פרשת משפטים – מכשפים ומכשפות

התורה מצוה להמית כל מכשפה שנאמר "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כב, יז). ולא רק שיש מצוה להמית את המכשפה במיתה המיועדת לה בבית דין, אלא שאם אי אפשר להביאה לבית דין ולהמיתה הרי שיש מצוה להמיתה בכל צורת מיתה שניתן. שחמוּר הוא העיסוק בכישוף, והוא "אבי אבות לכל העבירות והנזקים שבעולם וכמה חללים הפילה" (לשון ה'מצודת דוד' להרדב"ז מצוה סז).

ויש להבין, מדוע התורה החמירה כל כך עם המכשפים והמכשפות אשר עוסקים בכשפים? ועד כמה היה נפוץ העיסוק בלחשים ובכשפים במשך כל הדורות? 

על ידי הכשפים מתערבבים המזלות ומשתבשת הנהגת העולם

הקב"ה טבע בעולמו סדר בבריאה ותפקיד לכל נברא ונברא, ולכל דבר שקיים בעולמו הוא שׂם מזל המושל עליו בשמים (ראה 'בראשית רבה' י, ו) ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת משפטים ד"ה מכשפה לא תחיה). וכך יוצא שהכוכבים והמזלות מנהיגים את התחתונים לרעה או לטובה כפי מבטם בהם, ומעליהם ישנם מלאכים ושׂרים רוחניים שהם 'הנפש' של אותם הכוכבים והמזלות, והם מנהיגים אותם. וְחָפֵץ ה' שהם ינהיגו הנהגה פשוּטה וטבעית כפי שהוא יתברך שׂם בהם מאז היותם ועד לעולם (רמב"ן דברים יח, ט), ובכך הבריאה לא תשנה את תפקידה ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת משפטים ד"ה מכשפה לא). והנה כאשר עושים הַקְטָרוֹת וכשפים אזי משפיעים על המלאך ועל המזל והכוכב וגורמים להם להשפיע רעה לנתוֹץ לאבד ולהרוס (רמב"ן דברים יח, ט), ומערבבים בין המזלות – מזל של מין זה עם מזל של מין אחר ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת משפטים ד"ה מכשפה לא, 'מצודת דוד' להרדב"ז מצוה סז, 'נפש החיים' שער ג, פרק יב), עד שהם יכולים להפוך להיות מין אחד (ראה 'רבינו בחיי' שמות כב, יז) אשר כוח תערובתם עולה אף מעל כוח המזל של שני המינים בנפרד ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת משפטים ד"ה מכשפה לא תחיה).

ובערבוב כוחות עליונים אלו נעשה איסור 'כלאיים' ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם רקנאטי מצוות לא תעשה מצוה 'שלא לעשות מעשה אוב') אשר מכחיש את 'פמליא של מעלה'. ועל שׁם כך נקראת הפעולה בשם 'כשפים' (סנהדרין דף סז ע"ב בשם ר' יוחנן), כי משנים על ידי הכשפים את הטבע המסודר מן השמים. וראוי לו לאדם להניח את העולם שיתנהג במנהגו כפי טבעו הפשוט, שהוא רצון הבורא אשר בראו כך, ולא לעשות כישוף שיש בו צד הכחשה ('זכר דוד' מאמר א פרק מט דף קכה ע"א ד"ה ועיין מ"ש רז"ל) וכוח לבטל את הטבע ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק זקן אהרן מסכת בבא בתרא דף קלד ע"א ד"ה זו היא ודאי). ועוד על ידי הכישוף 'מכחישים פמליא של מעלה' כי גורמים שהטוב ישפיע בתוך הרע ויעשה נפלאות, בדומה לכך שהצלם של נבוכדנצר אמר "אנכי ה' אלקיך" על ידי שם ה' שהיה בתוכו ('זכר דוד' מאמר א פרק מט דף קכה ע"א ד"ה 'ובהגהותיו' מהרמ"ז על הזוהר). וכן גורמים להכריח את מלאכי החבלה לעשות דבר על ידי הכישוף, נגד כוונתו של ה' שמלאכים אלו יהיו כלי זעמו להוכיח בהם את החוטאים ('זכר דוד' מאמר א פרק מט דף קכה ע"א ד"ה 'ועיין מ"ש רז"ל' בשם הר"ן).

כל הכשפים ומעשה השׁדים נשפעים מצד הטומאה ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם רקנאטי מצוות עשה מצה לשלח טמאים, 'שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק זקן אהרן מסכת בבא בתרא דף קלד ע"א ד"ה זו היא ודאי) והקליפה, שהיא חכמה למעלה מטבע השׂכל האנושי ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק זקן אהרן מסכת בבא בתרא דף קלד ע"א ד"ה זו היא ודאי). וכל מטרתם של הכשפים הם רק להרע לבני האדם ולעולם ('מצודת דוד' מצוה סז), לחבל ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה סז, של"ה הקדוש תורה שבכתב שובבים ת"ת ד"ה מכשפה לא תחיה) להשחית ולהמית. ואין כישוף שהוא לתועלת, כי כל כוונת כוֹח הסיטרא אחרא בכישוף הוא לעוות ולא לתקן ('מצודת דוד' מצוה סז). והכישוף כל כך משבש את הנהגת העולם, עד שבאמצעותו יכול המכשף שנכנס למקום גבוה בטומאה, להרע לאדם אף על פי שלא נגזר עליו ('ערבי נחל' פרשת ויצא דרוש ה' ד"ה וזה יהיה). וזה הטעם שבדורות האחרונים נאבדה חכמת הכישוף והקסם מכפי שהיה בתחילה, כי ראשית מחשבתו העליונה של ה' היתה שבני אדם ישיגו גם חכמות אלו, אך כשראה שנתקלקלו וחכמתם נסרחה לרעה הוא החשׁיך את שׂכלם בזה ('זכר דוד' מאמר א פרק מט דף קכה ע"א ד"ה 'וטעם שבזמנים אחרונים' בשם הרמ"ק).

שני המלאכים שנפלו מן השמים הם המקור לכל הכשפים שבעולם

סודות הכישוף של המזלות והכוכבים המשפיעים על הברואים ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה סז, 'אגרא דכלה' פרשת בראשית ד"ה הנפילים) התגלו לבני האדם עלי ידי שני מלאכים ששמם עז"א ועזא"ל (זוהר פרשת חיי שרה דף קכו ע"א ד"ה אמר ליה כל הני), אשר נִדְחוּ ממחיצתם ונפלו מהשמים לאחר שקטרגו על בני האדם, כמו שנאמר "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (בראשית ו, ד). מלאכים אלו נשארו חיים גם בזמן המבול בהיותם ב'הרי החושך', ושׁם הם לימדו את הבאים אליהם כשפים ושמוֹת טומאה ('מצודת דוד' מצוה סז, 'אגרא דכלה' פרשת בראשית ד"ה הנפילים). ובמשך כל הדורות היו מגיעים בני אדם אל אותם שני המלאכים ולומדים מהם את סודות הכישוף או שלמדו איש מפי איש מאלו שלמדו אצלם. כך נמצא כי כל המכשפים בעולם הינם תלמידים של אותם שני המלאכים שנפלו מן השמים ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה תקנג) (להרחבה על אותם שני מלאכים ראה מאמרינו לפרשת בלק – 'בלעם בן בעור').

אותם הרים שהיו נמצאים שם המלאכים נקראו בשם 'הררי קדם' (עפ"י זוהר פרשת חיי שרה דף קכו ע"א ד"ה אמר ליה כל הני) ובהרים אלו היו כל הכשפים כפי שנאמר בנביא "כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ" (ישעיה ב, ו) ('צרור המור' פרשת חיי שרה ד"ה ולכן כשראה מה שעשה). לכן אחרי שאברהם אבינו נתן "לִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים" שמות של טומאה (ראה רש"י בראשית כה, ו) ('צרור המור' פרשת חיי שרה ד"ה ולכן כשראה מה שעשה) וכל מיני כישופים ('ברכת שמואל' פרשת חיי שרה דף טו ע"א טור ב ד"ה 'ובדרך אחר' בשם הזוהר) הוא שלח אותם אל 'הררי קדם', כפי שנאמר "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" (בראשית כה, ו). אברהם עשה זאת לפי שראה שאין באותם בני הפילגשים ממש, ושהם אינם ראויים להידבק בשׁם ולא להיות אצל יצחק לפי שנטוּ אחרי הטומאה והלכו ברעת גילולי אמם. לכן "בְּעוֹדֶנּוּ חַי" שלח אותם אברהם לארץ רחוקה בלי שאפילו מל אותם. ובשילוחם זה הוא גם מנע מאותם בני הפילגשים שהיו רבים במספר, להילחם עם יצחק אחרי מותו ('צרור המור' פרשת חיי שרה ד"ה ולכן כשראה מה שעשה. ראה 'צרור המור' פרשת ויצא ד"ה אחר כך אמר וישא יעקב).

הדרך להגיע אל אותם שני המלאכים היא על ידי שהאדם נכנס בראש אותם ההרים, ומיד רואה אותו עזא"ל ואומר לעז"א, ואז שניהם נותנים קוֹלם ומתכנסים אליהם נחשים גדולים בוערים שסובבים אותם. אחר כך הם שולחים חיה קטנה מול האדם שהיא כמין חתול שראשה כראש של נחש, ויש לה שתי זנבות וידיים ורגלים קטנות. והאדם שרואה אותה מכסה את פניו ומביא קטוֹרת אחת משריפת תרנגול לבן וזורק לפניה, ואז היא באה עמו. ואחר כך האדם מתקדם עד אשר מגיע לראש השלשלאות הנעוצות בקרקע שמגיעות עד התהום, והוא מכה בראש השלשלאות שלש פעמים ואותם שני מלאכים קוראים לו. אז האדם כורע ומשתחוה על ברכיו והולך ואוֹטם את עיניו עד שמגיע אליהם ויושב לפניהם, בעוד שכל אותם הנחשים סובבים אותו מצד זה ומצד זה. וכשהוא פותח את עיניו הוא רואה אותם ומזדעזע ונופל על פניו ומשתחווה כנגדם. אחר כך הם מלמדים אותו כשפים וקסמים משך חמשים יום, וכשמגיע זמנו ללכת לדרכו אותה החיה וכל אותם הנחשים הולכים לפניו עד שהוא יוצא מההרים אשר בין אותו החוֹשך התקיף (זוהר פרשת בלק דף ריב ע"א – ע"ב ד"ה וכך הוא וד"ה עד שמטי וד"ה לבתר אולפין).

בכל הדורות הראשונים מאז בריאת העולם עסקו הגוים בכשפים 

בדור אנוש החלו להשתמש בשמות הטומאה ולעשות כשפים עד שנפתחו כוכבי השמים לקול כישופם, והיו מוֹרדים במלך העליון. אחר כך בא דור המבול שכל ביטחונם היה במזלות ועסקו בכשפים ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש ד' ד"ה ונחזור להנ"ל כי מימות אנוש) כי כולם היו מכשפים (ילקוט שמעוני' בראשית רמז מב ד"ה ויקרא את שמו נח). וכן היה עם דור מגדל בבל, שהתחילו לבנות את המגדל דווקא בבקעה משום שהבקעה הוא מקום המוכן לכל הכשפים והטומאות. וכוונתם היתה לבנות את המגדל עד השמים על פי הטבע, ואם לא יוכלו אז יבנו אותו על ידי שמות הטומאה. לכן הם התחילו דווקא בבקעה, שאם יצטרכו לכישוף הרי שהמקום יהיה לעזר בכשפיהם. וזהו מה שנאמר "וַיֹּֽאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם" (בראשית יא, ד), "נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל" – אם נצליח בדרך הטבע, ואם לא אז "וְנַֽעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם" – כלומר נבנה עם שמות הטומאה. לכן ה' הענישם והפך את חלקם לרוחות ושׁדים וקופים טמאים הגרים בבקעות ובשדות מחוץ לישוב בני האדם ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' פרשת נח דף יד ע"ב ד"ה ויאמרו הבה) (להרחבה על עניין מגדל בבל ראה מאמרינו לפרשת נח – 'דור מגדל בבל') (להרחבה על דור המבול ראה מאמרינו לפרשת נח – 'דור המבול').

מטעם זה יעץ מתושלח הצדיק ללמך אביו של נֹח, לא לקרא לבנו בשׁם מיד אחר לידתו אלא רק לאחר שיגדיל, מחשש שמא ייוודע שמו למכשפים ויפגעו בו בקטנותו בכשפים ('פני דוד' להחיד"א בראשית לד ד"ה ויולד את מתושלח) ויהרגו אותו ('ילקוט שמעוני' בראשית רמז מב ד"ה ויקרא את שמו נח), כי אם המכשפים לא יודעים את שמו של האדם הם לא יכולים להזיק לו בכשפיהם ('לב אריה' פרשת נח אות ז). וכך אכן עשה למך אביו של נח, שהוא לא קרא לבנו בשׁם בעת לידתו שנאמר "וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן" (בראשית ה, כח), "וַיּוֹלֶד בֵּן" – שנקרא רק בשם "בֵּן" לפי שעדיין לא ניתן לו שׁם, ורק אחר כך נאמר "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" (בראשית ה, כט) ('פני דוד' להחיד"א בראשית לד ד"ה ויולד את מתושלח). וגם כאשר נח נקרא בשמו, למך אביו אמר לכולם בציוויו של מתושלח ששם בנו הוא 'מנחם' שנאמר "לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ" ('ילקוט שמעוני' בראשית רמז מב ד"ה ויקרא את שמו נח). ואף על פי כן כשגדל נח הצדיק והיה מייסר ומזרז את דור המבול בעבודת ה', ביקשו אותו הדור לעשות כישוף כך שכל המים שבשמים יירדו אל הארץ למקום אחד – על ביתו של נח הצדיק על מנת לאבדו ('יערות דבש' דרוש ד'- לז' אב והספד).

גם אבימלך מלך גרר היה עוסק בכשפים, ובאמצעותם הוא ראה כי רבקה היא אשתו של יצחק אבינו, שנאמר "וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כו, ח), "וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן" – כלומר שאבימלך השקיף על יצחק באמצעות כישוף הנקרא "בְּעַד הַחַלּוֹן" וראה כי יצחק משמש את מטתו, והבין שרבקה היא אשתו. לכן כאשר הוא פגש אותו נאמר "וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ" (בראשית כו, ט), "הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא" – שהביא לו אבימלך סימן ממה שראה באותו הזמן באמצעות הכישוף. לכן יצחק לא הכחיש את דבריו ('צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת תולדות ד"ה וישקף אבימלך בעד החלון).

כישוף מסוג זה היה גם לאמו של סיסרא והיא השתמשה בו כשרצתה לדעת את שלום בנה, כפי שנאמר "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו" (שופטים ה, כח), "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה" – הכוונה שהשתמשה בכישוף הנקרא "בְּעַד הַחַלּוֹן" על מנת לראות למרחוֹק. אמנם כיון שלא השיגה את הדבר על בוּריוֹ, חזרה לעשות כישוף אחר יותר דק, הנקרא "בְּעַד הָאֶשְׁנָב" שהוא מעין "חַלּוֹן" דק. ויחד עמה עשוּ גם הנשים החכמות שבמלכות בכישופיהן, שנאמר "חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ" (שופטים ה, כט) וכולן הסכימו והשיגו מה שהשיגה אם סיסרא, וראו דם ואש בסיסרא והמוֹנוֹ אך פתרו את הדבר בדרך שקר כאילו שהוא ולוחמיו מענים נשים בתולות מישראל ('צרור המור' פרשת תולדות ד"ה וישקף אבימלך בעד החלון), וכן שהם מוֹצְאִים ומחלקים שלל בגדים אדומים ('אשכול הכופר' לבעל צרור המור על מגילת אסתר דף נא ד"ה ועכשיו ספרה מה שעשתה). וזהו מה שהן אמרו "הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל" (שופטים ה, כט) ('צרור המור' פרשת תולדות ד"ה וישקף אבימלך בעד החלון).

גם בלעם ובלק למדו את חכמת הכישוף אצל שני המלאכים

בלעם למד אצל אותם שני מלאכים כמו שאר בני "קֶדֶם" (זוהר פרשת חיי שרה דף קכו ע"א ד"ה אמר ליה כל הני), ומהם היה עיקר לימודו במעשי הכשפים ('כתם פז' על זוהר פרשת חיי שרה דף קכו ע"א ד"ה א"ר יוסי אמאי). וזה מה שאמר בלעם "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל" (במדבר כג, ז) (זוהר פרשת חיי שרה דף קכו ע"א ד"ה אמר ליה כל הני). בלעם היה מבקר את שני המלאכים הללו מידי יום, ולומד מהם שמות טומאה וכשפים ('קב הישר' פרק כח). ועל שני המלאכים הללו המכונים גם בשם "נֹפֵל" ו"וּגְלוּי עֵינָיִם" (עפ"י זוהר משפטים קיב ע"ב ד"ה אתא נשרא) אמר בלעם "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במדבר כד, טז) (וראה על סיבת שמם הזה בספר 'קב הישר' פרק כח).

על מנת להתכונן לפגישה עם אותם שני מלאכים, בלעם היה מקטיר לפניהם קטורת בהרי החוֹשך, והיה מטמא את עצמו בטומאות חמורות על ידי שכיבה עם האתוֹן שלו ('מדרש תלפיות' ערך 'כישוף') וכפי שהיה עושה גם בכל לילה על מנת למשוך על עצמו רוח טומאה ולהצליח בכשפיו (זוהר פרשת חיי שרה קכה ע"ב ד"ה בגין כך). וזהו מה שאמרה לו האתון כאשר פתחה את פיה "וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה" (במדבר כב, ל), היא אמרה "הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי" לפי שהיה לו עמה עסקי אישוּת כמו אצל 'סוֹכֶנֶת' (עפ"י סנהדרין דף קה ע"ב. ראה 'תרגום יונתן' במדבר כב, ל). ונרמז גם בתיבות "רָכַבְתָּ עָלַי" שהן גימטריא 'רבעתני' ('בעל הטורים' במדבר כב, ל). ומחמת הקשר בין השכיבה עם בהמה לכשפים, נסמכו שני הציוויים "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה: כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת" (שמות כב, יז – יח) ('מדרש תלפיות' ערך 'כישוף').

כאשר היה בלעם הרשע במצרים, הוא קשר את ישראל בכשפיו כך שלא יוכלו לצאת ממצרים (זוהר פרשת בלק דף ריב ע"א ד"ה אמר רבי אלעזר, 'מדרש תלפיות' ערך 'כישוף'). וכשראה שכל כשפיו וקסמיו וקשריו לא הועילו לו וישראל יצאו ממצרים, אז הוא היה מגרד בעצמו וממרט בשׂערו והלך מיד לאותם הרי החושך (זוהר פרשת בלק דף ריב ע"א ד"ה אמר רבי אלעזר). שׁם הוא הודיע לשני המלאכים את הדבר והסגיר עצמו בהרים עמהם. אחר כך הוא רצה לקטרג על ישראל ולהשיבם למצרים, אך הקב"ה בלבל את כל כישופי העולם שלא יוכלו להתקרב לישראל, עד שהבין בלעם הרשע שאי אפשר לפגוע בהם על ידי כשפים (זוהר פרשת בלק דף ריב ע"ב ד"ה ובלעם כד וד"ה תא חזי). דבר זה הבין גם בלק, לכן הוא שלח את זקני מדין ומואב לבלעם עם "קְסָמִים" בידם, כפי שנאמר "וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם" (במדבר כב, ז), וזה על מנת להגיד לבלעם שלא מחוֹסר ידיעת הכישוף הם לא יכולים על ישראל, שהרי הם אוֹמנים גדולים בכישוף "וּקְסָמִים בְּיָדָם" – אלא שאין הכישוף שולט בישראל. לכן הם מבקשים שהוא יקלל אותם, וכך אולי תשלוט בהם הקללה (עפ"י 'עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בלק ד"ה ובזה יובן כונת המסרה) (להרחבה על המכשף בלעם הרשע ראה מאמרינו לפרשת בלק – 'בלעם בן בעור').

שני בניו של בלעם שנקראו בשם יוֹנוֹס ויוֹמברוֹס, למדו את חכמת הכישוף והיו מכשפים גדולים (זוהר פרשת כי תשא דף קצא ע"ב ד"ה אמאי קרא לון), עד שהיו יושבים ראשונה במלאכת הכישוף ('זכר דוד' מאמר א פרק מט דף קכד ע"א ד"ה ולכך אל תשית) והם הצטרפו אל הערב רב כאשר יצאו ישראל ממצרים (זוהר פרשת כי תשא דף קצא ע"ב ד"ה אמאי קרא לון) (להרחבה על הערב רב ראה מאמרינו לפרשת בא – 'הערב רב'). לבֵּן אחד של בלעם היה בעל חי מסוג 'עוֹרב' שהוא היה עושה אתו כשפים, ולבֵּן השני של בלעם היה בעל חי מסוג 'זאב' שהוא היה עושה אתו כשפים, ונקראו שני הבנים בשם 'עורב' ו'זאב' על שם בעלי החיים שלהם. ומאוחר יותר שניהם הפכו להיות שׂרי מדין ונהרגו בזמן גדעון, שנאמר "וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב וְאֶת זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב זְאֵב וַיִּרְדְּפוּ אֶל מִדְיָן וְרֹאשׁ עֹרֵב וּזְאֵב הֵבִיאוּ אֶל גִּדְעוֹן מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן" (שופטים ז, כה) ('ספר גלגולי נשמות' להרמ"ע מפאנו, אות י, עב) (להרחבה בעניין שני הבנים של בלעם ראה מאמרינו לפרשת כי תשא – 'מעשה העגל') (להרחבה על הערב רב ראה מאמרינו לפרשת בא – 'הערב רב').

בלעם היה פורח באויר יחד עם זקני מדין על ידי מעשה כשפים, ופנחס הפיל אותם על ידי שהראה להם את הציץ ששם ה' חקוק בו ('זכר דוד' מאמר א פרק מט דף קכד ע"א ד"ה ולכך אל תשית) גם בלק בן צפור היה מכשף גדול ('מדרש תלפיות' ערך 'כישוף' ד"ה זוהר במדבר) וליקט עשבים לעשות כשפים נגד ישראל. ואז הוא הניח את העשבים ב'קדירת מכשפים' וגנז את הקדירה באדמה בעומק אלף וחמש מאות אמה – על מנת שתהיה שׁם להזיק לישראל באחרית הימים. וכשבא דוד המלך וחפר באדמה להוציא משם מים ולנסך בהם על גבי המזבח, הוא הגיע לקדירת הכשפים ו'שטף' אותה (זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה ואפילו הכי, 'מדרש תלפיות' ערך 'כישוף' ד"ה זוהר במדבר) על ידי אותם המים הראויים לנסך על גבי המזבח, ועל ידי זה רחץ והעביר את הכשפים ממנה ('יסוד יוסף' לרבו של בעל 'קב הישר' סוף פרק כה). ועל זה אמר דוד המלך "מוֹאָב סִיר רַחְצִי" (תהלים ס, י וכן תהלים קח, י) (זוהר פרשת בלק דף קצח ע"ב ד"ה ואפילו הכי, 'מדרש תלפיות' ערך 'כישוף' ד"ה זוהר במדבר) (להרחבה על כשפיו של בלק הרשע ראה מאמרינו לפרשת בלק – 'מעשה המכשף בלק בן צפור').

מצרים היתה מלאה בכשפים ורק ה' היה יכול להוציא משם את ישראל 

חכמת מצרים היתה 'חכמת הכישוף' ('כתם פז' על זוהר פרשת ויחי רכג ע"ב ד"ה וביאר מהו) כך שכל המצריים היו בעלי כשפים ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת בשלח ד"ה תהומות יכסיומו) וכפי שאמרו רבותינו "עשרה קבים כשפים ירדו לעולם, תשעה נטלה מצרים ואחת כל העולם כולו" (גמ' קידושין דף מט ע"ב). יועצי פרעה היו מתגאים שאבותיהם הם בני "קֶדֶם" ששם היה נמצא עיקר הכשפים, כפי שנאמר "אַךְ אֱוִלִים שָׂרֵי צֹעַן חַכְמֵי יֹעֲצֵי פַרְעֹה עֵצָה נִבְעָרָה אֵיךְ תֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה בֶּן חֲכָמִים אֲנִי בֶּן מַלְכֵי קֶדֶם" (ישעיה יט, יא) "בֶּן מַלְכֵי קֶדֶם" – כלומר שאבותיהם קיבלו מבני קדם את ידיעת הכישוף וידיעת שמות הטומאה ('מצודות דוד' ישעיה יט, יא). ובזה עסקו גם חרטומי מצרים, שהיו שׂמים עצמות מתחת לבית השׁחי ומחממים אותם – עד שהעצמות דיברו באמצעות כשפים ('שפתי חכמים' על רש"י בראשית מא, ח) (להרחבה על ענין השיחה עם המתים ראה מאמרינו לפרשת שופטים – 'איסור דורש אל המתים').

המצריים כישפו שכל עבד שנכנס לתוך ארץ מצרים לא יהיה מסוגל לצאת משם, ויהיה מוכרח לחיוֹת שׁם כל ימי חייו עד ליום מותו ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת יתרו פרק כ ד"ה אנוכי ה' אלוקיך). וזה הטעם שה' מכנה את מצרים בשם "בֵּית עֲבָדִים" – לפי ששם היו העבדים נשארים בעבדוּת לעולם ושם היתה מיתתן, מה שלא היה בשום מלכוּת אחרת ('עץ הדעת טוב' פרשת יתרו בסוף ד"ה אנוכי, 'נחל קדומים' פרשת יתרו פרק כ ד"ה אנוכי ה' אלוקיך). וזה מה שנאמר "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב) וכן מה שנאמר "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות יג, יד). ובפרט הם קשרו את ישראל על ידי כישופים כך שלא ייצאו ממצרים ('זכר דוד' מאמר ג פרק כה ד"ה 'וטעים הקורא ויכין' מהרב זרע שמשון).

המצריים עשו על ידי כישוף כלבים מזהב במקום בו היה קבור יוסף, כדי שאם יבוא לשם אדם הם יהיו נובחים וקולם יהיה הולך בכל מצרים ('זכר דוד' מאמר ג' פרק כז בפירוש לחד גדיא דף קה ד"ה אך אע"ג). ועוד על מנת שלא יוכל אף עבד לברוח ממצרים, עשו המצריים באמצעות כישוף צורות של בעלי חיים בכל אחד מעשרת השערים של מצרים. וכאשר עבד ניסה לברוח ממצרים, אותה הצורה של הבעל חי היתה צועקת, ומיד היו צועקים עמה כל החיות האמתיות שהן מאותו המין. אז היו המצריים יודעים מאיזה פתח ברח העבד והיו רודפים אחריו. לכן ארץ זו היתה נקראת 'מִצְרַיִם' – שהוא מלשון מצוֹר ומצוק ('שפתי כהן על התורה' תחילת פרשת שמות ד"ה שמות בני ישראל וכן בפרשת בא ד"ה וכל בכור בהמה). מטעם זה כאשר באו משה ואהרן ועשו מופתים בארץ מצרים, פרעה לא החשיב את זה וטען כי כל מעשיהם הוא בכשפים, ומה שהחרטומים לא הצליחו לעשות חלק מהמופתים שהם עשו, זה לפי שמשה ואהרן היו גדולים מהם בכשפיהם ('דבש לפי' להחיד"א מערכת כ אות טו, 'חומת אנ"ך' להחיד"א פרשת וארא אות יד).

כאשר ה' הוריד את חומות המים בים סוף על המצריים ושטף אותם שנאמר "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם" (שמות יד, כז – כח), אז המצריים והסוסים לא היו טובעים – בכוח הכשפים ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת בשלח ד"ה תהומות יכסיומו), לפי שהם כישפו את 'המים' עצמם, וכישוף כזה לא מתבטל בתוך 'מים חיים' כמו כשפים רגילים (ראה רש"י בגמ' סנהדרין דף סז ע"ב ד"ה פשר) ('מגלה צפונות' חלק ב' פרשת בשלח ד"ה מסכת סנהדרין. וראה 'חומת אנ"ך' להחיד"א בחלק מגילת אסתר אות ו). לכן ה' הביא על המצריים מים מהתהומות ואז הכשפים לא הועילו להם, כי הם כישפו דווקא את מימי הים ולא את ממי התהומות, ומיד הם ירדו וטבעו "בִמְצוֹלֹת" כפי שנאמר "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן" (שמות טו, ה) ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת בשלח ד"ה תהומות יכסיומו).

וכשראו המצריים שהם עומדים למות בים סוף, הם עשו עוד כישוף ונכנסו בתוך הסוסים מתוך תקוה שהסוס שיודע לשׁוּט יוציא אותם משם. לכן כאשר הטביע ה' יתברך את המצריים בים הוא הטביע גם את מרכבות סוסי פרעה, שנאמר "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף" (שמות טו, ד) ('מגלה צפונות' חלק ב' לבעל 'שבט מוסר' פרשת בשלח ד"ה מרכבות פרעה). וחלק מהמצריים עשו כשפים ופרחו באויר נגד השמים. אז בא גבריאל המלאך והכה על ראשם והם נפלו לתוך הים, ועליהם נאמר "צָֽלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים" (שמות טו, י) ('ילקוט דוד' פרשת בשלח ד"ה במדרש היו). ויש אומרים שהמים בעצמם עלו למעלה והורידו אותם למטה, שנאמר "וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם: וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה" (שמות יד, כז – כח), "וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ" – כלומר שהמצריים נסוּ כלפי מעלה בכשפיהם, "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים" – שהמים עלו אחריהם למעלה והורידו אותם למטה ('צמח דוד' לבעל שו"ת 'בית דוד' חלק א' פרשת בשלח על הפסוק 'נטה ידך').

'הערב רב' והעם העמלקי היו עוסקים בלחשׁים ובכשפים 

בתוך הערב רב שהלך עם בני ישראל במדבר, היה אוֹסף של חרטומים ומכשפים ממצרים (זוהר פרשת כי תשא דף קצא ע"א ד"ה אלא ערב רב). וכשהגיעו למקום הנקרא 'תבערה' הם התאווּ ביתר עוֹז להידבק בכשפים, והיו מקבצים על ידי כישוף נחשים ועקרבים רבים מאוד, והיו שוֹאלים מהם כל חפצם. וזה אחד הטעמים שיצאה אש ב'תבערה' והרגה בהם כפי שנאמר "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה' " (במדבר יא, ג) ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ פרשת בהעלותך ד"ה ויקרא שם המקום). סוג הכישוף בו הם עסקו, הכוֹלל קיבוץ בעלי חיים למקום אחד, הוא אחד מדרכי הכישוף שנאסרו ונקרא "וְחֹבֵר חָבֶר" (דברים יח, יא) (ראה שו"ע יו"ד קעט, ה). וגם כל העם העמלקי היה בקיא גדול בחכמות הכישוף – גברים נשים וטף ('חוט של חסד' לבעל 'שבט מוסר' פרשת כי תצא ד"ה עוד נראה לפרש שצוה עליו. ראה רש"י שמות יז, ט). לכן כאשר עלו ישראל ממצרים, העמלקים עשו כישופים להביא על ישראל בדרכם 'רוּח רעה', 'רוּח טוּמאה' ו'רוּח מכשפוּת' ('בית מועד' לר' מנחם רבא דרוש שבעה עשר דף קיג ע"א ד"ה והרצון שלא יוכר).

וכאשר יצא יהושע להילחם בעמלק, אמר לו משה רבינו שיבחר אנשים אשר נולדו בחודש 'אדר שני', לפי שהכשפים שולטים במי שנולד בשניים עשר חודשי השנה אך לא במי שנולד באדר שני. וזה מה שנאמר "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שמות יז, ט) (''מנות הלוי' לר' שלמה אלקבץ על מגילת אסתר דף קה ע"ב בשם בעל 'הרוקח'). וכנגד כישופי המצריים יהושע לקח עמו גם אנשים שיודעים לבטל כשפים (רש"י שמות יז, ט). וכשנלחם יהושע בעמלק, היו העמלקים לוחשים 'לחשים' של כשפים בשביל לנצח את ישראל, ויהושע שראה זאת היה מזכיר שמות קדוֹשים ומבטל את אותם הלחשים שבפיהם, שנאמר "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" (שמות יז, יג), לא נאמר 'ויהרוג יהושע' אלא "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ" – שהוא מלשון 'לחשׁ' בפה ('פני דוד' להחיד"א פרשת בשלח אות כג ד"ה ויחלוש יהושע את עמלק). וכן עמלק שהיה מכשף בחר למלחמה אנשים שלא יכולים למות באותה שנה. וכנגד זה גם יהושע בחר אנשים שלא יכולים למות באותה השנה. וגם מטעם זה נאמר "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ" (שמות יז, יג), לפי שיהושע לא היה יכול להורגם ('זרע שמשון' על מגילת אסתר דף נד ע"ב ד"ה פסוק על כן).

כאשר נלחם שאול המלך בעמלק, היו העמלקים עושים כשפים והופכים את עצמם לצורות של בעלי חיים (רש"י שמואל א' טו, ג) או נכנסים בתוך גופם של בעלי החיים, על מנת להינצל מהריגה. לכן שמואל הנביא ציווה את שאול להרוג גם את הצאן של העמלקים ('חוט של חסד' לבעל 'שבט מוסר' פרשת משפטים ד"ה וכי יפתה איש) שנאמר "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל א' טו, ג) (רש"י שמואל א' טו, ג, 'חוט של חסד' פרשת משפטים ד"ה וכי יפתה איש). ומטעם זה, כאשר שאול חזר מהמלחמה והשאיר מהצאן בחיים, אמר לו שמואל הנביא "וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ" (שמואל א' פרק טו, יד), שמואל אמר "וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה" דווקא, כי כוונתו שהוא שומע רק "קוֹל" של צאן אך באמת הם אנשי עמלק שהפכו בכשפיהם להיות צאן ('לב אריה' לר' אריה לייב האשקי פרשת וארא אות טז).

העמים שישבו בארץ לפני בואם של ישראל היו עוסקים בכשפים

כאשר ישראל נכנסו לארץ כנען, היתה הארץ מלאה טומאה רצוצה בוקעת ועולה מכוח עוונות יושבי הארץ. וכיון שיריחו היתה ראשית לכל הערים בארץ, לכן החזיקו בה כל מיני כישופים ורוחות טומאה ושׁדים ושׁדות, חוברי חברים מחוכמים ומחכמים ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק זקן אהרן על ספר יהושע דף צד טור ב ד"ה הביאור הוא שידוע), והיא היתה מסובבת מכוחות הטומאה והכישוף ('מנחת אהרן' על טעמי המצוות כלל חי דף קפד ע"א ד"ה סמוך לו) ולא היו יכולים לכובשה דרך הטבע ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק זקן אהרן על ספר יהושע דף צד טור ב ד"ה הביאור הוא שידוע). ובנוסף לכך אחרי שנכנסו עם ישראל לארץ ישראל, קיבל יהושע בקשה משׁוֹבַךְ לבוא ולהילחם אתו. יהושע בא להילחם בו עם המחנה, ואז אמו של שובך עשתה כישוף והקיפה את כל המחנה של יהושע בחומות של ברזל, חוֹמה לפנים מחוֹמה. ונעשה אז נס ובאה יונה אחת לפני יהושע, ויהושע קשר לכנף שלה מכתב המיועד לפנחס הכהן. היונה עפה אל פנחס וכאשר הגיעה אליו, הוא פתח את האיגרת וראה שהיה כתוב בה להביא את ארון הקודש למחנה, וכך פנחס עשה. וכאשר קרב ארון הקודש אל החומות שהקיפו את המחנה של יהושע על ידי כישוף – התפרקו החומות ונפלו לארץ. ומיד יצא יהושע ועשה נקמה באויבי ה' ('מדרש האיתמרי' למחבר 'שבט מוסר' דרוש כב ד"ה נון וסמך).

העמים שישבו בארץ ישראל היו עוסקים הרבה בכשפים, כפי שנאמר לעם ישראל לפני כניסתם לארץ "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח, יד), "מְעֹנְנִים" – עושים כשפים על מנת להשיג גזירות ומשפטי עליון, "קֹסְמִים" – משביעים שׁדים להודיעם הגזירות ('עץ הדעת טוב' להמהרח"ו סוף פרשת שופטים ד"ה כי הגוים האלה). והורה ה' לישראל לא ללכת אחריהם, כי לישראל יש נביאים ואוֹרים ותוּמים (רש"י דברים יח, יד ד"ה לא כן נתן לך) לעומת כן הגוים שלהם אין מי שיגיד עתידות – להם לבדם ראוי ללכת אחרי הכשפים ('צרור המור' פרשת שופטים ד"ה וכן סמך לכאן כי). לכן המרגלים שתרוּ את ארץ ישראל פחדו, כי הם הבינו שבכוֹח הכשפים שנהגו בהם בארץ הולידו התושבים גיבורים ענקים אנשי חיל, ופחדו מכוחם ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ פרשת שלח לך ד"ה ויהס כלב את העם).

היו בעלי כשפים גם בין 'הנביאים' שעבדו את העבודה זרה שנקראה 'הבעל' ('סמיכת חכמים' מסכת ברכות פרק א דף יח ע"א ד"ה ואמר ר' חלבו) והם ניסו להכשיל את עם ישראל שגרו בארץ ישראל. לשם כך הם היו יוצרים על ידי כישוף פֶסֶל בדמות ישראל, ואז היו מייסרים את ישראל בייסורים על ידי כשפים. וכאשר היו באים מבני ישראל לפני 'בעל הכשפים' לרפא אותם מהייסורים, הוא היה אומר להם שאם הם יעבדו את העבודה זרה הם יתרפאו. ולאחר שהם היו עובדים את הפסל על ידי שהשתחוו לו – הוא היה שובר את צורת הפסל שיצר והיו אותם האנשים מתרפאים ('ספר חסידים' סימן תתשנט).

ובשעה שהיו נביאי הבעל בהר הכרמל וניסו להקריב קרבן ל'בעל' הם גם עסקו בכשפים כפי שנאמר "וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ: וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם" (מלכים א' יח, כו - כח), "וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם" – כלומר שהם התגוֹדדוּ כדרכם של בעלי כשפים להתעסק באבריהם ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם רקנאטי מצוות עשה מצה לשלח טמאים). לכן חשש אליהו הנביא שיאמרו כי גם מעשיו הם בכשפים כמוֹתם, ומשום כך המתין עד לזמן מסוים בשעת המנחה, ואז הוא הקדים להתפלל ואמר "עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי" (מלכים א' יח, לז), "עֲנֵנִי" – שתרד אש מן השמים ו"עֲנֵנִי" שלא יאמרו מעשה כשפים הוא (ראה גמ' ברכות דף ו ע"ב) ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ מסכת ברכות פרק ראשון דף יח ע"א ד"ה ואמר ר' חלבו).

וכן יש"ו הנוצרי שם רשעים ירקב, עסק בכשפים (ראה גמ' שבת דף קד ע"ב) והיה מכשף את נערי בני ישראל בשביל שיעבדו עבודה זרה ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת ראה ד"ה וזכרת). ובכוח הכשפים עשה מופתים רבים וריפא חולים. וכך עשו גם תלמידיו, שהיו מרפאים חולים בארץ ישראל באמצעות כשפים (ראה 'חידושי הרמב"ן' במסכת עבודה זרה כז ע"ב על מעשה בגמ' ירושלמי עבודה זרה דף יא ע"א), ועשו זאת על ידי שאמרו לחשׁים של כשפים ואז היו נוֹשפים על החוֹלה או על המכה ואומרים פסוקי תנ"ך. אחר כך היו יוֹרקים על הארץ להראות שהם כביכול מסירים את המחלה או הכאב. לכן חכמים אסרו את הדבר הזה, עד שאמרו שכל "הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא" (ראה גמ' שבועות דף טו ע"ב) וכן נפסק להלכה (ראה שו"ע יו"ד סימן קעט סעיף ח) (להרחבה בעניינו של אותו האיש ראה מאמרינו לפרשת אמור – 'מעשה המקלל').

המן היה מכשף גדול וכישף את העץ שעליו הוא רצה לתלות את מרדכי 

גם בזמן המן הרשע היו בני האדם עוסקים בכשפים. לכן כאשר אסתר נלקחה לבית הנשים היה מרדכי מגיע אליה יום יום על מנת לוודא שלא עשו לה איזה כשפים, וזהו מה שנאמר "וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ" (אסתר ב, יא) ('מנות הלוי' על מגילת אסתר בפסוק 'ובכל יום ויום' בשם המדרש). ונרמז הדבר גם בתיבות "אֶסְתֵּר וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ" – שראשי התיבות יוצא 'אויב', ללמד שמה שביקר מרדכי אצל אסתר תמיד, היה על מנת שאיזה אויב לא יעשה לה כשפים ('עיני העדה' על מגילת אסתר דף קנב ע"ב ד"ה את שלום). וכך גם המן הרשע היה מכשף בעל אוֹב וידעוֹני. ורמזה את זה אסתר המלכה לאחשורוש כשאמרה לו "כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (אסתר ח, ו), "אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן" – ראשי תיבות 'אוב'. והמן עשה כישוף שהעץ שהיה גבוה חמשים אמה לא יקבל אף אדם עליו כי אם את מרדכי היהודי דווקא. אך הקב"ה עשה נס, ואפילו שהעץ הוּכן למרדכי – תלו עליו את המן ('עיני העדה' על מגילת אסתר דף קנד ע"ב על הפסוק 'ואיככה אוכל'), וכך נמצא כי כישוּפוֹ של המן שלט בו עצמו שנאמר "וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה" (אסתר ז, י) ('עיני העדה' על מגילת אסתר דף קנו ע"א ד"ה מסכת מגילה עשרת בני המן).

אמנם היהודים אז עדיין חששו שמכוח הכישוף של המן יִתָּלֶה גם מרדכי בחלל הנשאר מן העץ מחמת איזה סיבה שיגלגל עליו המלך. לכן אחרי שכבר הרגו את עשרת בני המן כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן" (אסתר ט, יב), ביקשה אסתר לשוּב ולתלות את עשרת בני המן ההרוגים, שנאמר "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ" (אסתר ט, יג), והמלך הסכים לבקשתה. אז לקחו היהודים ותלו את כל עשרת בניו של המן אחד מתחת לשני, בכל אותו החלל שנשאר בעץ שכבר היה תלוי עליו המן, כפי שנאמר "וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן תָּלוּ" (אסתר ט, יג – יד) ובעקבות זה התבטל הכישוף של המן. וזכר לנס הזה שלא נשארו ישראל בצרת הכישוף, צריך שהקורא את מגילת אסתר יאריך באות 'ו' של התיבה "וַיְזָתָא" (אסתר ט, ט) על שנתלו על עץ אחד כל בניו של המן הרשע (ראה גמ' מגילה דף טז ע"ב דעת רבי יוחנן) ('עיני העדה' מגילת אסתר דף קנו ע"א ד"ה מסכת מגילה וד"ה אמנם ראוי).

נשׁים היו קרובות יותר למעשה הכשפים לכן נאמר 'מכשפה לא תחיה'

בשונה משאר העבירות שבתורה, הכשפים מזיקים את העולם אפילו אם הם נעשים בחדרי חדרים. לכן יש ציווי לבית דין לא להתרשל ולהרוג את המכשפות בכל דרך שאפשר, לפי שכל מטרתן הוא להרע לעולם ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה תקנג). וכך עשה שמעון בן שטח שתפס במערה אחת שְׁמוֹנִים מכשפות על ידי שְׁמוֹנִים בחורים, ותלה את כולן למרות שאין מיתתן בתליה מעיקר הדין אלא בסקילה (ראה גמ' יבמות דף ד ע"א), אך לצורך השעה לפרסם את מיתתן הוא תלה אותן (גמ' סנהדרין דף מד ע"ב וראה רש"י שם). והתורה לא כתבה במפורש את סוג המיתה שמתחייבות בהן המכשפות, אלא רק ציוותה "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כב, יז). והסיבה היא, לפי שאם היתה התורה כותבת במפורש את סוג מיתתן, היו המכשפות פועלות בכשפים על מנת שלא יפגע בהן סוג המיתה שנגזר עליהן. לכן העלימה התורה את סוג מיתתן, ונשארה בידי חכמים הידיעה שמיתתן בסקילה ('רבינו אפרים' פרשת משפטים ד"ה מכשפה). ולכתוב סתם 'מוֹת יוּמת' כפי המצוי בתורה לא היה אפשר, כי סתם מיתה שבתורה זה 'חנק' (ראה 'תוספות יום טוב' מש' סנהדרין פרק יא, א).

הסיבה שמיתת המכשף והמכשפה הוא דווקא ב'סקילה', משום שכל הכישופים באים מהמלאכים עז"א ועזא"ל אשר נמצאים בהרי החושך, לכן ההולכים בדרכיהם צריכים להיות נידונים בסקילה שהוא דוגמת 'שעיר המשתלח לעזאזל' ('שתי ידות' על התורה פרשת מקץ דף כז ע"א טור ב ד"ה ועתה נרחיב) מחמת יניקתם ממלאך עזאזל ('שתי ידות' פרשת מקץ דף כז ע"ב טור א סוף ד"ה ועתה יבואר). ואף שלשון האיסור על הכישוף בפסוק "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כב, יז) נאמר דווקא על הנשים, הרי שגם אנשים אסורים בזה. והטעם שנאמר דווקא על נשים, משום שבעבר העיסוק בכשפים היה יותר מצוי אצלן (ראה גמ' סנהדרין דף סז ע"א). ובפרט שפעמים יש להן את 'טומאת נידה', ובאותה העת חפץ הטומאה בידן יצלח ('כתם פז' על זוהר פרשת חיי שרה דף קכו ע"ב ד"ה תא חזי דהכי) והסטרא אחרא יותר נדבק אליהן בתקופות אלו, לכן ממילא קל להן לעסוק בכישוף (זוהר פרשת חיי שרה דף קכ"ו ע"ב ד"ה תא חזי דהכי, 'בן יהוידע' על גמ' סנהדרין דף סז ע"א). וכשם שבחייהן גופן של הנשים מוכן להשראת כוחות הטומאה, כך גם אחרי פטירתן. לכן אמרו רבותינו כי הנשים נקברות תיכף אחר מיתתן שלא תשׁרה הטומאה בגופן ('מעבר יבק' שפתי רננות פרק יז ד"ה השבע הקפות) (להרחבה על טומאת הנידה ראה מאמרינו לפרשת תזריע – 'טומאת הנידה').

וכך אמרו רבותינו "מַרְבֶּה נָשִׁים מַרְבֶּה כְשָׁפִים" (פרקי אבות ב, ז), לפי שכאשר יש לבעל שתי נשים, אזי אחת עושה בכשפיה בשביל שבעלה ישׂנא את האישה השנייה. ועל זה נאמר "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה" (דברים כא, טו), כלומר שהאישה השנייה נעשית שׂנוּאה לבעלה על ידי כשפיה של האישה הראשונה ('בעל הטורים' דברים כא, טו). ומטעם זה היתה ארץ מצרים מלאה בכשפים, לפי שהשׂר הרוחני של מצרים היה ממין 'נקבה', בשוֹנה מכל שאר האומות שכולם היו שׂריהם הרוחניים זכרים. ועל שׁם זה נקראה מצרים "עֶרְוַת הָאָרֶץ" כפי שאמר יוסף לאחיו "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (בראשית מב, ט) ('יערות דבש' חלק א' דרוש ב ד"ה וכל ע' שרים). וכן על השׂר של מצרים נאמר "לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי" (שיר השירים א, ט), "לְסֻסָתִי" – הכוונה לשׂר של מצרים שהכניע אותו הקב"ה בים, ונקרא בלשון 'נקבה' כי הוא היה ממין נקבה ('ילקוט שמעוני' תרי עשר רמז תקסה) (להרחבה על השר של מצרים ראה מאמרינו לפרשת בא – 'שחיטת העבודה זרה של מצרים').

ירחיק האדם מכל סוג של כישוף לפי שהוא איסור חמור ועונשו גדול

גם בדורות מאוחרים יותר המשיכו אנשים לפעול באמצעות כשפים, כדוגמת הכישוף של 'קשירת חתן וכלה'. בכישוף זה גורמים לכך שהחתן והכלה לא יוכלו לשמש מיטותיהם, ועל ידי כן אותה טיפת זרע שהייתה אמורה ליצור נפש הולכת לבטלה. איסור עשיית דבר זה נרמז מסמיכות הפסוקים "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח: לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל" (דברים כב, ה – ו), "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה" – כלומר כאשר חתן וכלה נישׂאים, "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב" – לא "יקשור" את מזלם של ה"רֵחַיִם וָרָכֶב" שהם החתן והכלה, על מנת שלא יוכלו להוליד. וזה משום "כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל" – שהרי הוא מאבד את הזרע שהיה צריך לבוא לעולם, ובאיבוד הזרע נחשב ל"חֹבֵל" שהוא הורג נפש ממש ('תרגום יונתן' דברים כד פסוק ו, 'שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת כי תצא) ומעכב את ביאת המשיח ('ילקוט מעם לועז' פרשת כי תצא פרק כד בסוף ביאור הפסוק 'לא יחבל רחים ורכב'). ועצם העיסוק בכישוף הוא חמור ביותר ומי שעוסק בזה עתיד להתגלגל בבהמה. וזה הטעם לסמיכות הפסוקים "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה: כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת" (שמות כב, יז- יח) כדי לרמוז על הגלגול שלו ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה תקנג).

וכן סופו של המכשף הוא לא טוב, ורואה רעות בגופו או בבניו כל ימיו ('ספר חסידים' סימן ר"ה). ועוד עתידים המשחיתים של 'הסטרא אחרא' לבוא לאותו אדם שעסק בכישוף ולקבל את נשמתו אחר פטירתו ולהכריז כי האדם הזה הוא משלהם. על כן ראוי לו לאדם לברוח מזה, ואפילו לעשות רפואה על ידי כישוף לא יעשה – כי כישוף הוא עבירה חמורה ונחשב כעובד עבודה זרה. ויירא שמים ירחיק מזה ('קב הישר' פרק כח). וזאת העצה היעוּצה לכל בן ישראל, להרחיק בכל מיני הרחקות שבעולם מניחוּשׁים קסמים וכשפים ('יסוד יוסף' סוף פרק כה) ומכל מיני מכשפים וקוסמים ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש דף לב ע"ב אות סז) ולאטוֹם אוזניו מלשמוע דברים שקרובים לענייני ניחוש וכישוף. וכבר אמרו רבותינו ('יסוד יוסף' סוף פרק כה) שמי שמרחיק עצמו מלעשות או מלשמוע דברי לחשׁ וכישופים או ניחושים וקסמים ובכך מקיים את דברי הנבואה על עם ישראל "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כג, כג), זוכה כי בעתיד יכניסו אותו בשכר זה בעולם הבא למחיצה שאפילו מלאכי השרת אינם יכולים לעמוד שם (גמ' מסכת נדרים דף לב ע"א). אמן, כן יהי רצון.