פרשת ויקרא – פגמי חטאיו של האדם

בזמן בית המקדש כאשר אדם חטא הוא היה צריך להביא קרבן לכפרתו כמו שנאמר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה: אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לה' לְחַטָּאת" (ויקרא ד, ב – ג). וכן נאמר "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה: וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ: וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ" (ויקרא ה, ד - ו).

ויש להבין, מה גורם האדם בעולם הזה על ידי פשעיו וחטאיו? וכיצד הקרבן שמביאים למקדש מכפר על דברים אלו?

עוונותיו וחטאיו החמורים של האדם נחקקים על מצחו וידיו

כאשר אדם חוטא אז עוונו נרמז ומתגלה ('יסוד יוסף' לרבו מחבר 'קב הישר' פרק כא ד"ה ועוד אמר האר"י) ונרשם בפניו (זוהר פרשת שמיני דף לו ע"ב ד"ה דהא אינון) על גבי המצח ('יסוד יוסף' פרק כא ד"ה ועוד אמר האר"י, 'צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד חלק ב פרשת ואתחנן דף נג ע"א ד"ה ושבת עד ה') ב'אש שחורה' ('ספר זכירה' דף נ ע"ב ד"ה 'סגלת המצוה' בשם האר"י ז"ל, 'קב הישר' פרק כב ד"ה 'ועוד אמר האר"י ז"ל' בשם האר"י ז"ל). וזה על מנת שתשלוט בו קליפת הס"מ ('צמח דוד' למחבר 'שו"ת בית דוד' חלק ב פרשת ואתחנן דף נג ע"א ד"ה 'ושבת עד ה'' בשם האר"י ז"ל) כאשר תראה את חטאיו, ואז תשטין עליו תכה אותו ותביא עליו רעות ('לקוטי כתובים' להאר"י ז"ל פרשת איוב ד"ה ואחר עורי נקפו). לכן מכסים את פניו של המת, לבל יביט המקטרג בפניו ובמצחו ששם נרשמים העוונות ('מעבר יבק' תפלה בשעת הרחצה דף נב ע"ב ד"ה עוד שם). ומטעם זה אם אדם מת בעוונו וחוזר בגלגול, הקב"ה משנה את צורת פניו ממה שהיה לו, כדי שאם אותו האדם יעבור לפני הס"מ הוא כבר לא יכירו מחמת חטאו בגלגול קודם ('צמח דוד' למחבר 'שו"ת בית דוד' חלק ב פרשת ואתחנן דף נג ע"א ד"ה 'ושבת עד ה'' בשם האר"י ז"ל, 'אור החמה' על זוהר פרשת נח דף סג ע"א מר' אברהם גלאנטי).

ומשום כך אם יש חלילה מגיפה בעיר, צריך שהאדם לא יֵרָאֶה בחוץ (זוהר פרשת נח דף סג ע"א ד"ה תא חזי תנינן במנא) אלא יישאר בביתו ('עיר מקלט' פרשת נח ד"ה הזוהר כתב כמה), כי המלאך המשחית יכול להזיק לאדם (עפ"י 'אור החמה' על זוהר פרשת נח דף סג ע"א מהרמ"ק) בשעה שרואה את העוונות החקוקים על מצחו ('אור החמה' על זוהר פרשת נח דף סג ע"א מר' אברהם גלאנטי, פירוש 'נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת נח ד"ה סב ע"א אות א). ואם בכל אופן הוא הולך בחוץ בשעת במגיפה, נכון שתמיד (ספר 'מראה הילדים' לר' רפאל אוחנא דף ע בעניין המגפה) יכסה את המצח ('אור החמה' על זוהר פרשת נח דף סג ע"א מר' אברהם גלאנטי, פירוש 'נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת נח ד"ה סב ע"א אות א) לבל יראה אותו המלאך המשחית (ספר 'מראה הילדים' דף ע בעניין המגפה), כי על ידי 'מדת הדין' המרקדת אז ('אור החמה' על זוהר פרשת נח דף סג ע"א מר' אברהם גלאנטי) יוכל המלאך המשחית להיות נאחז באותם עוונות שניכרים באדם ולחבל בו (פירוש 'נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת נח ד"ה סב ע"א אות א) (להרחבה בעניין זה של ההצלה מפני המגיפה ראה מאמרינו לפרשת נח – 'דור מגדל בבל').

