רק אם נתקן - נתנחם!

"כי נחם ד' ציון". נמצאים אנו בעיצומם של שבע דנחמתא - שבתות הנחמה. לא די לצלוח את דפי ימי האבל שבלוח השנה, ולגלוש אל ימי הנחמה, באנחת רווחה. אין זה מספיק לתלוש את דפי החורבן מהספירלה של הקלנדר, ולנשום אוירה של נחמה. אי אפשר להתנחם, אי לא ניכשנו את הסיבות לחורבן. אי אשר להתנחם, אם לא נסקל את אבני הנגף שבעטיים באה הרעה.

 

על מה חרב מקדשינו? בית המדרש חרב, כי היתה שם שנאת חינם - מחד גיסא, ומאידך גיסא, כפי שהגמרא אומרת המקום אחר - כיון שלא הוכיחו זה את זה. ולכאורה, "שנאת חנם" ו"שלא הוכיחו זה את זה", הם תרתי דסתרי. לכאורא, כי במציאות, חדא הם: מי שאינו מוכיח, הוא פשוט שונא. צריך להוכיח, אך מתוך אהבה. חובה להוכיח, בתנאי שזה נעשה ע"פ דרך התורה:

 

1"הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו. בין בדברים שבינו לבין המקום. צריך להוכיחו בינו לבין עצמו. ודיבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא... המוכיח את חבירו תחילה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר: לא תשא עליו חטא, כך אמרו חכמים: יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים. אע"פ שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו, עון גדול הוא. כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. @2)רמב"ם, הלכות דעות, פרק ו' הלכה ז-ח(.

 

*

 

תוכחה, כן. אבל יש לה כללים! התורה כבר אמרה את דברה אודות מי שעושה את זה מאחורי חומות המגן של האנונימיות. להוכיח, אדרבה! בתנאי שזה אינו מבייש ומכלים. לא בסתר, בגלוי, ללא מורא וללא משוא פנים. אך עם כוונה של נקיון כפים וטהור לב. מתוך מגמה שהדברים היוצאים מן הלב, מן הפה - או לחילופין מן העט, ייכנסו אל הלב..

 

נכון, ל"ליברל המודרני", קצת קשה עם תוכחות. כיום, לדאבון לב, תוכחה אינה "פופולרית". אבירי מסדר ה"חיה ותן לחיות", לא כל כך אוהבים ש"מתערבים להם בחיים". פורקי עול - יפי הנפש, סולדים מהרעיון הזה. "אל תתערב" ו"מה זה עסק שלך", מנחים את השקפת עולמם. מי שאיננו חי על פי התורה, יזעיף את גבותיו אל מול נסיון תוכחה כלשהו. הוא רוצה להמשיך באורח חייו, ולא לשנות את דרכו. לכן הוא גם לא יוכיח את זולתו. למה? בשביל שיתנו לו את ה"חיה" כמו שהוא רוצה לחיותו, הוא גם "יתן לחיות". לכן הוא גם יעלים עין מהעיוות של זולתו, וימלא את פיו מים. הוא לעולם לא יוכיח, כי האנוכיות מפרנסת את השקפת עולמו. הוא לא יתן לזר דריסת רגל בחייו, הוא לא יקבל תוכחה. כדי שלא ייאלץ לקבל תוכחה, לכן הוא גם לא יוכיח.

 

את הדברים היטיב להמחיש רבי אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד, תוך שימוש במשל הבא: @1"שני סומים אכלו יחדיו כופתאות. מחשש שמא יאכל האחד יותר כופתאות מחברו, עשו ביניהם הסכם שכל אחד יקח בכל פעם כופתאה אחת בלבד. לפתע קם האחד והתחיל להכות את חברו. כאשר שאלו אותו לפשר מעשהו, הוא השיב בפשטות: "אם אני לקחתי שתי כופתאות בבת אחת והוא לא מחה על כך, סימן הוא שהוא לקח שלוש כופתאות בבת אחת... כי אלמלא כך היה בודאי צועק עלי על שלקחתי שתים בבת אחת"...

 

@1האדם המסונוור של ימינו אינו מגיב ואינו צועק בראותו בשגגתו הפעוטה של חברו, כדי שחברו לא יגיב ולא יזעק בראותו אותו עושה עוול חמור יותר... הוא מסכים שחברו יאכל שתי כופתאות ובלבד שירשה לו לאכול שלוש כופתאות בבת אחת... @2)כתבים נבחרים עמ' 601(

 

דווקא מי שחייו מונחים על פי מצוות התורה, מעונין בבקורת. אדרבה, הוא זקוק לבקורת כאויר לנשימה, כי היא משמשת לו כבלם חרום. היא מסייעת לו בהרחבת שדה הראיה. היא מאפשרת לו להתרומם מעל הסוביקטיביות שהוא בוסס בה. היא מספקת לו מכשיר הגבהה, למרומי תצפית רחבה יותר. היא מגישה לו מקרוסקופ רגיש, שיחדד את התמונה.

 

מחמאות, יכולות לנפח את האגו. אבל ביקורת בונה. לכן "אני רוצה שתבקר אותי ותוכיח אותי - כי זה נובע מתוך אהבתך לי ודאגתך לי", וכן גם אתה רוצה שאני אוכיח אותך ואבקר אותך באהבה, כדי שהדברים יהיו לך למצפן ולרמזור.

 

כאשר ביקורת מוצדקת, היא רבת תועלת, למבקר ולמבוקר. בתנאי שהיא באה מתוך אהבת הזולת. בתנאי שהיא מצליחה להעביר למבוקר, שהיא חפצה בטובתו. "לא תשנא את אחיך, הוכיח תוכיח". העדר בקורת, פרושה שנאת הזולת. הפקרתו לתוצאות מעשיו, בלי להגיש לו חגורת הצלה. משמעותה של המנעות מבקורת היא התנכרות, הפנית גב ועורף. בית המקדש חרב בגלל שהיתה בו שנאת חנם. מפני השנאה, איש לא התעניין ברעהו. זה הביא לניכור, לחוסר התעניינות. לכן גם לא הוכיחו זה את זה. את מקום התוכחה הסבלנית התורתית, כבשה הסובלנות ההפקרותית המודרנית. ירושלים חרבה, כי לא הוכיחו זה את זה!

 

כשמדובר בתוכחה, השאלה איננה "האם". בענין הזה אין ספקות. כשצריך, אז חייבים - ובמלוא העוצמה. ללא מורא וללא משוא פנים. השאלה איננה "האם"...

 

השאלה היא רק "איך".

 

החיים הינם מאבק בלתי פוסק. דרכו של הפרט, כמו דרכה של הצבוריות, זרועה מהמורות. סטיות מדרך הישר, לדאבון לב, אינן חדלות. כדי להשליט את דעת התורה ושלטונה על חיי המעשה, יש צורך במאבקים. שום דבר לא הולך בקלות.

 

עוכרי הדת מנסים להערים קשיים, להרס, לכרסם, לנגח. כדי לישר את הגבנונים, עד כמה שניתן, יש הכרח לשלוף את חניתות הרוח מנדנן. לעיתים יש צורך לגזול את החנית מיד המצרי, להשיב לחורפינו דבר. פעמים יש צורך לנכש דרדרי רוח, שצמחו בערוגותינו פנימה. חובת התוכחה המונחת לסיפנו, כופה, לעיתים, מערכה קשה. ואז, גרונות ניחרים מקולות מחאה, ידים עסקניות טורחות ללא לאות, כדי לבצר את חומות הדת. לבלרים נאלצים להקיז דיו כמים, כדי להעמיד דברים על דיוק אמיתותם. בענין הזה אין הנחות. אחרת, יהיו אנחות צער ומכאוב. במלחמה הזו אין פשרות. זה חייב להיות במלוא החריפות. השאלה איננה "האם"...

 

... השאלה היא רק "איך".

 

@9

 

התורה מספרת על תוכחתו של יוסף לאחיו. במקביל, גם יהודה הוכיח את יוסף. המכנה המשותף של שתי התוכחות, היה זהה. שני המוכיחים פעלו באותה שיטה. לשם מה נגש יהודה לספר את כל הקורות אותם, באריכות יתר? בשביל מה כל האריכות הזו בדבריו? לאיזו תכלית חוזרת התורה על דברים שכבר ידועים? לא היו אלה מילים בעלמא. בדברים אלו בקש יהודה להעביר ליוסף מסר: משהו כאן לא מסתדר. ניחוח של עלילה כנגד האחים, עולה מעמדתו של "השליט המצרי". אתה, השליט, חושד בנו שאנחנו מרגלים! אתה מבקש הוכחה לחפותינו: תביאו את בנימין, הוכיחו שדבריכם כנים! בשביל מה כל ההטרחה הזו, אדוני המושל? הרי, לדבריך, גנבנו את הגביע. זהו גביע מיוחד, שבו "נחש ינחש אדוני". הגביע הזה, שלדבריך די בהסתכלות בו כדי לדעת הכל, היה בידיך גם קודם לכן. אז בשביל מה שלחת אותנו להוכיח את חפותנו? מדוע לא הסתכלת בגביע, וזהו! לשם מה ה"לך ושוב"? מדוע לא בדקת בגביע המיוחד אם מרגלים אנחנו אם לאו?! תוכחה רמוזה ומתוחכמת.

 

גם יוסף, עונה באותה מטבע: יש לכם אב זקן בארץ כנען ו"נפשו קשורה בנפשו". אתם דואגים לצערו של אבא? אם כך, "אני יוסף"! "העוד אבי חי"? והיכן הייתם כשאבא הצטער בגלל מכירת בנו האהוב - יוסף? מדוע אז לא חששתם מצערו של יעקב? ועל זאת נאמר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. כשם שהאחים לא יכלו לעמוד בפני תוכחת יוסף, כך לא יוכל האדם לעמוד בפני בית דין של מעלה! למה? כי כשמציבים בפני האדם את הסתירה שבמעשיו שלו, הוא נאלם דום. אין לו מה להשיב. כשמוכיחים את האדם בצורה יעילה, כשדוחקים אותו למבוי סתום, משיגים את התוצאה הראוייה. גם ללא מתקפה אישית משולחת רסן.

 

איך עושים את זה? השאלה הזו חייבת לרחף בכל מערכותיה של היהדות הנאמנה. תיקונים פנימים - בחברה מצומצמת או בצבוריות, כמו גם מערכות המופנות כלפי חוץ, חייבות להיות מוזנות מאותה השקפת עולם. אלא אם כן אינך מחפש את התועלת, אלא אם כן לא איכפת לך שקולך יהדהד כהד, שהולך ונמוג - בלי להשאיר חותם ומבלי לשרוט שרטת. אלא אם כן בחרת בפולמוסיות לשמה.

 

*

 

גם בעיצומן של מערכות - קשות ככל שתהיינה, אף בשעת ביקורת מחוייבת, אסור לנו לאבד את צלם בן התורה. אסור למוכיח לקלקל את עצמו לשם כך, אפילו בעיצומה של סערת הקרב. הדהוד המילים ומפצי הקולמוסים, עלולים להחריש את קול האמת. המחוייבות הזו אינה משתנה לפי תנאי הזמן ותנאי השעה. זה נצחי, כמו התורה עצמה.

 

לא! אין זה אומר שצריכים לוותר במאומה. להיפך, אסור! מערכה על עיקרון, חייבת להנטש בשצף קצף. ללא מורא, ללא משוא פנים. אבל הכל בתוך גדרותיה של ה"תוכחה" היהודית. הכל בתוך הזירה המוסכמת. ההתגוששות הרוחנית תערך בין החבלים שמסמנים את תחום המותר והאסור של בן התורה.

 

@1"ואם ידבר אחד ויכתוב כל היום ע"ד תורה ויהדות אבל אותן הלכות הדרך ארץ שלנו לא יסמנו ויציינו את דבורו וכתיבתו - אות הוא שאור היהדות המקורית כהה אצלו. אות הוא שרוח זר מושל עליו מבלי כונה ומבלי משים"...

 

@1"אמנם ההכרח לא יגונה ובאמת אי אפשר אחרת, אבל נחש כרוך על עקבו. הדור הצעיר שוכח הלכות דרך ארץ. הוא מתרגל לגמרי להמצב הלז, עד שאינו יודע כבר לקבוע הגבולין, עד שהתחיל סובר, שזהו ה"דרך ארץ" דהאידנא, שכן צריך להיות, שאם לא יבקר, למשל, בחריפות ובדביקות את חבירו המרצה - לא יצא ידי חובתו ול"בטלן" יחשב... או אם למשל, לא יתקע חרב לשונו אל "הצלע השביעית" של חבירו הסופר אשר אין דעתו מסכמת לדעתו, אז אין השם "סופר" הולמו, וכן הלאה והלאה. @2)רבי אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד, כתבים נבחרים עמ' 631(.

 

 

 

השמוש בכלי המלחמה האלימים, גם עלול לגרום נזק חמור, בעיקר כאשר מדובר בצעירי הצאן שטרם חידדו את חוש הביקורת הראוי - אך לא רק הם! כאשר אוזן המאזינים מתרגלת למדקרות חרב - או עיני קוראים מתרגלות למילים חדות כתער, הם עלולים להפוך לצמאי מלל או דיו. כל נאום או כל מאמר שאינו מספק את "ליטרת הדם", גם אם מסריו הנכונים חד משמעיים כתער, מתקבלים כצליל דליל ומשמים. האוזן מתרגלת לרעם, לבוטות, וזה גורם לחספוסה של העדינות היהודית ושל הנפש. זה גם משפיע לרעה על מטיח הבקורת: @1"דרך העבודה חייבת להיות שישנא את המעשים של הרשעים, אבל אסור לו לשנוא את הרשעים עצמם, שהרי חביב אדם שנברא בצלם ואי אפשר לשנוא אותו. אלא חייב להשריש בקרבו אהבת השי"ת במדה מרובה כל כך, שמכוחה יבוא לשנוא מעשי רשע ובזה שיבוא לשנוא רק את מעשיהם, יתעלה ויגדל, שהרי מגדיל אהבת ד' בעצמו. אמנם בעת ששונא את הרשעים, הרי מוסיף בעצמו מדת השנאה, וזו הדרך שהפושע יכשל בה"... @2)אור יחזקאל, מדות קמ"ג(.

 

נכון, זה מקשה על המתבטא. זוהי עבודת מדות מפרכת. לעיתים, הוא מסתכן אפילו בחוסר פופולריות, בקרב המעגלים שמסביב. תוכחה פועלת את פעולתה - אבל המוכיח חייב לזכור כי שמוש בתוכחה בוטה ובשפה ירודה שבאה משפלותה של הנפש, עלולה לזרוע הרס חינוכי ואישי. זה משחית את השומעים שעדינות אוזנם מתחספסת ונפשם מפסיקה לדחות שפה מגושמת ומגורמת של משתלחי שפה משולחי רסן. תוכחה שהיא חיובית וחיונית, כאשר איננה מוגשת בצורה היהודית, הופכת להיות מרעילת הפרהסייא - ובהכרח יש להדבירה ולהגביה את הסכרים מפני שטפונה. ובכלל, כדי שבקורת תשיג את מטרתה, דרושה הגהה קפדנית. מושא תוכחה - אם ירגיש מאוים או מותקף אישית, לעולם לא יטה אוזן. במקרה, הגרוע, הוא יתבצר בעמדתו. במקרה הגרוע יותר, הוא יחריף את מלחמתו. @1"כי אם ידבר אליו בחרונו ויקרא אותו רשע או כסיל וכדומה, יקוץ בתוכחתו ולא ישמע לו, כי למתכבד בקלונו יחשבו, ומשנאתו אותו הוכיחהו" @2)החת"ס החדש, פ' תצוה, דף פ"ט בדברי הדרכה למוכיח(.

 

הדילמה הזו בין אי ויתור על קוצו של יוד לבין מחאה נשמעת והכרחית, היא הליכה על חבל דק. תנועה קלה ואתה צונח, ימינה או שמאלה. כל כיוון, כשמדובר במעידה, מסוכן. כל נפילה, להכא או להתם, עלולה להביא להתרסקות. פשרנות, מסוכנת. אלימות מיותרת - פיזית או מילולית, מסוכנת לא פחות.

 

מהו, איפוא, שביל הזהב, עליו ניתן לצעוד בבטחה? את הדרך הזו כבר סללו רבותינו, מלומדי המלחמות על משמר קודשי העם. הם, שעמדו בחוד החנית של עולם תורה, קבעו את עקרונות היסוד ואת דוקטורינת המלחמה. הגרש"ר הירש זצ"ל, כל שנותיו, נלחם בתנועת הרפורמה, ללא שום פשרות. לא אחת הותקף בע"פ ובכתב על עמדותיו הבלתי מתפשרות, אך לא השיב. רק פעם אחת, בויכוח עם תומכי זכריה פרנקל, חשף את משנתו הסדורה. ולאחר שנים ארוכות של עמידה בפרץ, כתב באחת מאגרותיו: @1"במשך שלושים שנות חיינו הציבוריים לא הנחנו מידנו אף פעם את קולמוס הסופר. ברם לא כתבנו אף מלה של התקפה אישית. כל עיסוקינו היה עם רעיונות. עסקנו בכתבים, בספרים... נמנענו בעקביות מלשוחח על יחידים, על חייהם האזרחי והמוסרי ועל המוניטין שיצא להם, בצדק או שלא בצדק, בתחום הספרות או בכל תחום אחר. לא כתבנו נגד שום אדם ולא תקפנו ולא פגענו במכוון באף אחד... @2)הגרש"ר זצ"ל, אוסף כתבים ח"ה עמ' 082-972 וכן "שמש מרפא" עמ' ש"ה(.

 

עוד בתקופה קדומה יותר, נקט הלוחם הדגול מרן החת"ס זצוק"ל, באותה גישה. מלבד גדלותו בתורה, הוא היה שר הצבא במלחמה נגד נסיונות הפלישה של הרפורמה לכרם בית ישראל. עם זאת, הזהירות שלא לפגוע באדם באופן אישי, היתה נר לרגליו: @1"ואמנם נזהרתי מאוד שלא ללחום עם שום אדם ולא נזכר שום אדם באגרות שלי כלל, ולא יראה החוצה שום התגרות אדם באדם, כי אם האמת לוחם עם השקר", @2כתב בשו"ת ח"ו סימן פ"ה.

 

דברים חמורים ברוח זו הבהיר מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל - ודבריו כדורבנות: @1כשתובעים על שנאת חינם, התביעה אינה רק על שנאת חינם באופן גס, אלא כפי שהתורה דורשת להיות "כמוך" ממש, וחסרון בזה נוגע בגדר של שנאת חינם. ויש להזהר שלא יהיה לאדם בחשבונו שום ענין של מצוות או זכויות או מעלות כאשר הם על חשבון פגיעה בשני, אלא אם כן יש פסק שמותר, אבל לולא זה נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. אם כך כתוב בשולחן ערוך - כך צריך לעשות, ואם לא - לא...

 

@1וכשאנו עמדים בזמנים כאלו, אוי! כמה צריך לעבוד על זה! והיכן אפשר לדבר דברים כאלו ולשמוע הבנה כזו? הרי בזמנינו הענין של מלבין פני חבירו וביזוי והשמצה של השני הוא פרוץ מאוד. ואם כך נוהגים, הרי האבלות על חורבן בית המקדש קלושה היא ולא זה הוא תשעה באב! אין ספק שבדרגה כזו וכפי שמתדרדרים, אפשר להגיע לידי שפיכות דמים ממש -כמעשה שהיה לפני כמה חודשים שהרגו אדם אחד במשחק כדורגל, רח"ל! כי אם משמיצים את השני לא חסר הרבה להגיע לידי כך, יכולים להגיע לכל! התורה מלמדת אחרת, להזהר בכבוד חבירו, וזה דבר בעתו שאותו צריך לחזק. @2)מחשבת מוסר תק"ו תק"ז(.

