פרשת תצוה – האורים ותומים

משה רבינו הצטווה להכין "חֹשֶׁן" שנאמר "וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ" (שמות כח, טו). לאחר מכן הצטווה משה רבינו לשים את "הָאוּרִים" וְ"הַתֻּמִּים" בחושן, שנאמר "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שמות כח, ל).

יש להבין, מה היה 'חושן המשפט' שלבש הכהן? ומה היו ה'אורים ותומים' שהצטווה משה רבינו לשים בתוך החוֹשן?

בחושן המשפט היו שמותיהם של כל השבטים והאבות הקדושים

"חֹשֶׁן מִשְׁפָּט" (שמות כח, טו) היה ראש בגדי הקודש ('צרור המור' פרשת תצוה ד"ה וכמו שהארון הוא ראש), כאשר הוא היה בעיקרו מסגרת ובה ארבעה טורים של אבנים, כשבכל טור היו שלוש אבנים. מאחורי החושן היה בגד 'הָאֵפוֹד' שהיה מחובר לחושן כיחידה אחת, כשעל כתפי האפוד היו מחוברים שני אבני שוהם ('רבינו בחיי' שמות כח, י). וכעין זה היה מראה האפוד והחושן המחובר אליו: 

ראובן   א שמעון   ב לוי  רהם

יהודה   י יששכר  צ זבולֻן   ח

דן   ק   יעק נפתלי   ב גד  שבטי

אשר  ישר יוסף    ון בנימין

על ליבו של הכהן הגדול היו מונחים אבני החוֹשן, ובכל אבן היו חקוקים שש אותיות בדיוק ('מדרש תלפיות' ענף חושן) כאשר האותיות היו שקועות באבנים. האותיות היו בנויות משמות השבטים (זוהר פרשת פקודי דף רל ע"א ד"ה ותא חזי), משמות האבות הקדושים 'אברהם' 'יצחק' ו'יעקב', וכן מהתיבות 'שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן' (גמ' יומא דף עג ע"ב). ששת האותיות שהיו בכל אבן הן כנגד מספר הימים שבהם נברא העולם ושמות השבטים היו כנגד קיום העולם אשר תלוי בשבטי ישראל ('מדרש תלפיות' ענף חושן). בסך הכל היו שבעים ושתיים אותיות בחושן כגימטריא שם ע"ב ('מדרש תלפיות' ענף חושן, 'זרע שמשון' פרשת בהעלותך דף קיה ע"ב טור א ד"ה סנהדרין) שהוא אחד משמותיו הקדושים של ה' יתברך שבהם נברא העולם ('מדרש תלפיות' ענף חושן). וזה היה מראה האותיות באבני החושן:

אותיות שמותיהם של האבות הקדושים "נצמדו" לכל אחד מהשבטים, על מנת להגן עליהם מקטרוג מכירת יוסף. ובנימין שלא היה במכירת יוסף לא היה צריך להגנת האבות ('שפתי כהן על התורה' פרשת תצוה ד"ה בנימין לא). השמות שנכתבו על אבני החושן, לא היו עשויים בידי אדם אלא 'במעשה שמים', על ידי 'תולעת השמיר' ('פתח עינים' להחיד"א יומא פרק א ד"ה 'ואורים ותומים ראיתי'. ראה גמ' גיטין דף סח ע"א), שכאשר רצו לסרטט באבנים, סימנו בדיוֹ על גבי האבנים את מקום הסרטוט ואז הראו לאבנים מבחוץ את 'תולעת השמיר' והן היו נבקעות מאליהן (גמ' סוטה דף מח ע"א, רש"י גיטין דף סח ע"ב, 'פתח עינים' להחיד"א יומא פרק א ד"ה ואורים ותומים ראיתי) (להרחבה על קטרוג מכירת יוסף ראה מאמרינו לפרשת וישב – 'עשרת הרוגי מלכות').

בשמות השבטים היו את כל האותיות מא' עד ת', למעט אותיות ח' ו- ט'. מה שרימז על כך שלא היה בשבטים שום חטא (זוהר פרשת פקודי דף רל ע"א ד"ה תא חזי וד"ה אמר ליה). וכן היו חסרות להם גם האותיות צ' ו- ק'. ועל מנת להשלים את האותיות של החושן כך שלא יהיו חסרים מכ"ב האותיות של לשון הקודש, נוספו לאבנים גם שמות האבות הקדושים 'אברהם יצחק ויעקב' וכן התיבות 'שבטי ישורון' ('האלשיך הקדוש' שמות כח, יז ד"ה ובזה יש רמז בחשן המשפט) והם השלימו את ארבע האותיות החסרות ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רל ע"א ממהרח"ו בשם יש אומרים). וכך היה ניתן לקבל על ידי האותיות שבאבנים כל תשובה שהיה צריך מ'האורים ותומים' (עפ"י 'אלשיך הקדוש' שמות כח, יז ד"ה ובזה יש רמז בחשן המשפט).

על כתפות האפוד היו שתי אבנים ובהן היו חקוקים שמות שניים עשר השבטים. על האבן השמאלית – ראובן שמעון לוי יהודה דן ונפתלי. על האבן ימנית – גד אשר יששכר זבולן יוסף ובנימין (רש"י שמות כח, י). והטעם שהיו צריכים להיות כתובים שמות השבטים גם על שתי האבנים הללו חוץ ממה שהיו כתובים על גבי החוֹשן, משום שבשעת שאלת 'האורים ותומים' קצת התבטלו אותיות השבטים מאבני החושן. כגון, אם שאלו באורים ותומים "האם נעלה למלחמה?" והתשובה היתה "עלה", אז בלטה האות ע' משם 'שמעון' – ונשאר שם 'מעון', וכן האות ל' משם 'לוי' – ונשאר שם 'וי', וכן אות ה' מ'יהודה' – ונשאר שם 'יהוד'. ומכיוון ש"בביטול" שמם של השבטים אפילו לרגע אחד יכולים חלילה להתבטל שמים וארץ, לכן היו שמות שבטי י-ה כתובים גם על כתפות האפוד, כך שבשעה ששאלו ב'אורים ותומים' יכלו להאיר אותן האבנים שבחושן, וזה מבלי ששמם של השבטים יהיה בטל חלילה אפילו לרגע אחד – שהרי הם עדיין נמצאים על כתפות הכהן גדול. גם מטעם זה אסור היה להפריד בין החושן מהאפוד שנאמר "וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד" (שמות כח, כח) ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה ק"א דף קלא ע"ב ד"ה נשובה).

האבנים בחושן היו מאירות או מחשׁיכות לפי מעשי השבטים

כאשר היה נכנס הכהן הגדול לעשות את עבודתו היו מאירים כל שנים עשר אבני החושן – בכדי להראות שכל השבטים הרשוּמים עליהם מסכימים בעבודתו, שהרי כל ישראל נכללים בשנים עשר שבטי י-ה הכתובים בחושן ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה ק"א דף קל ע"א ד"ה אבל עוד יתפרש לך). וכאשר היה הכהן נכנס אל הקוֹדש עם החושן, היה ה' יתברך מסתכל בחושן שעל בגדיו ונזכר בזכות השבטים, והיתה מתעוררת סנגוריה על עם ישראל ('שמות רבה' לח, ח). וכן שמות השבטים החקוקים בחושן היו מסייעים לכהן הגדול בעת שהיה נכנס לקודש פנימה לעמוד לפני מלאכי השרת שהיו נמצאים בקודש, ולהתמודד עם השטן שהיה מקנא לו ואוחזו שׁם להילחם בו ('שפתי כהן על התורה' פרשת תצוה ד"ה ובמדרש מה טעם).

אם שבט מישראל חטא – היתה האבן של אותו השבט בחושן מכהה. ואם עשה מצוה – היתה האבן מאירה ('ילקוט ראובני' פרשת תצוה ד"ה כל השבטים). כך היה כאשר עכן מעל בחרם בעת המלחמה, ויהושע הסתכל על שניים עשר האבנים שהיו בחושן אצל הכהן הגדול וראה שהאבן של שבט יהודה כהתה, מזה ידע ששבט יהודה מעל בחרם ('מדרש תנחומא' פרשת וישב אות ב). ואז באמצעות גורלות שהפיל בתוך שבט יהודה, הוא גילה את עכן (ראה המעשה ביהושע פרק ז). ומעין זה היה כאשר היו כל ישראל על הר גריזים ועל הר עיבל, ובתוכם היה שבט ראובן על הר עיבל ואמר יחד עמהם "אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו" (דברים כז, כ) ומיד האירו האותיות של ראובן שהיו בחושן. אז הכירו כל ישראל שלא חטא ראובן עם אשת אביו ('צרור המור' פרשת ויצא ד"ה ואמרו שם כי כל העם) (להרחבה על מעשה ראובן ראה מאמרינו לפרשת ויגש – 'נשמות אפרים ומנשה') (להרחבה בנושא הגורלות ראה מאמרינו לפרשת פנחס – 'מעשה הגורל').

כאשר היו רודפים שאול ואנשיו אחרי הפלשתים, גזר שאול שלא יאכלו הלוחמים כלום עד הערב. כשראה שאול כי החלו הפלשתים לגבור במלחמה על ישראל, הבין מיד שמישהו אכל ועבר בזה על הגזירה. לכן הלך וראה את האבנים שבחושן, והבחין כי האבן של בנימין כהתה – וידע ששבט בנימין מעל בחרם. אז הוא הפיל גורל בתוך השבט ונלכד בגורל שאול ויונתן בנו, ובגורל ביניהם יצא יונתן שנאמר "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן" (שמואל א' יד, מא – מב). יונתן הוֹדה שאכל מעט דבש בשעת המלחמה, ומיד שאול לקח את חרבו ורצה להרוג אותו. אך העם הגן על יונתן בטענה כי עשה זאת בשגגה – וְהִתְרַצָּה להם שאול ולא הרג את בנו ('ילקוט ראובני' פרשת תצוה ד"ה ראה שאול).

'האורים ותומים' היו שמות קדושים שהונחו בתוך כפלי החושן

בתוך כפלי החושן היה נתון 'שם המפוֹרש' (רש"י שמות כח פסוק ל, 'קהלת יעקב' ערך 'או' ד"ה אורים ותומים, עפ"י 'תרגום יונתן' שמות כח, ל. ראה רש"י יומא עג ע"א ד"ה כלפי שכינה)  שהיה למעשה שמות קדושים הנקראים בשם 'אורים ותומים' (זוהר פרשת פקודי דף רלד ע"ב ד"ה כתיב וד"ה תא חזי) אשר היו נעלמים ושקועים שם ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רלד ע"ב ד"ה ואת האורים וד"ה ואינון). 'האורים' – היה שֵם קדוש הנקרא מ"ב, 'התומים' – היה שֵם קדוש הנקרא ע"ב. והם אלו שגרמו לאותיות השבטים שהיו חקוקות על גבי אבני החושן להאיר או להחשיך (זוהר פרשת פקודי דף רלד ע"ב ד"ה כתיב וד"ה תא חזי, 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת תצוה פ' האורים והתומים, 'בגדי אהרן' פרשת במדבר דף א ע"ב טור ב ד"ה לוי). וכיון שבשם מ"ב נברא העולם לכן הוא נקרא 'אוּרים' על כפל התיבות "אוֹר" בפסוק "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג). וכן שם ע"ב נקרא 'תוּמים' משום שהוא כולו 'תמים' שהרי כל שבעים ושנים השמות שבו בנויים משלוש אותיות ('בגדי אהרן' לר' אהרן תאומים פרשת במדבר דף א ע"ב טור ב ד"ה לוי).

משה רבינו לא הצטווה לעשות את 'האורים ותומים' לפי שהם לא היו יצירת בני אדם, ולא מעשה אומן ולא מעשה נדבה של ישראל (רמב"ן שמות כח, ל), אלא הם היו 'מעשה שׁמים' לחלוטין (רמב"ן שמות כח, ל בשיטה אחת) כי שמות אלו ירדו מן השמים ('קהלת יעקב' ערך 'או' ד"ה אורים ותומים). לכן הם נכתבו בתורה בה' הידיעה, כפי שנאמר "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד: וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שמות כח, כט - ל) (רמב"ן שמות כח, ל).

בזמן שהיו 'האורים ותומים' בתוך החושן, היה החושן 'נוֹשׂא את עצמו' כפי שהיה ארון הברית 'נוֹשׂא את עצמו', וזהו מה שנאמר על האורים ותומים "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה'" (שמות כח, ל), "וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן" – שלא היו למשׂא לאהרן הכהן. אך כאשר הוציאו את 'האורים ותומים' מתוך כפלי החושן, היה החוֹשן הופך למשׂא עבור נוֹשאו, ועל כך נאמר בסוף הפסוק "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שמות כח, ל) ('משך חכמה' פרשת תצוה ד"ה ונתת אל חושן המשפט). מחמת קדושת בגדי הכהונה, ובכללם אבני החושן והאפוד שהכין בצלאל בימי משה רבינו, נשמרו אבני החושן באורח פלא ושימשו את הכהנים עד ימיו של שלמה המלך – במשך כארבע מאות ושמונים שנה. ורק בימי שלמה המלך חיפשו אבני חושן חדשות ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ פרשת תצוה ד"ה ועשית בגדי קודש¬).

האורים ותומים היו משיבים ב'רוח הקודש' דרך האותיות שבאבני החושן

כאשר השתמש הכהן באורים ותומים, הוא היה צריך שתשרה עליו רוח הקודש. וזה מה שנאמר "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כח, ג), "אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה" – מדבר על הכהן שהשתמש ב'אורים ותומים'. לכן נאמר דווקא בלשון יחיד "מִלֵּאתִיו" ולא בלשון רבים "מִלֵּאתִים", אף ששאר הפסוק הוא בלשון רבים ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת תצוה בסוף ד"ה ואתה תצוה את בני ישראל). וכאשר היה השואל עומד מול הכהן הגדול (יומא דף עג ע"א) שלבש את האפוד והחושן, השכינה היתה שׁורה על הכהן (זוהר פרשת פקודי דף רל ע"א ד"ה תא חזי), ו'רוּח הקוֹדש' הייתה נחה על גבי האורים ותומים ('צרור המור' פרשת תצוה ד"ה ועשית חשן משפט). ואז היה הכהן שואל את השאלה לפני ה' (זוהר פרשת פקודי דף רל ע"א ד"ה ותא חזי).

ובכוח השם הקדוש של 'האורים' שבחושן ('רקנאטי' פרשת תצוה ד"ה ונתת אל חושן המשפט) היו האותיות שבשמות השבטים המופיעות על גבי האבנים, מאירות ובולטות לחוץ (זוהר פרשת פקודי דף רל ע"א ד"ה ותא חזי) ועמהם היו מאירים גם פני הכהן הגדול (זוהר פרשת פקודי דף רל ע"א ד"ה תא חזי כל הני). אז הכהן הגדול שנשׂא את החושן היה מכוון בשם הקדוש של ה'תומים' ('פתח עינים' להחיד"א יומא פרק א ד"ה 'ועיני ראו להרב' בשם הרמב"ן, 'רקנאטי' פרשת תצוה ד"ה ונתת אל חושן המשפט), והיה בא בליבו הכוונה לצרף את האותיות שנגד עיניו, ולהבין תיבות ומשפטים שיתנו מענה לשאלות ('רקנאטי' פרשת תצוה ד"ה ונתת אל חושן המשפט, 'מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שיח). דבר זה היה על ידי 'רוּח הקוֹדש' שהיתה על האורים והתומים ונמשכה גם עליו ('צרור המור' פרשת תצוה ד"ה ועשית חשן משפט) עד אשר היתה נחה בו, כמו שהיא היתה נחה על ארון העדות ('צרור המור' פרשת תצוה ד"ה וכמו שהארון הוא ראש).

האורים ותומים נקראו 'אורים' לפי שהיו מאירים בכוח סגולתם את השמות שבאבני החושן לעיני הכהן השואל במשפטם על מנת שישיג את שאלתו. ונקראו 'תומים' על שהיו משלימים כוונת השואל ('צרור המור' לר' אברהם סבא חיו של מרן השו"ע פרשת תצוה ד"ה וכמו שהארון הוא ראש. וראה 'תרגום יונתן' שמות כח, ל). ויש אומרים שנקראו 'אורים' כי היו מאירים את דבריהם, ונקראו 'תומים' כי הם השלימו את דבריהם, כלומר כפי מה שהורו כך היה, לפי שגזירת 'אורים ותומים' אינה שבה ריקם (גמ' יומא דף עג ע"ב). ובזה היתה מעלתם גבוהה יותר ממעלת נביא, לפי שנבואת נביא יכולה לחזור כמו שהיה אצל הנביא יונה בן אמיתי, אך גזירת אורים ותומים אינה חוזרת (רש"י גמ' יומא דף עג ע"ב), ובלבד שנעשתה בקדושה וטהרה וכאשר שרה על הכהן 'רוח הקוֹדש' (ראה הרמב"ן שמות כח, ל ד"ה והענין).

ארון הברית שבמחנה הביא את 'רוח הקודש' לשאול באורים ותומים

כאשר נאספו כל ישראל להילחם בשבט בנימין על דבר מותה של הפילגש בגבעה (ראה ספר שופטים פרק כ), העם שאל באורים ותומים, כפי שנאמר "וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית אֵל וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֹּאמֶר ה' יְהוּדָה בַתְּחִלָּה" (שופטים כ, יח). והם אכן עשו כאשר הוֹרוּ האורים ותומים – אך למרות זאת לא הצליחו ונפלו מעם ישראל עשרים ושניים אלף איש ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' תחילת דרוש ד' ד"ה אמנם לכאורה). וכן בפעם השנייה כאשר שוב שאלו ישראל באורים ותומים, שנאמר "וַיַּעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּבְכּוּ לִפְנֵי ה' עַד הָעֶרֶב וַיִּשְׁאֲלוּ בה' לֵאמֹר הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי וַיֹּאמֶר ה' עֲלוּ אֵלָיו" (שופטים כ, כג). ואכן כך עשו, אך שוב לא הצליחו ונפלו מעם ישראל שמונה עשר אלף איש (עפ"י 'יערות דבש' חלק א' תחילת דרוש ד' ד"ה אמנם לכאורה). 

ורק בפעם השלישית 'האורים ותומים' אכן צדקו ועם ישראל ניצח את בני בנימין. והסיבה היא, לפי שרק הפעם השלישית היתה בפני ארון הברית שבו שׁרתה השכינה, והוא אשר השפיע 'רוח הקודש' על הכהן השואל באורים ותומים ועל אבני החושן – ואז באה התשובה על נכון. וזה מה שנאמר כאשר שאלו בפעם השלישית "וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בה' וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם: וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר ה' עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ" (שופטים כ, כז – כח) ('יערות דבש' חלק א' תחילת דרוש ד' ד"ה 'כלל הדבר' ד"ה 'אמנם לכאורה' בשם האברבנאל) (להרחבה על ארון הברית ראה מאמרנו לפרשת תרומה – 'ארון הברית').

האורים ותומים היו משמשים את המלכים, כפי שנרמז בסמיכות לברכתו של שבט לוי "וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה: וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ" (דברים לג, ז - ח) – כלומר האורים והתומים שניתנו ללוי משמשים את המלך החסיד משבט יהודה המוזכר בפסוק לפני כן ('צרור המור' פרשת זאת הברכה ד"ה וכן סמך לוי). אמנם כאשר יצא יאשיהו המלך להילחם בפרעה נכֹה מלך מצרים אשר עבר בארצו (ראה מלכים ב' פרק כג), הוא יצא ללא התייעצות עם 'האורים ותומים', היות שקודם לכן הוא כבר גנז את 'ארון הברית' במקום ניסתר מחשש שמא הארון ייצא לגלות. וכיון שלא היה את ארון הברית על כן גם לא היה 'רוח הקודש' על מנת לשאול באורים ותומים – ואז יאשיהו נפל במלחמה ('יערות דבש' חלק א' תחילת דרוש ד' ד"ה כלל הדבר).

גם בזמן בית המקדש השני היה הכהן הגדול לבוש בכל שמונת בגדיו כולל 'החושן'. אך עם זאת, האורים ותומים אז היו "חסרים" (ראה גמ' יומא דף כא ע"ב) בכך שלא היו נשאלים בהם, וזה מחמת שלא היתה שׁורה 'רוח הקודש' במקדש ('פתח עינים' להחיד"א על גמ' יומא פרק א ד"ה 'ואורים ותומים כתבו' בדעת הרמב"ם ובעלי התוספות). ויש אומרים כי מה שחסרו ה'אורים ותומים' בבית שני, הכוונה לאותם שמות הקודש שהיו בין כפלי החושן ונגנזו ('קהלת יעקב' ערך 'או' ד"ה אורים ותומים, 'פתח עינים' להחיד"א על גמ' יומא פרק א ד"ה 'ואורים ותומים כתבו' בדעת רש"י והרמב"ן. עיי"ש). ועוד שבזמן בית המקדש השני לא היו יודעים את הניקודים והצירופים משמות הקודש של 'שם המפורש' כפי שהיה מכוון הכהן גדול 'באורים ותומים' בבית המקדש הראשון ('פתח עינים' להחיד"א על גמ' יומא פרק א ד"ה ועיני ראו להרב).

