חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

אספוד בכל שנה מספד חדש

"כל המתאבל על ירושלים"

 
הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר שליט"א
 
מנהל רוחני בישיבת פוניבז'
 
 
אמרו בגמ' (תענית ל, ב) "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה". והנה חז"ל לא
 התנו את ה"זוכה ורואה" בתנאי כל-שהו או בדרגה כל שהיא, אלא רק באם מתאבל, ואף לא
 השאירו לנו מקום שנלמד כדרכה של תורה שמכלל הן אתה שומע וכו' (עי' מהרש"א בח"א
 שם), אלא הוסיפו ואמרו דברים ברורים "וכל שאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה
 בנחמתה" רח"ל, לא רק שלא יזכה להיות שמח בשמחתה, אלא אף לא יראה בנחמתה אפי' לא
 מרחוק. ולשון המאירי בביאור מימרא זו "כל שנוהג ביום זה דרך מצוה מלומדה ואינו
 מעורר את לבו להתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה... כל המתאבל על ירושלים כראוי
 לה זוכה ורואה בשמחתה ובשמחת המכוון ממנה".
רבי יעקב עמדין בסידורו (דיני ת"ב חלון ו') מוסיף בזה זעקה איומה, וז"ל: אלמלא לא
 היה אלא עוון זה בידינו שאין מתאבלים על ירושלים כראוי, די להאריך גלותינו! והיא
 בעיני הסיבה היותר קרובה היותר גלויה עצומה וחזקה לכל השמדות המופלגות הנוראות
 המבהילות הרעיונים אשר מצאנו בגלות בכל מקומות פזורנו, על צווארנו נרדפנו לא הונח
 לנו להרגיע בגוים עם שפלותינו ענינו ומרודינו, לפי שיצא האבל הזה מלבנו, בהיותנו
 שוקטים בארץ לא לנו שכחנו את ירושלים ולא עלתה על לבבנו, ע"כ כמת מלב נשכחנו מדור
 לדור נוסף יגון על יגוננו ומכאובנו, וכל  אוהב אמת יודה לדברנו! עכ"ל.
למדנו מדבריו כי אף באם כל כלל ישראל שומרים על כל התורה כולה קלה כבחמורה בדקדוק
 ובהידור אלא שנחסר באבלות על ירושלים די בזה להאריך הגלות בצרות ויסורים נוראים
 רדיפות ושמדות וכיוצ"ב. עד כמה א"כ ענין זה חמור וחובה עלינו לעורר את עצמנו
 להרגיש ולחוש כאבה של החורבן, של סילוק השראת השכינה, של גלות הגוף והנפש והמיעוט
 הנורא במצבו הרוחני והגשמי של עמו ית'.
@5אוי להם שאין יודעים מה שאבדו
אמרו בגמ' (סוכה נה, ב) בענין הקרבנות שהיו קרבים בחג הסוכות, "א"ר יוחנן אוי להם
 לעכו"ם שאבדו ואין יודעין מה שאבדו בזמן שבית המקדש היה קיים היה מזבח מכפר עליהם
 ועכשיו מי מכפר עליהם", וראיתי שמדייקים דלכאו' מה הביאור במה שהוסיף ר' יוחנן
 שאינם יודעין מה שאבדו, ומה באם היו יודעים האם אין זה אוי להם שאבדו"?
ואין לומר בכוונתו דאילו היו יודעים לא היו מחריבים את הבית, דהרי החורבן לא היה
 בדרך הטבע ובמהלך שכלי, דהלא "לא האמינו מלכי ארץ כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים"
 (איכה ד, יב), והרי ראו הרבה עד כמה השתדלותם ועשייתם להחריב את ירושלים לא הצליחה
 ואיך הגרזנים נבלעו בחומות וכיוצ"ב כמבואר בחז"ל בגמ' ובמדרשים. ועכשיו פתאום בכזו
 קלות נעשה הכל, אלא מפני שנכנס בהם כח הרצון ונתגבר השנאה (ע' פנקס הקבלות עמ' מז)
 ולא עשו בדעתם שום חשבון. וא"כ א"א להבין שבאם היו יודעים מה שאובדים היה נמנעים.
