עבודת בין המצרים - יכוין ליבו כנגד קודש הקדשים

כיצד מקיימין חובת האבילות?

ימי "בין המצרים" הם ימים שבהם מצווים אנו לנהוג אבלות על חורבן ירושלים ובית המקדש. ברור ומובן, שאין יוצאים יד"ח תקנת חז"ל בקיום הפעולות והמעשים החיצוניים של מניעת שמחה והנהגת מנהגם של אבלים בלבד, אלא הכוונת העיקרית היא שהאדם מישראל יתעורר להרגיש את עניין חסרון המקדש וחורבנו, ושזה יביאו לנהוג אבלות על חורבן זה.

 

הן כך אמרו ודרשו חז"ל )תענית ל( על המקרא בישעיהו הנביא: "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" - "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". ובוודאי שלראות בשמחתה - אין הכוונה לראיה חיצונית של אותם ששמחים בבניינה, אלא הכוונה שיזכו לשמחת לבב, פנימית ועצמית, תוך כדי השתתפות בשמחתה, כמפורש בפסוק "שישו אתה משוש", בהחזרת שכינתו לציון ובבניין ביתו כבתחילה. )עיי"ש במהרש"א שפירש הדברים(. וידענו ש"שכר מצווה מצווה" - מדרגת השכר היא כפי מדרגת קיום המצוה. ואם השמחה המובטחת שבשכר היא בהרגשת הלב, הרי בודאי שגם האבלות חייבת להיות בהרגשת הלב.

 

השאלה היא איך מגיעים להרגיש אבלות על חורבן בית המקדש וירושלים, כך שנוכל להיות בכלל "כל המתאבל על ירושלים", שהובטחנו על כך שנזכה לראות בשמחתה.

 

מה שמקובל מרבותינו הוא שרק בכח המחשבה וההתבוננות אודות מעלת בית המקדש, שייך להרגיש את גודל וחומר החיסרון שנתהווה בחורבן המקדש וירושלים. והעיקר הוא ההתבוננות מה חסר לנו, לעצמנו, בכך שאין לנו בית המקדש. והנה ודאי יש הרבה עניינים שחסרנו בחורבן הבית, אך מצינו בחז"ל ענין שמן הראוי להבהירו מאחר שהוא שייך ונוגע לכל אחד ואחד מישראל בכל יום ובכל מקום, ובודאי מי שיתבונן בכך יתעורר להרגיש צער ואבלות על החסרון הגדול.

כל ישראל מכוונין למקום אחד

ענין זה יש ללמוד מדבריהם ז"ל שאמרו במשנה )ברכות כח( ובגמ' )ל( על המתפלל: "היה עומד בחו"ל )יחזיר פניו( ויכוין לבו כנגד ארץ ישראל, שנאמר )מ"א פ"ח, ל(: 'והתפללו אליך דרך ארצם'. היה עומד בארץ ישראל, יכוין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר )שם מ"ד(: 'והתפללו אל ד' דרך העיר' וכו'. בירושלים - יכוין את לבו כנגד בית קודשי הקודשים, וכו'. נמצא כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד וכו'. 'בנוי לתלפיות' - תל שכל פיות פונים בו". ופירש שם רבנו יונה שכולם צריכים לכוון לבם כנגד בית קודשי הקודשים, שבכך נמצאו כל ישראל מכוונין לבם למקום אחד, ואף בחו"ל שמכוין ליבו כנגד אר"י הכוונה לקודש הקדשים שבירושלים שבארץ ישראל.

 

כאילו עומד בקודש קדשים

ומהו הפירוש "יכוון לבו", שמוטל על כל מתפלל בכל מקום שעומד? פירש לן במ"ב )סימן צ"ד סק"ב(: "ר"ל שיחשוב בלבו ורעיונו, כאילו הוא עומד במקדש אשר בירושלים במקום קודש הקודשים". ובשו"ע מוזכר עוד )בסימן צה, ב(: "ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש, ובלבו יכוון למעלה לשמים", ע"ש. ומשמע שכך היא צורת התפילה וחלק ממנה, והיא מוטלת על כל מתפלל ובכל תפילה, וצ"ת מה שייכת לעבודת התפילה מחשבה זו וכוונה זו של היות עומד במקדש בבית קודשי הקודשים? ומהי המעלה המיוחדת על המקדש, שקראו עליו המקרא )שה"ש ד, ד( "בנוי לתלפיות" - "שכל הפיות פונים בו", הרי המקדש הוא מקום עבודת הקרבנות והשראת השכינה, ומהו המיוחד בזה ש"כל ישראל מכוונין לבם למקום אחד" - לבית המקדש?

 

נפשו לבדה היא המדברת תפילתה

אמנם, דברי חכמינו ז"ל סובבים כאן על עיקר ענין התפילה ומעלתה, ועל כך באים דבריהם להעמידנו. והוא דאף שאנשי כנה"ג תיקנו בסדר תפילת שמו"ע בקשות לצרכי האדם. הנה עיקר עבבודת התפילה ושורשה הוא שהאדם בעת תפילתו יהא מכוון לבו כלפי מעלה, להגיע לידי הרגשת הלב של שייכות והתקרבות אליו ית', עד כדי הרגשה של היותו עומד לפניו ית"ש, שאז, כשהוא קרוב ועומד לפניו, שייך ביותר שישפוך שיחו, ושיהא פונה ומבקש צרכיו ממנו ית"ש, וכלשון "מסילת ישרים" )פי"ט( "איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן, ומאתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו ומקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש את רעהו, ורעהו מקשיב ושומע אליו". והוא הטעם לכך שהתפילה נקראת "עבודה", וכמו שדרשו ז"ל )תענית ב'( "ולעבדו בכל לבבם - איזו עבדוה שהיא בלב, הוי אומר, זו תפילה". וזאת, כי האדם נתון במסגר כוחות הגוף, השפעתם ורצונותיהם, וקשה לו לאדם לנתק עצמו מהם ולפנות לבבו להרגשים רוחניים עליונים של שייכות ועמידה לפני ית', ורק כאשר הוא מתייגע ועמל שלא להיגרר אחרי הרגשי כוחות הגוף ורצונותיהם, שזו עבודה "בלבבכם" - אז הוא זוכה למעלת התפילה וכוחה, שזוכה אז להשפעה עליונה, להרגיש התקרבות ושייכות אליו ית"ש. ועיין בנפה"ח )ש"ב פי"ד(: "לזאת, בעת עמדו להתפלל לפני קונו יתברך שמו, יפשיט גופו מעל נפשו וכו', לבטל ולהסיר מעליו במחשבתו כל תענוגי הגוף והנאותיו וכל ענייניו וכו', @1ורק נפשו לבדה היא המדברת תפילתה". @2והוא האמור בפסוק )דברים ד', ז(: "כי מי גוי גדול אשר לא אלקים קרובים אליו כד' אלקינו בכל קראנו אליו".

 

בית המקדש - ד' ניצב עליו

אמנם, השפעה זו של התגלות מציאותו ית' בתוככי העוה"ז הגשמי, ואל האדם הגופני, עד כדי הרגשת "עומד" לפניו ית"ש - יש לה מקור ושורש בעולם, והוא הוא בית המקדש, ודבר זה כבר נקבע ונתגלה מזמן האבות הקדושים ועל ידם.

 

יעקב אבינו ע"ה, בהקיצו משנתו ב"הר המוריה", אשר בו נאמר: "והנה ד' ניצב עליו", אומר: "אין זה כי אם בית אלקים", כלומר, אין זו התגלות חד פעמית אל יעקב בלבד, אלא זה מקום קבוע - "בית", כביכול, ל"אלקים", "כי יש ד' במקום הזה". והוסיף ואמר: "וזה שער השמים", פירש"י: "מקום תפילה לעלות תפילתם השמימה. ומדרשו, שבית מקדש של מעלה מכוון כנגד בית מקדש שלמטה", כלומר, כאן יש שער להשפעה על המתפלל, שמכוח השפעה זו יזכה שתפילתו תהא שייכת לשמים, שיש שייכות וקשר בין ה"למעלה" אל האדם שעומד למטה. וכן אברהם אבינו ע"ה אמר בהר המוריה, אחרי העקדה )כב, יד(: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה אשר יאמר היום ד' יראה". דהיינו, שזוהי מעלתו המיוחדת של בית המקדש, שהבא לשם בהכנה עצמית ראויה, לבקש לראות פניו ית', זוכה להתעלות עד כדי שהרגיש שייכות ל"ד' יראה", ול"כי יש ד' במקום הזה".

 

והתפללו דרך ארצם

אמנם, זה אמור למי שזוכה ובא בגופו למקדש, בא ונכנס ל"בית האלקים", אך מי שנמצא בריחוק מקום מביהמ"ק, ומחפש את ההשפעה מלעילא, שתסייע לו לנתק עצמו מהשפעת כוחות הגוף וענייני עוה"ז, איך יזכה ויקבל אותה מעלה ומדרגה, להיות עומד לפניו, מבקש ממנו והוא שומע לו? ע"ז אמרו במשנה ובגמ' גילוי נפלא ומחודש, שלמדוהו מפסוקי תפילת שלמה המע"ה בעת חנוכת המקדש שבנה, שכאשר האדם "יכוון לבו כנגד בית קודשי הקודשים", וכמו שפירשו זאת - "שיחשוב בלבו כאילו הוא עומד במקש בבית קודשי קודשים", והיינו שיעורר בעצמו בלבו הרצון והשאיפה לאותה השפעה הנשפעת שם לאלו שעומדים שם במקדש, וגודל רצונו והתעוררותו תהא לזכות לאותה השפעה כאילו הוא בעצמו עומד שם במקדש - הרי מובטח לו שיזכה לכך לפי מדרגתו, אף במקום שהוא עומד ונמצא, שירגיש "אשר לו אלקים קרובים אליו". ודרשו זאת ממה שאמר שהמע"ה במלכים א' פ"ח )פסוק מד(: "והתפללו אליך דרך העיר", )ובפסוק מח( "דרך ארצם", )ובפסוק ל'( "אל המקום הזה". והיינו, שענין התפילה ומעלתה, מלבד שהיא למי שעומד במקדש עצמו, הרי גם רחוקים יוכלו להגיע להשפעתו באופן של "דרך" שם, שמשם תצא ותגיע ההשפעה בכל מקום שהוא, כי אמנם זה "שער השמים".

 

)ועיין נפה"ח ש"א פ"ד: "והלב של האדם, וכו', הוא כלליות הכל, נגד בית קודשי קודשים וכו', כולל כל שורשי מקור הקדושות כמוהו. ורמזוהו ז"ל במשנה פרק תפילת השחר )ברכות כח(: יכוון לבו כנגד בית קודשי קודשים". הרי פירש לך גודל מעלת הלב, לבו של אדם וגודל מעלת המכוון לבו למעלת קודשי קודשים, וד"ל(.

תלפיות - גוי גדול

ובזה מבואר משאז"ל: "נמצא כל ישראל מכוונין לבם למקום אחד", והשאלה שנשאלה, ומה מעלה היא זו שכולם מכוונים לכאן? אך הענין הוא לומר שההשפעה המושפעת מהמקדש איננה בגדר השפעה ליחידים בלבד, אלא זו נתינה כללית לכלל כולו, מצד היות כל יחיד ויחיד חלק מכלל ישראל, שכלל ישראל כולו מתעלה ומתרומם מכח המקדש, להיות קרובים אליו בכל קראם אליו, שכל אחד מושפע ומסתייע מחברו ומצטרפים זה עם זה, ובזה מתקיים המקרא: @1"כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים בכל קראנו אליו".@2 כי ההשפעה היא המצרפתם ומשייכתם להיות "גוי גדול", בעלי מעלה ומדרגה עלינוה זו, וכל זה מכוח המקדש - "'תלפיות' - תל שכל הפיות פונים בו".

 

חורבן המקדש - מיעוט שער שמים

הרי למדנו מכאן אחד מהעניינים והמעלות הנפלאות שהושפעו מבית המקדש לכל אחד ואחד מישראל, בכל מקום שהוא. ואף שגם לאחר החורבן לא נתבטלה לגמרי השפעת "שער השמים" למתפלל, שהרי מצווין אנו לכוון לבנו לקה"ק, כמו שמפורש בשו"ע, אך בוודאי כשהמקדש על מכונו, כהנים בעבודתם לוויים בדוכנם וישראל במעמדם, הרי השפעת הקדושה היא רבה וגדולה ביותר. אך כשהמקדש חרב, "באו גוים בנחלתם טמאו את היכל קדשך", ההשפעה מועטת ומחייבת עבודה עצמית גדולה וקשה, כנגד השפעת כוחות הגוף וענייני העוה"ז, וכוחות הרע והטומאה אשר שולטים בעולם כולו.

 

הרי שחורבן בית המקדש הוא ממש חיסרון לנו, לעצמנו, ולמתבונן הרי"ז כאילו נחרב בימיו, שהרי כל יום ויום, וכל תפילה ותפילה, מרגיש את חורבנו של המקדש, באשר חסרים הם ההתקרבות והשייכות כמי שעומד לפניו ית"ש, כפי שהיתה בזמן שהמקדש היה קיים.

 

עצה להתעורר על ענין החורבן

והנה מי שרוצה להרגיש זאת, להתעורר באמת על ענין החורבן, ולקיים אבלות על המקדש ועל ירושלים - עצה ראויה היא לו, שיקבל על עצמו לפחות בימים הללו, להקדיש זמן לפני כל תפילה, ואף תוך כדי תפילה, "לכוון לבו לקודש הקודשים". וכפי שנתפרש במ"ב שם: "שיחשוב בלבו ורעיונו כאילו הוא עומד במקדש. אשר בירושלים בקודש הקודשים", מתוך רצון ושאיפה לזכות לקדושה המושפעת משם, וכאשר מתוך כך תהא תפילתו. הנה אז יחוש וירגיש בלבבו את חורבן בית המקדש והחיסרון שחסרנו בכך שאין לנו המקדש על מכונו, שחסרנו וקשה עלינו להגיע להרגשת "אלקים קרובים אליו בכל קראנו". ואף זאת בהעלותו על מחשבתו, "לבו ורעיונו כאילו הוא עומד במקדש בקודש הקדשים", הרי בהכרח יזכור @1איך נראה היום בית קודש הקודשים,@2 אשר שועלים הילכו בו, "באו גויים נחלתך טמאו את היכל קדשך", אשר לא זו בלבד שבכך יתעורר לצער ואבילות, אלא שבכך גם בהתפללו הברכות והבקשות, שנקבעו בשמונה שעשרה אודות ירושלים והמקדש והחזרת השכינה למקומה ימצא ליבו מוכן לשפוך שיח לפניו ית"ש, מתוך כוונה והרגש אמיתי על הצורך הגדול ב"ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה" "כי לישועתך קיוינו כל היום", ל"והשב את העבודה לדביר ביתך" ל"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ובזה יחשב לו כנוטל חלק בישועת ישראל בבנין המקדש וירושלים והשבת השכינה למקומה ולכבודה, ויה"ר שנזכה לזה במהרה בימינו אכי"ר.

 

 

נאמר בביהמ"ד יוצאי פוניבז' - אהל תמר ב"ב, ד' פינחס תשס"ד