מטרת הצומות - לרומם ולחזק ערכינו בשמירת התורה והמצוות

בענייני הצומות על חורבן ירושלים מדברים שנאמרו בשם

מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב שליט"א

 

מגילת איכה נאמרה טרם החורבן

את מגילת איכה כתב ירמיה הנביא בשעה שירושלים עדיין היתה בנויה על תילה, הומיה מרוב אדם, וכל הדרכים היו מובילות אל עיר המלוכה, תשאות מלאה עיר הומיה קריה עליזה )ישעי' כב, ב(.

 

ועוד בהיות הבית על מכונו עם הכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם, אז היה דבר ד' אל ירמיה )ירמי' לו, ב( קח לך מגלת ספר וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי אליך על ישראל ועל יהודה ועל כל הגוים מיום דברתי אליך מימי יאשיהו ועד היום הזה. אולי ישמעו בית יהודה את כל הרעה אשר אנכי חשב לעשות להם למען ישובו איש מדרכו הרעה וסלחתי לעונם ולחטאתם. וכששמע המלך יהויקים השליך את הספר לאש כדכתיב )שם פסוק כג( ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה יקרעה בתער הספר והשלך אל האש אשר אל האח עד תם כל המגלה על האש אשר על האח. וסבר המלך יהויקים שאם ישרוף את המגילה, בזה תסתיים פרשת איכה וכל הנאמר בה. אך לא כך הם הדברים, כי לא כך מבטלים גזירות רעות: וכדכתיב )שם כז, כח( ויהי דבר ידוד אל ירמיהו אחרי שרף המלך את המגלה ואת הדברים אשר כתב ברוך מפי ירמיהו לאמר. שוב קח לך מגלה אחרת וכתב עליה את כל הדברים הראשונים אשר היו על המגלה הראשונה אשר שרף יהויקים מלך יהודה. ואכן כתיב )שם לב( וירמיהו לקח מגלה אחרת ויתנה אל ברוך בן נריהו הספר ויכתב עליה מפי ירמיהו את כל דברי הספר אשר שרף יהויקים מלך יהודה באש ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהמה. ואיתא במ"ר )איכה פ"ג( מאי "דברים רבים כהמה" שמתחילה היה ספר איכה שלש פרקים על סדר א' ב', ועתה הוסיף עליה פרק "אני הגבר" שהיא משולשת באלפא ביתין.

 

והנה מכל זה מבואר דמגילת איכה נכתבה כשהיה הכל חי ופורה, והמטרה היתה למען ישובו ממעשיהם, ובאמת עוד יותר מוקדם נכתבה כאותה הנבואה, בפרשיות התוכחה של פר' בחוקותי ופר' כי תבוא.

 

 

מטרת הצומות - לרומם ולחזק ערכינו בשמירת התורה והמצוות

והנה המתבונן בצומות שניתקנו על החורבן, )כי ד' צומות נתקנו, מפני שהיה בחורבן ארבע שלבים, התחלת המצור, כיבוש העיר, שריפת המקדש, ואח"כ חורבן שארית הפליטה בהריגת גדליה בן אחיקם(, בודאי יחשוב כי הצום והבכי דרושים ביותר עבור עם הרגיל לחיות בהוללות ובגאוה. עם כזה צריך להיות יותר צנוע ובכובד ראש, והצומות הללו יטפחו בו את כוח הצער והאבל, למען ידע האיך להתנהג בעתידו ביתר הכנעה.

 

אמנם, האמת היא שלא בשביל שהרבינו לחיות חיי גאות בא החורבן, ולא מפני שהרבינו בשמחה ובטוב לבב באתנו כל זאת. אלא דווקא משום שקטנים ופחותי ערך מדאי היינו בעינינו, לעומת ענקי העמים, חסר היה לנו ערך עצמי ושלוה פנימית, להיות עם כח וגבורה לעמוד מול המלעיגים והמתחצפים. וכה הכריזה התורה "תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". החורבן בא משום שלא היינו שמחים וגאים בתורתינו די הצורך לא הרגשנו את תחושת השמחה והעוצמה היהודית כפי שצריכים היינו לחוש ולחיות עמה. תחת זאת נהגנו בפחדנות בעצב ובהסתר מול כל העמים.

 

ואותה השעה שהוכרזה לליל החורבן, לא היתה שעת לילה של הוללות ושמחה יתירה, אדרבה היה זה ליל ביאת המרגלים, לילה של יאוש, ואז כל העם בכה על השמועה ששמעו מהמרגלים. והרי הם היו צריכים להפקיד ולהפקיר את חייהם ביד החותך חיים לכל חי, לבטוח בו בשמחה ובטוב לבב, אך הם בכו, ומשום כך הם הוכרחו לחזור וללכת המדברה.

 

רק יהושע וכלב הכריזו "אם חפץ בנו ד'", ורק דאגה זו היא שמילאה את כל ישותם, האיך מוצאים חן בעיני ד', שיהיה כן חפץ בנו, כי זוהי הדאגה שצריך להיות לכל אדם באשר הוא.

 

והגיעו לכך שהיו כורתים בריתות עם מצרים ועם אשור, ואח"כ עם רומי, וביטלו את הברית הישנה אשר על ידה יכולים להיות בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ולא ידעו שעם התורה יכולים להיות גבוהים ועצומים יותר מכל הגויים. אם הם בעצמם לא העריכו את כוחם לא האמינו בכוחם הם חשבו "ונהי בעינינו כחגבים", ועל כן גם כך העריכו הגויים "וכן היינו בעיניהם", ואיך יכול להיות אחרת אם הוא בעצמו אינו מכבד את יהדותו, אם הוא בעצמו אינו חי באותו רצון שמים, אם הוא בעצמו אינו מרגיש שהוא מרומם על כולם, שהוא עם הנבחר, כיצד יוכלו הגויים להעריך אותו? וע"כ מוכרח לבוא "וכן היינו בעיניהם".

 

אבל כל זמן שאנו מסתפקים ב"אם חפץ בנו ד'", כל עוד שאנו זקוקים לכוחות נוספים כדי להבטיח משהו יותר, כל עוד שאין האושר שבמציאות חן בעיני ד' ממלא אותנו שמחה עצומה, ממילא אנו מאבדים את הכח הזה.

 

וא"כ תפקידם של ימי הצום, של ימי הזכרון, לא עצבות ויאוש מדכא, אלא להיפך לעודדנו, לרוממנו, ולחזק את הכח הסגולי שלנו בתורה, לסלק את הדאגות הקטנות ולשוות נגד עינינו רק דאגה אחת, האיך עושים שיהיה חפץ בנו ד'.

 

והנה למדנו שאפשר לכתוב ספר קינות עוד בשעה שהכל ברי ושלם, ללמדנו שאפשר לשמוע ולשוב אל השם, ולמנוע שלא יתקיים הספר הזה לבסוף, וזה מה שאומר הנביא )הושע ט( "אל תשמח אל גיל כעמים", עמים הרואים רק את ההווה, ואין להם עסקים עם העתיד, הם שמחים במה שיש להם, אבל "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים", לא התפתחות ולא יחסים מדיניים הם הערבים הבטוחים להיות שליו ושמח.

 

וכן מבואר בפסוק "זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם" )איכה א, ז(, ואיתא במ"ר "מחמדיה אלו ספרי תורה, בתי כנסיות, ובתי מדרשות".

והביאור הוא, בשעה שאחד מלא יגון ופחד רעב וצמא, לא יתכן שיצטער על מה שחסר לו איזה כלי נגינה וכדו' ושאר דברי מותרות, אבל עם ישראל לא החזיק את מחמדיה למותרות אלא שבימי עניה ומרודיה דאגו גם על מחמדיה, אשר היו לה מימי קדם, כי ידעו שזהו הגורם, ומפני שאין לה מחמדיה מימי קדם, בשביל זה חסר להם טובה, אלא שאם היו זוכרים זאת לפני החורבן, היו חוסכים את כל החורבן..

 

)הדברים נמסרו ע"י הרה"ג ר' אברהם צבי ישראלזון שליט"א מדברים שנאמרו בשם מרן שליט"א(

 

 

 

האם חל חיוב קריעה בכותל המערבי בשבת כדי שיקרע במוצש"ק

קיי"ל שהרואה ערי יהודה בחורבנן או ירושלים או ביהמ"ק חייב לקרוע. )יו"ד ש"מ סעי' ל"ח, ואו"ח תקס"א(. אמנם בשבת אין לקרוע. והנה לגבי אם בא לכותל המערבי בשבת ונשאר שם למוצאי שבת יש לדון האם חייב לקרוע עתה או לא. והנה לגבי שאר המחוייבים קריעה כגון בשעת יציאת נשמה או הרואה ס"ת שנשרף וכדו' נסתפקו בזה האחרונים אם במוצאי שבת חייב לקרוע )עי' יו"ד ש"מ פתחי תשובה ס"ק ט"ו( ואין ראיה מכרחת לשום צד.

 

ובתשובות מהרי"ל דיסקין זצ"ל דן לגבי רואה מקום המקדש והביא ראיה לפטור דגבי אבל על אביו ואמו מבואר דכל בגד שמחליף תוך שבעה צריך לקרוע, ובשבת מחזיר הקרע לאחוריו, ואם רוצה מחליף ואינו קורע, וקשה הא כיון שחל עליו חיוב קריעה אלא שאינו יכול משום שבת, יהא עליו חיוב לקרוע הבגד במוצאי שבת, אלא ע"כ משמע דבשבת אין חיוב קריעה כלל, ועיי"ש שדחה בעצמו הראיה. ונראה דלא דמי כלל, דהתם אין חיוב הקריעה אלא משום כבוד אביו ואמו, דהלא שאר קרובים אינם צריכים לקרוע כשמחליפים הבגד, אלא דכבוד אביו ואמו הוא שיושב בבגדים קרועים, אבל כשאינו יכול לקרוע כגון בשבת, אין כאן ענין של כיבוד אב שהרי אינו יכול לקרוע, ולמוצאי שבת שפשטם כבר שוב לא שייך לקרוע משום כבוד אב ואם.

 

ובספר הקודש והמקדש כתב דהרואה מקום המקדש בשבת ונשאר למוצאי שבת, איכא נפק"מ בזה, דאם בא סמוך ליציאת השבת, דאז עדיין במוצאי שבת יש לו חימום, אזי יש עליו חיוב לקרוע במוצאי שבת דעדיין שעת חימום הוי, משא"כ אם הגיע באמצע השבת, ובמוצאי שבת כבר אינה שעת חימום אזי אין עליו חיוב קריעה במוצאי שבת.

 

ודבריו תמוהים, דודאי אין חיוב הקריעה ברואה מקום המקדש משום "חימום", אלא זהו דינו דהרואה מקום המקדש יש עליו חיוב קריעה, והרי אם לא ראהו שלושים יום חייב לקרוע, ואפי' כמה וכמה פעמים בשנה, אם זהו מל' יום לל' יום חייב לקרוע, ואף שאין זה "חימום", ודכירנא כד הוינא טליא כשבאנו לארץ ישראל עם הסבא זצ"ל ובאנו פעם ראשונה לכותל המערבי, שהיתה ההתרגשות עצומה של הסבא זיע"א עד למאד, וזהו אכן "חימום", אבל אנו בעוה"ר אין לנו "חימום" בראיית מקום המקדש, ואעפ"כ ודאי שיש לנו דין קריעה, ולכן אין לדון אלא אם ראייה בשבת גורמת חיוב, ואז לעולם חייב, או שאינה גורמת חיוב קריעה ואז גם מיד במוצאי שבת אינו חייב בקריעה.

 

אמנם המנהג שלא לקרוע כלל כשרואה בשבת הוא מנהג של זקני ירושלים משנות דור ודור, שאם עברו שלושים יום שלא היו בכותל היו הולכים בשבת.

 

)משיעורים עמ"ס מו"ק(

 

 

חלופת מכתבים

בין מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א לחתנו הגאון הגדול רבי חיים קניבסקי שליט"א

 

הבדלה בט"ב שחל ביום א'

בעזהי"ת כ"ג ניסן התשנ"ג

 

לכבוד מו"ח הגאון הגדול המפורסם מופת הדור והדרו שליט"א

 

רציתי לשאול על איזה דברים ששמעתי בשם מו"ח שליט"א ורצוני לדעת אם הם נכונים כי הרבה דברים ששמעתי משמו נתברר אח"כ שאינו נכון.

 

א( בענין ט"ב שחל ביום א' אם חולה שאוכל בו צריך להבדיל, ראיתי מובא שיש בזה דעות, והביאו בשם שו"ת זכר שמחה ושו"ת צפנת פענח שאין להבדיל, ולענ"ד שב ואל תעשה עדיף חדא דלפ"מ שפסק החזו"א דהיום אין לנו חמר מדינה ואין להבדיל אלא על היין איך יבדיל על היין בט"ב והרי אמרו בתענית ל' ב' כל האוכל ושותה יין בט"ב עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם )ואע"ג דרש"י פי' שם על סעודה המפסקת ולכאו' כ"ש בט"ב עצמו(, ועוד שחולה אין מותר לו לאכול אלא מה שמוכח כמ"ש בבה"ל סי' תרי"ח ד"ה ואם, ולכאו' ה"ה בט"ב דכעין דאורייתא תקנו, ואיך ישתה יין שא"צ כלל למחלתו, ולא דמי למש"כ המ"ב סי' תקנ"ט סקל"ז דבעל ברית שאוכל בט"ב שנדחה צריך להבדיל דשאני התם דיו"ט שלו הוא ומותר לאכול הכל כרצונו.

 

ועוד דמעולם לא שמענו שקטנים שאוכלים בט"ב ביום א' יבדילו, ואין לומר דשא"ה דכלשיגדילו לא יצטרכו להבדיל, דהא בחגיגה ו' א' מבואר דבחינון אזלי' בתר המצב שהי' אילו הי' בגדלותו כעתה ולפ"ז היה צריך להבדיל.

 

ומכל הני טעמי אמרתי שלא יבדילו, אבל אח"כ אמרו לי בשם מו"ח שליט"א שאמר להבדיל, ורצוני לידע אם זה נכון.

 

דוש"ת חיים קניבסקי

 

 

 

 

@1בס"ד מוצש"ק תזו"מ תשנ"ג

@1לחתני היקר הגאון הגר"ח שליט"א

 

@1ברכה ושלו' רב

 

 

@1א. בענין ט"ב שחל ביום א' אם חולה שאוכל בו צריך להבדיל "יש דעות והביאו בשם שו"ת זכר שמחה ושו"ת צפנ"פ שאין להבדיל".

 

@1הספר זכר שמחה לא שמעתי זכרו אף גם הצפנ"פ איננו במחיצתי, אכן הברכ"י בסי' תקנ"ו הביא ללא חולק את הכנה"ג דחולה שאוכל בט"ב מבדיל תיכף במוצ"ש. ובשד"ח "ודאי אף כשחלה ביום ט"ב עצמו שלא הבדיל בלילה, כי לא הי' צריך לאכול, מ"מ עתה באמצע היום שנחלה מבדיל ואוכל".

 

@1ואכן החיוב להבדיל בט"ב עצמו בחולה הוא יותר ברור מלהבדיל במוצאי ט"ב, שהרי הרמב"ן תמה על בעל הלכות איך מבדיל אחרי עבור יום הראשון שהרי לפי"ד הרי"ף אם לא הבדיל במוצ"ש אין לו להבדיל אלא ביום ראשון בלבד שהוא בכלל מוצאי שבת, אולם להני הסוברים דיש לו זמן להבדיל ג' ימים אחה"ש, ע"ז הוסיף הרמב"ן שנ"ל שבכלל לא תקנו הבדלה על הכוס בט"ב שכולם עניים מרודים, ואנו שכן מבדילים אף שהרבה מגדולי הראשונים הולכים בשיטת הרמב"ן, משום שכך נהגו, ובמנהג אין אומרים סב"ל, מ"מ בהבדלת יום ראשון דהיינו בט"ב עצמו בחולה הרי נופל הטעם הראשון של הרמב"ן.

 

@1והנה בחולה בט"ב לא צריך אומד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן כמבואר בסי' תקנ"ד )ורק במקום שקיים חשש שמא יפגע ממחלה המתהלכת, ע"ז כ' הביאור הלכה שרק בזה לא נעקר התענית לגמרי שהרי אכתי המחלה לא פגעה בו(. ובשו"ת אבני נזר או"ח סי' תק"מ בחולה בט"ב שהרופא התיר לו להתענות עד חצות כ' "הדבר ברור שלא להתענות כלל דבמקום חולי לא גזרו רבנן".

 

@1והנה המנהג הוא במי שקשה עליו או אסור מבחינה רפואית בשתיית יין מבדיל על שכר או שאר משקאות שהם חמר מדינה, וכנראה המנהג מבוסס על מש"כ בביאור הלכה סי' רע"ב דבהבדלה דעת הרמב"ם דאם רוב שתיית המדינה הוא שכר מקרי חמר מדינה אפי' יש ג"כ יין, העובדה היא דבדרך כלל לא משתמשים ביין אלא בקידוש והבדלה וכיוצא בו, אבל בכל המסיבות החתונות לא מגישים לקהל יין.

 

@1והנני דו"ש ושלו' כל המשפחות שיחי'

 

@1יוסף שלו' אלישיב

 

 

כב' מו"ח שליט"א

 

כפי שהבנתי מהמכתב לא התיר מו"ח שליט"א להבדיל רק על חמר מדינה, ולפ"ז לפי מה שאנו נוהגים פה ע"פ הוראת החזו"א לא להבדיל בשום אופן רק על היין )כי הוא טען שאין היום בא"י בירה או שכר חמר מדינה כי אין ההמונים שותים זה במקום יין )אף שגם יין אין שותים הרבה( ואמר שאולי מיץ תפו"ז הוא חמר מדינה אבל למעשה גם ע"ז לא הסכים וצוה להבדיל על יין ולשתות בתשעת הימים ובמוצאי ט"ב( א"כ אין להבדיל כלל בט"ב, האם נכון הבנתי.

 

דוש"ת חיים קניבסקי

 

 

@1תשובה:

@1הגרי"ז ז"ל מבריסק התיר גם על יין ע"ס מה שביאר בחידושיו על הרמב"ם ה' תענית דעט"ב הוא כמו מתו מוטל לפניו דאסור ביין אבל ט"ב עצמו הוא כמו אבלות אחר הקבורה דמותר ביין, אמנם באו"ז )ה' ט"ב סי' תט"ו( אי' בהדיא שגם בט"ב דומה למתו מוטל לפניו, ומ"מ ביין מגתו יש להקל.

 

@1)בע"פ, ונכתב ע"י הגאון הגדול ר"ח שליט"א(

)קובץ מבקשי תורה(