אלא כי באמת ה"אוי" היותר גדול הוא כשאין יודעים מה שאבדו, וההבדל בין היודע מה
 שהפסיד למי שאינו יודע הוא הבדל עצום, כי כאשר האדם יודע מה שאבד זה אומר שהוא
 מחפש ומתעניין בקרבת ד' ושמח בכפרה בביהמ"ק, בקרבנות, בבורא ית', בכלל ישראל
 ובירושלים, וממילא הוא אינו מתעסק רק בזכרון העבר אלא שואף לגאולה וירבה בתשובה
 ומע"ט, עד שיזכה לה, ומשא"כ כשאינו מכיר ומבין במה שאבד הרי בהכרח שהוא כ"כ מנותק
 כ"כ רחוק וכל כולו גשמי. וזה אמור אף כלפי האומות שאף אצלם אם היו בגדר שיודעים מה
 שאבדו א"כ כבר אין מציאותם כולה אך בשפלות הגשמיות והחומריות.
ההבדל בין מי שיודע ומרגיש קדושת ביהמ"ק למי שלא חש בזה מצאנו כבר בתורה כלפי מקום
 הבית, בבראשית (כב, ה) כשמסופר לראשונה על הילוך למקום הביהמ"ק מצינו שאלו שלא ראו
 והבחינו את קדושת המקום מרחוק (אף שזה היה גם כלפי אליעזר הדולה ומשקה) נאמר להם
 באופן חד: "שבו לכם פה עם החמור" - עם הדומה לחמור (ב"ק מט, א), כי מי שאינו חש
 במציאות רוחנית הרי הוא שקוע בגשמיות וחומריות ודומה ממש לחמור אשר כל מציאותו
 חומרי לאכילת עשב והעברת משאות, וללמעלה מזה אין לו שום שייכות! 
וכך אומר כלל ישראל (תהלים קלז, ו) "תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי" והיינו שכל
 מעלת האדם שזהו כח המדבר שבו מתבטלת - "תדבק לשוני לחיכי", באם לא אזכרכי ובאם לא
 אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. כי האדם החומרי הרי הוא ממש כחמור וכנ"ל.
 
@5זכור... מה היה לנו
הבה, נתבונן קצת בדרגת כלל ישראל בזמן הבית ומה שהיה לנו אז, כדי שנוכל להרגיש קצת
 ממה שחסר לנו כעת. אמרו במדרש שוחר טוב (פרק מ"ח) עה"פ "יפה נוף משוש כל הארץ" במה
 היתה משוש? שהיתה משמחת כל הארץ, היה אדם עובר עבירה היה דואג בלבו ולבו שח עליו,
 אמר שלמה "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה", היה הולך לירושלים ומקריב קרבן
 ומתכפר לו ולבו שמח עליו ויהא שם שמח, לכך משוש לכל הארץ. ועלינו מוטל לקיים מה
 שנאמר שם בסוף הפרק "למען תספרו לדור אחרון" - זה מה שהיה לנו, אפשרות להתכפר כסדר
 על חטאינו ולהרגיש שמחה אמיתית על הכפרה, וזה לא היה רק ליחיד ולקהל מסוים, כל
 ישראל הרגישו שמחה ע"י כפרת חטאיהם והיתה הארץ מלאה שמחה רוחנית של טהרה ודביקות
 להקב"ה.
הגמ' אומרת (בבא בתרא כא, א) שיהושע בן גמלא התקין שיהו מושיבין מלמדי תינוקות
 בירושלים, מאי דרוש "כי מציון תצא תורה". וכתבו שם התוס' בזה"ל, לפי שהיה רואה
 קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה
 כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד פי' שהיה
 עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה,
 היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה, ע"כ. הרי שבזמן המקדש היו ישראל יכולים
 לכוון את דעתם בקלות להתבונן ביראת שמים ולקפוץ מיד ללימוד התורה וקיום המצות,
 ובעוה"ר כל זה חסר לנו ונהיה עכשיו עבודת ד' כבדה עלינו וממילא אין אנו רצים
 בזריזות ובקלות לקיים מצוות ד' כמו שצריך.
