עבודת בין המצרים

מו"ר מרן הגרא"א דסלר זצוק"ל אמר בשם הגר"א שדור עקבתא דמשיחא הוא דור של חיצוניות,

 דור שרחוק מהערכים הפנימיים של אמונה ובטחון, יראת שמים צרופה, טהרת הלב ואהבת

 הבריות זכה.

אין צורך להעמיק חקר כדי להיווכח כי דורנו – דור של מותרות, היפך האמונה ובטחון –

 כפירה. הרצון ליותר נובע מתוך חוסר אמונה, אם כל מאויי האדם הם ריבוי נכסים, סימן

 שהפנים כולו רקוב. רח"ל בחצרותינו פשט נגע האי הסתפקות, ולכאורה מה בכך אם האדם

 יחיה ביותר הרחבה, אך אין זה כך, לשאיפה שכזו ישנם שורשים עמוקים בנפש האדם אשר

 אינם הולכים בד בבד עם הבטחון והאמונה.

"וגם הנפש לא תמלא" – הנפש תובעת פנימיות אמיתית. האדם הריק מפנימיות רוצה למלא את

 נפשו בחיצוניות – מתוך חסרון אמונה, ובכך הוא בא על סיפוקו.

אם אנו במעשינו דבקים בעוונות אבותינו, ומעשינו רק חיצוניים לשם התפארות ללא תוכן

 של פנימיות, אזי אנו גורמים גם עכשיו לחורבן הבית ולהמשך גלותנו – בגלות אדום,

 גלות של כפירה וחוצפא יסגי.

חובתנו לערוך חשבון נפש לבירור הפנימיות, עד כמה יש בפנימיות האדם שאיפה לתורה

 ויר"ש אמיתית וטהורה. אמנם, החיצוניות מסייעת לפנימיות, תנועת האיברים החיצוניים

 מעוררת את הפנימיות, אך יש לידע את המטרה – חיזוק הפנימיות, ועלינו לבחון עד כמה

 חיצוניות זו חודרת לפנימיות. אין להסתפק במעשים חיצוניים בלבד אלא יש לשפר ולעדן

 את מידות הפנימיות, אמרו חז"ל (פסחים נ: ) מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. אולם גם בזאת

 יש לאדם לזכור כי מטרתו – הלשמה!

המצב של עולם כמנהגו נוהג – הוא אסון החורבן בשבילנו, מכיון שהגשמיות לא נחרבה, זה

 מסיח את דעתנו מהאסון הגדול של חורבן הפנימיות בגשמיות נראה הכל ברוך ד' טוב, אמנם

 את השפע הגשמי נוטלים בעיקרו מאומות העולם, ורח"ל יש לכך השלכות גם ברוחניות, כי

 התלות הגשמית בגוים מביאה גם לתלות רוחנית, מרגישים רגש של נחיתות כלפי הגוים.

 השאיפה להיות ככל הגוים בית ישראל, יסודה בכך שאם לוקחים את הגשמיות מהם, חושבים

 שצריך לאמץ גם את תרבותם.

וזוהי בעצם בכיית הקב"ה "מפני גוה – מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לעכו"ם",

 הגאוה והגדולה של עם ישראל, שכל העולם מושפע מהם ולפי צרכיהם, בחורבן הפנימיות

 ניטלו מעם ישראל וניתנו לאומות העולם, מעתה חל שינוי בהנהגה, מעתה כל תלות עם

 ישראל היא דרך האומות, ובכך הושפלה גאותה של מלכות שמים.

צריכים אנו להחדיר עמוק בלבנו ולהבין על מה צריך להיות צער החורבן, לחוש את חורבן

 הפנימיות של בתי גואי, לחוש את השפלתה של מלכות שמים, עד כמה התרחקנו מקירבה

 אמיתית אל השי"ת ואל התורה.

עלינו להבין את המצב ש"מלכה ושריה בגויים – אין תורה", אמנם יש לנו ברוך ד' תורה,

 תורה גדולה מאד, אבל זאת לדעת שאין אלו אלא שיריים ממה שהיה לנו, הפנימיות שהיתה

 לנו חסרה עתה, וכאשר נבין את גודל החסרון, או אז נדע עד כמה עלינו להתאבל.

בכל ימות השנה קשה להרגיש את אבלות ירושלים, לכל זמן יש את סגולתו המיוחדת, וזוהי

 סגולתן של ימים אלו בין המצרים, המחולקים לג' דרגות: ג' השבועות: תשעת הימים:

 ותשעה באב בעצמו. בימים אלו ניתן לחוש ביתר שאת את השכינתא בגלותא – חורבן

 הפנימיות.

מרן הגרי"ס זצוק"ל אמר: כשם שאפשר להתקרב אל השי"ת ביוהכ"פ, ע"י כפתר העוונות

 המיוחדת שזוכים ביום זה, שהיא מרוממת את האדם ונותנת לו סיוע להתקרב אל השי"ת, כך

 אפשר להתקרב אל השי"ת בט' באב, ע"י עבודת האבילות על ירושלים הרגשת חסרון שכינה

 בישראל, ומאידך לראות את הסתר הפנים בבריאה, ועד כמה שאדם יתבונן בזה, ומשקיע

 בעבודת ד' זו את כל פנימיותו, בכך גם תגדל צערו ויגונו, ומאידך גם תגדל בו השאיפה

 להתקרב אל השי"ת ע"י עבודה זו.

הלכות האבילות שתיקנו חז"ל בימי בין המצרים הם המסייעות לכל אחד להרגשת הצער

 והאבילות, וכמו שאמרו: "שהחיצוניות היא מעוררת את הפנימיות" (מסלת ישרים סופ"ז).

 בצירוף סגולת ההשפעה המיוחדת שיש בימים אלו, המסייעים ביד האדם להתעלות ביתר שאת

 באבילות זו.

אמנם צריך להשתדל לזכך את הפנימיות, לא להסתפק בחיצוניות בלבד! – קיום הלכות

 האבילות, אלא לזכך את הפנימיות לשאיפה להתקרבות אל השי"ת, ומאידך הצער והאבילות,

 יבואו מתוך שאיפה אמיתית, מתוך פנימיות הלב – שהוא בית המקדש העליון, ללא עבודת

 הפנימיות, חסר בעיקר עבודת האבילות – "ורחמנא לבא בעי".

"שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה... כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"

 (תענית ל: ) זוכה עכשיו! ולמה? כי מרגיש כבר עכשיו ע"י עבודת האבילות וזיכוך

 הפנימיות את הקשר אל השכינה, ואת השאיפה להתקרבות אל השי"ת. הרי חז"ל ביטלו את

 מגילת תענית, ואמרו חז"ל (שבת יג: ) "אין שוטה נפגע אין בשר המת מרגיש באיזמל"

 והרי זה באותו משותק. שדוקרים בו ואיננו מרגיש, ובאותו יום שמרגיש את כאב הדקירה,

 סימן שבשרו שב לחיות ואז רבה שמחתו. כך ע"י שמרגיש בקרבו את האבילות על ירושלים

 ושאיפתו לגילוי כבוד ד', והרי חי הוא! וממילא חיות זו היא נותנת לו את האפשרות

 שכבר עכשיו "זוכה ורואה בשמחתה".