פרשת שמיני – איסור נבילות וטריפות

התורה ציותה על איסור אכילת בהמה טריפה, שנאמר "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" (שמות כב, ל) וציותה גם על איסור אכילת נבילה, שהיא בהמה אשר נפסלה על ידי כל מיני פסוּלי שחיטה ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת משפטים דף קכא ע"ב אות א), כפי שנאמר "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה" (דברים יד, כא). והוסיפה להזהיר על טומאתה שנאמר "וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ויקרא יא, לט-מ). וכן התורה הזהירה על טומאת אכילת נבילות וטריפות, שנאמר "וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר" (ויקרא יז, טו).

ויש להבין, מדוע נאסר לישראל לאכול בשר של נבילות וטריפות והותר להם רק בשר שנשחט עם סכין כדת וכהלכה?

השחיטה הכשרה מוציאה את הנשמה מתוך הבהמה ובאה לתיקונה

ישנן הרבה נשמות של בני אדם אשר מתגלגלות בבעלי חיים כשרים ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה עוד יש סיבה, 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כב ד"ה ונחזור אל הדרוש, 'תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' בסוד השחיטה והנבילה ד"ה כוונת השחיטה), וכאשר שוחטים בני האדם את הבעל חי ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה עוד יש סיבה, 'שער הגלגולים' הקדמה כב ד"ה ונחזור אל הדרוש) והשחיטה היא בכוונה, זה מועיל להעלות את הנשמה המגולגלת מהעונש שיש לה ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' בסוד השחיטה והנבילה ד"ה כוונת השחיטה). וכשייאכל הבשר ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה עוד יש סיבה, 'שער הגלגולים' הקדמה כב ד"ה ונחזור אל הדרוש) היא תחזור לתוך גוף אדם כבתחילה ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' בסוד השחיטה והנבילה ד"ה כוונת השחיטה) להיות חלק מאברי האדם עצמו, ושׁם תבוא על תיקונה ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה עוד יש סיבה, 'שער הגלגולים' הקדמה כב ד"ה ונחזור אל הדרוש).

לכן שחיטת בעלי החיים היא מרחמיו וחסדיו הרבים של ה' על כל בריותיו, וזה בסוד הפסוק "צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'" (תהלים לו, ז) כי על ידי השחיטה הנשמה המגולגלת ב"בְהֵמָה" נוֹשעת ועוברת לאדם, ואחר כך במיתת האדם שוב נשמת ה"אָדָם" תיוושע ('שערי אורה' לר' יוסף גי'קטייליא השער החמישי - הספירה שישית) ותידבק עם ה' יתברך. וזה מה שאמרו רבותינו "סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים" (גמ' ברכות דף יז ע"א) – כלומר שעתידה הבהמה להישחט ולהיאכל, ואחר כך תבוא על תיקונה על ידי מיתת האדם שאכל אותה, שזה תכלית האדם ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת משפטים על הפסוק שמות כב, ל). מטעם זה אמרו רבותינו שעָם הארץ אסור באכילת בשר (ראה גמ' פסחים דף מט ע"ב), לפי שכל ההיתר לשחוט בהמה היא בשביל להאכיל אדם, אך לא בשביל להאכיל 'עם הארץ' שנחשב כמו 'בהמה'. ובהמה שכבר התנבלה או נטרפה, מותר להאכיל את בשרה לבהמה רגילה ('שערי אורה' לר' יוסף גי'קטייליא השער החמישי - הספירה שישית).

לכן גם ציותה התורה להרוג את הבהמה במיתה יפה – באמצעות סכין חדה לחלוטין ללא פגמים, בהולכה ללא שהייה ודריסה, לפי שזוהי המיתה הכי מהירה והכי פחות כואבת מכל שאר המיתות הקיימות לבעלי החיים, ומקיימים בזה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) (ספר 'התמונה' לר' ישמעאל כהן גדול תמונה ג אות ה, 'של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת ראה ד"ה ונחזור לענין). ועושים את השחיטה על ידי הולכה והבאה של סכין כשרה, על מנת ל"משוֹך" כביכול את הנפש מתוך הבהמה החוצה. ולכן זה נקרא 'שחיטה' שהוא מלשון 'משיכה', כפי ש'זהב שחוּט' הכוונה ל'זהב משוּך' כלומר זהב טוב שנמשך כשעווה (ראה 'מצודת ציון' במלכים א' י, טז). ובעת שמכוון השוחט בברכת השחיטה, הנשמה שבתוך גוף הבהמה מכוונת ועונה אמן. ובזה מתעלה הנשמה ('מגלה עמוקות' פרשת ויקרא אופן נד ד"ה גילה הקב"ה למשה) ומתוקנת על ידי השחיטה בצירוף כוונת השוחט ('אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה על טעמי המצוות סוף מצוה סג דף נה ע"ב ד"ה וע"פ מר"ן ז"ל).

אנשי דור המבול שחטאו, היו הראשונים שנשמותיהם התחילו להתגלגל בתוך בהמות ועופות בשביל להביא לתיקונם, עד שהתגלגלו בצאן יעקב אבינו. לכן מיד אחרי שה' יתברך העיד על צִדקוּת נח, שנאמר "כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" (בראשית ז, א) הוא ציוה את נח להביא לתיבה שבע בהמות ועופות מכל מין ומין של בעלי החיים הטהורים שבבריאה, בשביל שיהיה ריבוי בעלי חיים שבהם יתגלגלו דור המבול ויבואו על תיקונם בשחיטתם ואכילתם על ידו ועל ידי בניו, שנאמר "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ: גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית ז, ב - ג). ולכן הותר לנח אכילת בשר מה שלא הותר לאדם הראשון, לפי שרק באותה העת התחיל תיקון הנשמות בתוך בעלי החיים ('מגלה צפונות' למחבר 'שבט מוסר' חלק א פרשת נח ד"ה אמנם נראה) (להרחבה בנושא גלגול הנשמות בצאן יעקב זה ראה מאמרנו לפרשת ויצא – 'צאן לבן').

כאשר היו בני ישראל במדבר סיני הותר להם לשחוט על ידי 'נחירה'

פעולת שחיטת בעלי החיים בסכין כהלכה, נשמרה על ידי האבות הקדושים עד הגעת עם ישראל למדבר סיני. כך היה גם אצל יוסף הצדיק, שנאמר "וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם" (בראשית מג, טז), "וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן" – שהראה להם את מקום השחיטה של הבהמה, להראותם שהוא מאכיל אותם בשר שׁחוט, לפי שבני יעקב היו מקפידים על שחיטה כתיקנה (ראה גמ' חולין דף צא ע"א עפ"י רש"י שם ד"ה ופרע להן בית השחיטה) ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ בראשית יב, כא ד"ה כי ירחק), ורק כאשר יצרו השבטים בהמות בשמוֹת הקוֹדש על ידי 'ספר היצירה' הם לא שחטו אותם כי מה שנברא בשמות הקודש לא טעון שחיטה. ולעומתם יוסף הצדיק סבר שהן כן טעונות שחיטה משום 'מראית העין', כי אנשים יבואו לטעות ביניהן לבין שאר הבהמות שנוצרו בדרך הטבע ('ברכת שמואל' לרבו לאביו של בעל 'קב הישר' פרשת תזריע דף ז ע"ב סוף ד"ה 'ועפ"ז נבא לביאור' מהאר"י ז"ל).

בתקופת מסע בני ישראל במדבר הותר להם לאכול 'בשר נחירה' (ראה חולין דף יז ע"א) כלומר בשר של בהמה שנהרגת על ידי שתוקעים סכין בנחיריה וקורעים אותה עד החזה ('תוספות יו"ט' במשנה כריתות פרק ה משנה א, רש"י בגמרא חולין דף יז ע"א ד"ה והנוחר). והסיבה להיתר אכילת בשר נחירה בזמנם, הוא משום שדרך כלל הבעל חי כאשר הוא אוכל את העשבים והצמחים נכנסת בו נשמה גרועה שבעשבים אשר מצטרפת לנשמה שיש לו, ואז מחמת ריבוי הנשמות שבבהמה, צריך שחיטה על ידי האדם וגם תיקון על ידי הברכה על המאכל כפי שנעשה עם הצומח. אך כאשר היו ישראל במדבר, הבהמות היו אוכלות עשבים וצמחים ש'בארה של מרים' היתה מעלה להם מגן עדן, ועל כן בוודאי לא היה גלגול רע בתוך הצמחים והעשבים האלו, והיה בבהמות רק נשמה אחת של עצמן, ולא היה צורך בשחיטה אלא די בברכה כשם שנעשה עם הצומח בלבד כדי לתקן את הנשמה ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ בראשית יב, כא ד"ה כי ירחק) (להרחבה על 'בארה של מרים' ראה מאמרינו לפרשת חקת – 'בארה של מרים'). 

תיקון הנשמות המגולגלות בתוך הבהמות על ידי השחיטה והברכה נרמז בדברים שהיה אומר ר' יוחנן אחרי קריאת ספר איוב "סוף הבהמה לשחיטה" ללמד כי תיקונה יבוא בשחיטה (ראה גמ' ברכות דף יז ע"א מר' יוחנן) ('מדרש אליהו' למחבר שבט מוסר דרוש ג משיבת נפש דף יח ע"א ד"ה ובזה מתישבים). בהמות הקרבנות שהוקרבו באוהל מועד שבמדבר היו מכילות נשמות שצריכות בנוסף גם תיקון על ידי הקרבה על מזבח, ועל ידי כן עלתה הנשמה שבתוך הקרבן ויצא "יָקָר מִזּוֹלֵל" (ירמיה טו, יט). ולזה רומזת האל"ף זעירא בפסוק "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א) "וַיִּקְרָא" - לרמוז על ה'יָקָר' שצריך להוציא מהקרבנות ב"אֹהֶל מוֹעֵד". ולכן מיד בפסוק אחר כך נאמר "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'" (ויקרא א, ב) – ללמד שעיקר הקרבן הוא "מִכֶּם", כלומר על נשמת ה"אָדָם" השקוּעה בבהמה ('מגלה עמוקות' פרשת ויקרא אופן נד ד"ה גילה הקב"ה למשה שענין הקרבנות) (להרחבה על ענין זה של תיקון הנשמות בקרבנות במשכן ובמקדש ראה מאמרינו לפרשת ויקרא – 'הקרבנות בבית המקדש').

לאחר שנכנסו עם ישראל לארץ ישראל, חזר להם חיוב שחיטת הבהמה על ידי סכין בכשרות כפי שקיבלו ממשה רבינו בהר סיני וכפי שנהגו אבותיהם, שנאמר "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (דברים יב, כ - כא) (ראה רש"י דברים יכ, כ- כא) ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ בראשית יב, כא ד"ה כי ירחק). וכך הוא במשך העולם הזה, אך לעתיד לבוא כאשר תכלה כל ה'זוהמא' שבאה לעולם מהנחש הקדמון, אז תחזור להיות מותרת הריגת הבהמה על ידי פעולת נחירה ולא יהיה צריך עוד שחיטה דווקא בסכין כפי שנהגו ('מטה אהרן' לר' אהרן דרשן תאומים הי"ד על הגדה של פסח בביאור 'חד גדיא' ד"ה חד גדיא חד גדיא).

כאשר בשר הבהמה נעשה נבילה או טריפה הנשמה שבתוכו נטמאת ונאבדת 

כאשר נשחטת הבהמה עם סכין על ידי יהודי וכפי ההלכות שנמסרו למשה רבינו בהר סיני, אזי בשֹרה נחשב כשׁר ('חסד לאברהם' מעין חמישי נהר לב). אך אם נפסלת הבהמה בשחיטה הרי היא הופכת ל'נבילה' ('מגלה עמוקות' פרשת ויקרא אופן נד ד"ה גילה הקב"ה למשה שענין הקרבנות) ופגם כשרוּתה נחקק בבשרה (עפ"י 'מדרש תלפיות' ענף חכמה ד"ה 'למה לא' עיי"ש). והיא נקראת בשם 'נבילה' כיון שהיא תחת מלאך המוות שנקרא 'נבל' (זוהר פרשת תרומה דף קנא ע"ב ד"ה ועל דא אקרון, 'מגלה עמוקות' פרשת ויקרא אופן נד ד"ה גילה הקב"ה למשה שענין הקרבנות) ועמו הנקבה שלו שנקראת 'נבלה' ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת שופטים ד"ה ונלע"ד אם אפשר). ומיד שנפסלת הבהמה, הס"מ שׁוֹרֶה על בשרה משום ששחיטה זו היא חלקו והנבלה הזו היא שלו (זוהר פרשת תרומה דף קנא ע"ב ד"ה ועל דא אקרון), וכן כל מקום שהוא שֹׁורה בו נקרא 'נבלה' כי המנוול הזה שֹׁורה במקום של פסול (זוהר פרשת תרומה דף קנא ע"ב ד"ה ועל דא בכל אתר). ורמז לכך כי 'מנוול' גמטריא סמא"ל עם הכולל ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת תרומה דף קנא ע"ב אות א).

ובפרט אם השוחט חתך את הבהמה עם סכין פגומה, מפני שהסכין הפגומה פוגמת בנפש האדם שבבהמה, ואז הנפש שוהה ואינה עולה למעלה, ומחלידה אל תוך הקליפות, ונדרסת, ויורדת לשאוֹל, ונעקרת מן הקודש ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין ה נהר לב) כנגד חמשה דברים הפוסלים את השחיטה – שְׁהִיָּה, דריסה, הגרמה, החלדה ועקירה (ראה גמ' חולין דף ט ע"א) (עפ"י 'חסד לאברהם' מעין ה נהר לב). וכן בהמה שטרפה אותה חיה בשדה או שלא יכולה לחיות שניים עשר חודשים – נקראת 'טריפה' ואסורה באכילה. והסיבה לאסור אכילת נבילות וטריפות היא משום הטומאה האוחזת בהן ('ספר הליקוטים' לר' יחיאל היילפרין זצ"ל מחבר 'סדר הדורות' ערך חטאים סעיף נ"א), שכל הנבילות והטריפות שנפגמו ונפסלו נחה עליהם 'רוח הטומאה' שהיא חלק הס"מ הרשע ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' פרשת תזריע ד"ה במדרש פרשה טו), והחיצונים נאחזים בהן ('מאורי אור' לרב מאיר ביקייאם פרשת שופטים ד"ה ונלע"ד אם אפשר).

ואם חלילה גורמים לכך שבהמה תהיה 'נבילה' או 'טריפה', אז למעשה מונעים מהנשמה המגולגלת בתוכה להשלים את תיקונה ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' פרשת כי תצא אות אלף כט ד"ה ונלמד מהמאמר הנכבד) שהיה צריך להגיע לה על ידי השחיטה (עפ"י 'אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה על טעמי המצוות מצוה כז דף כח ע"ב ד"ה אמר הכותב), ואז הנשמה נאבדת לזמן רב עד שתחזור להתגלגל בבהמה אחרת. וזה מה שהתרעם הקב"ה על הקרבנות של הרשעים שבישראל, כפי שאמר הנביא בשם ה' "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ" (ישעיה סו, ג) כלומר ששחיטת "הַשּׁוֹר" לא כפי ההלכה נחשבת ל"מַכֵּה אִישׁ" לפי שפוגם בנשמה שבתוך הבהמה ומאבד אותה וכאילו היכה את אותו האיש ממש ('מגלה צפונות' חלק ב' למחבר 'שבט מוסר' פרשת אחרי מות ד"ה ולע"ד). ואוי לנפשו של השוחט שפגם וניבל ודחה את הנפש שבבהמה אל 'החיצונים' ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכא ע"ב ד"ה 'ר' חייא מבעיא' מהרמ"ק). 

ישנם שבעים מיני טריפות בבהמה (ראה רמב"ם ספר הקדושה הלכות שחיטה י, ט), והם כנגד שׁבעים שׂרים רוחניים של מעלה ('מאה שערים' על טעמי המצוות מצוה עו) שכנגדם ישנם את שבעים אומות העולם. לכן שבעים הטריפות אסורות לישראל, שמי שאוכלם נדבק באותו שַׂר רוחני חיצוני שרומז לאותה טריפה ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות לר' בנימין וואלף שנת תמ"א מצוה עד. וראה 'דבר שבקדושה' למחבר ילקוט ראובני פרק ט' טריפות אות י). וכן הנשמה שהיתה בבהמה ונטמאה ואבדה על ידי מלאך המוות, נמסרת מאותה העת בידי אחד משבעים השרים הרוחניים שבטומאה, ובפרט אם נשחטה על ידי גוי או בסכין פגומה. ועתידה הנשמה להתגלגל שוב, ותצטרך לדחות גם את הטומאה שנדבקה בה עתה עקב 'טומאת הנבילה' ('חסד לאברהם' מעין חמישי נהר לב, 'ספר הליקוטים' לר' יחיאל היילפרין פרק חולה ויסורין אות ה).

בשר הטריפה מושלך לכלבים המסמלים את כוחות החיצונים

הבשר שנטרף נזרק לכלבים כפי שנאמר "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב, ל) לפי שהם מסמלים את אותם 'החיצונים' שנמסר אליהם אותו בשר שהתנבל ונטרף ('רבינו בחיי' בפרשת בא ד"ה לא יחרץ כלב לשונו, 'מערכת אלוקות' פרק שניים עשר ד"ה ושניה כלבים צועקים. וראה 'תיקוני הזוהר' תיקון כא דף סב ע"ב), ודווקא לכלבים לפי שהם חצופים ועזי פנים והדין הקשה שֹׁורה עליהם כפי שׁשׁורה על  הטריפה שבשדה (זוהר פרשת משפטים דף קכא ע"ב ד"ה ומשום דישראל). והנתינה לכלב היא נתינת הדין הקשה לחיצונים, כי קליפת 'הכלב' היא בטומאה ב'דין החצוּף', והיא הקליפה העזה ביותר מכל הקליפות ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכא ע"ב ד"ה 'ר' חייא מבעיא' מהרמ"ק) (להרחבה על קליפת הכלב ראה מאמרינו לפרשת כי תצא – 'איסור חרישה בשור וחמור').

ועוד ששלוש משמרות יש בלילה, ובמשמרה שניה 'הכלבים' ('רבינו בחיי' פרשת בא ד"ה לא יחרץ כלב לשונו) שהם מלאכי חבלה ('תיקוני הזוהר' תיקון כא דף סב ע"ב ד"ה קרבנא קדמאה) צועקים ('רבינו בחיי' פרשת בא ד"ה לא יחרץ כלב לשונו) צווחים ואומרים 'הב הב' ('תיקוני הזוהר' תיקון כא דף סב ע"ב ד"ה קרבנא קדמאה), לפי שהמשמרה הזאת היא בחצות לילה ומידת הדין אז חזקה ביותר ('רבינו בחיי' פרשת בא ד"ה לא יחרץ כלב לשונו), ואלו המלאכים הם מצד הגיהנום סם המוות ('תיקוני הזוהר' תיקון כא דף סב ע"ב ד"ה קרבנא קדמאה). וכן הם הכלבים הגשמיים בארץ, שאינם שׂבעים לעולם ואין "עני" יותר מהם, שכל הזמן הם מבקשים עוד ועוד (ראה גמ' שבת דף קנה ע"ב), והם מהצד של הס"מ ('טור פטדה' לר' חיים הכהן תלמיד מהרח"ו הלכות שבת סימן שח  סעיף כז). וכאשר כלבים צועקים זה סימן שמלאך המוות בא לעיר (בבא קמא דף ס ע"ב). ומטעם זה הורו רבותינו כי צריך לשרוף את החמץ בערב פסח עד 'שלא יהיה ראוי יותר לאכילת כלב', כי כל עיקר הבדיקה והביטול של החמץ הוא הכנעת כוחות הטומאה והקליפה ('טור ברקת' לר' חיים הכהן תלמיד מהרח"ו הלכות פסח סימן תמב סעיף ט).

לכן אם בזמן בית המקדש ישראל לא זכו, היה נחשב הקרבן במזבח כ'טריפה' והתקיים "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב, ל) על ידי שהיה יורד דמות של 'כלב' לקבל את אותו הדורון והקרבן במזבח ('תיקוני הזוהר' תיקון כא דף סב ע"ב ד"ה קרבנא קדמאה). ועל קליפת הכלב הזאת התפלל דוד המלך "אַל תִּתֵּן לְחַיַּת נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ חַיַּת עֲנִיֶּיךָ אַל תִּשְׁכַּח לָנֶצַח" (תהלים עד, יט) ('שפתי כהן על התורה' פרשת משפטים ד"ה ועוד כתב) והוסיף ואמר "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי" (תהלים כב, כא) – כלומר התפלל שה' יציל אותו מכוחות הטומאה והחיצונים ובראשם הס"מ שהסמל שלו הוא הכלב, ונקרא בעצמו 'כלב רע' לפי המקובלים ('ידו בכל' למחבר שבט מוסר סימן תנה, 'שפתי כהן על התורה' פרשת משפטים ד"ה ועוד כתב. ראה 'תיקוני הזוהר' תיקון כא דף סב ע"ב ד"ה קרבנא קדמאה), ושעליו רמזה התורה ואמרה בלשון יחיד "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב, ל) ('טור פטדה' לרבינו חיים הכהן תלמיד מהרח"ו הלכות שבת סימן שח  סעיף כז).

האוכל בשר נבילות וטריפות מטמא את גופו ונפשו ונדבקים בו כוחות הרע

פגם האוכל נבילות וטריפות קשה ביותר, לפי שעם ישראל קודש הוא. ובשר 'טריפה' שייך לכוח המשחית ('רבינו בחיי' שמות כב, ל) ששלט בו הדין הקשה מצד טורפי הטרף ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכא ע"ב ד"ה 'אמר ר' חייא' מהרא"ג). וכן 'הנבילה' טומאתה מרובה, על שנדחתה ביד בני האדם לחיצונים. לכן הנבילה מתאימה להיאכל דווקא על ידי 'גר תושב' שהוא גוי שקיבל עליו שבע מצות בני נח, משום שגוי זה עדיין 'חיצוני' בצד מה, ומין במינו אינו חוֹצץ. וכל שכן שהנבילה ראויה לשאר הגויים הרגילים. וזהו מה שהצטוו ישראל "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יד, כא) ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכא ע"ב ד"ה 'ר' חייא מבעיא' מהרמ"ק). וזה חלקם, כי הטריפה משויכת לאחד משבעים השׂרים הרוחניים של אומות העולם אשר הטילו בה פגם (ספר 'מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי מצוה עו).

בשר הטריפה נקרא בשם 'אִסוּר' על שהוא "אָסוּר" ביד החיצונים. וכאשר אדם אוכל את אותו 'אִסוּר' אזי נדבקים בו כוחות הרע והקליפות. לכן ('באר מים חיים' פרשת נח ד"ה וזה רמזו) 'הנפש הרעה' דבוקה במי שאוכל בהמה שלא נשחטה כראוי והוא בא למדות מגונות ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ פרשת נח ד"ה אך בשר). ופעם אחת הזהיר המלאך המגיד את רבי יוסף קארו זצ"ל להימנע מבשר שהביאו לפניו כי בשר טריפה הוא, והורה לו לחזור לשוחטים על אף שאין בידם עוון כי לא ידעו זאת. ובזה הציל אותו מאכילת טריפה חלילה ('מגיד מישרים' לר' יוסף קארו בחלק 'אזהרות וסייגים' שבתחילת ספרו).

ואם אדם אוכל בשר נבילות וטריפות הרי זה מטמא את גופו שהוא מלבוש לנפש, וגופו מטמא את נפשו, והנפש מגורשת מקדושתה ('ספר הקנה' בסוף פרק 'סוד מי הם האנשים הראויים לשחיטה'), והוא מושך עליו מאותם כוחות טומאה השׁוֹרים בבהמה. ובשל זאת ציותה עליו התורה לצאת מחוץ למחנה ולטבול במקוה ועל ידי זה להעביר את הטומאה, שנאמר "וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר: וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא יז טו) ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קפז). ואפילו רק הרֵיח של הנבילה פוגם מאד בנפש ('טעמי המצוות' למהרח"ו על 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת משפטים ד"ה דיני ד' אבות, 'מדרש תלפיות' ענף הסתכלות ד"ה הסתכלות, 'זרע שמשון' פרשת חקת דף קיח ע"א טור ב ד"ה מדרש רבה), ומרחיק אותה מהאדם ('טעמי המצוות' למהרח"ו על 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת משפטים ד"ה דיני ד' אבות, 'מדרש תלפיות' ענף הסתכלות ד"ה הסתכלות).

ואם אדם אוכל נבילות וטריפות, הוא חוזר בגלגול של כלב ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קפז, 'קהלת יעקב' מערכת 'גל' ערך גלגולים, 'דעת חכמה' שער התשובה פרק כה ד"ה האוכל נבילה, 'דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר סדר תיקוני התשובה דף סה ע"א ד"ה האוכל נבילה) כפי שנרמז בפסוק "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב, ל) ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קפז, 'קהלת יעקב' מערכת 'גל' ערך גלגולים) וכשם שהוא היה אוכל נבילות בחייו, כך עתה בהיותו בגלגול כלב ישליכו לו לאכול טריפות ונבילות ('שפתי כהן על התורה' פרשת משפטים ד"ה ועוד כתב, 'דרך חכמה' סדר תיקוני התשובה דף סה ע"א ד"ה האוכל נבילה). ויש אומרים שהוא מתגלגל בבהמה טריפה שיאכלו אותה הכלבים, וזהו מה שנרמז בפסוק "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב, ל), שאותו האדם שאכל טריפות עתיד להתגלגל בבהמה טריפה ואז יתקיים בו "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד חלק א פרשת משפטים ד"ה ואנשי קדש).

לכן אם יש ספק טריפה בבהמה וחכם הורה בה היתר, אז אפילו אם רוב הפוסקים מכשירים – צריך לחוּשׁ ולא לאכול, וחסידות זו עדיפה מכל ההתחסדויות שבעולם, שנאמר "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה" (משלי כג, ב). וצריך להיזהר ולהחמיר בזה כי "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" (קהלת ו, ז) ואם יפגע באיסור הרי הגוף גדל ועושה עצמו חתיכת איסור, ורוח הטומאה שורה עליו, ואין דרך ומבוֹא לרוּח הקדוּשה שתשרה עליו. ומתוך כך יוצא מרעה לרעה, ואינו יכול להבין ולהשׂכיל לשמוע ללמוד וללמד ולכוון ליראה ולאהבה את ה' הנכבד ('פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו ערך טרף) שנטמטם לבו ('לב אריה' פרשת שמיני אות לט ד"ה 'אבל לדרכינו' בשם מדרש תנחומא, 'עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' פרשת תזריע ד"ה במדרש פרשה טו). וגם מתרבה בו תאות המשגל, שהרי מטעם זה אומות העולם שטופים בזימה ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' פרשת תזריע ד"ה במדרש פרשה טו).

המאכיל נבילות לישראל עתיד לשוב ולהתגלגל ולסבול סבל רב

מעשה היה בטבח אחד בעיר צִפּוֹרי שהיה מאכיל את ישראל נבילות וטריפות. ופעם אחת בערב יום הכיפורים עם חשיכה שתה הטבח יין והשתכר ועלה לראש הגג, ומשם הוא נפל לארץ ומת, והיו הכלבים מלקקים את דמו. וכששאלו התלמידים את רבי חנינא האם מותר להם להזיז אותו מלפניהם, אמר להם הרי כתוב "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב, ל) וזה הטבח גזל את הכלבים והאכיל את ישראל נבילות וטריפות, "על כן תעזבו אותו לכלבים שהרי הם אוכלים עתה מה שנגזל מהם, והרי הוא שלהם" (גמ' ירושלמי עבודה זרה דף יב ע"א, ויקרא רבה פרשה ה, ו). נמצא שאותו טבח האכיל את ישראל הקדושים בנבילות וטריפות שהם חלק של 'הכלב הרע' הוא הס"מ, לכן באו הכלבים שהם בחלקו, ונפרעו ממנו לאכול את בשרו ('ידו בכל' סימן תנה ד"ה במדרש ויקרא רבה).

