זה ינחמנו...

מזה מאתיים שנה שמתנהלת המערכה הפנים-יהודית בין שומרי החומה לבין הדוגלים בפריצתה ובהריסתה, ונדמה שבמבט מאוזן ונכון ניתן לראות ולקבוע כי "דידן נצח". נצח ישראל המובטח מפי הבורא, עומד בצורה איתנה מול מהרסי חומת היהדות מכל הכיוונים. אמנם ברור, כי לפי שעה וברגע זה עדיין הנסתר מרובה על הגלוי, עוד נשמעים קולות רעם של אלה המנסים להדוף בכל הכלים שבידיהם את התחיה המתחדשת של היהדות, מנסים לעצור את אותו חלק ביהדות ההולך ומתבצר מחדש על אדמת המולדת הישנה של היהדות, אבל אין כאן אלא מהלך אחרון של ניגפים ומובסים.

 

"יצר הטוב ויצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים, וכשאחד מהם קרוב להיות מנוצח יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה" )תוס"י מביא ממדרש שמואל בשם החסיד יעב"ץ, משנה אבות ה, ה(. זו כיום מהותה של מלחמת כל שוללי היהדות הנצחית וההיסטורית, אם אלה המכונים "חילוניים" ואם אלה רפורמים וקונסרבטיווים, ואולי הוכחה מובהקת לכך היא, כי אם בעבר פעלו אלה בנפרד, בשל הבדל ושוני יסודי מוחלט בתפיסותיהם, הרי לאחרונה התאחדו ביניהם, מתוך הערכה פשוטה שכוחם הולך ונחלש, והם מקווים כי בכוחות משותפים יעלה בידיהם להגיע אל מה שלא הגיעו בנפרד, אלא שלשוא תוחלתם. הקב"ה הבטיח רק ש"נצח ישראל לא יכזב", ומשמע מכאן שהמכזבים בבריתו ולוחמים בנצח היהודי - סופם כשלון.

 

יש תמונה אחת החוזרת על עצמה בכל מקום בעולם שבו חיים יהודים על מבועי התורה והאמונה, והיא בולטת ומושכת כל עין. זוהי התמונה של שלשלת דורות מחושלת ואחוזה בחישוקים עזים בלתי-נפרדים בין אבות, בנים, נכדים ונינים. זהו הגרעין היסודי, לא רק של נחמה ועידוד, אלא גם ובעיקר של הוכחה ברורה על ה"דידן נצח". לא רק מפני שסוכלה המזימה של אותם מהרסי יהדות, לבלי להשאיר לנו ח"ו שריד ופליט בעתיד, אלא במיוחד מפני שפסקה אותה מכה קשה שכה הכתה בשלומי אמוני ישראל רק לפני שנים ושלושה דורות, שהנוער בהמוניו עזב ונטש את בתי-המדרש ואת שמירת היהדות בכללה; במקום זה אנו עדים להתחדשות והתבססות התהליך הרענן והמרנין של דורות שלובים ואחוזים יחד כחוליות אורגניות בשרשרת האחת, ולא ניכר הבדל בין צעיר לזקן.

 

כאן ניצחנו, אבל אם כאן ניצחנו - ניצחנו לאורך כל המערכה הקשה הזו, כי בנקודה זו טמונה הראשית והאחרית של כל ענין הנצח שביהדות. מראשית ימי האומה מהדהדת אותה הקריאה של בכור השבטים, ראובן: "הילד איננו ואני אנה אני בא" )בראשית לז, ל(, ומאוחר יותר, בעת הווידוי הגדול של "אבל אשמים אנחנו", הנקודה המייסרת ביותר של ראובן כלפי אחיו היא: "הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד" )שם מב, כב(. הילד הוא מוקד היהדות, הוא התקוה הגדולה, הוא הבשורה לכל עתיד ולכל קיום. ואם הילד שוב אתנו, הרי זו נחמתנו הגדולה, ויותר מזה: זה נצחונו הגדול של נצח היהדות.

 

*

 

"קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה" )ירמי' לא, טו(, על מה תבכה? "על בניה"; ולמה מאנה להינחם? "על בניה כי איננו"; ובמה מנחמה ה'? "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם". פירש המלבי"ם: "...הבנים שלהם, שהם דור האחרון, ישובו לגבולם" )ירמי', לא(.

 

הגאון רבי מנחם זמבה הי"ד דייק בנאומו בכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל בתרצ"ז, בפסוק "ואני אהיה לה נאום ד' חומת אש סביב" )זכריה ב, ט(, שהמלים "נאום ד'" מופיעות בתוך הפסוק ולא בסופו, דהיינו "חומת אש סביב, נאום ד'", כלשון הרגיל בנביאים: "מזה נראה בעליל כי הכתוב מדבר בשבחה של ירושלים שלהיותה כלילת יופי משוש כל הארץ אינה בחומת בנינים אשר יבנו בני אדם רק נאום ד', שהוא אור התורה וכו', אך זוהי חומת אש אשר סביב לה, וזהו כבודה ושבחה". אולי גם כאן אפשר לדייק כך: "יש תקוה לאחריתך נאום ד' ושבו בנים לגבולם", כי התקוה לאחריתך והדרך ל"שבו בנים לגבולם" הוא "נאום ד'", דהיינו "אור התורה אשר מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים", כלשונו שם.

 

*

 

החזית הגדולה והקשה ביותר של היהדות, במערכתה מול כל המנסים לקעקע את ביצתה ואת חומותיה, היא תמיד מסביב לילד. כבר פרעה מלך מצרים הבין זאת. "לכו נא הגברים" - אמר למשה רבינו ע"ה, אבל זה השיב לו: "בנערינו ובזקנינו נלך כי חג ד' לנו" )שמות י, ט(, לא יכול להיות חג לד', בלי שנערים וזקנים יהיו אחוזים ושלובים יחד כמקשה אחת. וכך נמשך הדבר לאורך כל הדורות, עד לאותה מערכה פנים-יהודית במאתיים השנים האחרונות, עם הופעת המשכילים, ממשיכיהם ויורשיהם, שלא חיפשו את המבוגרים ואת הזקנים, אלא ביקשו את הנוער והילדים, בהיותם סבורים כי אם יהיו הילדים בידיהם, ישיגו שתי מטרות: את חיסול "היהדות הישנה והמאובנת" ואת הבטחת העתיד בידיהם.

 

אבל הם החטיאו את שתי המטרות. אמנם, לגודל הכאב, הצליחו במשך זמן ניכר לרוקן כמעט את שורותינו מצעירים ונוער. כמתפארים ומתיהרים התהלכו והכריזו: בתי- הכנסיות ובתי-המדרשות ריקים מצעירים, רק מבוגרים וזקנים נמצאים בהם. בן-גוריון התרברב לאמר בראשית שנות המדינה, כי תוך עשרים שנה אנחנו ניעלם ולא נהיה יותר. אבל המציאות היא שונה לגמרי. הרבה שמות אמנם הצליחו לעשות, אבל בדיוק כמו שהם התמקדו בנקודה הזאת של מאבק על תפיסת הילד, כך ריכזו גדולי ישראל, שנותרו לנו לפליטה מן החורבן הגדול של יהדות אירופה, את כל מאמצי-כוחותיהם באותו הדבר עצמו: להחזיר את הילד היהודי אל ביתו ואל נחלת אבותיו.

 

במערכה הקשה וה"צמודה" הזו על נפש הילד - "דידן נצח". אמנם, עודנו רחוקים מאוד מן המצב שבו כל או רוב ילדי ישראל הוחזרו כבר לחיק הנצחי של האומה; דידן נצח מבחינת התפיסה, שאין שלשלת דורות של יהדות בשום דרך אחרת, זולת דרך התורה, זולת דרך היהדות ההיסטורית, כי רק זהו החומר שיכול לדבק אבות לבנים ואת כל הדורות יחדיו. "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד" )ירמי' לא(. במה הוא יקר ובמה הוא בן שעשועים לד', עד שמובטח הוא כי תמיד יזכר? כותב רש"י: "ומדרש ויקרא רבה: די דבורי שנתתי בו שלימדתיו תורתי לרחם עליו". הילד היהודי הוא נצחי, אורו יהל לעולם ולא יכהה, בגלל "מדי דברי בו", הוא מרוחם וירוחם לעולם בשל לימוד התורה, זה מה שמבטיח שהנטיעה לא תקוצץ, כי תימשך השלשלת לתמיד.

 

*

 

"דידן נצח", כי זהו נצחונה של תפיסת-היסוד שביהדות. יש תוחלת-קיום ויש עתיד ביהדות, רק אם התורה האחת מאחדת בין הדורות. שלהם נוצח והובס, הם אינם מעמידים דורות, אלא כלים ונגמרים אחרי שנים או שלושה דורות בלבד. במערכה שפתחו בה מרשיעי ברית היהדות, לא הועמדה השאלה: איזו שלשלת דורות תהיה לנו ביהדות, האם זו שהיתה בה תמיד, האם זו שייסדה יעקב אבינו, או שזו תהיה שלשלת חילונית? כי הענין שהועמד להכרעה היה: האם תהיה עוד ליהדות שלשלת של דורות, או ח"ו לא תהיה? היהדות הנצחית מציגה בתפיסתה את האפשרות הראשונה. כל האחרים למיניהם מעמידים את הברירה האחרת, את ברירת החדלון.

 

בצורה נפלאה מלמדים אותנו על כך חכמינו ז"ל: "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, נסתלקה ממנו שכינה, אמר, ח"ו יש במיטתי פסול, אמרו לו בניו שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד, אמרו, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד" )פסחים, נו.(. כשבחיר האבות הרגיש שמסתלקת ממנו השכינה, לא יכל לשער אלא רק סיבה אחת: "ח"ו יש במיטתי פסול", כלומר נוצר איזה שהוא פגם במעבר השוטף בינו לבין הדור הבא אחריו, ואזי ח"ו נפסקת רציפות הדורות ואין עוד שכינת-נצח בתוכנו. אבל מיד מיהרו הבנים- השבטים להכריז ולהודיע: "שמע ישראל וגו' ד' אחד", אמונה אחת, מטרה ותכלית אחת, מאחדות בינינו, אנו משולבים יחד, האבות והבנים, אין בלבנו אלא מה שבלבך, רק "ד' אחד".

 

אמונת הייחוד שלנו ושמירת התורה והמצוות הן תוכן אחד ויחיד ליכולתנו להתקיים ולהישרד, גם לאחר מבול של אש שניתך עלינו במשך אלפי שנות גלות, וגם בגלות הפנימית, ב"גלות שבין יהודים", כי האלטרנטיבה הנגדית של התפיסה החילונית לכל צורותיה והתפצלויותיה, פשוט אינה מסוגלת לקיים מסגרת של דורות. שלימות היהדות ורציפות הדורות בנויה על שמירת ההבדלה המוחלטת בין ישראל לעמים, על שמירת התוכן הפנימי ללא כל ערבוביה. "בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך" )תהלים קכח, ג(, ורש"י מבאר: "מה זיתים אין להם הרכבה, כך אין בבניך פסול", ובמצודת דוד: "בניך לא יכהה לעולם מראית פניהם ויהיו סביב לשלחנך ולא יהיו מסובים על שלחן אחרים".

 

*

 

במה מתבטא פסול בבנים? ב"הרכבה"; זה מונע את היות הבנים סביב לשלחן ההורים. הם יהיו מסובים לשלחן אחרים, ונדמה שזוהי תמצית הטרגדיה של כל אותו מחנה יהודי גדול שנסחף אחר החילוניות והוא אחוז עתה כולו שברון וסימנים של כליון. לרפורמים ולקונסרבטיווים אין דורות שממשיכים אחריהם, ובמדינת ישראל אין התמונה שונה: הקיבוצים, שנחשבו לפאר היצירה של תנועת העבודה הציונית - נעזבו והם בשלב האחרון של הקריסה.

 

מכנה-משותף אחד יש לכל התופעות הללו: "על בניה כי איננו", הבנים נוטשים ועוזבים, אין להם שלשלת של דורות. הדור השלישי והרביעי של הציונות מתכחש לכל מה שאבותיו זרעו, נטעו וגידלו ברוב עמל ויזע. המדינה היהודית, שהיא המפעל הגדול ביותר שבנה המחנה החילוני, איבדה למעלה מחצי מיליון מאזרחיה שנהפכו ל"יורדים" והקימו "מושבות" שלימות בארצות-נכר רחוקות.

 

בדרך התורה טמונה הברכה המיוחדת ליהודי, כי לא זו בלבד שאב מעביר לבנו "מידע", אלא הוא מעביר לו גם את צופן הקיום היהודי. בהעברת "מידע" גרידא, מסתיים הדבר ברגע שבו קלט הבן את ה"מסר", והוא נפרד ונבדל מן האב, במיוחד כשדור הבנים שלהם ינק את רעל המרידה מהדור שקדם לו, מרידה בכל המוסכמות שהיו, הריסת העולם הישן, ועם "מסר" זה של הריסה הוא הולך ומנפץ גם את תחליפי-הערכים של אביו; אם מותר ואף "מצוה" להרוס מורשה של אלפי שנים, למה זה יפסח על מסר חדש ובר-חלוף של דור או דורותיים, לבלי לנפצו ולנתצו ולחפש אחר תחליפים יותר חדשים?

 

כמה קולע לכאן פירושו של האבן-עזרא על הפסוק "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" )מלאכי ג, כד(: "והפך זה בן מנבל אב, והנה כולם יהיו לב אחד לשוב אל השם, אבות ובנים, בטרם בא יום הגדול". כן, היתה להם האשליה הגדולה, כי הברכה המיוחדת הזו של היהדות, בהמשך רציפות הדורות, תהיה עמהם גם אם ישליכו את הכל וישאירו לעצמם רק את זאת, אבל "והפך זה בן מנבל אב", כי כאשר מעבירים "מסר" ש"עולם ישן עדי יסוד נחריבה", מנבל הבן את האב ומשליך גם אותו ואת "תורתו". השיבה מותנית בכך שאבות ובנים יהיו יחד במטרה אחת לשוב אל השם. וכך גם כותב הרד"ק )שם(: "והשיב לב אבות על בנים, כמו עם בנים, וכן לב בנים על אבותם, כמו עם אבותם, כלומר האבות והבנים יחדיו".

 

*

 

בהתקרב דור המבול השתררה שחיתות על העולם: "וירא ד' כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" )בראשית ו, ה(. בגלל זה נחרב העולם ונברא עולם חדש, והנה נולד אז נח, ולמה נקרא שמו נח? "לאמר זה ינחמנו", וראב"ע פירש: "כי על ידו נתקיים העולם" )שם ה, כט(.

 

במבול הגדול ששטף את היהדות והגיע לשיאו הנורא בפרשת-הדרכים הקשה של השנים שמיד לאחר מלחמת העולם השניה והקמת המדינה, עמד כל העולם היהודי בסכנה של כליון. נחרבו כל מרכזי התורה והיהדות באירופה; שממה רוחנית נוראה היתה כמעט בכל מקום של יהודים בעולם; והמדינה היהודית שקמה אז, כה שגתה וחטאה בהמשכת המעשים הנוראים של מהרסי היהדות; היא הפעילה את המכבש הנורא של כפיית ההעברה על הדת כנגד המוני עולים, עם דגש יחיד ומיוחד של ניתוק הילדים מחיק הוריהם ושבירת המסגרת המשפחתית היהודית האיתנה שהחזיקה מעמד בכל אלפי שנות הגלות.

 

אבל ממש באותו זמן חברו להם כמה יחידים, שרידים ואודים מוצלים מאש, והם פעלו בעצה אחת: לבנות עולם יהודי חדש, וזאת על-ידי הילד היהודי, כי "זה ינחמנו, כי על ידו נתקיים העולם", תחילה במתי-מעט יחסית, עם יחידים, עם "אחד מעיר ושנים ממשפחה", כשהם מעמידים למול המחנה הנגדי את תפיסת-העולם הנצחית של היהדות: חישול מחדש של מסגרת ושל עם יהודי, הבנוי על רציפות-דורות, ניתן לעשות רק בדרך התורה, ב"מדי דברי בו", בתורת ד' הנצחית, על טהרת הקודש ו"בלי כל הרכבה", וזו היתה אז והינה גם כיום התשובה היחידה שיש לנו מול האתגר הרוחני הכבד ומול המשימה האחראית המוטלת עלינו בהשבת נדחי העם אל השם ואל מקורם כמקדם.

 

 

 

 

אבל ממש באותו זמן חברו להם כמה יחידים, שרידים ואודים מוצלים מאש, והם פעלו בעצה אחת: לבנות עולם יהודי חדש, וזאת על-ידי הילד היהודי, כי "זה ינחמנו, כי על ידו נתקיים העולם", תחילה במתי-מעט יחסית, עם יחידים, עם "אחד מעיר ושנים ממשפחה", כשהם מעמידים למול המחנה הנגדי את תפיסת-העולם הנצחית של היהדות: חישול מחדש של מסגרת ושל עם יהודי, הבנוי על רציפות-דורות, ניתן לעשות רק בדרך התורה, ב"מדי דברי בו", בתורת ד' הנצחית, על טהרת הקודש ו"בלי כל הרכבה", וזו היתה אז והינה גם כיום התשובה היחידה שיש לנו מול האתגר הרוחני הכבד ומול המשימה האחראית המוטלת עלינו בהשבת נדחי העם אל השם ואל מקורם כמקדם.

 

בדרך התורה טמונה הברכה המיוחדת ליהודי, כי לא זו בלבד שאב מעביר לבנו "מידע", אלא הוא מעביר לו גם את צופן הקיום היהודי. בהעברת "מידע" גרידא, מסתיים הדבר ברגע שבו קלט הבן את ה"מסר", והוא נפרד ונבדל מן האב, במיוחד כשדור הבנים שלהם ינק את רעל המרידה מהדור שקדם לו, מרידה בכל המוסכמות שהיו, הריסת העולם הישן, ועם "מסר" זה של הריסה הוא הולך ומנפץ גם את תחליפי-הערכים של אביו; אם מותר ואף "מצוה" להרוס מורשה של אלפי שנים, למה זה יפסח על מסר חדש ובר-חלוף של דור או דורותיים, לבלי לנפצו ולנתצו ולחפש אחר תחליפים יותר חדשים?

 

במה מתבטא פסול בבנים? ב"הרכבה"; זה מונע את היות הבנים סביב לשלחן ההורים. הם יהיו מסובים לשלחן אחרים, ונדמה שזוהי תמצית הטרגדיה של כל אותו מחנה יהודי גדול שנסחף אחר החילוניות והוא אחוז עתה כולו שברון וסימנים של כליון. לרפורמים ולקונסרבטיווים אין דורות שממשיכים אחריהם, ובמדינת ישראל אין התמונה שונה: הקיבוצים, שנחשבו לפאר היצירה של תנועת העבודה הציונית - נעזבו והם בשלב האחרון של הקריסה.