בזמן הבית היה מצוה לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה, וכתיב (שמות לד, כד) "ולא יחמוד
 איש את ארצך בעלתך לראות את פני ד' אלקיך שלש פעמים בשנה".   נתבונן לעצמנו אם
 נתחיבו כל הזכרים לעלות, מי היה נשאר, רק הנשים והטף, ומלבד ימי החג שהיו נעדרים
 מן הבית גם ימי הנסיעה לפני הרגל ואחריה היו נעדרים, וזה לא היה זמן קצר, ובכל
 התקופה הזו הובטחו מן השמים שבזכות המצוה יהיו קרקעותיהם נשמרים, ולא רק זה אפילו
 לא יעלה על דעת הגוים שבסביבותיהם לבא ולכבוש את ארצם. הגוים לא הוזהרו על "לא
 תחמוד", ואפילו הכי הובטחו ע"ז. כי עד כדי כך נוצר מצב מרומם בכל הבריאה.
 
ואדרבה מצינו בחז"ל שהיה איזה יהודי שלא עלה לרגל, וממנו לקחו כרמו, כי איבד את
 הבטחת התורה, זה היה נבות היזרעאלי, ואיתא בילקוט מלכים א' הה"א כתיב "כבד את ד'
 מהונך" ממה שחננך שאם היה קולך נאה עבור לפני התיבה... נבות היה קולו נאה והיה
 עולה לירושלים והיו כל ישראל מתכנסין לשמוע את קולו, פעם אחת לא עלה, והעידו עליו
 בני בליעל ואבד מן העולם, מי גרם לו, על ידי שלא עלה לירושלים בראייה לכבד את
 הקב"ה ממה שחננו, למה שכבר אמרה תורה "ולא יחמוד איש את ארצך" אימתי - "בעלותך".
וחוץ מכל זה, אפילו בשאר ימות השנה ובכל ערי ישראל ובכל מקום שהיו גרים, התנא דבי
 אליהו אומר, שהיה בכל עיר נביא ד' שהיה מורה לכל א' מהו עבודתו ותפקידו המיוחד
 בעולם וכל ספקותיו בעבודה היו נפשטים לו ע"י הנביא, וכהיום מה יש לנו?
"זכר ד' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו" עיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה, להיפך
 ממה שהיתה אז מוספת יראת שמים לכל מי שהיה נכנס ושוהה בירושלים. וצריכים להרגיש
 המצב השפל הזה, ולהתבונן איך לקפוץ מתוך המצב הזה, ולהתאוות ליום של קומי צאי מתוך
 ההפיכה.
@5האבלות מביא את הגאולה
"על חורבן בית המקדש כי הורס וכי הודש אספד בכל שנה ושנה מספד חדש על הקודש ועל
 המקדש", אין הימים הללו ימי זכרון לאשר היה לאבותינו אלא אספוד בכל שנה ושנה מספד
 חדש. "אבלות" זה לא יא"צ ואף לא דרגת השלושים, אלא שבגמר האנינות בא אבלות,
 והרעיון עפי"ר באבלות הוא: הנה עולם בצורה אחרת לפניך. וכן הוא לענייננו, מתרחקים
 אנו בכל שנה ושנה מהקודש ומהמקדש לא רק בזה שחלף עוד שנה מאז שעמד הבית על תילו,
 אלא גם מהמקצת קודש ומקדש שהיה עוד אתנו בשנה שעברה גם זה חלף וגם זה נהרס ונרמס,
 אוי נא לנו כי חטאנו.
אלא שאינו דומה האבלות על המקדש להאבלות על מת, באבלות על מת סוף ענינה של האבלות
 היא יציאה לחיים הממשיכים בצורה חדשה, אבל אבלות אמיתית על החורבן התוצאה היא
 החזרה לחיים הממשיכים בצורה הישנה! 
