כניעה לצבא רומי, ללא קרב

בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת ירושלים. ימי בין המצרים, הם זמן מועד לפורענות. זה הזמן לבצר את החומות, לא רק את החומות הפיזיות. בימי בין המצרים יש לעבות את אבני הרוח היהודית, כנגד הסופה הרעה שמנשבת בחוץ. דווקא ימי בין המצרים תובעים את תשומת הלב הזו, כי זה אחד מלקחיהם: רוחות רומי שעושות שמות ברחבי הפרהסייא של מרחבי כנען, אינן חדלות מנסיונן לחדור גם לתוככי היהדות הנאמנה. עלינו לסרוק היטב את השטח ולעקוב, שמא, חלילה, נקודות ההשקה הכפויות עם העולם הנמצא מצידו השני של הנהר, טובעות גם בנו את חותמם הרע.

 

נבהיר: גם מי שספון בין כתליו של בית המדרש, נאלץ, מדי פעם, לבוא במגע עם העולם שמעבר. צרכי הקיום היומיומי - בנקים, קניות וכאלה - מקלפים מעט משריון המגן. זה משפיע. העולם הגדול הפך לכפר גלובאלי, בעטיה של התקשורת. הכל מגיע, ומהר. פרסומות, כאלה ואחרות, נמרחות לאורכם של הרחובות ולרוחבם. ההשפעה, בעטיה של החשיפה, בלתי נמנעת. ולפתח, חטאת רובץ.

 

איך זה משפיע? ישנם שני מיני יצר הרע, כתב הגאון מוילנא זצוקלה"ה. האחד, יצר הרע שבפנים. השני הוא יצר הרע שבחוץ. לא נדון כאן ביצר הרע הפנימי. זה, אין מקום טיפולו בעיתון. הדבר מסור לרבותינו ראשי הישיבות והמשגיחים שליט"א, בהיכלי הישיבות הקדושות - לא ללבלרים. הם יתריעו, הם יכוונו.

 

אבל יצר הרע שמבחוץ, אינו אורב רק לפרט. הוא מנסה להניח יד גסה על הגה אורח החיים הקולקטיבי. השפעתו עלולה לערער את רקמת החיים העדינה, ששעליה מושתת יסוד קיומנו המתבדל. הוא מחפש להסתנן, לכרסם מבפנים. יש הכרח לבנות סכר בדרכו. כדי שמימיו הזדוניים, לא ישטפו את חלקתינו. ננסה, איפוא, ליצוק כאן מעט בטון:

 

לאורך שנות ההיסטוריה, היה עם ישראל מפוזר בין העמים. הסכנה של "ויתערבו בעמים וילמדו ממעשיהם", היתה ממשית. בעטיה של השפעה זו צמחו כתות משחיתות, כמו ההשכלה והרפורמה. השכנות עם הגויים הביאה לרצון להדמות להם: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך. הפיתויים הגדולים, גרמו לשטף דם דמוגרפי, בלתי ניתן לעצירה: זה הגיע עד כדי התבוללות. המתבוללים פרצו אל מחוץ לגדרות העם, כמו סייחים שכורי חופש. אחרים ייבאו את כל הרע והמכוער, לתוך גדרות העם היהודי. במקרים רבים עטתה פריקת העול, אדרת של אידיאולוגיה.

 

התורה, חששה מפני השפעת הסביבה. משום כך היא הרבתה באיסורים, באזהרות: @1"לא ישבו בארצך, פן יחטיאו אותך". "והיה אשר תותירו מהם, והיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם". "פן תוקש בו", "לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם" ". החרם תחרימם, למען אשר לא ילמדו אתכם", @2ועוד...

 

הפחד מהשפעת הסביבה, הביא לריבוי האיסורים והסייגים. מנגד, יצר הרע הצפון בתוך האדם, נזכר בתורה רק במעט. למה? כי ביצר הרע הפנימי, ניתן להילחם - גם אם זו משימה כבדת משקל. לעומתו, יצר הרע החיצוני, חזק שבעתיים. לא ניתן להכניעו. הפתרון היחיד הוא לנוס ממנו. לא ניתן למגר אותו. יש הכרח להמלט מד' אמותיו. מי שיכניס את עצמו תחת השפעת הסביבה, אי אפשר שלא ינזק. מי שיסתופף תחת המטריה הזו, בהכרח יושפע.