העוונות בפניו של האדם ניכרים לכל 'החיצונים' (זוהר פרשת שמיני דף לו ע"ב ד"ה דהא אינון), והעליונים והתחתונים מסתכלים בו ומכריזים לכולם להסתלק מסביבת האדם ואומרים "אוֹי לו ואוֹי לנפשו!" ואז שופכים קללות על ראשו (זוהר פרשת אחרי מות דף עו ע"א ד"ה תא חזי האי מאן וד"ה תנינן האי צדיקא). ואם אדם יביא בן בכל אותם ימים שיש רושם וסימן בפניו המעידים על עוונותיו, אזי הוא ימשוך לבנו רוח טומאה ויהיה חלילה בנו מרשעי הדור ועזי הפנים, מאותם אלו שה' מניחם כדי שיעשו רצונם בעולם הזה על מנת לכלותם מהעולם הבא (זוהר פרשת אחרי מות דף עו ע"א ד"ה וכל אינון יומין). לכן תיקון גדול הוא לאדם להתוודות ולהיטהר מעוונו קודם קיום המצוה עם אשתו כדי שיעבור ממנו כל רושם ופגם ואז הוא יוכל להוליד בטהרה ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף עו ע"א ד"ה 'ותאנא כל אינון' מהרמ"ק).

הראשונים היו רואים את כיתוב העבירות במצח האדם. וכן בדורות מאוחרים היו צדיקים שראו את האותיות שבמצח ('מדרש תלפיות' ענף אותיות ד"ה חסד לאברהם מ'החסד לאברהם') והכירו את כל חטאיו של החוטא. וכן היה מעשה עם האר"י ז"ל שאמר לאדם אחד את כל העבירות שעשה והודה לו על כולם, ורק על אחד לא הודה. ואז העביר האר"י ז"ל את ידו על פניו והציב לפניו את העבירה עצמה שעבר עליה. וכן היה עם הרב המגיד ר' יחיאל מיכל ז"ל שאמר לאדם אחד את איסור העריות שהוא עבר, בכל האותות והסימנים שהיו באותה העבירה ('עבודת ישראל' למגיד מקוזני'ץ על מסכת אבות פרק חמישי אות ח). ומכל מקום, אם הרשע חוזר בו מעוונותיו אז מעבירים ממנו את הרישומים של העוונות שעל מצחו ('צמח דוד' חלק ב פרשת ואתחנן דף נג ע"ב טור א ד"ה ובזה יובן).

עוונות האדם נחקקים גם על גב ידו של האדם. ועל כך נאמר "בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם" (איוב לז, ז) כלומר שנחתמים שם עוונות האדם. וכן רמזו לכך רבותינו כאשר אמרו על אלו שאינם יוצאים למלחמה כי "הירא ורך הלבב זהו המתיירא מן העבירות שבידו" (גמ' סוטה דף מד ע"א) כי העבירות רשומות על ידו ממש ('דרך חכמה' למהרי"ל פחוביצ'ר דרוש היסורין דף י ע"א טור א ד"ה וכן מ"ש שח בין תפילה לתפילה). וכאשר היה ר' יוחנן מתייסר ביסורים שאל אותו ר' חנינא האם "חביבין עליך יסורים?" ור' יוחנן ענה לו "לא הן ולא שכרן" כי הבין שהם ייסורים של אהבה שיש עליהם שכר. אז ביקש ממנו ר' חנינא "הב לי ידך" כלומר שיביא לו את ידו לראות אם לא נרשמו שם עוונות על מנת לדעת שאכן אין ייסוריו משום ניקוי עוונות אלא הם ייסורים של אהבה. וכשנתן לו את ידו וראה שאין שם עוונות הוא הקים אותו מחוֹליו (ראה המעשה בגמ' ברכות דף ה ע"ב) ('ארץ החיים' לר' חיים הכהן על התהלים כא, נ).

כאשר אדם מתחרט על עוונותיו וייגע וטורח לתקן בעשיית התשובה את העיוות אשר עשה, אזי הוא מסלק את ה'אש השחוֹרה' אשר הוּשׁת במצחו לסימן מאותו העוון. ובזה יש מעלה ליום שבת קודש, כי כאשר באה 'הנשמה היתירה' בשבת אז מתכסה רושם העוון שבמצח מכל וכל, זולת אם האדם טמא בטומאת קרי שאז לא מתכסה העוון בלא טבילה ('יסוד יוסף' פרק כא ד"ה ועוד אמר האר"י בשם האר"י ז"ל, 'קב הישר' פרק כב ד"ה 'ועוד אמר האר"י' בשם האר"י ז"ל). ואפשר להעביר את רושם עוונותיו שבמצחו על ידי הדמעות שמוריד על עוונותיו, כאשר ייקח מהם וירחץ בהם את פניו ('דרך חכמה' דרוש היסורין דף י ע"א טור א ד"ה וכן מ"ש שח בין תפילה לתפילה) כלומר את מצחו דווקא, וכן ירחץ בהם את גב שתי ידיו אשר בהם נרשמים העוונות ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן ה אות יג) (להרחבה בעניין מחיקת העוונות על ידי הדמעות ראה מאמרינו לפרשת ויצא – 'כוחן של הדמעות') (להרחבה בעניין כיסוי העוונות על ידי הנשמה היתירה ראה מאמרינו לפרשת ויקהל – 'נשמה יתירה של שבת').

עוונותיו וחטאיו הדקים והקלים של האדם נחקקים על עצמותיו

במצח ובידיים נחקקים העוונות והעבירות החמורות אשר נראות אל הסטרא אחרא כדי שיפרע מהם תחילה, אך העוונות והעבירות הדקים והקלים נחקקים על העצמות ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי תעניות ציבור ד"ה ואמנם ראוי, 'מדרש תלפיות' למחבר 'שבט מוסר' ענף זכות ד"ה רעיא מהימנא עפ"י הזוהר). זה הטעם שכשהיו הצדיקים הראשונים מענישים את האדם הם היו עושים אותו 'גל של עצמות' (ראה מעשים בגמ' ברכות דף נח ע"א, גמ' שבת דף לד ע"א, גמ' בבא בתרא דף עה ע"א, גמ' סנהדרין דף ק ע"א) כדי להראות לעולם איך בדין המיתו אותו ועצמותיו הם המעידים על העבירה שעשה אשר חקוקה עליהם, ולכן לא עשאום גל של עפר על אף שנאמר "וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט) ('מדרש האיתמרי' למחבר 'שבט מוסר' דרוש א קול חתן ד"ה עוד יש לפרש, 'מדרש תלפיות' ענף זכות ד"ה כיון שהעונות נחקקין). וכן משום כך הקב"ה מחכה לאדם שיישא אשה עד גיל עשרים, ואם הגיע לגיל עשרים ולא נשא אז הקב"ה מקלל את עצמותיו ואומר "תיפח עצמותיו" (ראה גמ' קידושין דף כט סוף ע"ב) היות שמגיל עשרים מענישים את האדם בבית דין של מעלה והעצמות נטמאים בחקיקת העוונות שעליהם ('מדרש איתמרי' דרוש א קול חתן ד"ה עוד יש לפרש, 'מדרש תלפיות' ענף זכות ד"ה רעיא מהימנא).

עוונותיו של אדם חקוקים על עצמותיו (זוהר פרשת ויקרא דף טז ע"ב ד"ה 'ואית חובין רשימין' רעיא מהימנא, 'תקוני זוהר' תקונא תליתאה דף קלט ע"ב ד"ה ואם לא זכה), לכן הרשע שמת עתיד לומר "וְנָהַמְתָּ בְאַחֲרִיתֶךָ בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרֶךָ: וְאָמַרְתָּ אֵיךְ שָׂנֵאתִי מוּסָר וְתוֹכַחַת נָאַץ לִבִּי" (משלי ה, יא – יב) כי כל זמן שהרשע קבור ליד הצדיק אין לרשעים חרטה גמורה כי רואים שגם לצדיק יש ייסורים בכילוי הזוהמא הדבוקה בבשר שנאמר "אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב" (איוב יד, כב), למעט באותם צדיקים גדולים שעליהם נאמר "אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח" (תהלים טז, ט). אך כאשר כלה כבר הבשר ונתעכל ונראו העצמות של הצדיק והרשע, אז על עצמות הצדיק נראים זכויותיו וכנגדו על עצמות הרשע נראים עוונותיו. ובאותה שעה הצדיק בא למעלתו הרמה ואילו הרשע נתחדש דינו בעבור העוונות שבעצמותיו. לכן הרשע נוהם אז ואומר "אֵיךְ שָׂנֵאתִי מוּסָר וְתוֹכַחַת נָאַץ לִבִּי" ('חומת אנך' להחיד"א תהלים פרק כז ד"ה בקרב עלי מרעים).

בניו של אדם רשע יכולים לגרום לכך שימחקו העוונות מעצמות אביהם כי "ברא מזכי אבא" (ראה גמ' סנהדרין דף קד ע"א) כלומר הבן מזכה את אביו, ועל ידי מעשה הבן נמחקים העוונות החקוקים על עצמותיו. לכן אמרו רבותינו שמי שכותב את כל נכסיו ירושה לאנשים אחרים ולא לבניו הרי הוא כמעיד על בניו שאינן בניו ועליו נאמר "וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם" (יחזקאל לב, כז), כלומר שעוונותיו לעולם לא ימחקו מעצמותיו אחרי שפרסם בחייו שלא רוצה שבניו יִזַּכּוּ אותו לכך, והעדות על זה שכתב את נכסיו לאחרים ובזה גילה דעתו לומר שהם אינן בניו ואינו חפץ שיצילוהו מעוונותיו החקוקים בעצמותיו. לכן יישארו שם עוונותיו כאשר אהב ('ידו בכל' על התורה למחבר 'שבט מוסר' סימן שפב ד"ה בירושלמי). אך לעתיד לבוא אם הוא יזכה, ה' ימחוק את העוונות מעצמותיו כפי שנאמר "וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו" (ישעיה נח, יא), ועל ידי שימחקו העוונות יתקיים בו "וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם" ('מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' פרשת וילך דף רכ ע"ב ד"ה ונחך ה').

בכל עבירה נברא מלאך משחית הסובב את החוטא ועתיד להמיתו

כאשר אדם עושה עבירה הוא בורא מלאך משחית כפי שאמרו רבותינו "וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּגוֹר אֶחָד" (ראה פרקי אבות ד, יא) (זוהר פרשת פנחס דף ריד ע"א ד"ה רבי אלעזר פתח, 'אלשיך הקדוש' פרשת תזריע פרק יב, יז ד"ה למה, 'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי בסוף הספר השוקת ב' נושא עון) ואין עבירה שאדם עובר בה ולא בורא כנגדה משחית ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש א ד"ה למדנו כמה צדדין). הקטגור הזה עולה לפני הקב"ה (זוהר פרשת פנחס דף ריד ע"א ד"ה רבי אלעזר פתח, 'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי בסוף הספר השוקת ב' נושא עון) ואומר "פלוני עשאני!" (ראה זוהר פרשת קדושים דף פג ע"ב ד"ה 'עבר על פתגמי' רעיא מהימנא). והיות שהקב"ה לא חפץ שהמשחית ירד ויזוֹן ויתפרנס מאותו אדם שעשהו כי על ידי כן הוא ייטול את נשמת האדם, לכן ה' הרחמן סובל את המשחית וכמו שהוא זן את העולם כולו הוא מפרנס גם את המשחית ההוא ('תומר דבורה' להרמ"ק פרק ראשון בנושא 'השנית – נושא עון' ד"ה והרי זה גדול, 'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי בסוף הספר השוקת ב' נושא עון, 'חומת אנך' להחיד"א על מיכה פרק ז ד"ה מי אל כמוך, 'דברים אחדים' להחיד"א דרוש א ד"ה למדנו כמה צדדין). כך נמצא כי האדם החוטא עושה שתי רעות, רעה אחת על עצם עשיית החטא ורעה שנייה שגרם לברוא מלאך מחבל מתוך אור האש של גהינום ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני על התורה פרשת נצבים דף קכ ע"ב).

אדם שעובר עבירה בורא מלאך אכזרי אשר משתייך לחיילותיו של הס"מ. אותו מלאך מתעבה ומתחזק ומתרבה באכזריות והוא עתיד לקחת אותו בשעת מותו. לכן אמרו רבותינו "אין מיתה בלא חטא" (ראה גמ' שבת דף נה ע"א בשם רב אמי) משום שאם האדם לא חטא כלל אז הוא גם לא ימות, כי לא ברא מלאך שממיתו ואין מי שימיתו בלעדיו. וזהו גם מה שאמרו "אין ערוֹד ממית אלא החטא ממית" (ראה גמ' ברכות דף לג ע"א) משום שמהחטא נברא מלאך והוא זה שממיתו. ונמצא כי המלאך המשחית מוציא את נפשו של האדם וגם מצערו בעת יציאת נפשו על ידי חוֹליי כפי מה שהרבה בחטאיו, שאם הרבה בחטאיו ואשמיו הרי עיבה את אותו מלאך כך שנתגבר באכזריות ומיתתו על ידו תהיה בקושי גדול ובאכזריות שאין כמוה. אך אם לא הרבה בחטאים אז המלאך המשחית שנברא בחטאו חלוּש הוא ומיתתו על ידו לא תהא כל כך בקושי ('מגלה צפונות' חלק ב למחבר 'שבט מוסר' פרשת טהרה דף קכז ע"ב ד"ה אמנם לבא).

מכל עוונות וחטאי האדם נבראים מזיקים הסובבים את האדם מכל צדדיו. והרבה מהם נמצאים בכל רגע ורגע כמעט, וכל שכן כאשר יתקבצו מימים ושנים ('שער התפלה' למחבר 'באר מים חיים' שער השמיני פרק יז ד"ה מכל אלה נבראים). והמה הנקראים "שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת" שעליהם נאמר "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת" ('שיר השירים' ה, ז) כי סובבים את האדם כמו חומה סביב סביב וממתינים שיבוא תחת ידיהם ('שער התפלה' שער השמיני פרק יז ד"ה ולזה אמר). וכיוון שבמקום הָרָשָׁע שם חנית 'הסטרא אחרא' לכן מקומו מקום סכנה להינזק בו חס ושלום. מטעם זה גם יזהר אדם שלא לשבת בבית הכנסת סמוך לאדם רָשָׁע, כדי שתקובל תפילתו ('קב הישר' פרק יא ד"ה ועוד דבר אחד מועיל) כי יש קטרוג לתפילת הצדיק אצל הרשע ('יסוד יוסף' לרבו של מחבר 'קב הישר' בסוף פרק ג) ואם כבר יש לו שכן רע בבית הכנסת, אז יראה להוכיחו בדברים יום יום אולי יקבל תוכחתו, ואם יראה שהוא עומד ברשעו – יניח את מקומו וילך ממנו לשלום ('יסוד יוסף' בסוף פרק ג, 'קב הישר' פרק ג ד"ה ויראה לבחר).

המלאכים המשחיתים שיצר אדם בעוונו מביאים לו צרות ונזקים 

השטן שנברא מן העבירה מקטרג על האדם ומכניס אותו בסכנות ובכל צרות שבעולם. ולזה אמרו רבותינו "וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה" (ראה אבות ד, ב) וכוונתם כי יראה האדם שהשכר שהוא מקבל מהעבירה הוא השטן המקטרג בעצמו, לכן הוי "בוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה" (ראה אבות ד, ב) ששׂכרה שטן ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן קו ד"ה ועבירה). ולזה גם אמרו "וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה" (ראה אבות ד, ב) כי אותו המשחית שברא על ידי עבירה אחת גורר אותו אל העבירה השניה ('קנה חכמה' למהרי"ל פחוביצ'ר דרושי הערבות דף ז ע"ב טור ב ד"ה והו' בהקדים, 'ידו בכל' סימן קו ד"ה ועבירה). וכן נאמר "בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא" (ראה משלי א, י) ולא נאמר "בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חוֹטְאִים" אלא "אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים", כי מהחטא עצמו נברא שטן מזיק המקטרג ומפתהו לעבירות גדולות. וכוונת שלמה המלך לומר "בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים" הם החטאים עצמם שנעשו שׂטנים ובאים לפתותך לעשות עבירות חמורות כדי שתוליד עוד שׂטנים יותר מזיקים כפי חומרת העוונות – "אַל תֹּבֵא" להם ('ידו בכל' למחבר השבט מוסר סימן קו ד"ה אמנם ידוע).

כאשר יש בידי האדם עוונות והוא לא שב בתשובה, אז באים אותם מלאכים הרעים הנבראים מכוח עוונותיו ומפחידים אותו במחשבותיו. הם גם באים בחלומותיו ומחלימים אותו דברים של שקר ומכניסים קוֹלוֹת של שקר באזניו כדי להפחידו שנאמר "קוֹל פְּחָדִים בְּאָזְנָיו" (איוב טו, כא), והם מפחידים אותו אפילו בזמן של שלום בעולם כפי שנאמר בסוף אותו הפסוק "בַּשָּׁלוֹם שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ" (איוב טו, כא) ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל על ספר איוב סימן טו על הפסוק 'קול פחדים באזניו' מהאר"י ז"ל) כאשר התיבה "שׁוֹדֵד" הוא מלשון שׁדים ומזיקין ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל על ספר איוב סימן טו על הפסוק 'קול פחדים באזניו' ממהרח"ו). מטעם זה המדבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש לא היה יוצא למלחמה (ראה גמ' סוטה דף מד, א), לא מחמת העבירה עצמה שהרי יכול לחזור עליה בתשובה, אלא ללמד כי אפילו עשה האדם רק עבירה מדרבנן הרי הוא בורא משחית שמטיל עליו פחד ואין הוא יודע ממה מפחד, לכן מוכרח הוא לחזור מעורכי המלחמה ('דרך חכמה' למהרי"ל פחוביצ'ר דרוש היסורין דף י ע"א טור א ד"ה שח בין תפילה לתפילה).

המקטרגים שנבראו מהעוונות נעשים צוררים לאדם ומזה באים לו כל הצרות וכל האויבים למטה ('צוארי שלל' הפטרת בלק אות ה ד"ה תרום ידיך). מזיקים אלו רודפים את האדם החוטא מבית ומחוץ והם מכשילים אותו, מפסידים אותו ומייסרים אותו שנאמר "וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲוֹנֵנוּ" (ישעיה סד, ו) וכן שנאמר "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע יד, ב) כלומר שאלו המכשולות והרעות שהשיגוך הן בעוונך, ובעוון עצמו אתה נכשל ונרדף ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש א ד"ה ובזה נבא). וכן נאמר על כך "חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה" (משלי יג, כא) ('ישראל קדושים' לר' צדוק הכהן מלובלין דף כ ע"א טור א סוף ד"ה ותחילה דרש) וגם נאמר "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ" (ירמיה ב, יט) ('אלשיך הקדוש' פרשת תזריע פרק יב, יז ד"ה למה). וכך כל חולי ומכה הבאים על בני האדם הם מאותם מקטרגים שנוצרו בחטאים ('אלשיך הקדוש' פרשת תזריע פרק יב, יז ד"ה למה) והם עצמם מריעים לאדם ('דגל מחנה אפרים' תחילת פרשת דברים ד"ה אלה הדברים), לכן אמרו רבותינו "אין יסורין בלא עון" (ראה גמ' שבת דף נה ע"א בשם רבי אמי, 'קהלת רבה' ה, ד ד"ה אמר רבי מנא) כי העוונות ממש הם אלו המייסרים את האדם ('דגל מחנה אפרים' פרשת שמיני ד"ה עוד ירמוז כי).

ועוד נאמר "אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ" (ישעיה ג, יא) "גְמוּל יָדָיו" – הם אותם המזיקים אשר נבראו על ידי האדם הרשע, והם עושים בו נקמה וזה "יֵעָשֶׂה לּוֹ" ('כסא דוד' להחיד"א דרוש ט לשבת תשובה דף לו ע"א ד"ה ואמרו פ"ק דכתובות). אותם משחיתים מתלבשים בתוך עץ או אבן והאדם נכשל וניזוק בהם, והאדם סובר כי העץ או האבן הזיקו וטעות הוא במחשבתו, כי אינו יודע שבעוון עצמו הוא נכשל והעוון עצמו הוא המזיק ('קב הישר' פרק יא ד"ה ועוד דבר אחד) ועל כך נאמר "וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו" (יחזקאל ג, כ) שקנה המכשול בעוונו ('חומת אנך' להחיד"א על ספר יחזקאל פרק יד ד"ה ובשוב צדיק מצדקו). וזה מה שנאמר "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" (משלי יט, ג) כי האדם הולך בשטוּתוֹ ומקלקל דרכו, ועל ידי עוונותיו בורא מקטרגים והם בעוכריו. אך הוא אינו נותן ליבו כי עוונותיו גרמו אלו, "וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" ומבקש שירחמהו ('חומת אנך' על משלי פרק יט ד"ה אולת אדם).

ביטול המלאכים המשחיתים הוא בתשובה וייסורים או באש הגהינום

אדם יכול לפשפש במעשיו על מה שחטא ולחזור בתשובה ועל ידי כן לשבור ולבטל את כל 'הקליפות' שנוצרו בעוונו ('דגל מחנה אפרים' פרשת שמיני ד"ה עוד ירמוז כי, עפ"י 'פתח עינים' להחיד"א חלק שני על מסכת שבועות דף יב ע"א) וזה על ידי חזרה בתשובה שלימה ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת ת' אות לד). וכן יכול האדם לבטלם בסיגופים וייסורים ('תומר דבורה' להרמ"ק פרק ראשון בנושא 'השנית – נושא עון' ד"ה והרי זה גדול) ותעניות שמקבל על עצמו ('מגן אבות' לר' מאיר ביקייאם פרק ב על המשנה 'הלל אומר אל תפרוש מהציבור' ד"ה ונלע"ד 'שכונת התנא הוא' בשם האר"י). אם האדם לא ביטל בחייו את המשחיתים שנבראו בחטאיו ועוונותיו, הם באים לאחר מותו ומעידים על כל עוונותיו ('חומת אנך' להחיד"א ספר ירמיה פרק יד ד"ה אם עונינו ענו בנו, 'עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד הרביעי סימן כח-א' ד"ה והנה אותם המזיקין) ב'בית הדין של מעלה', ואוי לאותה החרפה ואוי לאותה הבושה ('עבודת ישראל' למגיד מקוזני'ץ על מסכת אבות פרק ה, ח). וזה מה שנאמר "עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ" (ירמיה יד, ז) כלומר ש"עֲוֹנֵינוּ" בעצמם הם "עָנוּ בָנוּ" לעתיד לבוא להעיד עלינו על כל עוונותינו ('חומת אנך' ספר ירמיה פרק יד ד"ה אם עונינו ענו בנו) (להרחבה בעניין ביטול אותם מקטרגים על ידי התשובה והיסורים ראה מאמרינו לפרשת נצבים – 'מצות התשובה' וכן ראה מאמרינו לפרשת תולדות – 'מעלת היסורים').

