בכדי לזכות לשמחה צריך להתאבל

והנה בזמנינו ענין האבלות על בית המקדש רפוי מאד. ואפילו שמתקיימים הדינים שקבעו

 חז"ל בערב תשעה באב ובתשעה באב, ונקוה שעל ידי זה אנחנו בכלל כל המתאבל על

 ירושלים, מעל מקום בודאי כוונת חז"ל גם להרגיש האבלות בלב, ולא רק קיום ההלכות.

 וזה לדאבוננו עזוב מאד וצריכים להתחזק בזה. וכפי כמה שיתחזקו יהיה יותר שייך לומר

 כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

ויש להבין מה שאמרו חז"ל שאינו רואה בשמחתה, וכי הכונה שלא יקום לתחיית המתים, הרי

 במשנה בסנהדרין לא כתוב שאדם שמתאבל על ירושלים אינו קם לתחיית המתים?

אלא, דרגת השמחה מסתמא תהא כפי דרגת האבלות. אפילו המקיים הלכות האבלות אבל אם חסר

 לו בהרגשת האבלות, יחסר לו בשמחתה. צריך להצטער על מה שאי אפשר להיות גבוה

 ברוחניות, שאין קשר עם הקב"ה, שכל זה היה בזמן שבית המקדש היה קיים שהיו במדרגה

 יותר גבוהה בכל הענינים. וכמידת האבלות יזכה למידת שמחתה. בכדי לזכות לשמחתה צריך

 להיות מהמתאבלים עליה.

בדרך כלל כפי כמה שאדם גבוה ברוחניות, בתורה ובתפילה ויראת שמים ומידות טובות, יש

 לו יותר שייכות להרגיש אבלות את צער הרוחניות. וכמה שיותר מגושם אז אומר שלום עלי

 נפשי ומרגיש רק גשמיות.

צריכים להרגיש געגועים שיהיה בית המקדש, שזה יהיה מקור השפעה לבריאה ולכל אחד קרבה

 להקב"ה, וכמה שיותר מתחזקים ברוחניות זה סיבה להשתייך יותר לענין של המתאבלים על

 ירושלים. הקב"ה יעזור שבזכות שנתחזק נזכה ונראה שמחתה.