 

גם לשכנות עם אלה שאינם שומרים תורה ומצוות, השפעה הרסנית וחודרת. ההתגוררות בשכנות ארצישראלית והחשיפה לבטוייה, מסוכנת לא פחות. ההתערבות ב"יהודים" "וילמדו ממעשיהם", ניכרת היטב גם בתוכנו. יותר מדי דברים שאינם שייכים לעולמה של תורה, קנו להם שביתה בתוכנו. מי נתן לדברים דרכון ואשרה להכנס לתוך מחננו? האם לכל דבר שאיננו אסור, מותר להיות בן ביתנו? יש דברים רבים כאלה, שפלשו. דוגמאות? בבקשה! תרבות הזלילה הישראלית, הפכה לשם דבר. התקשורת החילוניות טוחנת ואופה עמודים שלמים, באיצטלה של "תרבות". המוני ישראלים, מדי יום, מעלים קטורת לאליל הזלילה. המסבאות מלאות מפה לפה. הריקנות, הואקום שנוצר בהעדר חיי רוח, מוליך את המוני הפיות לגרגר מזון "אנין טעם".

 

למה אין חלקנו עמהם? בגלל שזה לא "כשר"? ואם הכל יהא למהדרין, זה יכול להכשיר את התרבות הגויו-ישראלית הזו? האם זה פסול בגלל שרוב רובצי השולחנות הם חילוניים? ואם כל הנהנתנים אוכלי התרתימר בשר ושותי הלוג יין יהיו חובשי כיפה, שחורה, זה הופך להיות יהודי? אוכל נוער להזין את האדם, לא לבילוי. אם אדם נכנס לאכול בבית אוכל כשר כאשר הוא שוהה מחוץ לעיר וכדומה, אין בכך פסול. וכי מה יעשה? אך כאשר מעטרים את סיר הבשר, גם כשר למהדרין, באדרת של תרבות ובילוי, זו תרבות הגויים...

ודוגמה נוספת: בני תורה מחויבים להיות לבושים במלבושי כבוד. חזותם חייבת להעיד עליהם שהם בני מלכים. ומה קורה כאשר איזה גוי נוכרי מחליט שיש להוסיף כפתור נוסף למקטורן? האם נתמסר לידיהם של "חוקות הגויים", כדי שיעצבו את ביתנו? האם בגלל שדברים אלה "כשרים" על פי ההלכה, הם גם כשרים לבוא בקהלנו? אם אדם רוכש בגד כלשהו, כי זה מה שיש להשיג, שיקנה! בתנאי שהבגד תואם את הופעתו של בן תורה. אבל אם הוא הולך לחפש עניבה דווקא בצבע מסויים או חליפה עם מספר כפתורים ספציפי, כי כך קבע גוי מעבר לים וכך הולכים עכשיו - ולכן צריך להדמות ולחדש הופעה, זו אנרכיה רוחנית. זהו "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם...

 

יצר הרע שמבחוץ, עובד שעות נוספות. הוא יודע שלא יצליח לשכנע אותנו להיות חילונים ממש. לכן, די לו בהישג פעוט. די לו אם נהיה "חילונים - אבל דתיים". הוא רוצה שנחבוש כפה, לראשם של אותם מעשים. הוא זקוק לדריסת רגל. משום כך, כשלב ראשון, די לו בכך.

 

לא, אין שניות כזו. זה לא יכול לדור בכפיפה אחת. בגלל הדואליות הזו, בעטייו של הזה בין שתי השקפות עולם סותרות - היהודית והגויית, נשברו הלוחות: @1"כיוצא בכך שומה עליך להיות, האדם מישראל! אל יהיה דבר ד' כתוב רק על צד אחד של ישותך באופן שתהיה יהודי נאמן מחד גיסא וגוי מובהק מאידך גיסא. עליך להיות יהודי בכל ממדי ישותך. אל תשלה את עצמך, כי בהיות צדך האחד טבוע בחותמו של דבר ד', הנך פוטר את צדך האחר. טעות מרה היא לחשוב, כי המהות היהודית יש לה צדדים עיקריים וצדדים טפלים. המהות היהודית והאנושית היא מיקשה אחת ביחס לרצון הבורא וכל-כולה פונה אל ד' באותה מדה של חשיבות וכובד-ראש.