וכך נמצא בדברי הנתיבות (בספרו אמת ליעקב לגמ' ר"ה ובספרו נחלת יעקב לפ' ואתחנן) על
 מה שדרשו בגמ' בר"ה הנאמר בפסוק (זכריה ח) כי צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי
 וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, שואלת הגמ' קרי ליה צום
 וקרי ליה ששון ושמחה? אלא בזמן שיש שלום וכו', שואל ע"ז הט"ז (בשו"ע אור"ח סי'
 תק"נ) מה שאלת הגמ' הרי פשיטא דהכוונה היא שהיום הזה שהיה מקודם אצלכם יום צום
 יתהפך ליום של ששון ושמחה, ומה השאלה ומה התשובה, והט"ז כ' לתרץ אלא שהנתיבות ראה
 דוחק גדול בדבריו.
וכתב בביאור דברי הגמ', אחר שהקדים לבאר ההבטחה שבפסוק שיתהפכו הצומות לימי ששון
 ושמחה, דלכאו' זה תמוה מאד מה לי שהימים יתהפכו הרי מה שאנו צריכים הוא שהמצב
 יתהפך ושנצא מן הגלות לגאולה, ואין שום נפק"מ באיזה יום זה יקרה, ואם יקרה ביום
 אחר אזי לכאו' אותו יום יקבע לשמחה ולא יום הצום, האם אדם שנעשית לו צרה בתשרי
 וניצל ממנה בניסן ישמח בתשרי בתאריך שבאה הצרה או בניסן כשנסתלקה? האם מי מאתנו
 יודע זמן ירידתנו למצרים או זמן תחילת ההשתעבדות למצרים או מה שאנו יודעים הוא זמן
 היציאה ממצרים?
אלא מסביר בעל הנתיבות שזוהי שאלת הגמ' קרי לי הצום וקרי ליה ששון, היתכן שהצרה
 עצמה היא זאת הסיבה שהיום שבו אירע יקבע ליום של שמחה וששון.
אבל התשובה לזה היא, שבאם סיבת ההצלה היא משום שהצרה היתה ביום זה, וכמו למשל אדם
 שנחלה בדיוק ביום שהמלך הביא רופא מומחה ממרחקים, ומשום זה נמצא רפואתו ובאם היה
 נחלה ביום אחר לא היה הרופא כאן ולא היה מתרפא, בודאי א"כ ראוי לקבוע את יום השמחה
 ליום שהוא סיבת רפואתו והצלתו.
והנה בגמ' (סנהדרין לח, א) אמרו צדקה עשה הקב"ה שהקדים ב' שנים לונושנתם שאם לאו
 היה מקוים בהם הכ' אבד תאבדון, ונמצא א"כ שביום ההוא של החורבן היה התעוררות של
 רחמים גדולים למען לא יקוים בהם ח"ו כי אבד תאבדון, ולכך ראוי לקובעו בזמן הגאולה
 ליום שמחה ומשתה, כי על אף החמשה דברים נוראים שאירעו בת"ב אמנם רק בזכות
 ההתעוררות של הרחמים שהיה ביום הזה נזכה לגאולה.
וכך זה נמי עצם האבלות של ימים אלו, עד כמה שהצרה והיגון גדולים אצלנו, עד כמה
 שיהיה לנו יותר הרגש וכאב בחורבן ובריחוק שבחטאתנו נתרחקנו, בכך אנחנו מתקרבים
 יותר לגאולה, ולכן בדווקא הצום הוא זה שמביא ומגלגל את 'התהפך' לנו לששון ולשמחה.
 ומשום כך אמרו ת"ב איקרי מועד - זמן של התקרבות והתוועדות עם הבו"י, וזה משום כי
 אבילות אמיתית מביאה ויוצרת את הנחמה, יוצרת את בנין ירושלים ואת השייכות להחזרת
 השראת השכינה בעולם, אין לך דרך המובילה לכזו התקרבות כמי שהרבה להתעצב על ריחוקו.
 
וראיתי מעתיקים דברי השל"ה שלכך ת"ב כשחל בשבת נדחה אחר השבת אע"פ שיש מקום לשאול
 הרי תענית חלום דוחה את השבת וה"ה האבלות על בית מקדשנו תדחה? וכתב "כי האבלות על
 החורבן מזכך וסותר את החורבן סותר ע"מ לבנות, ולכן אסור להתאבל בתשעה באב שחל
 להיות בשבת כיון שבנין בהמ"ק אין דוחה שבת", הרי שכתב בתכלית הפשטות שאבלות של ת"ב
 היא ממש מעשה בנין!
 
@5כל שלא נבנה בימיו
אמרו ז"ל כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה וידוע שהתחבטו בזה הלא הרבה דורות
 של צדיקים שנתאבלו על החורבן לא זכו שיבנה בימיהם, ושמעתי שהיה הגה"צ רבי אבא
 גרוסברד זצ"ל אומר שהיו אומרים בביהת"ת בקלם שכוונת מאמרם היינו כלפי ביהמ"ק שבלבו
 של האדם, כי כל העסק של החורבן והעסק של הגאולה הכל הוא בתוך לבו של האדם!
וכ"ז מתבאר באופן פשוט עפ"י דברי הנפה"ח (ש"א פ"ד) המפורסמים, וז"ל בתו"ד: "יחרד לב
 האדם מעם הקודש, שהוא כולל בתבניתו כל הכוחות כולם... שהם המה הקדש והמקדש
 העליון... האדם מעם הקודש... הוא ג"כ דוגמת ותבנית המשכן והמקדש וכל כליו, מכוון
 בסדר התקשרות פרקי אבריו וגדיו וכל כוחותיו... כי ודאי עיקר ענין הקודש והמקדש
 ושרית שכינתו ית' הוא האדם! שאם יתקדש עצמו כראוי בקיום המצוות כולן שהם תלוין ג"כ
 בשרשן... אז הוא עצמו המקדש ממש, ובתוכו ד' ית"ש כמ"ש היכל ד' היכל ד' המה,
 וכמאמרם ושכנתי בתוכם. בתוכם לא נאמר אלא בתוכו כו'". ע"כ.
למדנו מדבריו כי שורש הבניה היא בזה שהאדם בפנימיותו בונה בתוך תוכו את הקודש
 והמקדש, ובזה מובן היטב מש"כ ש"הנבנה בימיו והנחרב בימיו" היינו בתוך ליבו של
 האדם.
נחמת ציון
והנה בתפילה בת"ב חותמים "מנחם ציון ובונה ירושלים" ומשא"כ בכל יום אנו חותמים הן
 בתפילת שמו"ע והן בברהמ"ז "בונה ירושלים", והטעם בשינוי הנוסח שמעתי מבארים שבכל
 מעשה מצוה של האדם הוא באמת מוסיף לבנין ירושלים, כי הרי בית המקדש השלישי ירד מן
 השמים כפי שאמרו חז"ל - ומי בונה אותו שם? המעשים טובים של כלל ישראל "בונה
 ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס", אבל כ"ז אינו מורגש לאדם בהאי עלמא, משא"כ הנוסח
 שתיקנו בחתימה בת"ב "מנחם ציון" שעניינה של ניחום כמ"ש רש"י בפיה"ת (בראשית ו, ו)
 וינחם - נהפכה מחשבתו של מקום ממידת רחמים למדת הדין, וכך מבואר במלבי"ם (עי' בס'
 הכרמל ערך נחם) כי גדר נחמה הוא התהפכות המחשבה או התכונה מן האבל אל השמחה ממחשבה
 למחשבה וכיוצ"ב, והיינו א"כ תפילתנו (ובמנחה, כדעת הפוסקים, שאז כבר כילה חמתו
 וכו') "מנחם ציון" שיורגש בהאי עלמא התהפכות [שזהו לשון ניחומים]  מסילוק השראת
 השכינה לריבוי של השראת השכינה והתקרבות ישראל לאביהם שבשמים.
@5השייכות בין שבת לנחמה
והנה בברכה שלישית שבברכת המזון בכל ימות השנה, הכריע הגר"א (שו"ע סי' קפ"ח סק"ד)
 כדעת הרי"ף שבחול יאמר  בתחילת הברכה רחם ובשבת יאמר נחמנו ד' (ומעניין, שהוסיף שם
דבר שאינו רגיל בכך – שכן הוא על דרך הקבלה), וגם אנו לדידן שאנו אומרים גם בשבת
 רחם מ"מ בתפילת רצה והחליצנו שאנחנו מוסיפים יש תוספת שאנו מבקשים בלשון של נחמה -
 אע"פ שלכאו' זה בכלל לא שייך לשבת, שהנה בשלמא תחילת הבקשה מובנת שפיר "רצה...
 במצותיך... שלא תהי' צרה ויגון ואנחה ביום מנוחתינו", אבל מהו התוספת "והראנו ד'
 א' בנחמת ציון עירך ובבנין ירושלים עיר קדשך כי אתה הוא בעל הישועות ובעל הנחמות"
 וכידוע ד"והראנו" כל ענינה של ראיה, בעומק, היינו חיבור כל שהוא [וכענין שאמר
 הקב"ה למשה שאמנם לא יכנס לא"י אבל עלה ראש הפסגה ושא עיניך וראה (דברים ג, כז) כי
 עצם הראיה כבר מחברת ואכמ"ל], ובקשה זו אין אנו מבקשים אותה בחול. 
ולכאו' הביאור הוא עפ"י מש"כ באבודרהם (עמ' שכ"ד) בביאור תפילת רצה בשם י"א, דנחמת
 ציון עתידה להיות בשבת, וא"כ לכך יש מקום לתוספת זו, או כמ"ש בגמ' שבת (קיח, ב)
 אלמלא משמרין ב' שבתות מיד נגאלים, או כירושלמי (בתענית ג, ב) אילו היו משמרין שבת
 א' כתיקונה מיד היה בן דוד בא. 
והטעם שע"י שמירת שבת זוכים לגאולה, כי הדרגה הנצרכת לגאולה מקבילה היא לדרגת
 ולקדושת השבת, שהשבת היא מעין עוה"ב, ועוה"ב הוא יום שכולו שבת.
וכן אנו רואים בפזמון דלכה דודי שנהגו בכלל ישראל לקדם בו את כניסת השבת, שהינו
 מורכב מתשעה בתים שג' מהם משתייכים לקדושת השבת ולקבלת שבת, וו' הנוספים (שני
 שליש!) הם הכיסופין והצפיה לישועה וליציאה מהמצב של שכינתא בגלותא - "קומי צאי
 מתוך ההפכה". ולכאו' מדוע נתקן תפילה זו דוקא לכניסת השבת ומהו שייכותה לזמן זה.
 אלא רואים מכאן כי באמת יש בקדושת השבת שמירתה וזכירתה שייכות ומבוא לעניינה של
 הגאולה ודרגתה - עורי עורי שיר דברי כי כבוד ד' עליך נגלה.
והנה בדברי הגר"א נמצא עוד דברים בזה (בהשמטות לביאורו על ישעיה פי"ב פ"ב) ודבריו
 שם נשגבים אמנם בתו"ד שם נמצא בזה"ל: "אמרו חז"ל שלישית רחם נא ובשבת מתחיל בנחמה
 ומסיים בנחמה וכו', והענין כי רחם הוא בעת צרה ונחם הוא אחר הצרה וכמ"ש בזהר וכו'
 ושבת הוא סימן לגאולה כמ"ש מזמור שיר ליום השבת ששבתו מזיקין מן העולם". ומבואר
 כאן שהשייכות של שבת לגאולה אינה רק שבזכות שמירתה נגאל אלא שבעצם היצירה של יום
 השבת הוי מופקע מהמזיקין [ולדברי הגר"א יובן ג"כ הטעם שבת"ב במנחה מזכירים לשון
 נחם, שהוא ג"כ כמו זמן של אחר הצרה, וכידוע מהסה"ק שבת"ב בחצות הוא זמן לידת
 המשיח].
 
@5התכלית שבאמירת הקינות
ערב ת"ב הוא יום ההסתלקות של מורנו הגרש"ז מקלם זצוק"ל, ונוסיף א"כ להזכיר מדבריו
 על מה אנחנו אבלים ועל מה אנחנו בוכים, וכך נדפס בהערה בפנקס הקבלות (עמ' מח)
 מדבריו שבכת"י וז"ל: "הנה אנחנו רואים כי ההמון האומרים קינות ובוכים שם, על מה הם
 בוכים? על הצרות שסבלו אז ועל הריגת עשרה הרוגי מלכות, והרי זה דומה למי שבוכה
 כששומע המשל! וזה מעשה נשים! אמנם יש להתבונן למה בא אליהם הצרות האלה, ידענו כי
 הכל יש להם סיבה, והנה הודיעונו חז"ל כי הסיבה היא שנאת חנם!"
נוראות קא חזינן, דימה הסבא זצוק"ל את הבוכה באמירת קינות מבלי דעת כבעל לב רגיש
 שבוכה כששומע משל, אין זה שום דרגה ואין זה נושא בעול אלא חולשת הגוף, השתלטות
 הרגש על השכל! לא זה הנדרש ולא זה הרצוי, מטרת אמירת הקינות היא להמחיש ולהגדיל
 אצלנו את יראת העונש, אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני - זה
 זרזו יותר מן הראשון (כלשון רש"י ריש פ' אחרי), והבכי הצער והיגון צריך להיות על
 חטאתנו ועל אשר גרמו.
ולהשלמת הדברים ראוי להעתיק עוד מה שאמר מרן הגרש"ז בהספידו על מרן הגרי"ס (נדפס
 בספר קדוש ישראל עמ' קכא) וז"ל שם: אמר הכתוב "התבוננו וקראו למקוננות וגו' אל
 החכמות וגו' כי שודדנו וכו' כי עלה מות בחלוננו" (ירמיה ט, טז). מהו הענין של
 התבוננו וקראו למוקננות, מה התבוננות צריך לזה? אבל כאשר נמצא כתוב בספרי העמים,
 אפלטן ראה את ירמיה הנביא עומד על הר הקודש ונוהם כארי ובוכה, השתומם עליו איך
 ראוי לחכם לבכות על הפסד, אין זה ראוי רק לנשים וקטנים שיתפעלו התפעלות הבהמי ולא
 התפעלות השכלי, והחכם לא יספוד על העבר והכל טוב אצלו, והשיב לו ירמיה הנביא אין
 אתה יכול להבין את בכייתי וכו'.
והנה ענין התפעלות הוא לרכך המוקשה להעשות ספוגי ויצא אח"כ כוחות הנפשי ע"י הערות
 השכלי, ולכן אמר התבוננו איך לספוד על ירושלים לא כנשים וקטנים רק בסדר נכון לבוא
 לבחינת הספד שכלי, ואמר "קראו למקוננות" - מהתפעלות הצעקות הנוכחי אשר בנקל ימס לב
 האדם כמים, ואז ו"תבואנה החכמות" - מלת ותבואנה הנאמר בקרא יכול להיות כי סובב על
 המרירות לקינות אשר יבואו מקרב לב עמוק ואח"כ התכלית ההספד השכלי. עכ"ל.
ונמצינו למידים כי בבואנו לומר קינות ולהתאבל על ירושלים, הדרך הרצויה והתכלית
 הנעלה היא, בתחילה להתבונן מהו המכוון שיצא מהצער והאבלות,  ואח"כ ההתפעלות רגשית
 בדרך המקוננות, ומכח אלו יבוא ההספד והצער השכלי לאחר ההתפעלות הרגשית.
יה"ר שנזכה שהוא יחמול עלינו חמלה ונתעורר לצאת תוך ההפיכה שבקרבנו, מחורבן הקודש
 והמקדש שבלבנו אנו, ואז יקוים בנו עורי עורי שיר דברי כי כבוד ד' עליך נגלה.
 

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד