פרשות תזריע - מצורע - נגע הצרעת

התורה מתארת שלשה סוגי נגעי צרעת. תחילה את צרעת הגוף כפי שנאמר "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" (ויקרא יג, ב). אחר כך את צרעת הבגד שנאמר "וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים: אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר אוֹ בְעוֹר אוֹ בְּכָל מְלֶאכֶת עוֹר" (ויקרא יג, מז – מח). ואחר כך גם את צרעת הבית שנאמר "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (ויקרא יד, לד). 

ויש להבין, מה היה אותו 'נגע צרעת' שניתן בגוף האדם בבגדיו ובקירות ביתו, ומדוע היו זקוקים דווקא לכהן כדי להיטהר ממנו? 

נגע טומאת הצרעת היה נכנע מול קדושתו של הכהן

הצרעת היתה מחלקי הטומאה ואצבע אלקים ('רקנאטי' פרשת תזריע ד"ה אדם כי יהיה בעור), ורפואתה היתה על ידי כהן ולא על ידי רופא או סממנים, משום שהצרעת לא תלויה ברפואות העולם ('זרע ברך' לר' ברכיה ברך תלמיד 'המגלה עמוקות' פרשת תזריע ד"ה ומעתה בס"ד נבא אל ביאור) אלא רק בדרכים ובסימנים שנתנה התורה בענין הכרת הנגעים (הרמ"ד וואלי פרשת תזריע פרק יג על הפסוק 'וראה הכהן את הנגע'). לכן גם הכהן שהיה רואה את הנגע לא היה יכול לגזור על פי סברתו ככל היוצא מפיו בלי הבנה ושׁוּם שֵׂכֶל חלילה, אלא רק על פי ידיעת הנגעים. ואם הוא לא היה מכיר בנגעים אז היה מוליך עמו חכם הבקי בנגעים, והכהן היה אומר 'טהור' או 'טמא' לפי מה שהיה אומר לו החכם (הרמ"ד וואלי פרשת תזריע פרק יג על הפסוק 'וראה הכהן את הנגע').

לא היה לטומאה כוח ורשות לחוּל ולטמא את האדם בענין הנגעים, אלא על פי דברי הכהן בלבד ('חסד לאברהם' מעין שני נהר סט ד"ה וכל נגע הנראה). ואפילו אם הכהן היה 'עם הארץ' (ראה משנה נגעים ג, א) ('שפתי כהן על התורה' פרשת מצורע ד"ה וידבר ה' אל משה) הרי כשהוא היה אומר על הנגע 'טמא' אז היה מתיישב באדם כוח הטומאה והנגע התקשה והתפשט. ואם אמר 'טהור' אז כוח הטומאה הסתלק והנגע התרפא ('הרמ"ד וואלי' פרשת תזריע פרק יג על הפסוק 'והובא אל אהרן הכהן'). וזה היה משום שכוח הטומאה היה נכנע בפני כוח הקדושה של הכהן הבא להתגבר עליו (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"א ד"ה ובגין כך קדשא בריך הוא) כי הוא היה איש החסד וממנו בורחים כל כוחות 'החיצונים' ('אשל אברהם ועץ החיים' על טעמי המצוות בחלק עץ החיים מצוה רלד דף קכט ע"ב ד"ה וע'ד האמת כבר נתבא') לכן הכהן היה יכול להביט בנגע ולדכאו בהבטת עיני קדושתו, וגם לטמא אותו בפיו שנאמר "טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן" (ויקרא יג, מד) ('אלשיך הקדוש' פרשת תזריע יג, ג ד"ה והענין כי אין כח הטומאה).

מחמת תוקף קדושתו ('מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' פרשת מצורע ד"ה שאלוני כיון שהכהן) הָרַבָּה של הכהן ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן תרמ"ב ד"ה וביאור מאמר זה), הוא היה יכול לראות את טומאות הנגעים ('מזבח אליהו' פרשת מצורע ד"ה שאלוני כיון שהכהן) ולא היה בהם כוח להידבק בו ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן תרמ"ב ד"ה וביאור מאמר זה) אלא הם היו נדחים מפניו. אך אם היה אחד מישראל רואה את הנגעים, אפילו אם הוא אחד מחכמי ישראל הקדושים – היה אפשר שהטומאה תדבק בו ('ידו בכל' סימן תרמ"ב ד"ה וביאור מאמר זה). והטעם בזה, משום שהטומאה מבקשת להידבק בקדוּשה, והיות והישראלי קדושתו קלה אזי היא מוצאת שם פתח להיכנס בו ומנוֹח לכף רגלה. ואילו בכהן חוזק קדושתו והתגברותה דוחה את הטומאה והיא אינה יכולה לנוח ולשרות בו כלל ('מזבח אליהו' פרשת מצורע ד"ה שאלוני כיון שהכהן).

'צרעת הבגד' באה על ידי שׁדים שהטילו ארס בבגדי בני האדם

'צרעת הבגד' היתה באה על ידי 'שֵׁדִים' שהענישו את האדם. לכן הנגע היה נקרא גם 'צרעת ממארת', כי הוא מאותו הצורר הארור המעניש את האדם על פי בוראו שפעולתו היא ארוּרה, ושעליו נאמר בחטא הקדמון "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ג, יד) ('צרור המור' סוף פרשת תזריע ד"ה ראה והבן איך זה), שהרי השדים באים מכוחו (עפ"י 'מאירת עינים' לר' יצחק דמן עכו תלמיד הרמב"ן פרשת מצורע ד"ה מקום שאין שם ישוב). אותם השׁדים היו ניגשים אל האנשים החוטאים בנפשותם ומטילים בהם ארס ומטמאים את בגדיהם בכל מיני נגעים וטומאה, עד אשר נראים 'נגעים' בבגדיהם. אמנם על חכמי ישראל לא היה בידם יכולת, כי תורתם משמרתם. ומכל מקום, כיוון שהם כן היו מתקרבים אליהם – לכן בגדיהם של חכמי ישראל היו מתבלים קודם זמנם (ראה גמ' ברכות דף ו ע"א) ('צרור המור' פרשת תזריע ד"ה והבגד כי יהיה בו נגע צרעת). 

השׁד הזה של צרעת הבגד נרמז בפסוק "וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כִּי פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב" (ויקרא יג, נא), כי על אף שידוע שהַ"בֶּגֶד" הוא ה"שְּׁתִי" או ה"עֵרֶב", חזר ואמר אותם כדי לרמוז על השד השולט על 'השתי והערב'. ולפי שהוא 'תועבה' וכבר נאמר "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ" (דברים ז, כו) לכן ציותה התורהּ לשרוף אותו, כפי שנאמר "וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד אוֹ אֶת הַשְּׁתִי אוֹ אֶת הָעֵרֶב בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים אוֹ אֶת כָּל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא יד, נב) ('צרור המור' סוף פרשת תזריע ד"ה ראה והבן איך זה). וכשהיה מתבונן האדם בצרעת שבבגדו, הוא היה מבין שהתלבשה בו טומאה ומעשיו מפורסמים לכל, והיה משתדל לתקן את אשר עִיוֵת, ואז היה מתרפא ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות עשה מצוה עט). 

'צרעת הבית' נעשתה מחמת השׁדים שהיו נמצאים בתוך הבית

גם בטומאת 'צרעת הבית' היה מתפשט שד ומטמא את כל הבית. אך כל עוד שלא הגיע הכהן הכל הוחזק כטהור ('צרור המור' פרשת מצורע ד"ה ואמר כנגע נראה לי בבית). לכן טרם בואו של הכהן היו מְפַנִּים את כל אשר בבית, שנאמר "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת" (ויקרא יד, לו). והיות שהכהן הוא מצד הקדושה והוא 'הקטיגור' של אותו 'הנגע' אשר בבית, לכן כשיראה הנגע שהוא הסטרא אחרא את הכהן הקדוש – הוא מיד יטיל זוהמא בכל מה שבבית ('שפתי כהן על התורה' פרשת מצורע ד"ה וצוה הכהן ופנו את הבית, 'ילקוט דוד' פרשת מצורע ד"ה וצוה הכהן ופנו את הבית). וזה כוונת הפסוק "וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת" בלשון עתיד, לומר שכעת הוא לא טמא, אבל יהיה טמא כאשר "יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת" ('שפתי כהן על התורה' פרשת מצורע ד"ה וצוה הכהן ופנו הבית).

והנה כאשר הגיע הכהן ובקדושתו וחכמתו ראה במראה עיניו את הבית ('צרור המור' פרשת מצורע ד"ה ואמר כנגע נראה לי בבית), אז השד שהיה בבית לא ברח מפניו אלא הלך ונחבא בקיר ונשקע שם כדי שלא יראהו הכהן. וזהו מה שנאמר "וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת" (ויקרא יד, לז) "וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע" – שראה אותו הכהן, ואף על פי כן "וְהִנֵּה הַנֶּגַע" – כלומר שלא ברח מפניו ללכת לו. אך עם זאת, ראה הכהן כי היו נעשים פניו של השד "שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר" (ויקרא יד, לז) – על שנתבייש מפניו של הכהן. לכן בתחילה לא היו מתגרים באותו שד, לא חולצים את האבנים ולא מקציעים את הבית, אלא רק "וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת" (ויקרא יד, לח), כדי שעל ידי כן אולי ילך השד בשעה שלא יראהו הכהן ('שפתי כהן על התורה' פרשת מצורע ד"ה וצוה הכהן ופנו את הבית).

ומחמת שהשד טימא את הבית, הכהן היה מסגיר אותו שנאמר "וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא יד, לח) ('שפתי כהן על התורה' פרשת מצורע ד"ה וצוה הכהן ופנו את הבית) והיה גם מוסיף ומטמא את כל אשר בבית – כי טמא הוא השד הזה ו'טמא טמא יקרא'. וכך על ידי ההסגר שעשה למשך שבעה ימים רצה הכהן שיעבור עליו 'יום שבת קודש', ובזה לנסות להוציא את אותה הטומאה ואותו השד ממקומו. לפי שהשדים נבראו בערב שבת הראשונה של בראשית (ראה פרקי אבות ה, ו), וקודם שנגמרה עשייתם התקדש עליהם יום השבת ('צרור המור' פרשת מצורע ד"ה ואמר כנגע נראה לי בבית) והם נשארו רק רוחות בלי גוף ('רבינו עובדיה מברטנורא' על פרקי אבות ה, ו), לכן השדים בורחים מאימת השבת ('צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת מצורע ד"ה ואמר כנגע נראה לי בבית).

אחרי אותם שבעה ימים בדק הכהן את הבית ('צרור המור' פרשת מצורע ד"ה 'ואמר כנגע נראה לי בבית' מהדורת ויניציאה שנת רפ"ג) ואם השד לא התבייש ולא הוריקו פניו אלא אדרבה "פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת" (ויקרא יד, לט) ('שפתי כהן על התורה' פרשת מצורע ד"ה וצוה הכהן ופנו את הבית) אזי היו חולצים את האבנים ('צרור המור' פרשת מצורע ד"ה 'ואמר כנגע נראה לי בבית' מהדורת ויניציאה שנת רפ"ג) אשר בהם היה הנגע ('שפתי כהן על התורה' פרשת מצורע ד"ה וצוה הכהן ופנו את הבית) ששׁם הוא מקום מושבו של השד ('צרור המור' פרשת מצורע ד"ה 'ואמר כנגע נראה לי בבית') והיו משליכים את האבנים, וכך מוציאים אותו בעל כורחו. וזה מה שנאמר "וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא" (ויקרא יד, מ), "וְחִלְּצוּ" – שאינם מניחים לשד לחוּל על האבנים אלא חולצים אותו מהם כדי שלא יהיה היזק לעולם ('שפתי כהן על התורה' פרשת מצורע ד"ה וצוה הכהן ופנו את הבית). וכך כל הפעולות שעשו בבית היו על מנת לסלקו, וככל שהוא היה מושרש יותר כך היה צריך יותר (עפ"י 'אור החמה' על זוהר פרשת תזריע דף נ ע"א ד"ה 'וידעת וגומר' מהרמ"ק).

ואם אחר כך עדיין נשאר שם השד, זה היה סימן כי הוא איננו מתבייש מאנשי הבית אלא אדרבא שמח. וכנגד שמחתו נאמר לשון "וּפָרַח" בפסוק "וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ" (ויקרא יד, מג). ורק כששב הכהן לבית אזי היה השד מתבייש מפניו כי הוא קטגורו. לכן אז לא נאמר לשון "וּפָרַח" אלא "וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת" (ויקרא יד, מד) ('שפתי כהן על התורה' פרשת מצורע ד"ה וצוה הכהן ופנו את הבית). ועל זה אמר הכהן "צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא" (ויקרא יד, מד) "צָרַעַת מַמְאֶרֶת" – כלומר שהוא מאותו השטן שהוא היצר הרע. ואז הכהן ניתץ את הבית והסיר את היסודות באופן שייצא אותו השד משם וכן 'רוּח הטומאה' שעליה נבנה הבית. ואז לקחו אבנים אחרות ועשו יסוד ובנין חדש בשם ה' אל עולם, והיה קיום לבית וליושביו ('צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת מצורע ד"ה 'ואמר כנגע נראה לי בבית').

נגע הצרעת שניתן בבתיהם של אנשי כנען סילק משם את רוח הטומאה

כל הכנענים שהיו בארץ היו עובדי עבודה זרה ונדבקו כולם ברוח הטומאה שלה. הם היו בונים בניינים לצלמיהם ולתועבותיהם, לצד הטומאה שהיא העבודה זרה (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"א ד"ה כנענים פלחי). יסודם היה על השקר והכזב, וכל מעשיהם היו מיוסדים על הכישוף. ולכן כאשר הם היו בונים את ביתם, אזי מיד בתחילת היסוד הם היו מייסדים אותו על שוֹרש פורה ראש ולענה, והיו אומרים ששׂמים את האבן הרֹאשׁה לשם שֵׁד פלוני ולשם עבודה זרה פלונית ('צרור המור' פרשת מצורע ד"ה 'ועתה שמע מה שכתב הקדוש' עפ"י דברי רשב"י) ואז רוח הטומאה היתה עולה שם, וגם היתה נגמרת המלאכה עם אותה רוח הטומאה (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"א ד"ה כנענים פלחי). ומאותה העת היא היתה שורה בבית ומטמא את כל אשר בבית ('צרור המור' פרשת מצורע ד"ה 'ועתה שמע מה שכתב הקדוש' עפ"י דברי רשב"י) וכן הם היו עושים את כל מעשיהם לשמות ידועים מרוח הטומאה, באופן שכל ארץ ישראל היתה מלאה גלולים ושקוצים ושדים ('צרור המור' פרשת מצורע ד"ה 'ועתה שמע מה שכתב הקדוש' עפ"י דברי רשב"י). 

ואף שהגוים בארץ ישראל טימאו את הארץ ופגמו באוירה ועִפְּשוּ אותו – הטומאה לא היתה ניכרת בימיהם, כיון שהם עצמם היו שורש הטומאה ולא היה דבר חוצץ ביניהם לבין הארץ ('מזבח אליהו' פרשת מצורע ד"ה במדרש כי תבא אל ארץ כנען). וכשישראל נכנסו לארץ, הקב"ה חס עליהם (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"א ד"ה ובגין כך) שלא יינזקו מפניהם ('קב הישר' פרק כד ד"ה וזהו ענין של נגעי בתים) ושיהיו טהורים ('צרור המור' פרשת מצורע ד"ה ועתה שמע למה שכתב הקדוש) לפי שלא ידעו דבר על אותם בתים שבאו לגור בהם (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"א ד"ה ובגין כך). ועוד רצה הקב"ה לטהר ולקדש להם את הארץ כדי לפנות מקום לשכינה שלא שוֹרה בתוך הטומאה (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"א ד"ה כיון שעאלו) מחמת שאין רצונה להיות היכן שכבר נאחזה קודם לכן 'רוח הטומאה' (זוהר פרשת תזריע דף נא ע"ב ד"ה 'אמר ליה רבי' בשם רבי חזקיה). וכאשר מבערים את הטומאה על פי דרכי התורה אז מוֹצאת הקדוּשה מקום לנוּח שם ('אגרא דכלה' למחבר 'בני יששכר' פרשת מצורע על הפסוק 'כנגע נראה'). 

לכן כאשר ישראל נכנסו לארץ הקב"ה שלח על הבית נגע אחד ('אור החמה' על זוהר פרשת תזריע דף נ' ע"ב ד"ה 'ובא אשר לו הבית' ממהרח"ו) שהוא 'דין קשה' (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"א ד"ה ובגין כך קדשא בריך הוא) שורש יניקת 'החיצונים' הטמאים ('מדרש לפירושים' לר' אליעזר פישל מסטריזוב דרוש כט כללות לאה ורחל דף נא ע"ב ד"ה והנה תמורה), במטרה להעביר את הטומאה על ידי שינתצו את הבית מחמת אותו הנגע (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"א ד"ה ובגין כך קדשא בריך הוא) וכך ייהרס בנין הטומאה שבנו הכנענים (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"א ד"ה כיון דעאלו ישראל, 'שפתי כהן על התורה' פרשת מצורע ד"ה ובמדבר מה חטאה הארץ). לכן נאמר בפסוק "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (ויקרא יד, לד), "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן" – לא נאמר 'אל הארץ' בסתם כפי שנאמר בכמה מקומות בתורה אלא "אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן", לרמוז שבסיבת היות הכנענים עובדי עבודה זרה מוכרח הוא לתת 'נגע צרעת' בבתיהם כדי שיהרסו אותם ('חוט של חסד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת טהרה ד"ה כי תבאו אל ארץ).

הטומאה שהיתה נמצאת שם בבית לא היתה חפצה באותו 'הדין הקשה' שנתן ה', לכן היתה נלחמת עמו. וזה נרמז במה שאמר בעל הבית לכהן "וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת" (ויקרא יד, לה) ('אור החמה' על זוהר פרשת תזריע דף נה ע"א ד"ה 'א"ר אלעזר כתיב והזרתם' מהרמ"ק) אמר "כְּנֶגַע" כנגד מה שהנגע הולך וחוזר ושב אל מקומו, ומתגבר על 'רוח הטומאה' חברו ('אור החמה' על זוהר פרשת תזריע דף נה ע"א ד"ה 'א"ר אלעזר כתיב והזרתם' מהרמ"ק), והוא שגורם כי המראה בקירות הבית משתנה מ'סימן' ל'סימן' (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"א ד"ה ובגין כך, 'אור החמה' על זוהר פרשת תזריע דף נ' ע"ב ד"ה 'ובא אשר לו הבית' ממהרח"ו). וכששמע את זה הכהן מפי בעל הבית, הוא ידע כי ה' יתברך שלח את אותו 'הנגע' לטהר את הבית ('אור החמה' על זוהר פרשת תזריע דף נ' ע"ב ד"ה 'ובא אשר לו' ממהרח"ו. ראה 'נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת תזריע דף נא ע"ב אות ג).

'הקליפה' של רוח הטומאה שגרה בבית, היתה קוראת לשאר חבריה 'הקליפות' שיבואו שם ('אור החמה' על זוהר פרשת תזריע דף נ ע"ב ד"ה 'אמר ר' אלעזר וכ"ש ממהרח"ו, פירוש 'דרך אמת' למהרח"ו על זוהר פרשת תזריע דף נ ע"ב). ואכן רבים מהם היו מנסים לבוא לעזרת 'רוח הטומאה' השוֹכנת שם, על מנת שתתגבר על הנגע אשר היה מתקוטט עמה ('אור החמה' על זוהר פרשת תזריע דף נ ע"ב ד"ה 'אמר ר' אלעזר וכל שכן' מהרמ"ק) ולבסוף היה 'הנגע דין קשה' שולט עליו כי כוחו הוא גדול ('אור החמה' על זוהר פרשת תזריע דף נה ע"א ד"ה 'א"ר אלעזר כתיב והזרתם' מהרמ"ק), והיה מסיר את רוח הטומאה מהבית (זוהר פרשת תזריע דף  נא ע"ב ד"ה וכד הו הנחית, 'אור החמה' על זוהר פרשת תזריע דף נה ע"א ד"ה 'א"ר אלעזר כתיב והזרתם' מהרמ"ק). וכל זה היה בשלבים, שבתחילה היה הנגע בכותל מבחוץ, ואחר כך נכנס פנימה ודחה את רוח הטומאה שהיתה בכותל לחוץ ונתכסה הנגע בתוך הכותל. ואחר כך יצא הנגע עצמו לבחוץ ודחה את רוח הטומאה לגמרי. וזה מה שאמר בעל הבית "כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת" (ויקרא יד, לה) כלומר כמו הנגע שיש לי בבית כך גם היה נראה לי 'רוח הטומאה' על הכותל של הבית ('מקדש מלך' על זוהר פרשת תזריע דף נ ע"ב בביאור הזוהר). ונאמר לשון "וְהִגִּיד לַכֹּהֵן" (ויקרא יד, לה) לפי שהוא לשון חכמה, כי זה היה דבר חכמה לראות את המראות הללו (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"ב ד"ה אלא בשעתא דהאי).

ואף שכבר הלכה לה הטומאה היה צריך לנתץ את הבית, כי 'הנגע צרעת' (זוהר פרשת מצורע דף נה ע"א ד"ה אמר רבי אלעזר) שהוא שורש יניקת החיצונים ('מדרש לפירושים' לר' אליעזר פישל מסטריזוב דרוש כט כללות לאה ורחל דף נא ע"ב ד"ה והנה תמורה), היה עדיין בבית עד שאשר יקיימו בו את דין הריסת הבית והאבנים, שנאמר "וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא" (ויקרא יד, מה) (זוהר פרשת מצורע דף נה ע"א ד"ה אמר רבי אלעזר). והיה צריך לנתץ גם משום שכל זמן שהבית היה קיים הוא עדיין היה שייך לאותה 'רוח טומאה' והיא יכלה לחזור אליו (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"א-ע"ב ד"ה כיון דאזיל). ורק אחרי שנהרס כל הבית ונתצו כל האבנים נטהר הבית. אז בעל הבית בנה שם בית אחר (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"ב ד"ה וכדין אתי) אך לא באותו העפר אלא בעפר אחר, על מנת להעביר את רוח הטומאה שהיתה שם (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"א ד"ה תא חזי אי עובדא דא). וגם בנה את הבית במרחק של יותר משני טפחים מהיסוֹד של הבית הקודם שנהרס. והזכיר על הבית שמות קדוֹשים שיהיה בניינו בקדוּשה (זוהר פרשת תזריע דף נא ע"ב ד"ה וכד הוה נחית).

על אותם בתים חדשים שבנו ישראל לאחר הריסת הקודמים נאמר "וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ" (דברים ח, יב) – כלומר שהם נקראים עתה טובים, לעומת הבתים הראשונים שנהרסו שלא היו טובים ולא היו בכלל הקדושה והטהרה (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"ב ד"ה וכדין אתי). מטעם זה ה' לא הבטיח לישראל שיקבלו בארץ בתים בנויים שהם לא בנו, כפי שהבטיח בעניין ה"עָרִים" וה"בֹרֹת" ה"כְּרָמִים" וה"זֵיתִים" ('שפתי כהן על התורה' פרשת מצורע ד"ה ואולי גם כן אותו) אלא רק הבטיח שיהיו "מְלֵאִים כָּל טוּב" כלומר בממון כסף וזהב (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"ב ד"ה אמר רבי אלעזר), כפי שנאמר "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַֽעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ: וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָֽכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (דברים ו, י – יא) וזה משום שבניינם של הבתים הבנויים היה צריך להיהרס כי נבנה על שם של טומאה ('שפתי כהן על התורה' פרשת מצורע ד"ה ואולי גם כן אותו).

הריסת בתי הכנענים בגלל נגע הצרעת גילה להם מטמונים של כסף וזהב

כאשר ישראל היו במדבר, הכנענים שהיו בארץ שמעו שעם ישראל באים אליהם לארץ כנען, אז הם עמדו והטמינו את ממונם בתוך השדות והבתים שלהם (ויקרא רבה יז, ו) – מטמוניות של כסף (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"ב ד"ה אמר רבי אלעזר) זהב (רש"י ויקרא יד פסוק לד, עפ"י זוהר פרשת תזריע דף נ ע"ב ד"ה אמר רבי אלעזר) ומרגליות טובות (עפ"י 'פני דוד' להחיד"א פרשת תזריע טהרה אות ו ד"ה כי תבואו אל ארץ), ועשו כך במשך כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר (רש"י ויקרא יד, לד). ולפעמים על מנת לטמון את ממונם היו הכנענים מזכירים שמות של טומאה ומושכים שם גם 'רוח טומאה' ('אור החמה' על זוהר פרשת תזריע דף נ ע"א ד"ה 'אשתמודען מכתשין וגומר' מהרמ"ק). וכאשר ישראל נכנסו לארץ והיו סותרים את בתיהם של הכנענים מחמת אותם נגעים שבאו עליהם, הם היו מוצאים בכתלים את אותם האוצרות ('ויקרא רבה' יז, ו, זוהר פרשת תזריע דף נ ע"א ד"ה כגוונא דא, רש"י ויקרא יד, לד). וגם היתה מתייבשת להם השדה שלקחו מהכנענים, ומתוך שהם היו הופכים אותה היו מוצאים גם שם אוצרות ('שפתי כהן על התורה' פרשת מצורע ד"ה ובמדרש מה חטאה הארץ). 

ה' בישׂר לישראל כבר בהיותם במדבר על הדבר הזה, שנאמר "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (ויקרא יד, לד), "וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" – בישר להם שהוא עתיד לתת 'נגע צרעת' בבתיהם בכדי שימצאו את המטמונים שנמצאים בקירות בתיהם (רש"י ויקרא יד, לד). ומה שאמר להם "וְנָתַתִּי" שהוא לשון בשורה טובה שיש לה' יתברך לתת לישראל עוד יותר ממטמוני זהב וכסף, לפי בישר אותם טובות שכאשר הם יגיעו אל הארץ הקדושה שה' דורש אותה תמיד, אז כיון שהם דבקים בקדושתו יתברך לכן הוא ייתן את 'נגע הצרעת' שהוא אויביהם בבית ארץ אחוזתם כלומר ברשותם, והם יעשו לו הטוב בעיניהם לבערו מהעולם. וזה דומה לאדם האומר לחברו "אני אתן אויביך בידך כאשר הוא קשור בידיו ורגליו, ותעשה לו הטוב בעיניך!". לכן דווקא הכהן שהיה מכיר את נגע הצרעת שהוא מצד הטומאה היה מצוה לקיים "וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת" (ויקרא יד, מה) כדי להסירו מן העולם ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק שמן הטוב פרשת מצורע דף מח ע"ב על הפסוק 'כי תבואו אל הארץ').

ועוד נאמר בפסוק "וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (ויקרא יד, לד) שתי התיבות "בְּבֵית אֶרֶץ" רומזים על 'הבית' ו'השדה' ששם היו מוטמנים האוצרות. ומכיוון שהרוב היו מטמינים בבתים לכן השדה באה רק ברמז בתיבה "אֶרֶץ". וכן התיבות "אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" יוצאות גמטריא התיבות 'כדי לגלות כספם וזהבם' עם עוד ארבע כנגד ארבע התיבות ('שפתי כהן על התורה' פרשת מצורע ד"ה ובמדרש מה חטאה הארץ). ונאמר גם בפסוק "אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה" (ויקרא יד, לד), לשון הווה, כלומר מעתה ומעכשיו. כי כבר מאז הבטחת ה' היו האמוריים בארץ ישראל מטמינים בביתם זהב ומרגליות וכן הם עשו בכל משך שהותם של ישראל במדבר. לכן הנתינה היא בלשון הווה כי כל טוּבם של האמוריים הוא כבר לישראל ('פני דוד' להחיד"א פרשת תזריע טהרה אות ו ד"ה כי תבואו אל ארץ).

נמצא כי 'צרעת הבתים' באה לישראל בכניסתם לארץ על שני דברים – על מנת להעביר את 'רוח הטומאה' מהבתים ועל מנת למצוא את המטמונים של גויי הארץ ('אור החמה' על זוהר פרשת תזריע דף נ ע"ב ד"ה ר"ש אמר כל דא' ממהרח"ו בדעת ר' שמעון, 'נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת תזריע דף נ ע"א אות א). כי על ידי שניתצו את הבתים התקדשה הארץ והועברה רוח הטומאה ממנה ומעם ישראל, ובאותה העת שהיה מנתץ היה בעל הבית מוצא שם ממון שהיה מספיק לו לבנות את ביתו מחדש ולמלאותו (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"ב ד"ה רבי שמעון אמר), ואף היה שם במטמון כפלי כפליים ממה שהיה צריך לבניינו ('אור החמה' על זוהר פרשת תזריע דף נ ע"ב ד"ה ר"ש אמר כל דא' ממהרח"ו). ואז בעל הבית לא היה מצטער על הבית שהוא צריך להרוס (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"ב ד"ה רבי שמעון). לכן ישראל נכנסו לארץ עם שני מיני עוֹשר, אחד מה שלקחו ממצרים והשני מה שלקחו כאשר נכנסו לארץ ישראל (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"ב ד"ה תרין עותרין). ובזה התקיימה הבטחת ה' לאבות שיכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוב ('ויקרא רבה' יז, ו) כשהכוונה היא לממון לכסף ולזהב של הכנענים (זוהר פרשת תזריע דף נ ע"ב ד"ה אמר רבי אלעזר).

'צרעת הגוף' היתה טומאה קשה ביותר ובאה מכוח עוונות האדם

הנגעים שהיו נראים בגוף האדם היו כוחות טומאה רוחניים שברא האדם החוטא בעוונו ('קנה חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר דרוש התשובה ד"ה ולבא אל ביאור המד'), כך שמהעבירות עצמן נעשו הנגעים באדם ('חסד לאברהם' מעין שני נהר סט ד"ה וכל נגע הנראה) והם נדבקו ונאחזו בו בסיבת עוונותיו, והתלבשו בלבוש גשמי מכוער של 'נגע צרעת' אשר השתווה לעצמוּתם הכעוּרה (הרמ"ד וואלי פרשת תזריע פרק יג על הפסוק 'אדם כי יהיה בעור בשרו'). וכאשר נראה לעיני כל אחיזתם של הכוחות הטמאים באדם הנגוע, היו פורשׁים ממנו כל האנשים הטהורים. ואז אותו האדם היה מהרהר תשובה ובא אל הכהן שמשתדל בטהרתו ותיקונו, כפי שנאמר "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" (ויקרא יג, ב) (הרמ"ד וואלי פרשת תזריע פרק יג על הפסוק 'אדם כי יהיה בעור').

המצורע בעצמו היה רושם עצם הטומאה ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת נשא ד"ה על כן אחר שהזכיר) מארס זוהמת הנחש ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת כי תצא ד"ה גם נתבאר מתוך מה) והיה נחשב כמו 'מת' (ראה גמ' עבודה זרה דף ה ע"א) ('תפארת יהונתן' פרשת תזריע ויקרא יג, ב). ולא היה לטומאה הזאת תיקון בעוֹדה בו. לכן הוא היה משוּלח מחוץ לשלשת המחנות שהן 'מחנה שכינה' 'מחנה לויה' ו'מחנה ישראל' ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת נשא ד"ה על כן אחר שהזכיר) בכדי להרחיקו מהמחנה כל עוד יש לכוח הרע אחיזה בו, כך שלא יהיה לרע ההוא יניקה מישראל ('שם משמואל' פרשת תזריע שנת תרע"א תז"מ ושבת ר"ח ד"ה ומעתה יובנו דברי). והוא היה יושב "בָּדָד" מחוץ למחנה שנאמר "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג, מו) במקומם של החיצונים והשדים ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת תזריע סימן יג ד"ה וידבר ה' אל משה וכו'). וכפי שהיה עם מרים כאשר הצטרעה לאחר שדיברה על אחיה משה, שנאמר "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים" (במדבר יב, טו).

בגדיו של המצורע היו צריכים להיקרע שנאמר "בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים" (ויקרא יג, מה) על מנת להראות שנטמאו גם 'בגדי נשמתו' על ידי טומאתו ('עיר מקלט' פרשת תזריע אות קעג ד"ה לקרוע המצורע בגדיו). ובכל ימי צרעתו הוא היה כמו מנודה כלפי מעלה. לכן אם מת אדם בצרעתו, היו קוברים אותו בריחוק מקום כמו שעשו לאדם שמת בנידוּיוֹ, בכדי להודיע שכך הוא המצורע כלפי מעלה. וכפי שהיה מעשה עם המלך עוזיהו שניסה להקטיר קטורת אף שהוא לא היה כהן ולכן הצטרע שנאמר "וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת" (דברי הימים ב' פרק כו, יט). וכך עוזיהו מת בצרעתו שנאמר "וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ" (דברי הימים ב' פרק כו, כא), ובקבורתו נאמר "וַיִּשְׁכַּב עֻזִּיָּהוּ עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם אֲבֹתָיו בִּשְׂדֵה הַקְּבוּרָה אֲשֶׁר לַמְּלָכִים כִּי אָמְרוּ מְצוֹרָע הוּא" (דברי הימים ב' פרק כו, כג) ('ספר ציוני' פרשת מצורע ד"ה זאת תהיה תורת) כלומר שעוזיהו נקבר "בִּשְׂדֵה הַקְּבוּרָה" אך לא במערה עם שאר המלכים (רש"י דברי הימים ב' פרק כו, כג).

כאשר אדם מצורע התעורר ועשה תשובה אזי 'ארס הנחש' של הצרעת שבו היה יוצא החוצה ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת כי תצא ד"ה גם נתבאר מתוך מה). ואז היה צריך לעשות פעולות לטהר אותו ולהצילו מיד הטומאה מאחר שנכנס לתוכה וישב בתחומה והיא היתה חופפת עליו ('שפתי כהן על התורה' פרשת מצורע ד"ה ואם דל הוא). לכן אף שהמצורע היה נרפא מנגע הצרעת וחוזר אל המחנה, כל זמן שהוא לא השלים את כל חלקי טהרתו עדיין נאסרה עליו אשתו, שנאמר "וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא יד, ח), "אָהֳלוֹ" – זאת אשתו (ראה גמ' מועד קטן ז ע"ב, וכן רש"י ויקרא יד, ח). והטעם בזה, לפי שאי אפשר שייצא דבר טוב מזיווג כזה, בשעה שרוֹשם הדינים של הטומאה החמורה הזאת עדיין שׁוֹרה עליו ('הרמ"ד וואלי' פרשת מצורע פרק יד על הפסוק 'וכבס המטהר את בגדיו').

המצורע היה מגלח את שׂערו כדי להכניע את כוחות הטומאה השופעים, וכן היה צריך לטבול במים ולכבס את בגדיו על מנת להעביר את 'רוח הטומאה' מעליו, כפי שנאמר "וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר" (ויקרא יד, ח) ('רקנאטי' פרשת מצורע ד"ה וכבס המטהר את בגדיו). ועוד נתנו על המצורע מדם קרבן האשם בשלשה מקומות בגופו שבהם שׁוֹרים שׁדים המעוררים את האדם לרדוף אחרי תאוות גופניות – על "תְּנוּךְ אֹזֶן הימנית" על "בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית" ועל "בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית" כפי שנאמר "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית" (ויקרא יד, יד). ועל ידי נתינה זו היו מסתלקים מעליו אותם השדים, והוא היה ניצול מתובע ומקטרג ('חסד לאברהם' מעין ב נהר סא ד"ה 'דע כי יש'. ועיי"ש שזה היה עניין הסימנים שמסר יעקב אבינו לרחל, ואכהמ"ל).

הציפור המשולחת של המצורע כיפרה כמו שעיר המשתלח של יום הכפורים

בסדר טהרת המצורע היה צריך לקחת שתי ציפורים שהיו בסוד שני השׂעירים של יום הכפורים, כאשר אחת מהן שילחו אל המדבר, שנאמר "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (ויקרא יד, ז). וכן גם עשו בטהרת נגעי הבתים שנאמר "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר" (ויקרא יד, נג) ('רקנאטי' פרשת מצורע ד"ה זאת תהיה תורת המצורע). הציפור המשולחת היתה נושאת את כל עוונותיו של החוטא אל מחוץ לעיר אל פני השדה, כמו שהיה עם ה'שעיר המשתלח' (רמב"ן ויקרא יד, נג), והיא היתה כמו שוחד לס"מ ('ילקוט דוד' על פרשת מצורע ד"ה ושלח את הצפור) שלא יקטרג כל עוד שלא נשלמה טהרתו של המצורע, עד לאחר תגלחת וכיבוס הבגדים וטבילה של יום השביעי וקרבן של יום השמיני. וזה פירוש מה שנאמר שנשלחה "עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה", כמו שאמר יעקב אבינו על עשו "כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה" (בראשית לב, כא) כלומר שינוּח רוגזו על שמקבל 'שוחד' ('שפתי כהן על התורה' פרשת מצורע על הפסוק 'ושלח את הצפור').

ההבדל בין 'שעיר המשתלח' ביום הכפורים לבין 'הציפור המשתלחת' אצל המצורע, הוא שהשעיר המשתלח היה ממין בהמה והלך 'לעזאזל' כלומר לס"מ עצמו ('רקנאטי' פרשת מצורע ד"ה זאת תהיה תורת המצורע) וכיפר בזה על עסקי הציבור ('מאירת עינים' לרב יצחק דמן עכו תלמיד הרמב"ן פרשת מצורע ד"ה מקום שאין שם ישוב), ואילו ציפור המשולחת היתה הולכת ל'פוֹרחוֹת השדה' שהם השֵׁדִים הטסים ופורחים באויר ('רקנאטי' פרשת מצורע ד"ה זאת תהיה תורת המצורע, 'ציוני' לרבינו מנחם ציוני פרשת מצורע על הפסוק 'ושלח את הצפור') הבאים מכוחו של הס"מ, והיא כיפרה על עסקי היחיד של המצורע. לכן השילוח של הציפור היה צריך להיות ב"שָּׂדֶה" ממש מקום חֻרְבָּה ושממה, ולא בבית ובמקום ישוּב ('מאירת עינים' פרשת מצורע ד"ה מקום שאין שם ישוב) וזה בדומה לשילוח של 'השעיר לעזאזל' שהיה דווקא במדבר, שנאמר "וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז, י) (להרחבה על השעיר המשתלח ראה מאמרינו ליום הכפורים – 'שעיר המשתלח לעזאזל').