"על זה היה דוה לבנו"...

לא כל מי שמעלה על שפתותיו את שמה של ירושלים - יודע בדיוק בדיוק לכוון לנקודת- התוך של צערה ואבלה. אלה העוסקים בהכרזות נמלצות על "ירושלים בירת הנצח לעד", ואלה שעוסקים במעשים הפגנתיים למען מימוש "זכות התפילה על הר הבית", למרות האיסור ההלכתי החמור הכרוך בעליה להר, רחוקים עד מאוד מהבנת המכה שבה לקינו עם חורבן בית-מקדשנו. כיוצא בכך, טועים גם אלה החושבים שהחלל האמיתי החסר יתמלא רק בבנין של בתים ושכונות, עם כל החשיבות שישנה בדבר זה.

 

יהודים הממשיכים את מסורת מסירותם לירושלים מתוך יניקה מן הדורות הקודמים של "הישוב הישן", רחוקים ת"ק על ת"ק מן המחשבה שבסוג כזה של ביטויים ממצים את הרגש היהודי הפנימי על אבלה של ירושלים ואת הכוסף העמוק לגאולתה האמיתית. נאמנים הם לגדר שקבעו חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" )תענית, ל:(. ראייתם את חורבנה של ירושלים שונה לגמרי מן הראיה השטחית והמוחצנת של כל אלה המתקראים "לאומיים"; מושגיהם על ירושלים שונים בתכלית מן המושגים המקובלים אצל דוברים שפיהם ממלל גדולות, אבל במעשיהם הם עושים ההיפך הגמור ממושג הקדושה המקופל בשמה של ירושלים ובכל הווייתה היחודית.

 

ירושלים היא אמנם גם מושג טריטוריאלי, אבל מעל ומעבר לכך היא מושג רוחני עילאי, ועל כל דונם של חומר ממנה - יש עשרה דונמים של רוח, של "ירושלים של מעלה". רק קטני-השגה, שנסחפו אחרי אשליות של "גאולה" בידי אדם, יכלו ללכת שולל אחרי דמיונות מכזבים שדיברו על "ירושלים השלימה", בעוד היא ממשיכה להיות אבלה וחפויית-ראש ושלימותה עדיין כה חסרה; שועלים עדיין מהלכים במקום שבו עמד הבית הגדול והקדוש שנקרא שמו עליו, והעיר ממשיכה, לגודל הדאבון, להיות מלאה פסילים וגילולים שלא רק זרים העמידו בה, אלא בעוה"ר גם כאלה שפריצי עמנו לא נרתעו מלטמאה בהם.

 

לא על העצים והאבנים שחרבו מתאבלים אבלי ירושלים, אלא העיקר הוא על גלות השכינה: "על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו, על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו" )איכה ה, יז-יח( - כפי שמקונן נביא החורבן. המקום שאליו עלו עולי רגלים, שאבו רוח-הקודש והתעלו בשמחה של מעלה, שמחת השראת השכינה - שועלים מהלכים בו, ועל זה, מדגיש הוא, "דוה לבנו וחשכו עינינו".

 

* אותם יהודים, ממשיכי מורשתם של בוני ובני "הישוב הישן", גיחכו על מצהלות ה"פטריוטים" למיניהם וכל ה"מבטיחים" בהכרזותיהם על ה"נאמנות" לירושלים, שאתמול אמרו כך והיום כבר מגמגמים וכמעט אומרים ההיפך מזה. מושגיהם על ירושלים שונים בתכלית מן המושגים המקובלים אצל דוברים שפיהם ממלל גדולות, אבל במעשיהם הם עושים ההיפך הגמור ממושג הקדושה המקופל בשמה של ירושלים ובכל הווייתה היחודית. על כן יודעים ומשוכנעים הם, כי לא מפי בעלי ההכרזות הלאומיות המתלהמות תחיה ירושלים אלא בדבר ד' הנצחי: "ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור" )יואל ד, כ(, וכפי שחיכו עד הנה, כן יחכו באמונה תמימה וטהורה עד ישוב ירחם ציון בבוא העת המאושרה לחננה.