אם האדם לא תיקן את מעשיו בעולם הזה ובכך ביטל את המקטרגים, אז אותם המקטרגים נעשים למעלה לבוּש לנשמתו ומכניסים אותו לגהינום כדי שיתעכל שם החוֹשך שבנשמתו. לכן אמרו רבותינו "כל העובר עבירה אחת בעולם הזה, מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין" (גמ' סוטה דף ג ע"ב) כלומר שהמקטרג שיצר בעוונו מלביש ומלפף את הנשמה ומוליכה לגהינום. וכנגד מקטרגים אלו אמרו שהנשמה לובשת 'לבוּשׁים צוֹאים' בגהינום. וכפי מנין עוונותיו של האדם כן מנין הלבושים שנעשים לו בגהינום כי כל עוון ועוון נעשה לו לבוּש בפני עצמו ('קנה חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר דרושי הערבות דף ו ע"ב טור ב ד"ה ולבאר זאת נקדים. ראה זוהר פרשת פנחס דף ריד ע"ב ד"ה מהכא אית). וכאשר אדם פורע את חובו בגיהנום, מת המשחית ההוא ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי בסוף הספר השוקת ב נושא עון, עפ"י 'תומר דבורה' להרמ"ק פרק ראשון בנושא 'השנית – נושא עון' ד"ה והרי זה גדול) המלוּבש על הנשמה, על ידי הצתת חיצוֹניוּת הנשמה באש הגהינום. לכן נאמר על הרשע לשון כפולה "בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת" (יחזקאל ג, יח) מיתה אחת על שריפת פנימיוּתוֹ באש הגהינום ומיתה שניה הוא על שריפת חיצוֹניוּתוֹ כשמבעירים את המשחית אשר עליו ('קנה חכמה' דרושי הערבות דף ז ע"א טור ב ד"ה ובזה ית').

בזמן בית המקדש היה מצוה על האדם החוטא להביא קרבן על חטאתו להתוודות ולסמוך עליו בכל כוחו. ועל ידי סמיכה זו היה בא כוח המשחית שיצר האדם בעוונו בתוך הבעל חי הנשחט ('ילקוט דוד' פרשת ויקרא ד"ה 'ענין הקרבן' בשם הזוהר) כי היו מתנתקים מהאדם החוטא כל 'המשחיתים' ו'החיצונים' שנבראו על ידו בעת עשיית החטא והם עברו אל הקרבן, וכך נעקר לגמרי בחינת הרע מהאדם החוטא והוא נשאר נקי. ובזה היה נעשה לו כעין 'שעיר המשתלח לעזאזל' ביום הכפורים, שבו הכהן הגדול שהיה שליחם של כל ישראל, סמך בכל כוחו על השעיר ('אור החיים הקדוש' ויקרא טז, ז) ועל ידי כן העביר את כל מלאכי המשחית שנבראו מחטאי ישראל על ראש השעיר ('האלשיך הקדוש' פרשת ויקרא טז, כא על הפסוק 'וסמך אהרן את שתי ידו') בעל כורחם ('שפתי כהן על התורה' פרשת אחרי מות ד"ה ונתן אותם). ולאחר שהתקבצו כל הטומאות והזוהמות של עם ישראל ובאו על ראש השעיר המשתלח, היו מיד ממהרים לשולחו עם כל הרע שנשׂא עליו אל המדבר ('אור החיים הקדוש' ויקרא טז, ז) שנאמר "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר" (ויקרא טז, כב) (להרחבה בענין שעיר המשתלח ראה מאמרינו ליום הכפורים – 'שעיר המשתלח לעזאזל').

מיד אחרי שהאדם סמך בכל הכוח על קרבן החטאת והעביר אליו את 'החטאים' ('האלשיך הקדוש' פרשת ויקרא ד"ה הועל כן בגלל), הוא היה צריך לשחוט את הקרבן קודם שיחזור הכוח הנשפע אל המלאך המשחית לכוחו הראשון על ידי איזה חרטה באדם. ולאחר שהעלו את הקרבן על המזבח ירדה אש מן השמים, שכוחה גדול, כדי לשבר את כוח המשחית ('ילקוט דוד' פרשת ויקרא ד"ה 'ענין הקרבן לפי שקודם החטא' בשם הזוהר). וכך אותו הקטגור שברא בעוונו שהוא המשחית שהיה צריך להיות מזומן לו בגהינום, נשרף על העבירה ההיא ומתבטל בסוד תשובתו ושריפת איברי חטאתו או אשמתו ('חסד לאברהם' מעין חמישי עין משפט נהר י). וכל זה היה דווקא כאשר חטא האדם בנפש וגוף בשוגג, אבל כשחטא בנפש וגוף במזיד היה נברא מלאך משחית שכוחו גדול ואז הקשר היה אמיץ וחזק כך שלא היה יכול להיקרע על ידי קרבנו ('ילקוט דוד' פרשת ויקרא ד"ה 'ענין הקרבן לפי שקודם החטא' בשם הזוהר). "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא), אמן.