פרשת בא - מצות פדיון הבן הבכור

התורה ציותה לפדות כל בן בכור שיצא מרחם אמו, שנאמר "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לה': וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה" (שמות יג, יא – טו). וכן נאמר "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה: וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא" (במדבר יח, טו – טז). פדיון זה נעשה לאחר שעברו על הנולד שלשים יום, ועל ידי שהאב נותן מטבעות בשווי חמשה סלעים לידי הכהן בעבור בנו הבכור (ראה שו"ע יורה דעה סימן שה סעיפים א, ג, יא, יז).

ויש להבין, מדוע יש מצוה על כל אב בישראל לפדות את בנו הבכור אשר יצא מרחם אמו, על ידי נתינת חמשה מטבעות לכהן?

מצרים היו בוטחים במזל טלה ועובדים אותו כאלוה, וזה היה העבודה זרה ('האלשיך הקדוש' פרשת בא יג, ב ד"ה וענין היותם לו יתברך) העיקרית במצרים. לכן הם כיבדו וטיפחו את הטלה הגשמי בארץ כדי לעבוד על ידו את 'מזל טלה' שבשמים ('בעלי ברית אברם' לר' אברהם אזולאי מלכים א' סוף ד"ה ויאמר אליהו). משום כך ה' יתברך רצה להכניע את מזל טלה שהוא 'הבכוֹר' שבכל המזלות ומושל בחודש ניסן שהוא ראש לכל החודשים בשנה, ועשה זאת על ידי שנתן את המכה האחרונה של עשרת המכות בבכורות לבדם, כי הם היו מושפעים ממזל טלה הבכור יותר מאשר שאר מצרים. וזה מה שנאמר על מכת בכורות "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (שמות יב, כט – ל) ('האלשיך הקדוש' פרשת בא יג, ב ד"ה וענין היותם לו יתברך). ועם הכאתם של הבכורות במצרים, הוריד ה' גם את 'מזל טלה' הבכור ממעלתו ('שפתי כהן על התורה' פרשת בא על הפסוק 'קדש לי כל בכור') (להרחבה על עבודת מצרים לטלה הגשמי ולמזל טלה שבשמים ראה מאמרינו לפרשת בא – 'ביטול העבודה זרה של מצרים').

בשעה שהוכו הבכורות במצרים היו צריכים למות עמהם גם בכורי ישראל, כי גם הם היו עובדי עבודה זרה ועבדו את מזל טלה ('האלשיך הקדוש' פרשת בא יג, ב ד"ה וענין היותם לו יתברך, 'אלף המגן' על התורה למחבר 'פלא יועץ' פרשת בא ד"ה ויהי כי הקשה פרעה). ועוד מטרת המכה היתה להכות את הבכורות המצריים ('אור החמה' על זוהר פרשת בא דף מא ע"ב 'רעיא מהימנא' מהרמ"ק) שהיו אחוזים ב'קליפה' ולבטלם ('שפתי כהן על התורה' פרשת בא על הפסוק 'קדש לי כל בכור') לפי שהם היו ראשי ההנהגות, והיות שגם בכורות ישראל היו נאחזים שם בראשוּת ההנהגה, לכן גם היו צריכים להיות מוּכּים ועל ידי זה תתבטל ההנהגה של 'החיצונים' ('אור החמה' על זוהר פרשת בא דף מא ע"ב רעיא מהימנא מהרמ"ק. ראה 'רקנאטי' על התורה פרשת בא ד"ה קדש לי כל בכור). לכן כדי להציל את בכורי ישראל, הקב"ה קידש אותם ועל ידי כן הוציאם מתחת כוח טומאת תועבת מצרים אל חלקו, והם ניצלו ('האלשיך הקדוש' פרשת בא יג, ב ד"ה וענין היותם לו יתברך) מהמשחיתים, שנאמר "כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי" (במדבר ח, יז) (הרמ"ד וואלי פרשת בהעלותך פרק ח ד"ה כי לי כל בכור).

וזו הסיבה שהקב"ה בעצמו עבר בארץ מצרים במכת בכורות ('אלף המגן' על התורה למחבר הספר 'פלא יועץ' פרשת בא ד"ה ויהי כי הקשה פרעה) שנאמר "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'" (שמות יב, יב), "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם" – אני ולא מלאך, "וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר" – אני ולא שׂרף (רמב"ן שמות יב, יב). וכן נאמר "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף" (שמות יא, ד – ו), כי הוצרכה להיות מפלתם דווקא על ידי ה' יתברך כדי שהוא יבדיל בין בכורי ישראל לבכורי מצרים, והתקיים אז הפסוק "אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות יב, כז) ('אלף המגן' פרשת בא ד"ה ויהי כי הקשה פרעה).

הס"מ נאחז בבכורות הנולדים לישראל מחמת הצלתם במצרים 

הקב"ה הרג במצרים את הבכורות של הסטרא אחרא (זוהר פרשת בא דף מא ע"ב ד"ה אי קדשא בריך הוא) שהם בכורי מצרים. לכן נעשה לס"מ מִשְׂטֵמָה עִם ישראל, והוא שולט על בכורי ישראל יותר מהשאר ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף יד ע"א ד"ה 'פקודא תליסר' מהרא"ג, 'זכר דוד' מאמר ג פרק כב דף צ ע"א ד"ה 'והנה הר"ב זהרי חמה' בשם הרב 'זהרי חמה') כי יש לו עִילָּה עליהם (זוהר פרשת בא דף מא ע"ב ד"ה אי קדשא בריך הוא) מחמת מכת הבכורות שהיתה במצרים ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף יד ע"א ד"ה 'פקודא תליסר' מהרא"ג). והיות שהס"מ ('שפתי כהן על התורה' פרשת כי תשא ד"ה כל בניך תפדה) הוא היצר הרע (עפ"י 'ילקוט ראובני' פרשת בא פרק יג אות קכח ד"ה קדש לי) ועליו נאמר "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז) כלומר שהוא רובץ בפתח רחם האם, לכן כשנפתח הרחם ויוצא הוולד הבכור, רוצה הס"מ לקחת אותו לחלקו ('שפתי כהן על התורה' פרשת כי תשא ד"ה כל בניך תפדה) ולשלוט בו ('ילקוט ראובני' פרשת בא פרק יג אות קכח ד"ה 'קדש לי' בשם זר זהב, 'דברי שלמה' לר' שלמה שלם דרוש לפרשת צו דף נז ע"א טור ב ד"ה 'אמנם אפשר' מהילקוט ראובני בשם ה'זר זהב').

כוח 'הקליפה' אז חזק בבכור כי הוא ראשית אוֹנוֹ של האדם, ונעשה הבכור כמו פירות האילן בשלושת שנות הערלה. ומשום כך אמרו רבותינו ש'כל בכור שׁוֹטה' (ראה גמ' בבא בתרא דף קכו ע"ב ורש"י שם ד"ה בוכרא סכלא). אמנם הבנים שיבואו אחריו אינם אחוזים כל כך בקליפה, כי נחלש כוחה במה שנאחזה כבר בבן הבכור ('כתם פז' הקדמת הזוהר דף יד ד"ה וע"ד בפורקנא ההיא אתקיים, 'אשל אברהם' על טעמי המצות מצוה קמה דף פט ע"ב ד"ה 'ואמר כי' מר' שמעון לביא). וזה כמו שכל דבר ראשון ליצירה יש לס"מ אחיזה בו, כפי שאמרו רבותינו "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (ראה גמ' סוכה דף נב ע"א בשם ההוא סבא). לכן בציעת הפת לאחר ברכת המוציא נעשית מהמקום שנאפה בו הלחם יותר, כי שם הקדים אפייתו ויש בו 'אחיזה' לצד האחר, וצריך לברך עליו ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ במדבר ג, יג ד"ה כי לי כל בכור) ועל ידי כן לדחות את 'החיצונים' ('בן יהוידע' לר' יוסף חיים מחבר 'בן איש חי' מסכת ברכות פרק ה' ד"ה כלום אשכח) ולהכניסו תחת כנפי השכינה. לכן הבכורות של ישראל שהם ראשונים ליצירה יש בהם אחיזה של 'הקליפה'. וזה הטעם שהבכורות חטאו בחטא העגל ובעקבות כך איבדו את הזכות לכהונה, כי יצרם הרע הסיתם עד שכביכול הוכרחו לכך ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ במדבר ג, יג ד"ה כי לי כל בכור).

מטעם זה כל בן שהוא בכור צריך שמירה יותר משאר הבנים כי יותר מתאחזים בו 'החיצונים'. כעין זה היה ב'ראשית השלל' בעת הכניסה לארץ ישראל, שיהושע החרים את העיר יריחו כדי שלא יכשלו בה ישראל מחמת אחיזת 'החיצונים' באותה הראשית, וכפי שאמר להם "וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לה' רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ: וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ: וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לה' אוֹצַר ה' יָבוֹא" (יהושע ו, יז – יט) ואף על פי כן נכשל בה עכן. וזה הסיבה שכאשר יוסף ראה שאביו שׂם את ידו הימנית על אפרים הבן הצעיר, הוא אמר לו "לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ" (בראשית מח, יח), כי מאחר שמנשה היה הבכור על כן הוא צריך שמירה יותר וראוי שיד ימין תהיה על ראשו. וכן הוא בבהמות שהפטר רחם גם כן קדוֹש כי צריך לו שמירה על ידי המצוה ('בן יהוידע' על מסכת ברכות פרק ה ד"ה כלום אשכח).

ובכל שנה ושנה בהתקרב ליל חג הפסח, מתעוררת שוב 'הקליפה' ורבה המִשְׂטֵמָה על הבכורות כמו שהיה אז ביציאת מצרים כאשר הכה ה' כל בכור ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג פרק כב דף פט ע"א ד"ה 'וחזות קשה' בשם 'טור ברקת'). והס"מ מעורר חניתו על הבכורות, שעומדים אז בסכנה. לכן הבכורות מקדימים לענוֹת נפשם בערב פסח ב'תענית בכורות' ('זכר דוד' מאמר ג פרק כב דף צ ע"א ד"ה נמצינו למדין. ראה שו"ע או"ח סימן תע סעיף א) ועל ידי כן נחלש חוּשם וחוֹמרם, ומוּתש גם כוחה של 'הקליפה' שלא מוסיפה לקוּם. ומטעם זה אם הבן הוא קטן ורך בשנים ואינו יכול להתענות, צריך אביו להתענות במקומו כדי שבנו לא ייתפס חלילה בידי 'הקליפה' ('זכר דוד' מאמר ג פרק כב דף פט ע"א ד"ה 'וחזות קשה') ויבוא לידי סכנה. ועל ידי שמתענה האב בצום נפשו הוא מגן על בנו מפני המשׂטין הצופה לו ('זכר דוד' מאמר ג פרק כב דף צ ע"א ד"ה וכרחם אב על בנים וד"ה נמצינו למדין) אשר לוֹחם מחדש נגד הבכור בזמן הזה, אף שיצא מרשותו על ידי הפדיון שעשו לו לאחר שלשים יום. ויש כוח לאב להגן בכך על בנו הבכור כי יש לו התייחסות לנפש הבן, היות שהבכור לוקח את עיקר הרוּח שנותן האב באמו לאחר נישואיהם ושאר הבנים לוקחים רק את הנותר ('זכר דוד' מאמר ג פרק כב דף פט ע"א ד"ה 'וחזות קשה' ועיי"ש עוד. וראה משנ"ב או"ח תע סעיף ב, י שהיום נוהגים הבכורות להשתתף בערב פסח בסיום מסכת ולהצטרף לסעודת המסיים).

כדי להציל את הבכורות מפני המִשְׂטֵמָה שיש לס"מ עִם ישראל, ציוה הקב"ה לעשות 'פדיון הבן' כפי שנאמר "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה: וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא" (במדבר יח, טו – טז) ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף יד ע"א ד"ה 'פקודא תליסר' מהרא"ג) וזה נעשה שלשים יום לאחר לידת הבן הבכור כי אז כבר מתיישבת ומתחזקת הנפש בגופו של הבן ('כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר הפיוט 'בר יוחאי' על הקדמת הזוהר דף יד ד"ה ומן יומא דאתת נפשא, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג פרק כב דף צ ע"א ד"ה 'נמצאנו למדים' בשם 'כתם פז', 'אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה על טעמי המצוות מצוה קמה דף פט ע"א ד"ה 'ודע שבמצות' בשם 'כתם פז'), ועל ידי הפדיון הוא נפדה מידי הסטרא אחרא ('מעבר יבק' בחלק שפתי רננות פרק כב ד"ה וכן הכהנים, עפ"י 'סנסן ליאיר' להחיד"א בתפילה ז' לפדיון הבן, 'שם משמואל' לר' שמואל בורנשטיין מסוכטשוב פרק ויקהל שנת תרעט דף שיד טור ב ד"ה 'ולפי האמור' בשם חכמי האמת) המתגבר על בטן האם שנושׂאת את בנה הבכור ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה מודינא בחלק שפתי רננות פרק כב ד"ה וכן הכהנים), ואין לו עוד עִילָּה על הבן הבכוֹר הזה כלל (זוהר פרשת בא דף מא ע"ב ד"ה 'אי קדשא בריך הוא' רעיא מהימנא).

כל זה נעשה על ידי מסירת השקלים לכהן איש החסד שדרכו מתקיים ציווי ה' "וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לה': וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" (שמות יג, יב – טו) ('מעבר יבק' בחלק שפתי רננות פרק כב ד"ה וכן הכהנים, 'שם משמואל' פרק ויקהל שנת תרעט דף שיד טור ב ד"ה 'ולפי האמור' בשם חכמי האמת). וכך על ידי מצות 'פדיון הבן' הבן הבכור נפדה פעמיים שנאמר "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם" (במדבר יח, טו), "פָּדֹה" – מיד הכהן, "תִפְדֶּה" – מיד הסטרא אחרא (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר לרמח"ל במדבר יח על הפסוק 'כל פטר רחם'). מטעם זה נהגו לחלק שׁוּם בעת מצות פדיון הבן. כי כוחו של ריח השׁוּם להבריח את 'החיצוֹנים', כמו שנהגו בכמה מקומות לזרוק שׁוּם על גבי הקברוֹת בבית העלמין כדי לסלק משם את 'החיצוֹנים' השוֹרים שם. וכאשר עושים את מצות פדיון הבן אז משתחרר הילד מהסטרא אחרא ששולט עליו – וחלוקת השׁוּם בין האנשים רומזת על זה ('ליקוטי פנחס' לר' פנחס זעליג הכהן שווארטץ דף קו בהערה בסופו ד"ה ע"ד המנהג לחלק שום).

בכורי ישראל ניצלו ממדת הדין של מכת בכורות, ולכן צריך לפדות את הבן ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער ארבע וארבעים ד"ה ועל דרך האמת) בחמשה סלעים כנגד מכת בכורות שנעשתה 'בידו' של הקב"ה שהן חמש אצבעות ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף יד ע"א ד"ה 'פקודא תליסר' מהרא"ג) וכן כנגד החלקים 'נפש' 'רוח' 'נשמה' 'חיה' ו'יחידה' של הבן אשר נפדים ('יסוד מערבי' לר' רפאל אוחנא בחלק תיקוני החטא ד"ה והנה בעניותי). ואז אותם חמשה סלעים נעשים כופר בעבורו ('מאה שערים' על טעמי המצוות שער ארבע וארבעים ד"ה ועל דרך האמת) ונטהר הבכור מזוהמתו ואדמימותו, ויוצא משליטת 'היצר הרע' ('דברי שלמה' לר' שלמה שלם דרוש לפרשת צו דף נז ע"א טור ב ד"ה אמנם אפשר, עפ"י 'ילקוט ראובני' פרשת בא פרק יג, ב ד"ה 'קדש לי כל בכור' בשם 'זר זהב') שהוא הסטרא אחרא, אשר לא יכול לשלוט עליו עוד ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף יד ע"א ד"ה 'פקודא תליסר' מהרא"ג, 'כתם פז' על הקדמת הזוהר דף יד ד"ה חד דחיים וחד דמותא, 'זכר דוד' מאמר ג פרק כב דף צ ע"א ד"ה נמצאנו למדים, 'שם משמואל' פרשת וישב ושבת חנוכה שנת תרע"ט דף קיח טור ב ד"ה שם במדרש). לכן יש נוהגים לא לעשות את הפדיון בלילה שאז האב עובר כביכול על "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד), כי זה זמן גבולם של 'המקטרגים' שהוא פוֹדה את הילד מהם. וכמו שאין נותנים לכתחילה צדקה בלילה ('שו"ת התעוררות לתשובה' לר' שמעון סופר בנו של הכתב סופר חלק א סימן קו. והוא מנהג האשכנזים, אך מנהג הספרדים להקל בזה ולפדות בלילה).

צריך להיזהר שלא לאחר את פדיון הבן יותר משלשים יום, כפי שנרמז בסמיכות התיבות בפסוק "מְלֵאָֽתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִי" (שמות כב, כח) ('רבינו אפרים' על התורה פרשת משפטים כב, כח ד"ה לא תאחר. ראה שו"ע יו"ד סימן שה, יא), כי כל זמן שלא פודים אותו מורידים אותו מקדושתו והוא נכנס בחלק הסטרא אחרא שמושך אותו אצלו, כי הוא חלקו (עפ"י 'מצודת דוד' להרדב"ז על טעמי המצוות מצוה ערו ד"ה לערוף פטר חמור). וכמו שהיה מעשה ברב ושמואל ורב אסי שהגיעו לפדיון הבן והתעכבו מלפדותו, ובינתיים בא חתול וקטע את ידו של התינוק (גמ' בבא קמא דף פ ע"ב עיי"ש). ואם לא פודים את הבכור כלל, אזי הוא פגום, ונקרא 'בכוֹר שוטה' ו'בכוֹר שטן'. והלילי' אשת השטן מושכת אותו אצלה שהוא חלקה, ולעולם אין הוא מתברך שכבר שלטה בו עינה הרעה ('מצודת דוד' להרדב"ז על טעמי המצוות מצוה ערו ד"ה לערוף פטר חמור). ועל כך אמר ה' בסמיכות "כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" (שמות לד, כ) כלומר שה' אמר "תפדה את בנך! אחרת יימצא כי לרִיק נראיתי ופתחתי את רחמה של האשה" משום שייקח אותו הס"מ לחלקו ('שפתי כהן על התורה' פרשת כי תשא על הפסוק 'כל בכור בניך תפדה'. וכתב שם שמטעם זה הביא 'רבינו בחיי' בשמות לד, כ שמי שלא נפדה לא רואה פני שכינה ולא יזכה לראות את בנין בית המקדש).

בשעת מצות פדיון הבן צריך האב לעשות סעודה (ראה רמ"א על שו"ע יו"ד סימן שה, י) על כך שנפדה נפשו של הבן הבכור מידי 'הסטרא אחרא' והוא ניצל ממנו ('מקור חיים' לר' חיים הכהן תלמיד מהרח"ו על הלכות חול המועד סימן תקמו אות ד). לכן מצות 'פדיון הבן' נקראת 'ישוּע הבן' (ראה מעשה בגמ' בבא קמא דף פ ע"א ורש"י ד"ה ישוע הבן ותוס' שם ד"ה 'לבי ישוע הבן' בשם הערוך) שהוא לשון פוּרקן (רש"י גמ' בבא קמא דף פ ע"א ד"ה ישוע הבן) כי ניוושע הַוָּלָד על ידי המצוה הזאת ויכול להאריך חיים. ועושים סעודה במצוה זו ('חקי חיים' לר' יעקב סופר מחבר 'כף החיים' דרוש ז לפדיון סוף ד"ה ונמצא) על שנמלט הבן הבכור מהסטרא אחרא, כפי שעושים סעודה בכל פעם שזוכה האדם להסיר מעליו את בחינת הרע. בדומה לזה ראוי לאדם לעשות סעודה גם בשעת ברית המילה על שמוּסרת מהתינוק 'הָעָרְלָה' השייכת לסטרא אחרא. וכן יהיה לעתיד לבוא כאשר יגדל המספד בירושלים על היצר הרע שייהרג, ואחר כך הקב"ה יעשה סעודה גדולה לכל הצדיקים ('מקור חיים' לר' חיים הכהן תלמידו של מהרח"ו בחלק או"ח על הלכות חול המועד סימן תקמו אות ד).

ישמח האב ויודה מאוד לה' יתברך על שזיכה אותו במצות פדיון הבן, ובשעת הפדיון עצמו יכניס בלבו שמחה עצומה ביותר וייתן את חמשת הסלעים לכהן ויאמר "הנה לך חמשה סלעים בעד פדיון בני בכורי כאשר צוני הבורא יתברך ויתעלה!" או בנוסח דומה. ויברך ברכת 'שהחיינו' בשמחה עצומה עד מאד, על שזכה לקיום מצות עשה זו ('יסוד ושורש העבודה' בחלק פדיון הבן ד"ה ונוסף גם הוא על האב). ויזכור אז האב את הנסים והנפלאות שנעשו לעם ישראל בשעת יציאת מצרים, וכמה גדולה מצוה זו שכביכול הקב"ה בעצמו ירד למצרים והרג בבכוריהם ועשה שפטים באלהיהם ולכל בני ישראל היה שמחה בבתיהם ('חקי חיים' לר' יעקב סופר מחבר 'כף החיים' דרוש ז לפדיון סוף ד"ה ומה שהניח). ואז על ידי השמחה שעושה אבי הבן בשמחת המצוה מופיע 'אוֹר כי טוֹב' על הסעודה וכל מי שאוכל ונהנה מסעודה זו זוכה לאותו האוֹר הגדול ('פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין במאמר לסעודת פדיון הבן דף כט ע"א טור א ד"ה ושמעתי בשם).

ויש קבלה איש מפי איש עד האר"י ז"ל שמי שנמצא בבית בשעה שנעשה שם פדיון הבן נחשב לו כאלו התענה פ"ד תעניות ('דבר שמואל' לר' שמואל עמאר מרבני מקנס בחלק יו"ד דף ב ע"ב ד"ה 'העיד לי החכם' כפי שקיבל מרבותיו איש מפי איש עד האר"י הקדוש), שהוא תיקון לפגם הברית ('פרי צדיק' במאמר לסעודת פדיון הבן דף כט ע"א טור א ד"ה 'ושמעתי בשם' בשם רבותיו. ובפרט בימי השובבי"ם יש תיקון גדול לכל הנמצאים שם ('דבר שמואל' לר' שמואל עמאר מרבני מקנס בחלק יו"ד דף ב ע"ב ד"ה 'העיד לי החכם' כפי שקיבל מרבותיו). ומעלה זו היא גם בסעודת פדיון הבן, שהמכוון בה יכול לתקן על ידה מה שמתקנים על ידי פ"ד תעניות ('פרי צדיק' במאמר לסעודת פדיון הבן דף כט ע"א טור א ד"ה 'ושמעתי בשם' בשם רבותיו. ראה 'טעמי המנהגים ומקורי הדינים' עניני פדיון בכור סימן תתקלג) ובפרט אם הפדיון חל בחודש שבט, כי חודש זה נוצר בראשית הבריאה באות צ' והוא כנגד התיבה 'צדיק' הגדוּר מן התאוה ('פרי צדיק' במאמר לסעודת פדיון הבן דף כט ע"א טור א ד"ה 'ושמעתי בשם'). והרמז על תועלת המצוה היא בפסוק היחיד בתורה שבו מופיעה התיבה 'פִּדְיוֹם' והוא "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֵת כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם" (במדבר ג, מט) כאשר התיבה "פִּדְיוֹם" נחלקת ל"פד-יום" לרמוז על פדיון הבן שנותנים בו "כֶּסֶף" לכהן וההשתתפות בו מועילה כמו 'פ"ד ימים' של תענית ('דבר שמואל' מרבני מקנס בחלק יו"ד דף ב ע"ב ד"ה 'העיד לי החכם' בהערה, 'שם משמעון' לר' שמעון פולאק בחלק יורה דעה סימן כט עיי"ש עוד דברים נפלאים). ועוד שלפעמים האות מ' ונ' מתחלפות, ולכן התיבה "פִּדְיוֹם" נקראת כמו 'פִּדְיוֹן' (עפ"י 'אבן עזרא' במדבר ג, מט והביא שם דוגמא מהתורה את השם 'גרשון' שבדברי הימים א' ו, א הוא נקרא 'גרשום').

והטעם ששמיעת הברכה על פדיון הבן וטעימת הסעודה נחשבת תיקון לפגם הברית, הוא משום שכשאדם פוגם בברית אזי הלילי' אשת השטן לוקחת לחלקה את אותן הנשמות שהוא הוציא לבטלה בחטאו. ומכוח שכבר נדבקת הלילי' באדם על שפגם בברית, הרי היא חלילה עלולה גם לפגוע בבנים הקטנים שלו כי היא ממונה על מיתת הקטנים. וזה הוא מה שחלילה יימצא לפעמים ילד מת אצל אמו או כשהוא מוטל בעריסה ('יסוד מערבי' לר' רפאל אוחנא מחבר ספר 'מראה הילדים' בחלק העונשים אות ד עפ"י הזוהר שהלילי' ממונה על מיתת הילדים). אך לעומת כן מצות פדיון הבן הוא סגולה להחיוֹת את הבן הבכור, לכן הכהן שואל את אבי הבן "בְּמַאי בָּעִית טְפֵי?" שפירושו "מה הוא רוצה יותר?" האם הוא חפץ בבנו בכורו שיחיה ואז ייתן חמשה סלעים, או הוא חפץ בחמשה סלעים ואז אינו חפץ בבנו בכורו שיחיה. וכך נמצא שפדיון הבן גורם שיחיה הבן, וזה היפך מחטא פגם הברית הגורם מיתה לבנים הקטנים, ומשום כך הפדיון הוא תיקון לפגם הברית וכאילו התענוּ פ"ד תעניות ('יסוד מערבי' בחלק תיקוני החטא ד"ה 'ובאופן אחר פירשתי' ועיי"ש טעמים נוספים).

על ידי מעשה 'פדיון הבן' מוציאים את הבן הבכור מצד המוות ומקרבים אותו אל החיים ('כתם פז' על הקדמת הזוהר דף יד ד"ה ומן יומא דאתת נפשא), לכן זה נקרא פדיון משום שעל ידי חמשה סלעים האב פודה אותו מהמוות ממש ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף יד ע"א ד"ה 'פקודא תליסר' מהרא"ג, 'זכר דוד' מאמר ג פרק כב דף צ ע"א ד"ה 'והנה הר"ב זהרי חמה' בשם 'אור החמה'. ראה 'ואברהם זקן' לר' אברהם פאלג'י בנו של ר' חיים פלאג'י מערכת פא אות א) וקושר אותו אל החיים. ויש שני מלאכים ממונים המלווים את האדם, אחד מלאך הממונה לחיים ואחד מלאך הממונה למוות, וכאשר האב עושה את מצות 'פדיון הבן' לבנו הבכור הוא פודה אותו מידיו של המלאך הממונה על המוות שלא יוכל לשלוט עליו, והוא עוזב אותו ולא אוחז יותר בבן שנפדה. ועוד על ידי מצות פדיון הבן נעשה קיוּם וחוֹזק למלאך הממונה על החיים שנלווה לבנו הבכור, וכיון שכנגד זה נחלש כוחו של המלאך הממונה על מוות – לכן נמצא שעל ידי כך האב קונה לבנוֹ 'חיים' (הקדמת הזוהר דף יד ע"א ד"ה פקודא תליסר) ומתארכים חייו. וזה בתנאי שהמצוה נעשתה בשלימות ('חקי חיים' דרוש ז' לפדיון הבן סוף ד"ה נמצא שכ"כ גדלה) (להרחבה על שני המלאכים הממונים המלווים את האדם ראה מאמרינו לפרשת וילך – 'יצר הטוב ויצר הרע').

ומסורת בידינו מפי זקנים שקיבלו מהקדמונים, כי איש אשר יקיים את מצות פדיון בנו הבכור כדין, וייתן חמשה סלעים לכהן בשמחה כך שהם יהיו לכהן לגמרי ולא יחזיר לו הכהן שום דבר בשום אופן – יהיה בטוח שהילד יחיה וינצל מפגעי חוליי הילדים ויגדל ויהיה לאיש ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת פ אות י, 'אורות אלים' לר' אליעזר פאפו בליקוטים מהחיד"א דף נו ע"א ד"ה פדיון הבן, 'זכר דוד' מאמר ג פרק כב דף צ ע"א ד"ה 'וכרחם אב על בנים' בשם 'מדבר קדמות' וכתב שהמסורת שבידו נסמכה על המובא בהקדמת הזוהר דף יד ע"א לעיל, 'אברהם אזכור' לר' אברהם פלאג'י מערכת פא אות ב בשם 'מדבר קדמות'), לפי שהחמשה סלעים נעשים תחת הבן, זה חילוף זה, הסלעים יוצאים לכהן ואילו הבן נכנס לחיים לתורה וליראת שמים (עפ"י שו"ת הרשב"א סימן ר). וזהו שׂכרו של האב בעולם הזה על שפדה את בנו הבכור. לכן יפדה על ידי הכהן היותר מיוּחס ויירא ה', על מנת שהמצוה תתקיים כתקנה ('חקי חיים' דרוש ז' לפדיון הבן סוף ד"ה ושכרו בעוה"ז) (אמר המחבר: כך היה בי מעשה, שפדיתי בשמחה את בני בכורי לאחר שלושים יום ללידתו לכהן מיוחס תלמיד חכם, ונתתי לו במתנה גמורה חמשה סלעים שקניתי בכסף מלא, וביקשתי שלא יחזיר לי כלום. וכשהיה בני בכורי בגיל חמש שנים הוא חלה ב'מחלה' הקשה והייתי בטוח שיתקיימו דברי רבותינו והוא יינצל ויחיה. וכך אכן היה, שהוא הלך והחלים באורח פלא וכעבור מספר חודשים של טיפולים כימותרפיים הבריא לחלוטין. ובחלוף עוד מספר שנים גדל ונהיה ל'איש' בהגיעו לגיל תורה ומצוות, ברוב רחמיו וחסדיו של ה' יתברך).

ה' ציוה לעשות פדיון לבכורי ישראל כדי לפדותם מצד המוות 'מכת בכורות' ולהכניסם לחיים ('אברהם אזכור' לר' אברהם פאלאג'י מערכת פא אות ב) לכן נאמרה לשון כפולה "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם" (במדבר יח, טו) שלבד מה שפודה מה' יתברך הוא פודה גם ממלאך המוות ('תשובות הגאונים' שערי תשובה מז בשאלה על סדר פדיון הבן). רק צריך האב להקפיד לתת את סכום הכסף בדקדוק ועל ידי חמשה מטבעות כסף, ולתת במתנה גמורה בלי להקפיד על המעות. ויקיים האב את המצוה בלי פקפוק כי הוא מסוגל מאוד לבן הנולד שיחיה חיים ארוכים ('רוח חיים' לר' חיים פלאג'י בחלק יורה דעה סימן שה אות ב). לכן בעל נפש יחוּש על עצמו וייתן את החמשה סלעים לכהן במתנה גמורה שלא על מנת שיחזיר לו (הרמ"ד וואלי שמות יג פרשת בא על הפסוק 'וכל בכור אדם בבניך תפדה') ויהיה בטוח בה' יתברך שהוא ימלא לו כפלי כפלים ('יסוד ושורש העבודה' בחלק פדיון הבן ד"ה אחיי ורעיי). ואף אם הכהן ירצה להחזירם לו לא יקבלם מידו, ובכך ישמור את המצוה כראוי ויתבטלו כל הקטרוגים, וישמח בבנו הפדוי באמת ולא בדרך של רמאוּת. כי כאשר הכהן מחזיר את הכסף לאב קופץ שוב הס"מ להיאחז בבן, וזה גורם שחלילה האב לא יראה סימן ברכה בבכורו כל ימי חייו (הרמ"ד וואלי שמות פרק יג פרשת בא על הפסוק 'וכל בכור אדם בבניך תפדה').

והיה מעשה בבחור אחד שנטה למות והיה צועק "תפדוני! תפדוני!" ואמרו לחכם אחד מה שהוא אומר. אז ענה להם החכם "שמא הוא בכור?" אמרו "כן". אז ענה "תפדוהו והוא יחיה". וכך היה שנתנו לכהן חמשה סלעים בעבור פדיונו, ואותו בחור חי עוד עשרים וחמש שנה אחרי אותו המעשה ('ספר חסידים' סימן שלד). ובוודאי שאביו של הבחור עשה לו פדיון בזמן לאחר שלושים יום ללידתו, אלא שלא עשה לו כראוי ולכן בא לידי סכנת מיתה. לכן צריך להיזהר הרבה בפדיון הבן לעשותו כראוי בלי שום חשש, ולתת לכהן חמשה סלעים במתנה גמורה ולא לחזור ולקבלם במתנה מן הכהן, כדי שזה יועיל להחיות את הילד ('כף החיים' לר' יעקב סופר בחלק יורה דעה סימן קטז ס"ק קלט). ומטעם זה הגאון ר' אליהו מווילנא שהיה בכור עשה מעשה בעצמו ולאחר שכבר היה גדול בשנים הוא נתן לכהן שוֹוי חמשה סלעים בעבור פדיון עצמו בנתינה של ממש כדי שלא יחזיר לו. ועשה כך משום שאחר לידתו אביו פדה אותו כמנהג העולם בדרך שהכהן מחזיר אחר כך את כסף הפדיון אל האב ('שערי רחמים' לר' אברהם קאצנלבורגן סימן קסא כפי שהביא עדות על הגר"א).

וכן היה מעשה גם בעיר איזמיר שבטורקיה, באדם אחד שהיה בכוֹר וכבר עברו רוב שנותיו, והוא חלה בחולי כבד מאד עד שכמעט היה מסוכן למוּת והתייאשו הרופאים ממנו. וכשנכנס ר' חיים פלאג'י לבקרו בא בדעתו שמא בקטנוּתוֹ לא עשו לו פדיון חמשה סלעים כהוגן. אז אמר לו ר' חיים פאלג'י שהוא רוצה לפדותו על ידי כהן אחד בעד חמשה סלעים. ותכף האדם הודה לדבריו ונתן בידו חמשה סלעים לתת לכהן תלמיד חכם שהיה לפניו. ואחר שנתנו את הסלעים תכף ומיד התרפא אותו האדם ועמד מחוליו וחי עוד עשרים שנה. וזה לפי שהמצוה הזאת מארכת ימים ושנות חיים ('רוח חיים' לר' חיים פלאג'י בחלק יורה דעה סימן שה אות ב כפי שהעיד על מעשה שהיה עמו. וראה בספר 'מראה הילדים' מערכת פ אות ב ערך פדיון הבן שהביא אותו מעשה בשינוי קל. וראה מעשה מופלא נוסף שהיה עם בעל 'קול אריה' ב'ליקוטי פנחס' לר' פנחס זעליג הכהן שווארטץ דף צז בסוף טור ב) ומכאן ילמד כל אדם מוסר השׂכל להיזהר הרבה במצות פדיון הבן ולפדות את בנו כמצוותו, למען יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים ('סגולות ישראל' מערכת פ אות ב ד"ה 'פדיון הבן' בשם ספר 'האח נפשנו) אמן.