עונשו של המאכיל נבילות לישראל להתגלגל בעָלֶה אילן, והרוח תכה בו ותזיז אותו לכאן ולכאן בלי מנוחה, ואחר זמן ייעקר העלה ויפול לארץ. והנפילה לארץ היא כמו מיתה אצלו שנעקר מהעולם ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כב, 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל חלק הליקוטים דף לט ע"א ד"ה והמדבר לשון הרע) והוא מרגיש צער גדול עד אין חקר באותה העת, ממש כצער יציאת נשמה מהגוף. ולפעמים חוזר ומתגלגל בעלה אחר וגם עלה זה נופל כעין מיתה, וחוזר שוב ושוב ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כב) וזה סוד הפסוק "וְהֶעָלֶה נָבֵל" (ירמיה ח, יג) ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל חלק הליקוטים דף לט ע"א ד"ה והמדבר לשון הרע) לרמוז שמי שמאכיל נבילות יתגלגל בעלה. וזה גם סוד הפסוק "כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ" (ישעיה א, ל) ('דעת חכמה' לרב פוחוביצ'ר שער הידיעות פרק ט ד"ה והמאכיל נבלות לישראל). וגלגול זה הוא מדה כנגד מדה, שכשם שהוא גרם לכל הנשמות שהיו בבהמות צער רב ביציאת נשמתן כי נמסרו בידי הס"מ באותה סכין פגומה, על כן גם הוא סובל כל פעם מחדש צער קשה של נפילת העלה מהעץ שהוא כצער יציאת הנשמות שהוא ציער בחייו. וכל זה משום שנכנס ברשות הס"מ כאשר האכיל נבילות ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן תנה ד"ה והמאכיל נבלות וטרפות. וראה 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל חלק הליקוטים דף לח ע"ב ד"ה השוחט בסכין פגומה דינו).

וראוי לו לאדם להיזהר ולגדור עצמו גדר על גדר בשביל שלא ייכשל אפילו פעם אחת באיסור חמור זה של נבילות וטריפות ויפגום את נשמתו. וכל האוכל נבילות וטריפות בעולם הזה לא זוכה לאכול מסעודתו של לויתן לעתיד לבוא ('שפתי כהן על התורה' פרשת אמור ד"ה ושמרו את משמרתי). אך לעומת כן אם נשמר ולא אכל נבילות בעולם הזה יזכה לראות את הסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים מדג הלויתן ומשור הבר שעתיד להישחט בנחירה ('ויקרא רבה' יג, ג בשם רבי יצחק) ואף שאין שחיטה זו כשרה בעולם הזה, הרי שהיא תוּתר ב'שור הבר' כיון ששור הבר נעשה בששת ימי בראשית על ידי הקב"ה בצירופי שמות הקוֹדש כמו כל מעשה בראשית ולכן אינו טעון שחיטה כלל ('ברכת שמואל' לרבו לאביו של בעל 'קב הישר' פרשת תזריע דף ז ע"ב סוף ד"ה 'ועפ"ז נבא לביאור' מאת בנו של המחבר) ועל כך נאמר "וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ" (ויקרא ז, כד) לומר שאם "לֹא תֹאכְלֻהוּ" בעולם הזה אז תזכו ש"אָכֹל" תאכלוהו לעתיד לבוא ('ויקרא רבה' יג, ג) בסעודת הצדיקים ('ברכת שמואל' לרבו לאביו של בעל 'קב הישר' פרשת תזריע דף ז ע"ב סוף ד"ה 'ועפ"ז נבא לביאור' מאת בנו של המחבר), כן יהי רצון.