פרשת במדבר - מניית עם ישראל

הקב"ה ציוה לִמְנוֹת את עם ישראל שנאמר "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן" (במדבר א, ב – ג). מניית עם ישראל היתה באמצעות שקלים (רש"י במדבר א, ב ד"ה לגלגלתם) לכן נאמר "תִּפְקְדוּ אֹתָם" ולא "תִּסְפְּרוּ אֹתָם", לפי ש'פקידה' פירושו להשגיח עליהם ולידע כמה הם על ידי חצאי שקלים, ואילו 'ספירה' פרושה ספירת האנשים עצמם ('רבינו בחיי' במדבר א, ג ד"ה תפקדו אתם). וסיבת הציווי לקחת חצאי שקלים היה על מנת ללמדם שאם יהיה צורך לספור את ישראל אזי שיימנו אותם על ידי מתן 'כופר נפש' (עפ"י 'מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת במדבר ד"ה אבל עדין יש לפקפק).

ויש להבין, מדוע צריכים להשתמש ב'כופר נפש' כאשר רוצים לספור את עם ישראל ולא יכולים לספור את האנשים בעצמם?

הסטרא אחרא שולט בדברים הגלויים והנראים לעין

כל דבר שהוא גלוי ונראה לעין, רוח הקליפה שולטת בו ('כתם פז' על זוהר בהקדמת הזוהר דף ה ע"א ד"ה והסוד בזה כי הגלוי והנראה). לכן ה' ציוה את נֹח להיות נסתר בתיבה מעין כל, וכך לא תפעל עליו מדת הדין. ואם נח היה אז מגוּלה, הוא היה כלה עם שאר כל חי. לכן נאמר "וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (בראשית ח, א) ולשון זו נאמרה אף על פי שוודאי אין שכחה לפניו יתברך, ורק משום שנֹחַ היה נחבא בתיבה ונסתר אז מן העין ('כתם פז' על זוהר פרשת בראשית דף סד ע"ב ד"ה ובגין דנח הוה סתים). וזה מה שציווה ה' את נח "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (בראשית ו, יד), "עֲשֵׂה לְךָ" – לך דווקא, כדי שתוכל להינצל מהמשחית ולא יוכל לשלוט עליך (זוהר פרשת נח דף סג ע"א ד"ה תא חזי, 'השמטות הזוהר' ח"א סימן יא דף סה ע"ב) (להרחבה על הצלת נח בתיבה ראה מאמרינו לפרשת נח – 'דור המבול').

מחמת כן כאשר נשלח אברהם אבינו לעקוד את יצחק בנו, ה' לא גילה לו בתחילה את מי לשחוט, ורק אמר לו בדרך רמז "קַח נָא אֶת בִּנְךָ" (בראשית כב, ב), ואחר כך פירש עוד יותר "אֶת יְחִידְךָ" (בראשית כב, ב). אך כאשר לבסוף נאלץ לפרשׁ לגמרי לאברהם אבינו במי מדובר ולומר "אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק" (בראשית כב, ב) אז מיד הלך השטן אצל שרה אמנו לספר לה על כך וגרם למותה ('שפתי כהן על התורה' פרשת לך לך ד"ה ועל דרך הפשט). ולמרות זאת באותה עת יצא מכך תועלת, לפי שהשטן הסיח את דעתו מיצחק וכך נשארה 'עקידת יצחק' סמויה מעינו וראויה לקבל ברכה ('שׁמו אברהם' חלק א' לר' אברהם פלאג'י במערכת ע ערך עקידה אות ח בשם הש"ך). וזה אחד הטעמים מדוע כאשר שלח הקב"ה את אברהם אבינו אל ארץ ישראל, הוא לא גילה לו להיכן הוא משלח אותו – על מנת שהדבר ימשיך להיות סמוי מן העין, ולא יקטרג על זה השטן כפי שעשה לשרה בשעת העקידה ('שפתי כהן על התורה' פרשת לך לך ד"ה ועל דרך הפשט).

וזאת הסיבה שיעקב אבינו התחזה לעשו וקיבל את הברכה בדרך של עָרְמָה שבה כביכול רימה את יצחק אביו, לפי שכל זה היה במטרה להסיח את דעתו של השטן על מנת שיעקב אבינו יקבל את הברכה. וכך אכן היה שהשטן חשב לעצמו כי לא יתכן שברכה שהתקבלה בערמה תתקיים ('שפתי כהן על התורה' פרשת תולדות ד"ה וכתב הרב), והיה הדבר נחשב ל'סמוי מן העין'. וזה בעצמו הטעם שיצחק היה כהה עינים בשעה שבירך את יעקב שנאמר "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (בראשית כז, א), על מנת להורות שהברכה עברה כי היתה 'סמויה מן העין'. וזאת גם הסיבה שיעקב אבינו היה כהה בעיניו בזמן שבירך את בניו ('ערבי נחל' פרשת תולדות דרוש ז' ד"ה וידוע כי). וגם ה' ציוה לעשות את אוהל מועד כאשר הוא מכוסה ומחופה בכמה כיסויים, בשביל שדיבורו עִם ישראל יהיה בצניעות וחשאיות רבה מחמת כן ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש ט' ד"ה וכן הדבר) (להרחבה בענין עין הרע ראה מאמרינו לפרשת בלק – 'סכנת עין הרע').