'החושן' ו'האפוד' מצד הקדושה וכנגדם 'התרפים' ו'האפוד' מצד הטומאה

כנגד קדושת 'החושן והאפוד' של עם ישראל, היתה טומאת 'התרפים והאפוד' של אומות העולם. ועניין התרפים הוא, כי בימי קדם היו בקיאים בחכמת הרפואה באמצעות הכוכבים והמזלות ועל ידי זה היו מתרפאים מחוליים. לכן 'תרפים' הוא מלשון תרופה – ודבר זה היה מותר לעשותו. אבל אחר זמן התגלגל הדבר שעשו קסמים והרכיבו על התרפים שד ורוח רעה מהרוּחוֹת השוכנות באוויר, והוא היה אומר להם עתידות על ידי שהיו שׂמים את התרפים תחת אצילי ידיהם, ולבשו 'אפוד' שהוא מעין סינר מאחוריהם ובו קבועות אותיות. וכאשר שאלו שאלה אזי אותו השד ורוח רעה היה עונה באמצעות האותיות הקבועות באפוד שבגביהם. ודבר זה היה מנבא להם, אך רק בלשון ספק. כלומר שהיה מנבא להם עתידות ולא היו מבינים בבהירות את דברי הנבואה ('תפארת יהונתן' לרבי יהונתן אייבשיץ פרשת תצוה ד"ה ועשו את האפוד).

לעומת 'התרפים' שבטומאה היה בצד הקדושה את 'החושן' על ליבו של הכהן ובו היו אותיות השבטים. והיה החושן מייעץ מה לעשות בדברים ברורים וודאיים. לכן היה לכהן הגדול גם 'אפוֹד' מאחורי גבו, שלא היה משתמש בו לחיזוי עתידות אלא שכל מטרתו להורות את ההבדל בין הקוֹדש לחוֹל, בין החוֹשן לאפוֹד של הגויים ('תפארת יהונתן' פרשת תצוה ד"ה ועשו את האפוד). מטעם זה היה אסור שייפרד החושן מעל האפוד שבמקדש, שנאמר "וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד" (שמות כח, כח) ('שפתי כהן על התורה' פרשת תצוה ד"ה ששה משמותם). ואמר הנביא "כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים" (הושע ג, ד) (גמ' זבחים דף פח ע"ב, גמ' ערכין דף טז ע"ב), כלומר הנביא התנבא שלעתיד לבוא על אף על שלא יהיה לעם ישראל "אֵפוֹד" שבקדוּשה הרי שבכל אופן הם לא יפנו אל ה"ּתְרָפִים" לחזות עתידות ('מצודת דוד' הושע ג, ד).

שימוש נפוֹץ היה ב'אפודי בד' הדומים לחושן ולאפוד שבמקדש 

לאחר שנתן משה רבינו את השמות הקדושים של האורים והתומים בתוך החושן, הוא לימד לאהרן הכהן את שם ע"ב שבחושן ('רזיאל המלאך' דף כה ע"ב טור ב). וכל השמות הקדושים שבחושן עברו במסורת יחד עם סודות תורה נוספים לשאר גדולי חכמי ישראל. לפיכך היה ביד דוד המלך גם כן 'אפוד' אחר אשר הופקד אצל אביתר הכהן, כפי שנאמר "וַיְהִי בִּבְרֹחַ אֶבְיָתָר בֶּן אֲחִימֶלֶךְ אֶל דָּוִד קְעִילָה אֵפוֹד יָרַד בְּיָדוֹ: וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל כִּי בָא דָוִד קְעִילָה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל נִכַּר אֹתוֹ אֱלֹהִים בְּיָדִי כִּי נִסְגַּר לָבוֹא בְּעִיר דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ: וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת כָּל הָעָם לַמִּלְחָמָה לָרֶדֶת קְעִילָה לָצוּר אֶל דָּוִד וְאֶל אֲנָשָׁיו: וַיֵּדַע דָּוִד כִּי עָלָיו שָׁאוּל מַחֲרִישׁ הָרָעָה וַיֹּאמֶר אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן הַגִּישָׁה הָאֵפוֹד" (שמואל א' כג, ו - ט). והאפוד של דוד המלך היה כדמות האפוד של משה רבינו ובו חושן כדמות 'חוֹשן הקודש', רק שהיה עשוי מבד ('רמב"ן' שמות כח, ל ד"ה ואפשר שאחרי, 'רקנאטי' פרשת תצוה ד"ה ונתת אל חושן המשפט). 

וכך נאמר על דוד המלך בשעה שהוא העלה את ארון הברית מבית עובד האדומי "וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ וְכָל הַלְוִיִּם הַנֹּשְׂאִים אֶת הָאָרוֹן וְהַמְשֹׁרְרִים וּכְנַנְיָה הַשַּׂר הַמַּשָּׂא הַמְשֹׁרְרִים וְעַל דָּוִיד אֵפוֹד בָּד" (דברי הימים א' טו, כז) (עפ"י דברי הימים א' טו, כז) כלומר שדוד המלך רצה לכבד את ארון ה' לכן לבש "מְעִיל" ארוך כלבוש הכהנים וכן לבש "אֵפוֹד בָּד" ('חומת אנך' להחיד"א על דברי הימים א' טו, כז בשם הרב אבן יחיא). וכך גם נאמר אצל שמואל הנביא בצעירותו "וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי ה' נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד" (שמואל א' ב, יח). וגם בנוב עיר הכהנים היו הכהנים לבושים אפודי בד, כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְדוֹאֵג סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים וַיִּסֹּב דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד" (שמואל א' כב, יח) ('רמב"ן' שמות כח, ל ד"ה ואפשר שאחרי, 'רקנאטי' פרשת תצוה ד"ה ונתת אל חושן) ואפודים אלו היו משמשים בקדושה וטהרה, בשונה מהאפוד של הגויים ששימשו בטומאה.

השימוש ב'אפוד בד' היה נפוֹץ מאוד, והיה ניתן לשאול באמצעותו שאלות בנושאים שונים ולקבל מענה, ובלבד שהכהן השואל הכיר את השמות הקדושים וכן שהיתה 'רוח הקודש' שׁוֹרה עליו ('קול אליהו' להגר"א שמואל א' סעיף קנג ד"ה ותען חנה). והיו אז רגילים להוליך את האפודים ממקום למקום כדי לשאול בהם ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת תצוה ד"ה האורים והתומים, 'טעמי המצוות' למהרח"ו על 'ליקוטי תורה' פרשת תצוה ד"ה מצות אפוד וחושן). אך לעומתם 'האורים ותומים' היו בשימוש רק אצל הכהן הגדול, והותר לשאול בהם רק עבור מלך מישראל, סנהדרין או כל מי שהציבור היה צריך לו (גמ' יומא דף עג ע"ב). והשימוש בהם היה דווקא במשכן או במקדש ('גולל אור' לר' מאיר ביקייאם בחלק 'ערכי הכינויים' אות א' ערך אורים).

מחמת כן עלי הכהן טעה בחנה. לפי שעלי הכהן ראה את חנה מתפללת כאשר רק שפתיה נעות שנאמר "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ" (שמואל א' א, יג), והוא היה מַכִּירָה וידע שהיא מהנשים הצדקניות, על כן תמה על זה מאוד. ועלי לא היה יכול לשאול ב'אורים ותומים' לפי שלא הותר עבור דבר כזה, על כן החליט להשתמש באפוד בד הפרטי שלו. ואחרי ששאל עליה, בלטו והאירו לו האותיות 'ה-כ-ש-ר'. ובמקום לצרפם לתיבה 'כ-ש-ר-ה' כלומר כשרה וצדיקה במעשיה, הוא החליט לצרפם לתיבה 'ש-כ-ר-ה' כלומר שיכורה מיין. והסיבה שעלי היה יכול לטעות בצירוף האותיות, היא משום שהוא שאל ב'אפוד בד' שלו ולא ב'אורים ותומים' שבמקדש ('קול אליהו' להגר"א שמואל א' סעיף קנג ד"ה ותען חנה) שדבריהם מדויקים כחוט השׂערה.