כל דמעה היא אבן לבית המקדש השלישי

@5"ידוע לכל כמה העדר וחסרון טובה שגורם לנו חורבן ושממות מקדש תפארתנו, וממש ירדנו

 מחיים למות. ומי אשר לו רק נשמת ישראל הלא לבבו נשבר בקרבו בזכרו חורבן ירושלים"

 (יערות דבש ח"א דרוש א') * האם כל אחד ראוי להיות "מתאבל על ירושלים"? * כיצד

 ממחישים בימינו אנו את מה שחסר לנו כשאין בית המקדש? * איך מרגישים בגלות "טעם

 משיח"?  * הגאון רבי משה יוסף שיינרמאן שליט"א רב "קהילת בני הישיבות" – פלטבוש

 מבאר לנו פשרם של ימים. *

@1 בחז"ל מוצאים אנו תביעה: "את חשיבת לאיתאבולי על ירושלים". האם זו מעלה

 ליחידים?

בגמרא שם (ב"ק נט) במעשה של אלעזר זעירא שחבש נעלים שחורות משום אבלות על ירושלים,

 אכן מבואר כי המתאים להתאבל על ירושלים ולהצטער על העדר אפשרות להתקרב לד', דוקא

 "גברא רבא". אדם שניצל ומיצה את כל האפשרויות של עליה ברוחניות להתקרב אל ד' וחש

 בפנימיותו שאיפה כנה ואמיתית להתקרב, גברא רבא כזה הוא הראוי להתאבל על ירושלים.

ומאידך, בימי בין המצרים ישנם הלכות באבלות זו שהם מינימום המחייבות את כל אחד ולא

 רק גברא רבא. באור הדברים, כי בשאר ימות השנה צריך להיות בעל מדרגה כדי להתאבל על

 החורבן, אבל בימים אלו יש השפעות רוחניות הנותנות לנו כוח רוחני להרגיש את החורבן

 מבלי להיות באיזו מדרגה גדולה, באופן שבשאר ימות השנה אי אפשר להרגיש הרגשות כאלו

 אם לא גברא רבא!

בימים אלו כל אחד ואחד מאיתנו הוא בדרגת גברא רבא להבין את עומק הצער של חורבן בית

 המקדש והצרות שסבלו כלל ישראל באותם ימים מחמת החורבן.

@1 א"כ מדוע באמת איננו חשים את האבלות?

מרן הגר"ח מוואלז'ין זצוק"ל שאל, מה שייך לתבוע מאיתנו להתאבל על חורבן ירושלים

 ובית המקדש, הלא גזרה על המת שישתכח מן הלב -  וכל שכן עצים ואבנים? 

ומתרץ, שזה גופא שאצל חשובים יש הרגשת אבלות וצער על החורבן, זה ראיה שאכן בית

 המקדש קיים! בית המקדש עומד בשמים מוכן לרדת לעולם התחתון אם היינו רק ראויים לכך.

 ולכן מתאבלים ומצטערים.

ולמעשה הם דברי הירושלמי (יומא א' א'): "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו

 נחרב בימיו" – כאילו אנחנו החרבנוהו מחדש. מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל היה

 מתבטא, נצייר לעצמנו כי היום עומד בית המקדש ועדין לא החרבנוהו. אני במעשי נוטל

 גפרור ומדליק אותו, מתקרב ושורף את בית המקדש...

אם כן מדוע איננו מרגישים צער על העדרו? על כרחך שהחיסרון הוא אצלנו. כשלנו אין

 הרגש רוחני להבין מה זה בית המקדש ומה אנחנו מפסידים כל יום – זהו חסרון בנו!

הגר"א אומר (ליקוט סוף ספרא דצניעותא) כי החורבן היה כמיתה בכלל ישראל.ומעת החורבן

 נשארנו גוף ללא נשמה ואח"כ נרקב הבשר והעצמות נתפזרו. במשך הדורות נרקבו העצמות

 ולא נשאר מאיתנו אלא תרווד רקב ונעשה עפר.

אברך אחד שאל את הגאון הגדול רבי חיים קניבסקי שליט"א. בשו"ע נאמר כי בשעת ברכת

 המזון יש לכסות הסכין כי יש חשש שאומר "רחם נא על ירושלים עירך ועל ציון משכן

 כבודך" ידקור עצמו בסכין מרוב צער על החורבן. מעולם לא שמענו על חשש כזה שאחד יזיק

 את עצמו כשמזכיר חורבן בית המקדש?

א"ל רבי חיים, הדין לא מוזר – אתה מוזר! פעם כל איש פשוט היה מבין את חומר ענין

 החורבן ומאבד את עשתונותיו כשמזכירו, עד כדי כך שהיה חשש אמיתי לסכנת נפשות. אנחנו

 משונים ולא ההלכה.

סיפר לי תלמיד של הגאון רבי שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל. כשרבי שרגא פייבל למד עם

 תלמידי הישיבה את הפרק: "על נהרות בבל" לא יכל לומר יותר משני מילים ברציפות...

 היה נתקף בבכי ואנחה... לקחו לו כמה רגעים עד ששלט על רגשותיו ותפס את עצמו חזרה

 לשיעור שמסר.

@1  כיצד נמחיש לעצמנו כיום שאכן חסר לנו בית המקדש?

שמעתי ממו"ר הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר זצוק"ל שמרן החפץ חיים זצוק"ל היה אומר,

 שהעולם טועים בזה ששמים את עיקר הדגש בתפילתם בברכת רפאנו וברכת ברך עלינו, ושמים

 פחות שימת לב וכוונה על הברכות השייכות לגלות השכינה, בנין ירושלים ובית המקדש.

 וזה טעות. כי אם יהיה לנו את בית המקדש אז אין כבר סיבה להתפלל על שאר הדברים, כי

 כל הצרות אינן באות אלא מפני שאין לנו בית המקדש ושכינתא בגלותא.

עלינו להצטער על הפגיעה בכבוד שמים וכמו שאומרים בסליחות: "בראותי כל עיר על תילה

 בנויה ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה". ברור שמחובתו של כל נברא לדאוג לכבוד

 שמים וכשיש פגיעה ח"ו בכבוד שמים עלינו לצפות לישועה. 

אם רואים מסגד רח"ל על מקום המקודש ביותר, זה ביזוי לכבוד שמים. כשכלל ישראל, עם

 ד', אינו נחשב לעם בין העמים, זהו ביזוי כבוד שמים. כשיש אחד שצועק בריש גלי

 שמגמתו ומטרתו להביא לכיליון מוחלט של כלל ישראל רח"ל ואין פוצה פה, הוא בזיון

 כבוד שמים. 

כשראשי מדינה הנקראת "מדינת ישראל" נותנים יד לתועבות הגויים, זהו ביזוי כבוד שמים

 – זה צריך להיות סיבה מספקת לצער בימים אלו. להביא סוף לביזוי השכינה ע"י בנין בית

 המקדש.

ומלבד היגון על כי שמם בית מקדשנו ועל שכינתא בגלותא, יש להתאבל גם על שחסר בשלמות

 לימוד התורה. בפירוש הגר"א לאבות מבאר הקשר של יהי רצון שיבנה בית המקדש ל"ותן

 חלקנו בתורתך" – כי אין תורה בלי בית המקדש ומסמיך לכך את הפסוק "מלכה ושריה

 בגויים אין תורה".

עיקר החורבן היה ברוחניות. נאבדו החלקים העיקריים של התורה. נשארו לנו רק שיריים

 בלבד של עיקר התורה.

בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה השראת השכינה בתוך כלל ישראל. כל המושגים בעבודת ד'

 היו אחרים, בדרגה הרבה יותר גבוהה, והיום אין לנו כל זאת ויש להצטער על כך.

@1 האם הציפיה למשיח היא כדי לשבת בשלוה...

מרן הגרא"א דסלר זצוק"ל שואל זאת. האם אנחנו מחכים למשיח בשביל לפתור את הצרות

 שלנו? אלא, מלמדים אותנו על ידי הגלות להתרחק מהעולם הזה ומהגשמיות הכרוכה בה.

 להבין שהגשמיות אינה שוה כלום ולהחשיב את חיי הנצח. 

הרמב"ם כותב (פ"ט תשובה ה"ב): "ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות

 המשיח כדי שינוחו ממלכויות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן וימצאו להם

 מרגוע וירבו בחכמה". ימות המשיח הם ימים של "גמרא עם סטנדר". כל החשק וכל הציפיה

 וכל הדמעות שהורידו במשך כל הדורות בשביל מה? רק בשביל שיהיו פנויים לתורה

 ולחכמתה!

הגאון רבי שמעון שוואב זצ"ל התארח פעם בש"ק בביתו של מרן החפץ חיים זצוק"ל. בליל

 שבת דיבר החפץ חיים בפני ציבור גדול שהתאסף בחדרו ואמר:

חז"ל אומרים שכל אדם יכל לטעום במן טעם מאכל שחפץ בו. מה היה אם לא חשב שום טעם

 בעולם, איזה טעם היה למן? בהעדר מחשבה, אמר מרן החפץ חיים, אין כל טעם! ובלשונו:

 "אז מען טראכט ניט האט אס קיין טעם נישט"! כיון שמן הוא דבר רוחני. דבר רוחני אין

 לו מקום בלי מחשבה.

מה יכול להיות יותר טעים מקטע גמרא, המשיך מרן החפץ חיים זצוק"ל? זה כה מתוק וערב

 אבל בלי מחשבה אין לתורה טעם. כך יהיה גם לעתיד לבא, סיים. כשנזכה לביאת המשיח. - 

 "מי שחשב על המשיח וחיכה וציפה לבואו, יטעם טעם משיח שהוא יבא. ומי שלא ציפה לבואו

 לא ירגיש בו גם שום טעם כשיבוא"!

@1 האם בתוך הגלות אפשר לטעום "טעם משיח"?

בקינה אלי ציון אומרים: "עלי שמחת אויביה שחקו על שבריה ועל עינוי בני חורין נדיביה

 טהוריה". האם שייך לענות בני חורין?

אלא, גויים יכולים להביא רק עינוי הגוף, לענין הגוף איננו בני חורין ולכן שייך

 להביא עלינו יסורים. אך ברוחניות אנחנו בני חורין ואין לגוי שום כח לשנות את המצב

 שלנו מכך שאנחנו בני חורין!

שמעתי שהגאון רבי יצחק הוטנר זצוק"ל היה אומר בזה הלשון: "דער איד אפילו אין דעם

 גלות איז אלץ דער בן חורין – יהודי אפילו בגלותו הוא בן חורין!" ההיסטוריה האנושית

 הוכיחה, כי נשארנו בני חורין בתוך כל צרות הגלות שעברו עלינו.  ובהלכה נפסק שבתשעה

 באב לא אומרים תחנון כי הוא נקרא מועד. איזה "מועד" יש בתשעה באב? שמעתי ממו"ר

 הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר זצוק"ל בשם הטעלזער רב – מרן הגאון רבי אברהם יצחק

 בלאך זצוק"ל הי"ד, כי "מועד" אינו מלשון שמחה, אלא מלשון ויעוד  והתוועדות. בתשעה

 באב אנחנו מתוועדים עם הקב"ה.

ישנם שני אופנים של התוועדות עם הקב"ה. יש מתוך שמחה בימי המועדות. אך גם בתשעה באב

 במצב של רוגז, כאשר מידת הדין מתגלה מתוך הכרה ברורה אנחנו נפגשים עם הקב"ה. אבל

 דבר אחד שונה מכל המועדות. בכל החגים, אנחנו מצאנו את הקב"ה – לעומת זאת בתשעה באב

 הקב"ה מוצא את עם ישראל!

אין שום מהלך להבין את כל מה שסבלנו במשך הגלות באופן כה נורא, ורק כלל ישראל ולא

 אומות העולם, ואנחנו עדין עם חי וקיים. לכן עצם הגלות וכל המשתמע ממנה יש בו משום

 פגישה עם הקב"ה. זהו  –  "קרא עלי מועד" המועד של תשעה באב שבגינו לא אומרים

 תחנון.

זאת ועוד, כמו שנתגשמו בגלות כל נבואות החורבן ודאי יתגשמו כל נבואות הנחמה כמו

 שאמר רבי עקיבא כאשר ראה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים. בעצם עובדת הצער והאבלות על

 החורבן מידי שנה, יש עדות נאמנה על הקיום הרוחני של עם ישראל. 

לא מצאנו עם בין העמים שיציין יום זכרון על מפלותיו. אדרבה, כל העמים מציינים רק את

 נצחונם. עם ישראל מציין יום שנה את ימי החורבן, ולא כסתם יום, אלא כיום מועד –

 "קרא עלי מועד", ומדוע הוא מועד, כיון שלעתיד לבא יהפוך הקב"ה יום זה לימי ששון

 ושמחה.

@1 לסיום, מה העבודה המוטלת עלינו בימים אלו?

באופן כללי כולנו שואפים ומצפים לראות בביאת משיח. אבל השאלה למה הוא מייחל, ומה

 מקורה של שאיפה זו. האם לא טמון בשאיפה זו גם רצון אישי להקל מעליו את צרותיו,

 שיהיו לו חיים קלים יותר. שאיפה כזו איננה ציפיה למשיח, אלא ציפיה לדרישת טובת

 עצמו.

בימי דוד המלך היה דבר כבד בישראל, ועל מה נענשו. כתוב בילקוט בסוף שמואל: "כל כך

 אותם אוכלוסין שנפלו על ידי שלא תבעו את בית המקדש. והלא דברים קל וחומר, ומה הם

 שלא ראו את בית המקדש כך, אנו על אחת כמה וכמה, לכך התקינו נביאים הראשונים שיהיו

 ישראל מתפללין בכל יום ג' פעמים אנא השב שכינתך לציון".

התפילה היא תביעה לבנין בית המקדש. כמה ברכות תקנו על כך, וגם בברכת המזון יש בקשות

 על בנין הבית. עלינו מוטלת חובה גדולה ביותר לתבוע את בנין בית המקדש, ומי יודע אם

 הרבה צרות שאירעו בדורות האחרונים לא היו כעונש על שלא תבענו את בנין בית המקדש.

באור החיים (ויקרא כ"ח כ"ה) כותב: "שכל הצדיקים עתידים ליתן את הדין למה לא דאגו

 לגאול את בית המקדש ולא העירו ליבות בני אדם לצפות לכך, היות וכל הגאולה תלויה

 בידיהם".

מרן החתם סופר זצוק"ל אמר פעם, נדמה לנו שח"ו תפילותינו הלכו לאיבוד. כל כך הרבה

 יהודים בוכים ומבקשים ועדין אין לנו בית המקדש. אמר החתם סופר, בית המקדש השלישי

 יהיה בנוי מאש וירד מהשמים, אבל אם לא בונים כאן בית המקדש אף פעם לא ירד משמים.

בית המקדש  של מעלה נבנה מהדמעות שלנו. כל דמעה זה אבן. כל בכי וכל בקשה זה אבן

 נוספת. צריך עוד כמה אבנים עד לגמר בנין בית המקדש של מעלה, והגיע לדורנו (דורו של

 החתם סופר) והפסיקו מלבכות... "אם עוד כמה יהודים היו בוכים ומתעוררים בדמעות על

 בנין ירושלים והיו אומרים "אבא מחכים לך" – אם היינו נותנים עוד קרעכץ (אנחה) אחת,

 היינו זוכים לבנין בית המקדש בימינו.

בימים אלו, הקב"ה קרוב אלינו. המהרש"א (בכורות ח) כותב, כי כמו שיש כ"א ימים מראש

 השנה עד הושענא רבא שהם ימי כפרה, כך יש כ"א יום בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב

 שהוא גם זמן כפרה. זמן שכל רודפיה – מי שמחפש את הבורא עולם, השיגוה בין המצרים.

עוד תפילה, עוד בקשה,  וכמו שכותב המסילת ישרים (פי"ט): "ואם יאמר אדם מי אני ומה

 אני שאתפלל על הגלות ועל ירושלים, וכי מפני תפילתי תצמח הישועה? תשובתו בצידו

 לפיכך נברא אדם יחידי ונחת רוח הוא לפניו ית' שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת

 והקב"ה שמח בזה, ואין לנו ליפטר מפני מיעוט כוחנו כי לא עליך המלאכה לגמור".

נסיים בדברי האור החיים (שמות ו' ג') שאומר: "אם יבקשו ויעוררו רחמים כמו שעשו בני

 ישראל שביקשו ממני רחמים וידפקו על דלתי הרחמים קודם הקץ" בכוחנו ע"י תפילה

 להוציאנו מגלות לגאולה במהרה.

@5מרן החתם סופר זצוק"ל אמר פעם, נדמה לנו שח"ו תפילותינו הלכו לאיבוד. כל כך הרבה

 יהודים בוכים ומבקשים ועדין אין לנו בית המקדש. אמר החתם סופר, בית המקדש השלישי

 יהיה בנוי מאש וירד מהשמים, אבל אם לא בונים כאן בית המקדש אף פעם לא ירד משמים.

בית המקדש  של מעלה נבנה מהדמעות שלנו. כל דמעה זה אבן. כל בכי וכל בקשה זה אבן

 נוספת. צריך עוד כמה אבנים עד לגמר בנין בית המקדש של מעלה, והגיע לדורנו (דורו של

 החתם סופר) והפסיקו מלבכות... "אם עוד כמה יהודים היו בוכים ומתעוררים בדמעות על

 בנין ירושלים והיו אומרים "אבא מחכים לך" – אם היינו נותנים עוד קרעכץ (אנחה) אחת,

 היינו זוכים לבנין בית המקדש בימינו.

@5שמעתי שהגאון רבי יצחק הוטנר זצוק"ל היה אומר בזה הלשון: "דער איד אפילו אין דעם

 גלות איז אלץ דער בן חורין – יהודי אפילו בגלותו הוא בן חורין!" ההיסטוריה האנושית

 הוכיחה, כי נשארנו בני חורין בתוך כל צרות הגלות שעברו עלינו.  ובהלכה נפסק שבתשעה

 באב לא אומרים תחנון כי הוא נקרא מועד. איזה "מועד" יש בתשעה באב? שמעתי ממו"ר

 הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר זצוק"ל בשם הטעלזער רב – מרן הגאון רבי אברהם יצחק

 בלאך זצוק"ל הי"ד, כי "מועד" אינו מלשון שמחה, אלא מלשון ויעוד  והתוועדות. בתשעה

 באב אנחנו מתוועדים עם הקב"ה.