חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

שני הגורמים אשר פעמיים המיטו חורבן על ישראל

בזמן הבית הראשון בחרו ראשי העם בדרך השלום, על חשבון האמת. הם הסיתו והדיחו את

 עשירי העם ובעלי ההשפעה, והללו הדיחו את כל הכרוכים אחריהם לבחור בדרך השלום
 הכוזב. היו כמובן, גם נביאי שקר, אשר בעד בצע כסף העמידו פני נביאים וקדושים
 והוקיעו את האמת כפשע ואת השקר העלו על נס כשיא האמת, הם נסכו תרדמה על העם במלים
 החוזרות "שלום, שלום" (ירמיהו ח-יא). אנשי האמת הוקעו כאויבי השלום, כי העיזו
 להשמיע את קול האמת...
ואילו בזמן הבית השני שלטה הסיסמה: אמת, אבל לא שלום! למרות שלאמיתו של דבר, אם
 השלום אינו מהווה סכנה ומכשול לאמת ואינו נקנה במחיר האמת, הרי שמירת השלום
 וטיפוחו, הם בגדר מצווה רבה. כי אמנם אין להירתע מפני מאבק, אפילו נגד העולם כולו,
 כל אימת שמדובר בהצלת האמת. אך כיון שמשיגים את האמת, יש לשקוד עליה ולטפחה על
 יסוד השלום. האמת אינה עשויה לפרוח אלא על קרקע השלום. "סור מרע ועשה טוב, בקש
 שלום ורדפהו" (תהלים, לד-טו) – אחרי שהובטחו "סור מרע ועשה טוב" הרי אין עוד מקום
 למאבק נגד הרע ולמען הטוב, על כן לא זו בלבד שלא יופרע השלום, אלא יש לבקש את
 השלום ולרדוף אחריו, למען יקום ויכון.
אולם, חוגי השלטון של תקופת הבית השני שכחו את הערך הזה של השלום, וכך נוצרה רוח של
 שנאת אחים תהומית, בלתי ניתנת לפיוס, רוח של קנאה ושאיפות אנוכיות, כך נעדרה מן
 החוגים האלה אהבת האמת למען האמת.
האמת נוצלה רק כאמצעי לשמירה על התועלת הפרטית. הם היו מכירים באמת או מתכחשים לה
 רק לפי הענין המדיני. השקפות הוחלפו מפעם לפעם, בהתאם למידת התועלת.
האמת והשלום כאחד הם האותות המנבאים את נצחוננו בעתיד, בבוא הישע. האמת המוחלטת,
 הטהורה והנצחית, אשר ממנה נובע השלום המוחלט, הטהור והנצחי – מהווה את הסמל היחידי
 לגאולה שלמה ואמיתית, לעתיד המובטח לנו מאת ד'.
השלום על חשבון האמת ערער את עצמאותנו המדינית הראשונה, ואילו האמת התועלתנית,
 שנוצלה רק לטובתם הפרטית של שליטים רודפי כבוד ובצע, ערערה את עצמאותנו המדינית
 השניה. מתוך מפולת מכופלת זו של עברנו, יצמח לנו עתיד מזהיר, עטור ניצחון נצחי –
 רק אם נאהב את האמת וגם את השלום, כאשר לא נקריב את האמת על מזבח השלום, כאשר נאהב
 את האמת לשמה, ללא כל פניות אחרות, אהבה כנה אשר רק היא מביאה לידי אהבת שלום
 אמיתית.
ובכן, מהו יחסנו אנו היום אל האמת והשלום? כיצד מתייחסת תקופתנו אל שני הגורמים אשר
 פעמיים המיטו שואה על ישראל? האם תקופתנו מעלה את האמת למעלה מהכל, עד שהיא שואפת
 רק לאותו שלום שאינו בנוי על הריסות האמת? או אולי השלום חשוב יותר בעיניה והיא
 שואפת רק לאותה אמת גמישה, השווה לכל נפש ומסתגלת לדרישות הזמן?
הלא תקופתנו עומדת בסימן הסיסמה: "נוחיות ומותרות". זוהי נוסחת הכזב של בני דורנו,
 הדורשת ממנהיגי הדור לשתוק ולהסתגל לתנאי הזמן. האמת בתקופתנו נקבעת לפי דרישות
 החיים המעשיים ועקרונות החברה. והלא העקרונות הללו מהווים את המיקוח הגס ביותר על
 קדשי ישראל. הם מתמרדים ומתכחשים אל האמת, שאינה יודעת מיקוח ופשרנות. טועה מי
 שאומר, כי האמת מצויה בתווך, בין הדעות הקיצוניות. לא! השקר הוא הנמצא בתווך! האמת
 היא קיצונית ונמרצת, ללא כל מושגי ביניים של פחות או יותר. שתים כפול שתים הן תמיד
 ארבע, ולעולם לא ארבע וחצי או שלוש וחצי. אך בימינו לא יוכל איש להודות בעובדה
 מוצקה זו, אם איננו רוצה לחרוג ממסגרת התקופה. בשום פנים לא יוכל להשתמש באמת
 האלוקית, הקבועה והבלתי משתנה, כקנה מידה לחשבונות חייו, הואיל ותנאי החברה לא
 יהלמו זאת, אפילו את לוח הכפל הפשוט יש לשבש, כדי להצדיק כביכול מסקנות של משפטים
 קדומים.
כך נוצר המצב האומלל, שכל מי שמצטיין יותר בסילוף האמת, הוא המנהיג. יש הטוענים, כי
 המנהיג צריך להקיף בהנהגתו את כל החוגים והשכבות, הווה אומר, שאיננו צריך להתחשב
 כלל באמת, אלא עליו לראות את הכל ישר וטוב, להסכים עם הכל, עם הימין והשמאל, עם
 הישן והחדש, עם האמת והשקר. הוא אינו נזקק לשום היגיון. עליו רק למצוא גרעין של
 אמת מתוך האוצר הגדול של האמת האלוקית. גרעין שאין בו כדי להפריע לאיש ואשר הוא
 עומד במבחן השלום, ולנופפו כדגל לעיני צאן מרעיתו.
נטיה נפסדת זו של הזנחת השלום עם ה' לטובת השלום עם בני אדם, כדי למצוא חן בעיני
 זרים ובעלי ההשפעה ולהסתגל לרוח הזמן – הפכה בימי אחאב ל"רוח שקר בפי כל נביאיו"
 (מלכים א,כב-כב). גם אחז עשה לו מזבח כמתכונת המזבח של תגלת פלאסר, אבל ברוב
 "סובלנותו"  השאיר את מזבח הנחושת למען "יהיה לי לבקר" (מלכים-ב, טז-טו). והנה כל
 אותה תקופה מימי הבית הראשון שבה וקמה לתחיה גם בימינו. לכן גם אילולא היו ימי צום
 הרביעי, צום החמישי, צום השביעי וצום העשירי, היינו אנו צריכים להכריז ימי צום
 אלה, למען ניווכח לדעת את תעתועי דורנו ואת הסכנה האורבת לדורנו!
והאמת שלנו, האם היא שלמה, צרופה וטהורה, עד שהיא כוללת את אהבת השלום האמיתית? האם
 כל המאבקים למען האמת ובשם האמת הינם כנים, ללא כל פניות ומניעים אנוכיים, ביודעין
 או בלא יודעין? האם כל הידיים הדוגלות באמת הינן טהורות, כך שאין האמת נכלמת לעולם
 במעשי מגיניה? האמנם כבוד האמת חשובה לנו יותר מכבוד האדם הלוחם למענה? האמנם
 מוכנים אנו תמיד למחול על כבודנו ולוותר על יתרוננו, לטובת האמת הצרופה? האם גם
 לגבי יתרונותינו האנוכיים והעצמיים הננו גם כן וותרנים, פשרנים, סלחנים וסובלנים,
 כפי שאנו נוהגים כך לגבי ערכי האמת? האם גם במאבקנו למען האמת אנו מגלים עמידה כה
 איתנה ואמיצה, ללא רתיעה וללא ויתור, כפי שזה מתגלה במאבקנו למען יתרונותינו

 האישיים? האם אהבת השלום שלנו עולה בד בבד עם אהבת האמת שלנו?

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד