנו כראוי ממעמקי הלב, כמה דמעות

 נשפכות על זאת... (סידור ר"י עמדין דלת ב' חלון ו' אות ט"ו)

.............