 

*

 

כאשר האמת לוחמת בשקר, היא חייבת להיות לפי כללי האמת. כאשר אדם מוכיח את חברו, או כאשר אידיאולוגיית אמת נלחמת ברעותה המסולפת, תמרורי הדרך הם הכללים שקבעו רבותינו כמסמרות. זהו המתכון היחיד הבדוק, להצלחה - גם אם נתבונן מההיבט הפרקטי. זה גם מה שמחייבת אותנו "מסכת דרך ארץ". גם פושע ועוכר ישראל, בודאי אם יש הפרזה בתואר, דמו סמוק ואדום. אם מלבינים את פניו, גם זה בכלל המלבין פני חברו ברבים. אסור לשנוא אותו, רק את מעשיו. לא האדם הוא האויב. השיטה שעולה לסדר היום, לא מייצגיה, היא הטעונה בקורת ותיקון.

 

את החיצים, יש לכוון, איפוא, ללוח המטרה הנכון. המשגר את חיציו אל אדם, אל איש, סביר להניח שהוא חוטא. מה שברור הוא גם מחטיא... את המטרה...

 

שנאת חינם. שלא הוכיחו זה את זה. כי ניחם ד' ציון נחם כל חורבותיה.

 

 

 

 

"במשך שלושים שנות חיינו הציבוריים לא הנחנו מידנו אף פעם את קולמוס הסופר. ברם לא כתבנו אף מלה של התקפה אישית. כל עיסוקינו היה עם רעיונות. עסקנו בכתבים, בספרים... נמנענו בעקביות מלשוחח על יחידים, על חייהם האזרחי והמוסרי ועל המוניטין שיצא להם, בצדק או שלא בצדק, בתחום הספרות או בכל תחום אחר. לא כתבנו נגד שום אדם ולא תקפנו ולא פגענו במכוון באף אחד"...

 

"בזמנינו הענין של מלבין פני חבירו וביזוי והשמצה של השני הוא פרוץ מאוד. ואם כך נוהגים, הרי האבלות על חורבן בית המקדש קלושה היא ולא זה הוא תשעה באב! אין ספק שבדרגה כזו וכפי שמתדרדרים, אפשר להגיע לידי שפיכות דמים ממש -כמעשה שהיה לפני כמה חודשים שהרגו אדם אחד במשחק כדורגל, רח"ל! כי אם משמיצים את השני לא חסר הרבה להגיע לידי כך, יכולים להגיע לכל! התורה מלמדת אחרת, להזהר בכבוד חבירו, וזה דבר בעתו שאותו צריך לחזק". @2)מרן הגרא"מ שך זצוק"ל, מחשבת מוסר תק"ו-תק"ז(.

 

 

 

עוד בתקופה קדומה יותר, נקט הלוחם הדגול מרן החת"ס זצוק"ל, באותה גישה. מלבד גדלותו בתורה, הוא היה שר הצבא במלחמה נגד נסיונות הפלישה של הרפורמה לכרם בית ישראל. עם זאת, הזהירות שלא לפגוע באדם באופן אישי, היתה נר לרגליו:"ואמנם נזהרתי מאוד שלא ללחום עם שום אדם ולא נזכר שום אדם באגרות שלי כלל, ולא יראה החוצה שום התגרות אדם באדם, כי אם האמת לוחם עם השקר"

 

עד כמה שניתן, יש הכרח לשלוף את חניתות הרוח מנדנן. לעיתים יש צורך לגזול את החנית מיד המצרי, להשיב לחורפינו דבר. פעמים יש צורך לנכש דרדרי רוח, שצמחו בערוגותינו פנימה. חובת התוכחה המונחת לסיפנו, כופה, לעיתים, מערכה קשה... בענין הזה אין הנחות. אחרת, יהיו אנחות צער ומכאוב. במלחמה הזו אין פשרות. זה חייב להיות במלוא החריפות.