פרשת תרומה – חכמתו של שלמה המלך

ה' יתברך נתן לשלמה המלך חכמה רבה מאוד כפי שנאמר "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם: וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם" (מלכים א' ה, ט – י), "חָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם" היא חכמת 'החיצוֹנים', והם נקראו "בְּנֵי קֶדֶם" כי החוֹשך קודם לאוֹר והקליפה קודמת לפרי ('תולעת יעקב' בחלק סתרי ר"ח ותפילותיו דף לג ע"א ד"ה כבר ידעת), ו"חָכְמַת מִצְרָיִם" היא חכמת הכישוף (עפ"י 'כתם פז' על זוהר פרשת ויחי דף רכג ע"ב ד"ה וביאר מהו). ועל ידי החכמה שהיתה בידי שלמה המלך הגיע לו שלום עם חירם מלך צוֹר שעזר לו בבניית בית המקדש, וכפי שנאמר בהפטרה "וה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם" (מלכים א' ה, כו) (זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א ד"ה ותנינן שלמה).

ויש להבין, כיצד השיג שלמה את חכמת הכישוף ושאר חכמת 'החיצונים'? ואיך זה עזר לעשות שלום בינוֹ לבין חִירָם מלך צוֹר?

שלמה המלך היה מגיע להרי החושך ללמוד את חכמת 'החיצוֹנים'

בכל יום ויום היה מגיע נשר גדול (זוהר פרשת פנחס דף רלג ע"א ד"ה אמר רבי חייא) וחזק (זוהר סבא דמשפטים דף קיב ע"ב ד"ה מה עביד) אל שלמה המלך. שלמה היה עולה על גבי הנשר יחד עם טבעת שחקוק עליה שמו הקדוש של ה' (זוהר סבא דמשפטים דף קיב ע"ב ד"ה מה עביד) כדי שיהיה לו שמירה בדרך ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קיב ע"ב על ד"ה 'חתים כורסיא' מהרא"ג). אחר כך הנשר היה טס מרחק רב בשעה אחת ומובילו אל הרי החושך למקום שנקרא תרמוד במדבר הנמצא בין ההרים, אשר שם מתקבצים כל הרוחות והכוחות של הסטרא אחרא. אז שלמה המלך היה כותב פתק אחד וזורק שם כדי להינצל מאותם רוחות רעות (זוהר פרשת פנחס דף רלג ע"א ד"ה אמר רבי חייא), והיה מכריז בקול את הפסוק "ה' רָמָה יָדְךָ בַּל יֶחֱזָיוּן יֶחֱזוּ וְיֵבֹשׁוּ קִנְאַת עָם אַף אֵשׁ צָרֶיךָ תֹאכְלֵם" (ישעיה כו, יא) (זוהר סבא דמשפטים דף קיב ע"ב ד"ה גבה נשרא) וכוונתו בתיבות "רָמָה יָדְךָ" ש'השם הקדוש' החקוק בטבעת שלו יעשה בכוחו הגדול ש"בַּל יֶחֱזָיוּן" כלומר שלא יראוהו, כדי שלא תשלוט בו עינם הרעה של כוחות החיצונים ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קיב ע"ב על ד"ה 'עד ההוא אתר' מהרא"ג).

אחר כך שלמה המלך היה יורד שם, מרים את ראשו ורואה את הרי החושך, ולומד שם כל מה שרוצה. אחר כך עלה שוב על גבי הנשר וטס עד מקום שיש בו עץ של זית. שם הוא ירד מהנשר והיה מתקרב (זוהר סבא דמשפטים דף קיב ע"ב ד"ה עאל תמן) עד למקום בו היו נמצאים שני המלאכים שנפלו מן השמים שהם עז"א ועזא"ל אשר קשורים שם בשלשלאות של ברזל הנעוצים בתוך התהומות. אז שלמה המלך הוציא את הטבעת שהיה חקוק עליה השם הקדוש ושׂם אותה בתוך פיו של הנשר (זוהר פרשת פנחס דף רלג ע"א ד"ה וכיון דנשרא) או לפני המלאכים (זוהר סבא דמשפטים דף קיב ע"ב ד"ה עאל תמן). ואחרי כן היו שני המלאכים אומרים לשלמה המלך כל מה שהיה רוצה לדעת בחכמות 'החיצוֹנים' (זוהר פרשת פנחס דף רלג ע"א ד"ה וכיון דנשרא). ועל כך נאמר "וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת גָּזֶר וְאֶת בֵּית חֹרֹן תַּחְתּוֹן: וְאֶת בַּעֲלָת וְאֶת תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר בָּאָרֶץ" (מלכים א' ט, יז - יח) כאשר כוונת התיבה "וַיִּבֶן" בתחילת הפסוק היא על הבנת שִׂכְלוֹ של שלמה שידע לדעת ללכת לאותו מקום (זוהר פרשת פנחס דף רלג ע"א ד"ה וכיון דנשרא).

אחרי ששלמה המלך סיים באותו המקום, הוא היה עולה שוב על הנשר ורוכב על גביו חזרה למקומו (זוהר סבא דמשפטים דף קיב ע"ב ד"ה עאל תמן) אל כסא המלוכה אשר נחתם על ידו בשמו הקדוש של ה' יתברך (זוהר סבא דמשפטים דף קיב ע"ב ד"ה מה עביד) כדי שלא יישב עליו אשמדאי מלך השדים או איזה כוח סטרא אחרא אחר בעוד שהוא הולך על גבי הנשר אל תרמוד שבמדבר ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קיב ע"ב על ד"ה 'חתים כורסיא' מרא"ג). וכיון ששלמה ישב שוב על כסא מלכותו התיישבה דעתו והיה מדבר דברי חכמה יקרה. ועל כך אמר שלמה המלך "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה" (קהלת ד, א), כלומר ששבתי מאותה חכמה של 'החיצוֹנים' אשר התיישבה בליבי ודעתי (זוהר סבא דמשפטים דף קיג ע"א ד"ה עאל תמן), הכוללת את אותם סודות 'הקליפה' ומעשיהם בתחתונים ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קיב ע"ב על ד"ה 'אבל שבתי ואראה' מהרמ"ק. ועיי"ש מה עוד הוא ראה) ואת עניין השׁדים ומעשה הכשפים (הרמ"ד וואלי על ספר מלכים א' פרק י בפסוק י על הפסוק 'גמלים נושאים בשׂמים').

שלמה המלך אמר "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי" (שיר השירים ו, יא) וכוונתו שהוא ידע את כל 'הקליפוֹת' כולן ('תקוני הזוהר' תיקון כו דף עא ע"ב ד"ה מיד קמו, זוהר פרשת בראשית דף יט ע"ב ד"ה שלמה מלכא), כי ירד אליהם והסתכל שם בכל אותם 'רוחות' ו'שדים' ו'לילין' ('חסד לאברהם' מעין שביעי עין גדי נהר כג ד"ה והנה על סוד אלו. ועיין בזוהר פרשת ויחי דף רכג ע"ב ד"ה 'ובגין דשלמה' מדוע ביקש לדעת את 'הקליפות'). כך יצא ששלמה השיג גם את החכמות הפנימיות הקדוֹשוֹת וגם את החכמות החיצוֹניוֹת, והוא היה שלם בכל. משום זה אמרו רבותינו כי בימיו של שלמה המלך היתה הלבנה במילוּאה (ראה זוהר פרשת ויחי דף רכג ע"א ד"ה דתניא כתיב, וראה 'רבינו בחיי' פרשת וישב פרק לח על הפסוק 'ויקרא שמו זרח'), וכוונתם שהוא ידע בכל מיני 'הלבנה' את צד החכמות הקדושות המיוחסות אל האוֹר ואל מילוּיה של הלבנה, וגם את החכמות החיצוניות של 'הקליפוֹת' המיוחסות אל החסרון של הלבנה ('כתם פז' על זוהר פרשת ויחי דף רכג ע"א ד"ה ובגין דשלמה מלכא). ועל כך אמר שלמה "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" (קהלת ב, יג) כי כל דבר ניכר מהיפוכו, והוא ידע את מעלת ה"חָכְמָה" הקדושה על ידי מה שהשיג מצד "הַסִּכְלוּת" בהררי החוֹשך ('צרור המור' לר' אברהם סבא חמיו של ר' יוסף קארו בפרשת תצוה ד"ה ועשית את מעיל האפוד) (להבנה והרחבה בעניין הלבנה ראה מאמרינו לפרשת וילך – 'סמיכת יהושע בן נון').

על כך גם נאמר "וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם" (מלכים א' ה, ט – י). כי 'ארץ קדם' היה מקום בו שכנו כוחות 'החיצונים' ('כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר הפיוט 'בר יוחאי' על זוהר פרשת חיי שרה דף קלג ע"ב ד"ה ולבני הפילגשים) וחכמת בני קדם היא אותה 'חכמה חיצונית' אשר אברהם אבינו מסר לבני הפילגשים (זוהר פרשת ויחי דף רכג ע"א ד"ה דתניא כתיב ותרב) יחד עם שמוֹת של טוּמאה ('כתם פז' על זוהר פרשת חיי שרה דף קלג ע"ב ד"ה ולבני הפילגשים) בשעה ששלחם אל המקום הראוי להם ב"אֶרֶץ קֶדֶם", שנאמר "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" (בראשית כה, ו) ('כתם פז' על זוהר פרשת חיי שרה דף קלג ע"ב ד"ה ולבני הפילגשים). וגברה חכמתו של שלמה המלך על חכמתם (הרמ"ד וואלי ספר מלכים א' פרק ה על הפסוק 'ויתן אלקים חכמה לשלמה'), והיה יודע כל אותם החכמות וההשׁבעות והשמות טומאה שמסר אברהם אבינו לבני הפילגשים, שהיו נקראים "בְּנֵי קֶדֶם" על שקדמו את העולם בידיעות אלו ('כתם פז' על זוהר פרשת חיי שרה דף קלג ע"ב ד"ה ולבני הפילגשים).

שלמה המלך למד אצל שני המלאכים שהם שורש כל החכמוֹת החיצוֹניוֹת 'המעוֹנן' 'המנחש' 'הקוֹסם' ו'המכשף' ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קיב ע"ב על ד"ה 'אבל שבתי ואראה' מהרמ"ק), ולמד שם את ענייניהם בחרשיהם ובלהטיהם ובמעשה כישופיהם (הרמ"ד וואלי בביאורו על קהלת הנקרא 'ספר ההנהגה' מהדורא קמא קהלת ט, יא) ולא היה שום סוג של כישוף שהוא לא ידע ('תקוני הזוהר' תיקון כו דף עא ע"ב ד"ה מיד קמו). לכן כאשר באה מלכת שְׁבָא ושאלה את שלמה המלך גם בדברים הנעשים על ידי הכישוף וצד הטומאה, כדי לדעת האם חכמתו כללית בין בצד הקדושה ובין בצד הטומאה (הרמ"ד וואלי ספר מלכים א' פרק י על הפסוק גמלים נושאים בשמים וזהב רב מאוד') הוא ידע להשיב לה. כגון שביקשה לדעת איך אפשר לתפוס את הנחשים שנעשו מעצמותיו של בלעם אחרי מותו, כי ידעה שעל ידי הנחשים הללו ניתן לעשות כישופים גדולים והיא התאוותה לכך. אז שלמה המלך ענה לה מה הדבר היחיד שעל ידו ניתן ללכוד אותם חיים ושעל ידי כן הם יהיו נכפים לפני האדם כמו תרנגול הבית (זוהר פרשת בלק דף קצד ע"ב ד"ה אשכחנא וד"ה מלכת שבא וד"ה ואי תימא. ועיי"ש מה ענה לה ואכמ"ל).

שלמה המלך שלט בחכמתו על כל השׁדים והמזיקים שבעולם

ה' המליך את שלמה המלך על כל חית הארץ ועוף השמים וכל רומש על הארץ, ובכלל זה גם על כל השׁדים והפגעים הרוחות והלילין. שלמה המלך היה יודע את שפת כולם שנאמר "וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף וְעַל הָרֶמֶשׂ וְעַל הַדָּגִים" (מלכים א' ה, יג) ('תרגום שני' למגילת אסתר פרק א ד"ה בשנת תלת למלכותיה). וכך הוא שלט על המזיקים ('זכר דוד' מאמר ג פרק עב דף רלח ד"ה ומחסדו הטוב) ועל הרוחות, וכולם היו מסורים בידו ('תרגום שני' למגילת אסתר פרק א פסוק ב) שהיה אוסר ומתיר אותם כפי רצונו (ספר 'רזיאל המלאך' דף כח ע"א ד"ה ומחכמת הספר). והיה מצוה לשׁדים לרוחות ולפגעים שיהיו מרקדים ומפזזים וּמְכַרְכְּרִים לפניו. וסופרי המלך היו קוראים אותם בשמותם ואז כולם היו מתקבצים ובאים אליו לא על ידי אזיקים או כבלי ברזל ולא על ידי בן אדם הנוהג בהם ('תרגום שני' למגילת אסתר פרק א ד"ה בשנת תלת למלכותיה) אלא כמו שהמלך הקדוש במרומים מושל בהם. ובזה יתקיים בשלמה המלך "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ" (דברי הימים א' כט, כג) (הרמ"ד וואלי על קהלת פרק ב בפסוק 'עשיתי לי שרים ושרות') כי מָלַךְ על העליונים ועל התחתונים ('תולעת יעקב' בחלק סתרי ר"ח ותפילותיו דף לג ע"א ד"ה 'כבר ידעת' עפ"י רבותינו).

שלמה המלך השתמש בַּשֵּׁדִים וּבַשֵּׁדוֹת לעשות לו שליחויות למקומות רחוקים לכל מה שהיה צריך ('בניהו' למחבר ה'בן איש חי' מסכת גיטין דף סח ע"א ד"ה שידה). כך הוא נעזר ברוחות ושדים ומלאכי השרת בעת בניית בית המקדש ('שיר השירים רבה' א, א ד"ה דבר אחר חזית). וכשרצה שלמה לברר על מקומה של 'תולעת השמיר' לצורך בניית המקדש הוא כפה יחד שֵׁד וְשֵׁדָהּ שיאמרו לו, והם כיוונו אותו לאשמדאי מלך השדים (גמ' גיטין דף סח ע"א). וכן לאחר שדוד המלך הכין למקדש אלף כנורות מעצי אלמוגים המצופים זהב טוב, כדי לשיר ולשבח להודות ולהלל לאלהי ישראל, אז שלמה המלך הביא חמשה אבנים טובות לכל כינור וכינור על ידי עננים ושׂעירים ורוּחוֹת שהיו משועבדים לו ('מדרש תלפיות' ענף חורבן ד"ה פרוכת של זהב). ועוד שלמה המלך היה יודע לנטוע בארץ עצי פרי הגדלים במקומות רחוקים כמו עץ הפלפלים, וזה על ידי ששלח רוּחוֹת שהיה משתמש בהם לאותם המקומות והם הביאו משם מים והשקו בארץ ועל ידי כן גדלו פֵּרוֹת ('קהלת רבה' ב, ה בשם רבי אבא בר כהנא).

כאשר נודע לשלמה המלך שיש במדינת שְׁבָא מלכה אחת אשר לא שמעה ולא ידעה על מלכותו, הוא שלח אליה את תַּרְנְגוֹל הַבַּר עם מכתב הקשור אל הכנף, והוא הגיע אליה בשעה שהיא היתה משתחווה לשמש כמשפטה. וכשהיא ראתה את תרנגול הבר פתחה את המכתב וקראה מה שכתב לה שלמה "המליך אותי הקב"ה על חית הארץ ועל עוף השמים על השדים ועל הרוחות ועל הלילין וכל מלכי מזרח ומערב צפון ודרום באים ושואלים בשלומי. עתה אם יש את נפשכם לבוא אלי אתן לכם כבוד גדול מכל המלכים היושבים לפני. ואם תמאנו ומריתם ולא תשאלו לשלומי אשלח עליכם מלכים וחיילים ופרשׁים. ואם תאמרו מי הם המלכים החיילים והפרשׁים אשר למלך שלמה – חית השדה המה המלכים, ועוף השמים הם הפרשים, והחיילות הם השׁדים והרוחות והלילין החונקים אתכם על עריסותכם ובבתיכם, וחיות השדה יהרגו אתכם בשדה ועוף השמים יאכל את בשרכם מעליכם". וכשמוע מלכת שְׁבָא את דברי האגרת היא קרעה את בגדיה ובאה לפני המלך שלמה באוניה לאחר מסע של שלש שנים. ואחרי שראתה את תפארת גדולתו נתנה שבח והודאה לה' יתברך על שברא אותו ('תרגום שני' למגילת אסתר פרק א ד"ה 'בשנת תלת למלכותיה' עיי"ש כל המעשה באריכות).

היתה קטטה בין חירם מלך צור לבין שלמה המלך, שזה היה מכחיש את האלוֹה שבמרומים ואילו זה היה מאמין בו. והשׂנאה ביניהם היתה גדולה כי אין שׂנאה כשׂנאת הדת ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א ד"ה 'ובג"כ ויהי שלום' מהרמ"ק). וכיון שחירם היה חכם גדול ('צרור המור' פרשת תצוה ד"ה ועשית את מעיל האפוד, 'עמק המלך' שער קרית ארבע סוף פרק קיט) בחכמת הכישוף ובחכמת השדים, הוא היה פורח באויר להראות חכמתו ('צרור המור' פרשת תצוה ד"ה ועשית את מעיל האפוד) ועושה עצמו אלוֹה (זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א סוף ד"ה ויהי שלום, 'צוארי שלל' להחיד"א על ההפטרות אות א בשם הזוהר) באומרו "מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי" (יחזקאל כח, ב), ולא היה רוצה להודות בחכמתו של שלמה. אמנם שלמה המלך היה בקי ממנו באותם החכמות ('צרור המור' פרשת תצוה ד"ה ועשית את מעיל האפוד), ובתוקף חכמתו גם שלט ב'חיצונים' ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א ד"ה 'חד שידא לאו' מהרמ"ק) ובכללם בשדים ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א ד"ה 'ובג"כ ויהי שלום' מהרמ"ק) והיה שולחם לכל אשר יצוה ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א ד"ה 'חד שידא לאו' מהרמ"ק) וביקש אז להודיע לחירם מלך צור שחכמתו היא הבל וריק ('צרור המור' פרשת תצוה ד"ה ועשית את מעיל האפוד). 

לכן שלמה המלך בחכמתו שלח לחירם מלך צור שֵׁד אחד (זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א סוף ד"ה דתניא חירם וד"ה ותנינן אמר רבי יצחק) שהיה אחד ממלאכי החבלה שתחת המלאך דוּמה שׂרו של גהינם ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א ד"ה 'חד שידא לאו' מהרמ"ק), והוא הוריד את חירם אל שבעה מדורי גהינם (זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א סוף ד"ה דתניא חירם וד"ה ותנינן אמר רבי יצחק). ואחר כך שלמה המלך ('צוארי שלל' להחיד"א על ההפטרות אות א בשם הזוהר) העלה את חירם ממדורי הגהינם והיה שולח לו כל יום ויום פתקים ביד אותו השד עד שחזר והודה באלהותו של ה' (זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א סוף ד"ה דתניא חירם וד"ה ותנינן אמר רבי יצחק) ונכנע לו (הרמ"ד וואלי ספר מלכים א' פרק ה על הפסוק 'ויבאו מכל העמים'. וראה ב'אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א ד"ה 'ובג"כ ויהי שלום' מהרמ"ק שאחר כך חירם חזר לסורו לכן על אף שזכה להאריך ימים הוא נהרג על ידי נבוכדנצר). לכן נאמר באותו פסוק "וה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם" (מלכים א' ה, כו) כי מצד החכמה שנתן ה' בשלמה המלך נהיה שלום בינו לבין חירם (עפ"י זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א ד"ה ותנינן שלמה, 'צרור המור' פרשת תצוה ד"ה ועשית את מעיל האפוד, 'צוארי שלל' להחיד"א על ההפטרות אות א בשם הזוהר).

שתי הַשֵּׁדוֹת שבקליפה באו להיכנע לפני מלכותו של שלמה המלך

מעשה היה שבאו שתי נשים זונות להישפט לפני שלמה המלך שנאמר "אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו" (מלכים א' ג, טז). אחת הנשים סיפרה כי שתיהן ילדו בנים בהפרש של שלשה ימים, והן גרות בבית אחד לבדן שנאמר "וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת" (מלכים א' ג, יח). והוסיפה לספר כי חברתה שכבה על בנה בלילה והרגה אותו, והלכה והחליפה את בנה המת בבן החי. אז טענה חברתה כי ההיפך הוא הנכון והבן החי הוא בנה ממש ותאמר "כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת" (מלכים א' ג, כב). ואילו הראשונה שבה וטענה "לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי" (מלכים א' ג, כב). שלמה המלך ששמע את טענתן חזר על דבריהן, ואחר כך אמר "גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת" (מלכים א' ג, כה). אז האשה שבנה באמת היה החי אמרה "תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ" (מלכים א' ג, כו) ואילו חברתה אמרה שיגזרו אותו ולא יהיה לאף אחת מהן. אז ציוה שלמה המלך לא להמית את הבן ולתת אותו לאשה שריחמה לפי שהיא אמו. וממעשה זה "רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ" (מלכים א' ג, כח).

שתי הנשים הללו שבאו לפני שלמה היו שתי הנשים שב'קליפה' ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל בפרשת כי תצא על הפסוק 'לא תבא אתנן') והן רוּחוֹת ('ילקוט שמעוני' ספר מלכים רמז קעה בשם רב ועיי"ש) שֵׁדוֹת הנקראות לילי"ת ומחל"ת ('זכר דוד' מאמר ג פרק עב דף רלח ד"ה ומחסדו הטוב בשם הרב גלאנטי ב'קול בוכים', 'ילקוט חדש' ערך דוד אות פז בשם הרב גלאנטי, 'עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד השביעי סימן לה ד"ה ולדעתינו לא פליגי). שתי הנקבות הללו יותר קשות לבוא לידי מיתוק מהזכרים ולכן לא נכנעו בזמן שיהושע שלח מרגלים, כפי שנכנעו אז הרוחות הזכרים, והן נכנעו רק בזמן שלמה המלך ('ספר הלקוטים' להאר"י ז"ל תהלים סימן סח ד"ה געת חית קנה, 'קול בוכים' לר' אברהם גלאנטי דף כט ע"ב ד"ה אחר ששמעה). וזה מה שנאמר אצל שלמה "אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת" (מלכים א' ג, טז) אך לא לפני כן ('ספר הלקוטים' להאר"י ז"ל יהושע סימן ב ד"ה דע כי אלו). נשים אלו באו לפני שלמה המלך בדרך הכנעה ממש כשני בעלי דינים העומדים לפני הדיין (הרמ"ד וואלי ספר מלכים א' פרק ג על הפסוק 'אז תבאנה'), ואמרו לו "בִּי אֲדֹנִי" (מלכים א' ג, יז) לסימן שמקבלות ממשלתו ואדנוּתוֹ עליהן (הרמ"ד וואלי ספר מלכים א' פרק ג על הפסוק 'ותאמר האשה') ונכנעות תחת ידו ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד השביעי סימן לה סוף ד"ה ולדעתינו לא פליגי).

שתי הרוחות הללו נקראות בשם "נָשִׁים זֹנוֹת" (מלכים א' ג, טז) משום שהן עוזבות את בעליהן ובאות ונראות לאנשים אחרים בחלום הלילה לנאף עמם ולטמא אותם בקרי ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד השביעי סימן לה ד"ה ולדעתינו לא פליגי). לכן הן אמרו "וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת" (מלכים א' ג, יח) ללמד שבעליהן הזכר לא איתם כי כל מגמתן הוא לזנוּנים (הרמ"ד וואלי ספר מלכים א' פרק ג על הפסוק 'אני והאשה'). ועוד הן נקראות "נָשִׁים זֹנוֹת" (מלכים א' ג, טז) משום שכל הזונות שבעולם יונקות מהם ('מגלה עמוקות – רנב אופנים' אופן קלב, 'ילקוט ראובני' פרשת ואתחנן ד"ה בימי יהושע בן נון בשם 'המגלה עמוקות'). ובנוסף לכך מתפקידן של אותן שתי נשים רחמנא ליצלן, לעשׁוק ילדים מאמותיהם ('ילקוט חדש' ערך כשפים אות ס, 'ילקוט חדש' ערך דוד אות פח. וראה על לילי' בזוהר פרשת פנחס דף רלד ע"א ד"ה טחול פתח בוצינא קדישא) כך שכל הילדים שמתו בעוונות הרבים בצאתם לאויר העולם נעשׁקו על ידם ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד השביעי סימן לה ד"ה ולדעתינו לא פליגי).

לכן כאשר באו אותן שתי הנשים להישפט לפני שלמה, הרי שמפני יראתן כל אחת רצתה להגיד שהיא לא פעלה עוון לעשׁוֹק את הילד אלא בשל חברתה היתה הרעה והיא זו שעשׁקה. לכן כל אחת טענה שבנה הוא החי ואילו בנה של חברתה הוא המת כפי שנאמר "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (מלכים א' ג, כב) ('ילקוט חדש' ערך דוד אות פח. וראה 'עמודיה שבעה' עמוד השביעי סימן לה ד"ה והנה הנשים) שלמה המלך חזר על דבריהן "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי" (מלכים א' ג, כג) כדי להראות את ההכנעה הגדולה שנעשתה בימיו ('עמודיה שבעה' עמוד השביעי סימן לה ד"ה והנה הנשים). ותשובת שלמה המלך במשפט היתה שימיתו את החי שנאמר "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי חָרֶב וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת" (מלכים א' ג, כד – כה) ובזה לימד שאין די בהתנצלותן שבנן הוא החי, שהרי סופן להמיתו, כי הן עושׁקות את הנשמות של הילדים והרי כאילו הוא כבר מת ('ילקוט חדש' ערך דוד אות פח).

במשפט שלמה עם שתי הנשים הזונות "רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ" (מלכים א' ג, כח) של שלמה, שהרי אפילו הרוחות מצד הנקבות היו משועבדות לו ('עמק המלך' לר' נפתלי הירץ בכרך שער רישא דזעיר אנפין דף קמב פרק לב ד"ה אתה החכם). וכיון שיחד עם הלילי' יש ארבע מאות ושמונים מחנות של מלאכי חבלה כמנין שמה לילי"ת ('ילקוט ראובני' בשלח טו, כ ד"ה 'ותקח מרים הנביאה' בשם פירוש 'יואל משה' על 'עשרה מאמרות', 'זכר דוד' מאמר ג פרק עב דף רלח ד"ה ומחסדו הטוב), לכן הוצרך שלמה המלך לבנות את בית המקדש דווקא בשנת ארבע מאות ושמונים שנה כנגדן, כפי שנאמר "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לה'" (מלכים א' ו, א) ('מגלה עמוקות – רנב אופנים' אופן קלב, 'ילקוט חדש' ערך כשפים אות פז) ולימד שעם בניית המקדש לא היה לכל מחנותיה שליטה ('ילקוט ראובני' בשלח טו, כ ד"ה 'ותקח מרים הנביאה' בשם פירוש 'יואל משה' על 'עשרה מאמרות'), וגם היא עצמה נכנעה שהרי זה גמטריא שמה ('צוארי שלל' להחיד"א הפטרת תרומה אות ב). 

אשמדאי מלך השדים היה משועבד לשלמה המלך עד סיום בניית המקדש

שלמה המלך חיפש את תולעת השמיר על מנת לחצוב באמצעותה את אבני המקדש מבלי להשתמש בברזל, וכפי שהשתמש בה משה רבינו (גמ' גיטין דף סח ע"א) לכתוב על אבני האפוד את שמות בני ישראל מבלי להחסיר מהאבנים (רש"י גיטין דף סח ע"א ד"ה לאבני האפוד). לכן שלמה המלך שלח את בניהו בן יהוידע למקומו של אשמדאי מלך השדים כדי שילכוד אותו ויקשור אותו באמצעות שלשלאות שחקוק עליהן שׁמו המפורש של הקב"ה ויביא אותו לפניו לברר היכן נמצאת תולעת השמיר (גמ' גיטין דף סח ע"א ועיי"ש אריכות המעשה). ובשעה שבניהו הניח עליו את השלשלאות היה אשמדאי שוכב בגוף של דמות אדם ממש, ואז על ידי נתינת השלשלאות בטל ממנו כוח הַשֵּׁדִים והוא לא היה יכול להפוך את גופו לדמות אחרת ונשאר בדמות אדם. בניהו השאיר בו קצת כוח לכן הוא היה יכול להזיק ולהפיל בדרכו דֶּקֶל וגם בית על ידי חיכוכו בהם. בניהו בן יהוידע החזיק בידו את ראש השלשלאות, והעולם היו רואים את בניהו מוליך אדם רגיל ולא ידעו שהוא אשמדאי מלך השדים ('בן יהוידע' מסכת גיטין דף סח ע"א ד"ה כי נקיט ליה ואתא).

שלמה המלך כבש את אשמדאי בשעת בניית בית המקדש ('מדרש תלפיות' ענף הכנעה ד"ה הבית בהבנותו) ועיכב אותו אצלו עד שסיים לבנות את המקדש (גמ' גיטין דף סח ע"ב). ומסורת בידנו כי כל משך הזמן שהיה אשמדאי אצל שלמה המלך, הוא גילה לו סודות עמוקים וגם הרבה סגולות ורפואות ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק נט ד"ה 'ועכשיו שבאנו' בשם ספר תולדות אדם). אשמדאי מסר לשלמה המלך ספר של כשפים ובו היו כתובים אלף וארבע מאות וחמש מיני טומאות שנטמאים בהם בני אדם (זוהר פרשת אחרי מות דף עז ע"א ד"ה מלין אלין גלי שלמה). וכן היה כתוב בו שניתן לעשות כשפים גדולים וסתומים מעין כל בגופם של הנחשים שנעשו מעצמותיו של בלעם (זוהר פרשת בלק דף קצד ע"ב ד"ה אשכחנא בספרא דאשמדאי). ועוד נכתב שם שמי רוצה להעביר ממנו את 'רוּח הטומאה' ולהכניע את הסטרא אחרא, צריך לקנות את מעשי המצוות שהוא עושה בכסף מלא, בכל מחיר שיבקשו ממנו, בין סכום קטן ובין סכום גדול. לפי שרוח הטומאה מזומנת תמיד על דבר שניתן חינם ללא תשלום, והיא שׁורה שם ומפתה את אנשים ומטה אותם מדרך הישר (זוהר פרשת תרומה דף קכח ע"א ד"ה 'ובספרא דחרשי' ועיי"ש. וראה עוד בזוהר פרשת ויקרא דף יט ע"א ד"ה 'ולחפיא ליה' וד"ה 'ובספרא דאנח אשמדאי' כמה אזהרות בענייני תשמיש מספרו של אשמדאי ואכמ"ל).

שלמה המלך ישב על כסא ה' שנאמר "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ" (דברי הימים א' כט, כג). וכמו שעל כסא ה' נאמר "לֹא יְגֻרְךָ רָע" (תהלים ה, ה) כי אין דבר רע שנוגע בו, כך נאמר גם על שלמה המלך "אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע" (מלכים א' ה, יח) ('שמות רבה' טו, כו), כי בימיו של שלמה הסטרא אחרא וכל הכת שלו היתה מוכנעת לו, והוא מעין עולם הבא ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א דרוש יד ד"ה ואם כן אפוא). שלמה המלך לא פחד אז מכל כוחות הטומאה כפי שמפחדים שאר בני אדם, אלא אדרבא הם היו מפחדים ממנו וסרים למשמעו כאילו היו בני ביתו ממש. ועל זה אמר שלמה המלך "קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי" (קהלת ב, ז), "עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת" – הם כוחות הטומאה מצד הזכרים ומצד הנקבות ששלמה היה מושל בהם. "וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי" – נאמר בלשון יחיד כי הוא על אשמדאי מלך השדים שהיה משועבד לשלמה המלך (הרמ"ד וואלי בביאורו על קהלת הנקרא 'ספר ההנהגה מהדורה קמא קהלת ב, ז).

שלמה המלך איבד בסוף ימיו את שלטונו על השׁדים והמזיקים

מכיון שבימיו של שלמה המלך היתה 'הַלְּבָנָה בְּמִלּוּאָהּ', שלמה חשב שכך יהיה לעולם ובימיו יהיה תיקון העולם בשלמוּת – לכן עלה בדעתו להחזיר את הרע לטוב. אז הוא לקח כמה נשים נכריות (הרמ"ד וואלי ספר מלכים א' פרק ג על הפסוק 'ויתחתן שלמה את פרעה') בנות מלכים מכל האומות ('מראית העין' להחיד"א על סנהדרין דף כא ד"ה 'אני ארבה ולא אסור' בשם הרב גלאנטי), כדי להוציא את חיוּתן ולכלוֹתם ('מראית העין' להחיד"א על סנהדרין דף כא ד"ה 'אני ארבה ולא אסור') ולהחזירם אל הקדוּשה ('ספר הלקוטים' להאר"י ז"ל מלכים כ סימן יא ד"ה ויהי לו נשים, 'שער התפלה' למחבר 'באר מים חיים' שער השמיני ד"ה ואפשר עבור הדבר הזה) ועל ידי כן גם להחליש את כוחם של אומות העולם לשלוט באלף שנה של העולם הזה. וזה מה שנאמר "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה" (שיר השירים ח, יב) ('בן יהוידע' למחבר ה'בן איש חי' מסכת שבת דף נו ע"ב ד"ה נח לו לאותו צדיק). אבל שלמה המלך טעה לפי שעדיין לא הגיע הזמן למיתוּק 'הקליפוֹת' ('קול בוכים' לר' אברהם גלאנטי דף נז ע"א טור א), ואי אפשר יהיה לתקן זאת עד שיבוא מלך המשיח. ולכן אמר שלמה המלך "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז, כג) ('ספר הלקוטים' להאר"י ז"ל מלכים כ סימן יא ד"ה ויהי לו נשים) כלומר שעוד רחוק הזמן לתיקון הדבר ('בן יהוידע' מסכת שבת דף נו ע"ב ד"ה הכניסה לו אלף).

שלמה המלך חשב שמה שאסרה התורה על המלך להרבות נשים כפי שנאמר "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" (דברים יז, יז) הוא כאשר המלך עושה לתאוותו, אבל כיון שהוא היה עושה על מנת לברר חיוּתם ולכלוֹתם לכן מותר לו להרבוֹת ולא יסוּר לבבו ('מראית העין' להחיד"א סנהדרין דף כא ד"ה אני ארבא ולא אסור). וכך אכן עשה שְהִרְבָּה נשים, וְמִבֵּין כל הנשים שלקח שלמה המלך לא נכנסו למטתו רק שמונה עשרה נשים שמותרות לו מדין תורה ולא יותר ('חסד לאברהם' לזקנו של החיד"א מעין שביעי עין גדי נהר כו ד"ה 'ודע שמכל הנשים' ועיי"ש, 'מזמור לאסף' לר' ששון מרדכי בחלק 'סדר קריאת שמע על המטה' דף קנה ע"א). שלמה המלך ניסה לעשות את התיקון בבת פרעה ('קול בוכים' לר' אברהם גלאנטי דף נז ע"א טור א) שהיתה 'קליפה' קשה בת של מלך ('שער המלך' שער רישא דזעיר אנפין דף קמב פרק לד ד"ה ואתה החכם המעיין), על ידי שגיירה והכניסה לביתו כדי למתקה תחתיו. אך למעשה היא היתה בעוכריו ('קול בוכים' לר' אברהם גלאנטי דף נז ע"א טור א). וכן שאר הנשים שלקח לא היו נכנעות כראוי לעבודת המקום ולעבודתו של שלמה המלך ויצא לו קלקול מזה ('שער המלך' שער רישא דזעיר אנפין דף קמב פרק לד ד"ה ואתה החכם המעיין). ועוד שלמה טעה שהביאן אל ביתו בכבוד יקר וגדולה במקום ללכת ולמתק את 'הקליפוֹת' במקורן ('חומת אנך' להחיד"א פרשת כי תצא אות א בשם המקובלים).

יום אחד התפתה שלמה המלך להסיר מעל אשמדאי את השלשלאות שתפסו אותו וגם לתת לו את טבעתו (גמ' גיטין דף סח ע"ב עיי"ש כיצד התפתה) שׁשׁם המפוֹרש היה חקוק עליה ('מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק ג סימן ט). אז אשמדאי בלע את הטבעת וזרק את שלמה המלך מרחק של ארבע מאות פרסה (גמ' גיטין דף סח ע"ב). אחר כך אשמדאי התלבש בדמותו וצלמו של שלמה המלך וישב על כסאו במקומו (הרמ"ד וואלי בביאורו על קהלת הנקרא 'ספר ההנהגה' מהדורא קמא קהלת ז, כג). וכך במשך שלושים ושש יום היה שלמה דחוּי מהמלוכה ('מדרש אגור' (משנת אליעזר) פרק חמישי ד"ה בן אחד) בגלל שעבר על צווי 'לא ירבה לו נשים' ('בן יהוידע' גמ' גיטין דף סח ע"ב ד"ה 'אותביה'. ועיי"ש שבגלל זה נענש על ידי שד), עד אשר הגיע חזרה אל הסנהדרין ואמר להם שהוא שלמה המלך. וכשבדקו וראו הסנהדרין ש'המלך' היושב באותה העת על כסאו תובע את נשותיו להיות עמהם בזמן נדתן ואף תובע את בת שבע אמו לעבירה, הבינו שזהו אכן אשמדאי מלך השדים והוא רק נראה בדמותו של שלמה המלך. לכן הם נתנו לשלמה שוב טבעת ושלשלאות שעליהן כתוב 'שם המפורש'. ואז כשראה אשמדאי את שלמה הוא ברח מפניו (גיטין דף סח ע"ב עיי"ש המעשה באריכות).

מאותה העת שלמה המלך היה מפחד מפני הרוחות ('שיר השירים רבה' ג, ז ד"ה תני עד שלא) וכן מפניו של אשמדאי מלך השדים (גמ' גיטין דף סח ע"א). לכן כדי לשומרו מפני המזיקים והטומאה ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל על שיר השירים ד"ה על משכבי וכו') הוא מינה ששים גיבורים מגבורי ישראל והעמידן לשמור את מטתו שנאמר "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל: כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת" ('שיר השירים' ג, ז – ח) ('שיר השירים רבה' ג, ז ד"ה תני עד שלא) ו"מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת" הכוונה גם ללילי' שפחד מפניה ('ילקוט ראובני' פרשת ויחי ד"ה סוד האספו). ואותם "שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים" הם שִׁשִּׁים דפים שהיו סביב מטתו שחקוקים בהם שִׁשִּׁים אותיות של ברכת כהנים ('זכר דוד' מאמר א פרק לו ד"ה 'ומצינו לשלמה המלך' מה'חסד לאברהם'). וכן הוא סוד ששים אותיות שיכולות להידבק ב'קריאת שמע' ויש להיזהר בהם ('זרע שמשון' פרשת בראשית דף ה ע"ב טור א), וכן כנגד שש תיבות של פסוק ראשון בקריאת שמע שעולה במספר גדול שִׁשִּׁים ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל על שיר השירים ד"ה על משכבי וכו'). שלמה המלך שחזר למלוכה מָלַךְ על כל ישראל, אך שוב לא היה יושב על כסא ה' למלוך על העליונים ועל התחתונים, ולכן כבר לא שלט ('בן יהוידע' גמ' גיטין דף סח ע"ב ד"ה חד אמר מלך הדיוט) ורדה בַּשֵּׁדִים, כפי שהיה לפני כן (עפ"י 'שיר השירים רבה' ג, ז ד"ה תני עד שלא).