 

@1"והלחת מעשה אלקים המה, והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות". האינך רואה את האותיות זוהרות באויר מבעד לאבן כולה? האויר חופף את החומר הגשמי מסביב. לפי חוקי הטבע, מן ההכרח שהאותיות תיפולנה, כי אין להן כל בסיס גשמי. אך ד' אומר לנו: האותיות לא תיפולנה. אתה רואה בעיני הבשר שלך רק את האבן, ולפי זה אתה מסיק את מסקנותיך. אבל אינך רואה את האלוקי החופף את הגשמי ואינך כולל בחישוביך את גבורת ד'. האבן תלויה בתוך האויר של ד'. לא האבן נושאת את הכתב, כי אם הכתב נושא את האבן, כשם שהנשמה נושאת את הגוף.@2 )הגרש"ר הירש מעגלי שנה עמ' ל"ו על ימי בין המצרים(

 

בני התורה אינם יכולים לשכן בכפיפה אחת את שתי העולמות, הכל כך סותרים. שמן ומים אינם יכולים להתערבב. בין אש ומים,לא תהייה שכנות טובה. יהדות ונוכריות, לא ייטיבו להשתכן תחת אותה קורת גג. אין "בן תורה" וגם "איש העולם הגדול". מי ששיך לכאן, לא יכול ליבא דברים משם. אין ואסור שתהיה תערובת. גם מה שהכרחי - כפי שהזכרנו, חייב להיות מושפע מה"בן תורה" שבנו. "לא האבן נושא את הכתב, אלא הכתב "נושא את האבן". התורה מנתבת גם את האילוץ. אם ניתן למאידך גיסא דריסת רגל במחוזותינו, זה יפרוץ ויבקיע את חומותינו:

 

@1והנה הסתערו לגיונות רומי על חומות ירושלים... "בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות". "בשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר". ביום הזכרון לשבירת הלוחות נשברה גם מדינת יהודה. ביום זה בטל התמיד, שרף אפוסטומוס את התורה והועמד צלם בהיכל. הקיץ הקץ על עבודת בית המקדש, נשרפה התורה וצלם הועמד בהיכל ד' האחד והמיוחד. שכן בזמן שישראל מתרחקים מן התורה, כאשר ישראל "איוו אלוהות הרבה" ויש להם ק-ל אחד להיכל ואל אחר לחיים המדיניים, וכאשר הם בונים היכל לד' נותן התורה, בעוד שמחוץ להיכל הם בוטחים בכוחו של בשר-ודם, או בעגל זהב - אזי ד' בעצמו מכבה את האש שעל המזבח. הוא עצמו שם את עבודת המזבח ללעג וקלס בעיני הזרים, הוא עצמו מביא לידי כך שיקריבו חזיר על המזבח, הוא מניח לה לתורה להישרף, והוא מפנה את מקומו בהיכל להעמיד בו פסל...@2)הגרש"ר זצ"ל שם, עמ' מ'(

 

 

אם תהיה בנו כפלות של "אלוקות הרבה" - ק-ל אחד להיכלי התורה ואל אחר לחיי הגשם הנהנתיים והחומריים, אם נבנה לנו אורח חיים תורתי - היכל לד' נותן התורה אך מחוץ להיכל נבטח בעגל הזהב והנאותיו - אזי ישתברו הלוחות והקב"ה בעצמו, חלילה, "יכבה את המזבח". מי שרוצה לשמור על חומותיו הרוחניות, אינו יכול לדור במחיצה אחת עם העולם שמעבר. בדיוק על זה חרבה הארץ: "על שלא ברכו בתורה תחילה":

 

@1"לא ברכו בתורה תחלה" - חכמינו שמו את הדגש על @2תחילה - @1ובמשפט קצר זה אמרו לנו הרבה. אמנם עסקו ישראל בתורה, השתדלו להבינה וידעו להעריך את הטובה שבה וגם ברכו את ד' על כך, אבל לא ברכו בתורה @2תחילה. @1התורה היתה להם אוצר בין כל שאר האוצרות, ענין בין שאר ענינים שעוסקים בהם. התורה היתה להם @2גם היא @1תפקיד שיש למלאו. @2גם @1בתורה ראו אוצר מנחיל אושר, שיש לברך עליו לד'. אבל הם לא ראו בתורה את @2ה@1אוצר הנעלה והנשגב ביותר, @2ה@1טובה אשר היא מקור כל הטובות, @2ה@1תפקיד אשר הוא שורש כל התפקידים. הם לא ברכו על התורה תחילה. התורה לא היתה בראש כל דאגתם והם לא ראו בה את תפקידם העליון. הם לא הקפידו על כך, שכל נתיב וכל נטיה בחיים יובילו אותם לתורה תחילה, שבכל צעד ושעל יפגשו את התורה תחילה, וכל דרך לכל מטרה שהיא בחיים, תיבחן תחילה לאור ידיעת התורה. וכך צעדו את הצעד המכריע לקראת הקץ המר... @2)הגרש"ר זצ"ל הירש שם, נ"ט(

*

 

המבט של בן תורה אינו רק חף מדבר אסור. מבטו של בן ישיבה, אינו רק מבעד למשקפת של סור מרע. ראייתו של ישיבע-בוחר אינה מתבוננת רק מבעד למשקפים של עשה טוב. לבן תורה חייב להיות מקרוסקופ רגיש, שמבטו חודר. אין מקום לצבעי האפור, המעורב, המטושטש. הכל חייב להיות בשחור-לבן. זה מבט אחר לגמרי, "תורה - דיקער קוק". זה לא כמו חילוני, אבל כשר. אין שום דבר "משם". התורה אינה @1גם @2תפקיד שיש למלאו. היא אינה אוצר בין שאר האוצרות. רק תורה! אסור לתת לשום דבר שלא נכרה מתוך בית המדרש, להכנס לתוך שדה הראיה. בן תורה חייב להכנס ולהתכנף בתוך עולם התורה ולברך בתורה תחילה. ממנה רק ממנה, הוא ישאב את כל ישותו. עליו לאטום את כל החלונות הפונים אל הפרהסייא לבל יושפע. עליו להתרחק, לא רק מדבר אסור. גם מדברים המותרים, אם אינם תורה. התורה אינה "גם". התורה היא "רק"!

 

@1"ובחוקותיהם לא תלכו" )ויקרא יח, ג(, כי יש משפטים ויש חוקים. משפטים הם דברים שיש להם טעם, וחוקים, הם דברים בלא טעם ורק כגזירה וחוקה, ואמר כי ב"משפטים" אם עושים כמעשיהם, יש בזה עוד איזה הצטדקות, מילתא בטעמא, אבל לעשות כתועבותיהם בדברים שאין להם אף טעם ורק גזירות וחוקים שלהם, כגזירת מלך, זהו נורא מאד! והנה רואים אנו שעתה נעשה אצלם לחוק שבכיס העליון משימים מטפחת אדומה, וזה בלא טעם כלל, וכל העולם מחקים את זה. ולדעתי, כשאנו רואים בתורה אזהרה )שם( "כמעשי ארץ מצרים לא תעשו וכמעשי ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו", אני שומע מזה אזהרה שלא יהי' אצלכם "פוטבאל" )כדורגל( וכדומה. שלא תעשו כמעשי הגויים@2 "...)מרן המשגיח רבי ירוחם ממיר זצוק"ל, דעת חכמה ומוסר, ח"ה עמ' ש"ג(.