 

אמנם, אין כיהודי ירושלים השמחים עם כל הוספה של בנין יהודי בירושלים. שמחה זו טבועה בעורקיהם מכוח מורשתם הקדושה של בוני ישובה החרדיים במסירות-נפש, שכותבי ההיסטוריה "מטעם" מעלימים אותם בצורה זדונית, אבל ביחד עם זאת, לא היו מוכנים אף פעם לקבל בזה ניחומים על החורבן, שכל מהותו היא, כאמור, במימד הרוחני, "מפני היד שנשתלחה במקדשך". רק יהודים שכך ראו את עוצם משמעות החורבן, יכלו ויכולים גם לשמוח בשמחת ירושלים, כפי שרמזו בספה"ק על דברי חז"ל הנ"ל: "כל המתאבל" וכו' "זוכה ורואה בשמחתה" - לשון הוה, כבר עתה, ומכל-שכן לעתיד, כאשר נזכה בס"ד ונראה בבנינה האמיתי.

 

בני ירושלים אלה, צמחו מתוך הוייתה ותפארת-הקדומים שלה. הם גילו ומצאו בעיר, גם בתקופות הדלות והעניות המשוועת, מקורות של יניקה רוחניים שהרוו את נשמתם ונפשם כמו בשיקוי-פלאים. "מי שלא ראה ירושלים בתפארתה, לא ראה כרך נחמד מעולם" )סוכה, נא:(. איש ירושלים ואחד מגדולי מקובליה, הגה"צ רבי משה יאיר וינשטוק זצ"ל, כתב על כך: "שמא תאמר רק בתפארתה ולא בחורבנה, לא כי אלא גם כשהיא שוממה יפה-נוף היא, עטופה בהינומא של צניעות וחתומה בגושפנקא של אצילות. גלימת-פלאים לה לירושלים, זו גלימת-הקדומים הפרוסה כמרבד על פני גגותיה המאוזבים, על פני הסמטאות האפלות והמצופפות, אלו הניצבות מול נוף-הסתרים ההררי, שרשרת הרי ציון, זיתים, צופים ומואב העוטרים את עיר הנצח. וחוטי-הזהב מהם נשזרה הילת-הוד זו, הלא הם - יקירי ירושלים וחכמיה, נקיי הדעת" )ספר "תפארת בית דוד"(.

 

* הנה כי כן, בנינה של ירושלים איננו ענין ללאומיים ולאומנים, גם לא לכאלה שמדביקים דת ללאום או לאום לדת. בנין ירושלים הוא ענין רוחני טהור, ענין שבקדושה עליונה. "עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות" )משנה כלים, ו(. ומהמשך המשנה עולה שכמעט כל הקדושות נפלו בחלקה של ירושלים, בהר בית ד', קדושה לפנים מקדושה, עם פירוט ארוך של דינים, הלכות וחיובים, ומכיוון שכך, עם כל החשיבות שיש בבנין עוד שכונה ועוד כמה אלפי דירות בירושלים, הרי שבזה עוד לא ימלאו את חסרונה ושוממותה.

 

"בונה ירושלים ד'" )תהלים קמז, ב(. ענין הוא שמפתחו נמצא בידי הקב"ה לשעה המאושרה שעודה מצפה וממתינה לנו. ימים אלה שבין-המצרים מעוררים בנו מדי שנה את הגעגועים העמוקים לחידוש פניה של העיר. "כי אתה ד' באש הצתה, ובאש אתה עתיד לבנותה" - אומרים אנו בתפילת "נחם" בתשעה באב, ביום המר והנמהר שבו אנו מבכים את חורבן בית-המקדש, ובו אנו מתחננים כי אבי הנחמה ינחם את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים. התפיסה היהודית העמוקה גרסה, כי בנינה של ירושלים איננו דומה לבנינן של ערים אחרות בעולם.

 

בהשתפך עלינו נפשנו, ובמיוחד ברגעי ההתעלות וההזדככות של תפילת נעילה ביום- הכיפורים, אומרים אנו: "אזכרה אלקים ואהמיה בראותי כל עיר על תלה בנויה ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה". את התפילה אומרים אנו לא רק בירושלים ששממה מבניה וחרבה מכל בניניה, אלא גם בירושלים שהומה מהמוני יהודים ובנינים רבים עומדים בה, מהם גם מגדלים ו"גורדי-שחקים". לא זה הוא הייחול העמוק של המבקשים את נחמתה האמיתית של ציון ובנינה של ירושלים. עיניהם של אלה מייחלות לבנינה הרוחני-האלוקי של ירושלים, ורק ד' הוא בונה ירושלים.

 

מי שתולים את כל מבטחם ב"הכרזות נאמנות" נבובות, במפגנים ראוותניים או אולי בהסכמים מדיניים, שכאילו אלה יביאו לירושלים את גאולתה, לא שמים לבם למה שאומרים שלוש פעמים ביום בתפילותינו: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב וגו' ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם", ומסיימים בברכה: "ברוך אתה ד' בונה ירושלים", וכיו"ב בברכת המזון: "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, ברוך אתה ד' בונה ברחמיו ירושלים אמן". אנו מתפללים שד' יבנה את ירושלים, שהוא יקימה מעפרה ומחורבנה, כפי שהבטיחנו ביד עבדיו הנביאים.

* "פרזות תשב ירושלים מרוב אדם ובהמה בתוכה, ואני אהיה לה נאום ד' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה" )זכריה ב, ח-ט(. ירושלים תיבנה, היא תשב "פרזות", מפני שגבולותיה יתרחבו ויתפשטו "כאילו אין לה קצבה ומדה" )"מצודת דוד", שם(, אבל לא בגלל החלטות של מי שלא יהיה, אלא רק מפני שבונה ירושלים ד', ומפני שהקב"ה מבטיח אותנו להיות לה "חומת אש סביב". כאשר תבוא השעה המיוחלת הזו, לא יאיימו עלינו גויי כל הארצות, ועד אז נוכל רק לקרב את השעה, אם נקדש את ירושלים בשמירת התורה והמצוות ובהוספת חיים של קדושה לתוכה.

 

דברים מאלפים ביותר בענין זה, השמיע הגאון רבי מנחם זמבה הי"ד, בנאומו בכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל, באלול תרצ"ז:

 

"אמרו חז"ל, אם אתה רוצה לדעת שבחה של ירושלים בוא וראה מה שנאמר: 'ואני אהיה לה נאום ד' חומת אש סביב', מתוך כך אתה מכיר את שבחה של ירושלים. זאת אומרת: לא יהיה תפארתה של ירושלים בבנינים נהדרים וארמונות מלכים לבד, כי כבר נאמר אלמלא תורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו. וביארו הראשונים ז"ל, כי אין הכונה שהיתה נפילת החומות והבנינים, אך עולם כזה בנוי לתלפיות עד לשיא המדרגה שהשיגה הטכניקה בלי רוח תורה והכרת מלכות שמים, - זהו תוהו ובוהו עם כל היופי והתפארת...

 

"לכן, אם אנחנו רוצים לדעת שבחה של ירושלים המקודשת יכולים לראות מלשון הכתוב שנאמר: 'ואני אהיה לה נאום ד' חומת אש סביב', ולא נאמר 'חומת אש סביב נאום ד'', כלשון הרגיל בנביאים, כי אם נאום בראשונה, מזה נראה בעליל כי הכתוב מדבר בשבחה של ירושלים שלהיותה כלילת יופי משוש כל הארץ אינה בחומת בנינים אשר יבנו בני אדם רק 'נאום ד'', שהוא אור התורה אשר מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים, זוהי חומת אש אשר סביב לה, וזהו כבודה ושבחה".

 

* יהודים מצווים להתפלל על החזרת שכינת קדשו לירושלים, וזו משמעות התפילה הנצחית "ותחזינה עינינו בשובך לציון". גאולתה ונחמתה של ירושלים עומדות על שיבת ד' לציון, וסגולה ידועה היא, כפי שנאמר בספה"ק לכוון בתפילתנו לגאולת השכינה, לאוקמי שכינתא מעפרא, כי השכינה בצער כשישראל בצער, כדבר הכתוב: "בכל צרתם לו צר" )ישעיהו סג, ט(, וראה שם בפי' רד"ק: "לו לק-ל צר בצרתם". וכן ב"מצודת דוד": "בכל זמן שהיו בצרה היה לו צר".

 

ואם אנו מתפללים על עצמנו ואפילו יש רצון הקב"ה להושיע, הרי מתעוררים קטרוגים כמו שהיה בזמן שישראל היו בצרה על הים: "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז" וכו', אבל כאשר מתפללים על גלות השכינה ועל התגלות כבוד ד', אז לא שייך שום קטרוג, והרי זה "לד' הישועה", הישועה היא כביכול לד' שבכל צרתם לו צר )עיי' ב"דורש טוב", עמ' קעד(.

 

על כן תפילת עם ישראל היא: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", שד' ישוב לירושלים, ישוב לציון, ואין הוא חפץ לא רק ב"ישועות" של ממשלות ומפלגות, אלא גם לא בישועות זמניות של מושיעים כשופטים ומלכים; עם ישראל רוצה רק בישועת ד', כפי שנלמד מהפסוק "לישועתך קויתי ד'" )בראשית מט, יח(, וכתרגום יב"ע: "אמר יעקב כד חמא ית גדעון בר יואש וית שמשון בר מנוח דקיימין לפרוקין, לא לפורקניה דגדעון ולא לפורקניה דשמשון אנא מודיק, דפורקנהון פורקן די שעתא, לפורקנך סכית ואודיקית ד', דפורקנך פורקן עלמין".

 

* נקודת-ההסתכלות של הרבה אנשים, ביניהם, למרבה התמיהה, גם יהודים חרדיים שנסחפו אחר תעמולת הרחוב והתקשורת, מעוגנת במציאות הנתונה, דהיינו שהם עושים את החישוב עפ"י מה שכן הצליחה המדינה הציונית או אינה מצליחה לעשות, כאילו הציפיה היהודית היא לפי התוואי של התנועה הציונית, שבדתה מלבה "גאולה" שאין בה כל ממש, לעומת ציפיות הגאולה האמיתיות של עם ישראל מדורי דורות.

 

גם אם היתה ממשות כלשהי מבחינת המושג הצרוף של גאולה בכל מה שהתרחש בלמעלה מחמישים השנים האחרונות - היינו חייבים לדחות זאת בשתי ידים, שהרי כפי שמלמד אותנו תרגום יב"ע שהבאנו לעיל - זו היתה כוונת יעקב אבינו ע"ה בתפילתו "לישועתך קויתי ד'", שאין הכוונה לישועות שהביאו גדעון ושמשון, מכיוון שכל אלה הן ישועות זמניות, ישועות לשעה, ואנחנו חפצים בגאולת עולמים, ואם כך לגבי שופטים שפעלו בשליחות ד', ק"ו לגבי אלה שמינו את עצמם כ"גואלים" מטעם עצמם.

 

כמה מאלפים לענין זה דברי מרן בעל ה"חתם סופר" זיע"א, וז"ל: "אפשר כבר היו ראויים להיות נגאלים גאולה שאינה שלמה או לשום שלום בינינו ובין האומות שאנו שוכנים בצלם או יותר מזה להיות גאולה ממש כמו בבית שני וכו'. אבל אין חפץ בזה! כי אם גם אנחנו אפשר שנתפשר לקבל גאולה כזו רק להיות גאולים, אבל מ"מ אבותינו הק' לא יתרצו עתה כי אם בגאולה שלמה, וטוב לישראל לסבול אורך הגלות כדי שתהי' בסוף גאולה שלמה בכל" )"תורת משה", פ' שופטים(.

 

דוחקי קצים משלים את עצמם ואת האחרים כאילו שוחרי גאולה הם, אבל אין כמותם מי שדוחים ומרחיקים את הגאולה, ולעומתם - דוקא אלה שלא הסתנוורו לאורך כל השנים מה"אתחלתות" ומ"ראשית צמיחת גאולתנו", הם שוחרי הגאולה האמיתיים, כי הם מתפללים אך ורק לישועת ד', הם מצפי הישועה כפי שמצווה היהודי להיות, הם מתפללים יום יום בכוונה עמוקה ביותר: "כי לישועתך קוינו כל היום ומצפים לישועה".

 

"למחר כשיבא קץ הגאולה אומר להם הקב"ה לישראל, בני אני תמה מכם, היאך המתנתם לי כל אותן השנים? והן אומרים לפניו רבש"ע אילולי תורתך שנתת לנו כבר אבדנו בין האומות. לכך נאמר: זאת אשיב אל לבי, ואין 'זאת' אלא תורה... 'על כן אוחיל לו', ומיחדים שמו ב' פעמים ביום ואומרים: שמע ישראל" )איכ"ר ג, ז(.