רומי מסוכנת מיוון

כשהיהודים חרבו, גם יהודה חרבה! שלא תהיה טעות! פיזית, בית המקדש חרב! פיזית, ירושלים חרבה וחומותיה נבקעו והופלו! אולם מי שצולל לעומקה של המציאות, לא יתקשה להבין: לא בית המקדש חרב! אנחנו חרבנו! אם אנחנו היינו כמו שהיינו צריכים להיות, המקדש לא היה נחרב! כשבית המקדש חרב בתודעתם של האנשים, גם אבניו קרסו ואש שרפה אותם.

 

אם אנחנו היינו ראויים, בית המקדש היה נבנה: "כל דור שאינו נבנה בימיו - מעלה עליו כאילו הוא החריבו" לו אנחנו היינו עושים ומחזקים את בדק הבית, שלנו, לו היינו מסקלים ומסלקים את הסיבות שהביאו את החורבן, הבית היה נבנה. אבל אשמים אנחנו...

 

במשך כל הדורות, היתה צצה אומה תורנית מתוך קהילת האומות - והיא ניסתה להטיל את ארסה למחזור הדם הרוחני של האומה הישראלית. שתי האויבות העיקריות הידועות לשמצה, היו יון ורומא. היוונים הצליחו לחולל בנו שמות. מזימתם הנוראה נחלה הצלחה לא מבוטלת. הטלטלה שהיוונים הצליחו לטלטל את גזעו הרוחני של העם, רשמה ברשימת הצלחותיה את הפלתם של לא מעט עלים מענפי אילנו של העם. הם הצליחו לטמא את השמנים. הם הצליחו לחלל את המקדש. ע"י אינפוזיה של דעות נפסדות, הם הצליחו לחדור לורידי הרוח של העם. אבל, הם לא הצליחו להחריב את בית המקדש! ובמקום שהיוונים כשלו, רומי נחלה הצלחה. רומא הצליחה להרעיל את הרוח היהודית במידה כל כך משמעותית, עד שיסודות הבית הגדול והקדוש קרסו. וכשהיהודים חרבו, גם יהודה חרבה!

 

מהו ההבדל בין יון לרומי? @1"בעצם דוגלת רומי בחומרנות גלויה, בניגוד ליוון אשר לפי עצם מהותה היא פונה לאידיאלים. ערכם של כל המעשים והדברים נמדד בעיניהם לפי תועלתם החומרית. כל מה שהיה בו כדי לרומם ולטפח את הרוח האנושית שבאדם לא היה לו ענין ומקום ברומי, אלא רק במידה שהיה בו כדי להוביל לקיומם ולפיתוחם של הנכסים השפלים החומריים... להיטות זו אחרי תענוגות התפתחה להסתאבות בהמית במדה כזאת, עד כי השחתת המוסר הכחידה גם את הזיק האחרון של אנושיות טהורה, החבוי גם בתוך תוכו של האדם גס-הרוח. התשוקה לתענוגות גדלה עד כדי כך, שבכל העולם הרומי לא היה בנמצא דבר קדוש אשר לא הושפל למדריגת רכוש ותענוג. @2)הגרש"ר הירש זצ"ל, מעגלי שנה, כרך ב' עמ' ל'(

 

 

גם בתוך העם היהודי, למאבק בין היהדות הנאמנה לזוממי עקירתה, היו מלבושים שונים. בעבר היה זה מאבק יווני - לפחות למראית עין. הגוויות-היהודית הסתוותה באדרת אינטלקטואלית. עוכרי הדת התחפשו לאנשי קידמה נאורים, שבקשו להחליף "ספר" בספר. הם ניסו לדחוק את תורת משה מהוויתו של העם, ע"י שמוש בממתיק מלאכותי שעטה על עצמו מלבושים של כביכול חוכמה ודעת. כאלה היו סוטי הדרך הרפורמים, בשיטות אלו נקטו המשכילים. המחיר היה כבד, כי הללו הצליחו לזנב בנחשלים ולהפיל חללי רוח. כך גם היו ראשוני הציונים. הם טיפחו תאוריות כזב, בנסיון להחליף את אורח חייו של העם. קברניטיהם נלכדו ב"איזמים" השונים - כשמאחורי כל זאת הסתתרו אידיאולוגיות סוציאליסטיות, קומוניסטיות, חלוציות ועוד. כל אלה טפחו ספרות רעל ענפה ותדמית של אנשי רוח, כדי לפרוש רשת לרגלי ההמון שומר המצוות, שהיווה את רוב רובה של האומה. המחיר הרוחני היה כבד. הבורות הנשברים שהם חצבו, הרוו רבים במימיהם הדלוחים. ההרעלה, לא אחרה לבוא. אבל לכל היה ברור, הם לא יוכלו לרוח ישראל סבא: מקדשיו של העם - היכלי התורה והישיבות, נותרו מבוצרים. לא רק שהיה ברור כי לא יוכלו להכניע, אלא אפילו לא יצליחו לדרוך על המפתן. עולם התורה נותר באיתנותו - בעל השקפה צרופה, ללא שינוי, ללא פגימה, ללא סטייה, כנתינתה, כמסירתה, בטהרתה - ולכן, ללא סיכוי להפגע.

 

אבל הציונות שהיתה האויב האחרון ברשימה הכרונולוגית, קרסה על אם אין-הדרך. מהר מאד התברר שכמו כל תאוריות הכזב האחרות, חיי המדף שלה היו קצרים. אין צורך להאריך בזה, די במה שגלוי לעין. ואז, האידיאלים, גם הכוזבים, פינו את מקומם למגפת החומרנות. היום כבר אי אפשר להלהיב את הסוסים הרעבים, בשוטים של תאוריות ואידיאולוגיות. כשאתה מנסה לדבר אתם על משהו ערכי, ישיבו לך "תקרב אלי את החומוס". אם תנסה לערער את שלוותם ע"י עננה של משהו מחיי רוח, הם יבקשו דף חשבון מודפס של הבנק, או יתעניינו לאן נוסעים השנה. אפילו בחירת מקצועות העיסוק, מונחים ע"י שיקולים כלכליים בלבד. רופאים בוחרים במקצוע ובהתמחות בתת-המקצוע, "כי הוא כלכלי" - ולא "כי אפשר לעזור לבני אדם". את זאת יודעים הסקרים לספר. הכל חומר וגשם, ורוח אין.

 

גם השיח הפולמוסי של היהדות הנאמנה עם אויביה שפעלו מחוץ לגדרות, השתנה מקצה לקצה. בעבר היו "ויכוחים אינטלקטואלים". אז היה דור של אפיקורסים - מתיוונים, לא של עמי ארצות - רומאים חומרניים. הסכנה שברשת שהחילוניות פרשה לרגלי היהדות החרדית בנסיון ללכוד היתה - שמא ימשך מישהו אחרי תיאוריות הכזב. כך זה היה בעבר הרחוק. לכן, אז כל החיזוק הרוחני היה ממוקד להקמת חומות המגן כנגד דעות הכזב - וכך גם העתונות החרדית של התקופה והפובליציסטים שלה. היום האויב שונה בתכלית. משהו אחר, מסוכן הרבה יותר, מאיים גם עלינו:

 

@1"לא מפני האידיאליזם של יון עלינו להתיירא, אלא מפני חומרנותה של רומי: אמנות ומדע, תרבות והשכלה, כל עוד הם נוצצים באורם שלהם ברוח היוונית, כל עוד מעריכים ומטפחים אותם לשמם - אף על פי שיש בהם כדי להביא לידי טעות ורעיונות טירוף המהווים סכנה חמורה לקדשי ישראל - בכל זאת אין הסכנה שבהם חסרת תקווה. עדיין נשאר בלב כלי-קיבול למשהו נעלה ועדיין הרוח שואפת להכרת האמת. דרוש רק שקדשי ישראל יזהירו במלוא זיוום וטהרם, ולעורר את הלב להכרה מחודשת, כי רק שם, ביהדות, ניתן למצוא את אצילותו האמיתית של האדם, וכי רק שם זורחת האמת באור בלתי עור -כדי שישובו הלבבות והמוחות אל קדשי ישראל ולהכיר בהם.

 

@1ואילו הסכנה החמורה והמוחשית ביותר נשקפת לנו דוקא מאותה הערמומיות של החמרנות הרומית השיטתית, זו הלועגת לכל דבר טוב, אלוקי ואמיתי, לכל שאיפת אדם להתעלות, אך יחד עם זה היא נמנעת למראית-עין מלפגוע בדת ובמקדש, בחינוך ובהשכלה - ואפילו רואה בהם במדה מסויימת דבר נחוץ והכרחי - כדי להבטיח את שמירת המטרות והנכסים החומריים. ומפני רוח זו עלינו להתיירא ולהיזהר. מניחה היא למקדש להתקיים בצורתו החיצונית, אך מטפחת את היפוכו הגמור במתוך מוחותיהם של בני האדם.

 

@2רומי שמרה על מקדשינו - ולא עוד אלא שאנשיה שכלולוהו ויפוהו להפליא - והחריבה אותו! @2)הגרש"ר הירש זצ"ל, שם(

 

דוקא בימי בין המצרים, עלינו להיות ערים לסכנה הנוראה האורבת. רומא ההיא עודנה כאן. נכון, בעבר הצליחה רוח יוון לפגע. אבל היא לא הצליחה לפגוע במקדש! רומי החומרנית, ע"י חומרנותה, בכוחה להחריב מקדשים! אנחנו לא חסינים, אם לא נעמוד על המשמר! רומי יכולה להניח מדרס רגל, בתוך קהלינו, כי היא אינה מציעה תיאוריות כזב. היא אינה תוקפת ומעוררת נוגדנים - כמו יון, אלא כביכול "משתלבת", מתמזגת. היא רק רוצה לפגע ע"י החדרת נגע החומרנות.

 

המתקפה של הרומאיות היהודית בתקופתנו הקשה, אכן מכוונת למטרה הזו: לפגוע בקמח, כדי למעט חלילה תורה. זה מתבצע בפעולת מלקחיים. מחד גיסא - לחבל בכיסם של הלומדים, על מנת לתפוס אותם בכלכלתם! אך מאידך גיסא - רומי פולשת אל החנויות, אל מודעות הפרסום של הצריכה המיותרת, אל אורח החיים החרדי - כדי להחדיר אל תוכו חילוניות מחופשת ומסווה בכיפה והכשר.

 

יון אינה יכולה לנו, סכנתה של רומי גדולה בהרבה! עלינו להגביה את חומותינו. עלינו לזכור שלא ירושלים חרבה, אלא אנחנו חרבנו. אם לא נדביר את רומי מתוך השקפת עולמנו, המעצמה הזו עלולה לפלוש, חס וחלילה - גם את תוך מרכז קהלינו, אל לב הקונצנזוס. אנחנו אחרים! חייבים להיות שונים! מה שנכון לרומי, לא נכון לגבינו. מה שמותר לרומי - אסור לנו - גם אם זה לובש כיפה, מגויר, מיוהד - או אפילו מחורד! אם נניח לרומי להתגנב בחסות התחפושת, היא עלולה להחריב את המקדש. אנחנו לא יכולים להיות יהודים-רומאים - או בני תורה חילונים:

 

"גלתה יהודה מעוני"! מעוני?! הרי זו היתה תקופת עושר נדיר, חסר תקדים. בית המקדש היה בתפארתו. עשירי ירושלים ידעו פריחה כלכלית שאין כדוגמתה. ירושלים של אז היתה "רבתי בגויים שרתי במדינות" מהו אם כן, העוני - שבעטיו גלתה יהודה? אבל יהודה גלתה בגלל העוני האמיתי שהיה בתוך העושר הכוזב:

 

@1מפני מה גלתה יהודה? מפני שברוחה כבר היתה שרויה בגלות מזמן; מפני שלא הרגישה את עצמה "בבית" בתוך מולדתה שלה, מפני שעוד לפני כן כבר גלתה עם מאוויה, שאיפותיה ודעותיה, מפני שכבר לא הספיק להם להיות יהודים, אלא שאפו להיות גם אשורים, כשדים ומצרים. אמנם את השאיפות הללו לא השיגה, אבל קיפחה את גדולתה ולא מצאה מנוח בין עמי הנכר. לכן מצאו אותה אויביה "בין המצרים" ויכלו בנקל להשיגה ולדכאה עד עפר. @2)הגרש"ר הירש זצ"ל על על בין המצרים, כרך ד' עמ' קמה(

 

יהודה גלתה, כי היא חדלה להיות יהודה. כשפגע בה נגע החומרנות הרומאי, כשנפלו חומות הבידול, שם קרסה יהודה. אחרי שהיהודים חרבו, חרבה גם ירושלים.

 

קלגסי רומא אינם עוד כאן, אבל רוחם עודנה מאיימת לפלוש גם אל מקומות שטרם היו לה דריסת רגל. תרבות יון, למרות סכנותיה, אינה יכולה להחריב את מקדשינו. רומי, יכולה! - אם יתנו לה לפלוש. עלינו להגביה את חומות הבידול. לא להיות יהודים-רומאים, לא להיות חילונים שומרי מצוות. כי זה לא מאיים רק על החומות, זה מאיים על היסודות. עלינו להסתגר לתוך חומות הגטו הרוחני שלנו ולבצר את חומותיו. חובתינו להאזין ללקחיהם של דברי ימי עמינו. לבל ניפול במצודתה של רומא הארורה: @1"רבוי ההוצאות ומותרי המלבושים שנעשו קבע בעמ"ה דין גרמא לנו בזמננו כל הצרות וכל התלאות מבית ומחוץ. ובתחילה כשמרגיל אדם עצמו בזה אינו מתבונן את אחריתו והיצה"ר - תנהג עם האדם בזה כצייד המשליך מזון במצודה לעיני כל בעל כנף אשר מרוב רצונה אחר האכילה, וממיעוט דעתה אינה מבטת כלל בהמצודה הפרושה וכשנכנסת שם, שוב ניצודה ועומדת ומוכנת לשחיטה @2)מרן הח"ח שפת תמים פרק ו'(

 

מילים נוספות מיותרות!