 

כאשר אנשים הולכים במשפטי הגויים, זה מחריד ומזעזע. אבל אז, גם התביעה קטנה יותר. למה? כי יש בזה לפחות הגיון. הגיון זר, הגיון מרושע, הגיון זומם רע, הגיון מעוות. בכל זאת, זה פועל לפי שכל מסויים - שכל עקום, שכל מורעל, שכל פגום. אבל כאשר אנשים מוכנים לכפוף את עצמם לחוק בלתי הגיוני, לאי-גיון קלוקל, זו פשיטת רגל. כאשר אנשים שאמורים להיות הגיוניים, מוכנים לכפוף את עצמם להבל שטותי, סר טעם וריח, זו אנרכיה. להפנות עורף לערכי היהדות בשביל דברים נטולי קמצוץ של בינה אנושית? חיקוי קופי של אורח חיים נלוז, זו כניעה לצבא רומי, ללא קרב . חיקוי אירוני, תוכי של תרבות עם זר, זו אינה פריצת חומות בידי האוייב, אלא נתיצתן מבפנים כמחווה לפולש..

 

זאת ועוד. העיסוק במלחמה נגד משפטי הגויים שמנסים לפלוש, אינו נתון לידי הפרט. המלחמה בגזרות עקרוניות שרובצות על צואר העם כחרב, אינו נחלתו של היחיד. זה איננו תפקידו. זו לא חובתו. מלחמה כזו כנגד גזרות של עוייני הדת, מנוהלת ע"י מרנן ורבנן שליט"א - מצביאי צבא הרוח, העומדים כעמוד ענן לפני המחנה - לקלוט את החיצים ולנחותם הדרך. יש להם את ה"שלוחי דרבנן" שלהם, עליהם הם מטילים את המשימה. הם יטילו את תפקידי הפיקוד, המטה והצבא, על מי שהם ימצאו לנכון. זה העסק שלהם, בלבד, אלא אם כן קבלת צו חירום.

 

לעומת זאת, המלחמה בחוקות הגויים, זו מלחמתו של הפרט, שלי ושלך - שלנו. לכל אחד יש את המערכה והחזית שלו - איש איש לפי מדרגתו וחולשותיו. הקרב הזה מסוכן, כי האוייב, לא תמיד מזוהה. לעיתים הוא מסתנן מאגף התודעה, לא חשים בו. והמערכה הזו אינה חדלה. היא מתנהלת כאן ועכשיו, בבית שלנו, ברחוב שלנו. הם מחפשים את הנחשלים בדרך, בעלי התודעה הדקה כקרטון. הם תרים אחרי נקודות חולשה, כדי להחדיר נורמות נוכריות ללב ההמון.

 

איש מקרב מחנה שומרי התורה, אינו חשוף לפגיעה של משפטי הגויים. אנחנו חייבים להזהר מ"חוקותיהם". היהדות הנאמנה חייבת להגביה את מחיצותיה. בני התורה, בפרט בימים שלפני בן הזמנים, חייבים לעבות את השערים, להגיף את התריסים ולהוסיף חומרי בידוד. יש להגדיל את מידותיה של המשיכה. אסור שתהיה עשויה מעץ, כדי שבחיבורים לא יהיו חרכי הצצה אל העולם שמעבר. כל הצצה, כל פתיחת פתח כחודה של מחט דוקרת, עלולה להגיע לפתחו של אולם. גם אם זה נראה משהו פעוט, זניח, זה עלול להתפתח להר. גם אם זה נראה עכבר מעבדה לבן ומפוהק, זה עלול להיהפך להר. כשמדובר, חלילה, בסטייה רוחנית, זה פועל להיפך: העכבר מוליד הר.

 

לכן עלינו לנכש את ערוגותינו ביסודיות, לוודא שלא חדר משהו. הבית שלנו חייב להיות מנותק, גם אם הוא ממוקם בלב סערת התקופה. אין גם וגם. התורה איננה "גם". אנחנו מברכים בתורה תחילה. הכתב נושא את האבן, ממנה בנוי ביתנו. אחרת, כאשר ישראל "איוו אלוהות "הרבה", הלוחות עלולים להשבר והקב"ה בעצמו עלול לכבות את המזבח!

 

ימי בין המצרים, לקחם לדור.