וכן כאשר עלה משה רבינו לקבל את התורה, הקב"ה כיסה אותו והגן עליו מפני המלאכים שקינאו בו כשראו אותו עולה למעלה וניסו לשרוף אותו בשלהבת פיהם, שנאמר "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ" (ישעיה נא, טז) ועל ידי שהיה משה רבינו 'נסתר מהעין' הוא התעלה ('הקדמת הזוהר' דף ה ע"א ד"ה אמר רבי אלעזר). ואחר כך כאשר משה רבינו הוריד את הלוחות הראשונים, הם נשתברו. ועלה להם כך משום שהם ניתנו לעם ישראל בפומבי ובגלוי, ו'החיצונים' פגעו בהם והטילו בהם עין הרע ('מדרש תנחומא' פרשת כי תשא אות לא). וכיוון שגם עשיית המשכן היתה גלויה לעין, לכן בשעת העשייה ישראל היו מוציאים בפיהם ואומרים שהמעשה הוא לשמו של הקב"ה, וכוונתם שעל ידי כן לא ישלוט היצר הרע והשטן במעשה ידיהם. ועל כך נאמר "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'" (שמות לט, מג) כלומר שעל כל דבר אמרו "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'" ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת פקודי דף עא ע"א טור א).

וזה מה שהיה עם חזקיהו המלך. שכאשר באו אליו שלוחי מלך בבל הוא פתח והראה להם את כל אוצרותיו שנאמר "וַיִּשְׁמַע עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת כָּל בֵּית נְכֹתֹה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת שֶׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאוֹצְרֹתָיו לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ" (מלכים ב' כ, יג). ובכלל זה גילה להם את 'סתריו של הקב"ה' כלומר שפתח בפניהם את ארון הברית והראה להם את שני הלוחות שבפנים ('ילקוט שמעוני' מלכים ב' סוף רמז רמד), ועל זה קונן ירמיה הנביא ואמר "כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ" (איכה א, ח). וכיון שהתגלה מה שהיה נסתר, אזי מיד הסתלקה הברכה השׁוֹרה שם, והיה יכול הסטרא אחרא (זוהר פרשת מקץ דף רב ע"א ד"ה תא חזי) שהוא בעל העין הרע ('כתם פז' על זוהר פרשת מקץ דף רב ע"א ד"ה ותבין גם כן) לשלוט (זוהר פרשת מקץ דף רב ע"א ד"ה תא חזי).

ואכן מחמת מה שהראה חזקיהו המלך עליו השלום לעבדי מלך בבל, הגיע הרבה הפסד והיזק לישראל ('כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר הפיוט 'בר יוחאי' על זוהר הקדמת הזוהר דף ה ע"א ד"ה וסבת הקנאה) ולחזקיהו המלך בעצמו. רעה זו לא היתה בימיו של חזקיהו כי הוא התפלל על זה, ורק היתה אחריו בימי בניו ('כתם פז' על זוהר פרשת מקץ דף רב ע"א ד"ה ותבין גם כן). לכן בנו מנשה יצא לתרבות רעה (עפ"י המתבאר מ'ילקוט שמעוני' מלכים ב' סוף רמז רמד) וכן שאר בניו נהיו סריסים בבית המלך יחד עם כל אוצרותיו שנלקחו לבבל, וכפי שניבא לו הנביא "הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶלָה לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר ה': וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל" (מלכים ב' כ, יז-יח) (זוהר פרשת מקץ דף רב ע"א ד"ה מנלן וד"ה תא חזי).

הברכה שורה בדבר שהוא סמוי ונסתר מן העין

כל דבר שהוא סמוי מן העין מתברך ('כתם פז' על זוהר הקדמת הזוהר דף ה ע"א ד"ה וסבת הקנאה) לפי שהוא מחלקו הנסתר של ה' יתברך הנחבא בחביוֹן עוזו. ובחר ה' בישראל וחפץ שיהיו כמוהו נחבאים מן העין כדי שלא תשלוט בהם 'העין הנגלית', שהיא רוח הקליפה הנגלית בעולם ושולטת בו ('כתם פז' על זוהר הקדמת הזוהר דף ה ע"א ד"ה והסוד בזה כי הגלוי והנראה). וזה אחד הטעמים לכך שמכסים את הפת במפה לפני הסעודה בשביל שתשרה שם הברכה, כפי שנאמר "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ" (דברים כח, ח) כלומר בדבר הסמוי מן העין (ראה גמ' בבא מציעא דף מב ע"א) ('מאה שערים' המיוחס לרקנאטי שער שלש עשרה ד"ה ועל דרך האמת). ורמז לכך כי התיבה "בַּאֲסָמֶיךָ" עם הכולל יוצא בגמטריא 'זהו סמוי' ('בעל הטורים' דברים כח, ח). וזה גם נרמז בפסוק "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג, י) כי כאשר דבר הוּרק אל כלי, אזי חלה הברכה באותו דבר לפי שאינו נראה ואין מי שיאמר עליו "דָי" ('וימהר אברהם' לר' אברהם פלאג'י מערכת ב אות תעג ערך ברכה).

לכן כאשר נֹח אסף אוכל לבהמות לחיות לעופות ולבני משפחתו, ה' ציווה אותו לאסוף בצנעה באופן שיהיה סמוי מן העין, על מנת שתחול על זה הברכה. כי לא היה אפשר שיביא כמות אוכל גדולה שיספיק על מנת להאכיל במשך שנים עשר חודשים את כל החיות והבהמות, ועוד שביניהם היו פילים וראמים שכל האוכל בתיבה לא היה מספיק להם אפילו ליום אחד. אך כיון שנח הביא אוכל לתיבה באופן שהיה נסתר מעין כל, אז אפילו מאכל מועט הספיק לו ולהם. וזה מה שאמר ה' לנֹח "וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה" (בראשית ו, כא), נאמר "וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל" וגם נאמר "וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה" אף שפשוט כי לקח את האוכל לשם אכילה – אלא ה' אמר לו כן בכדי ללמדו שייקח בהצנע ועל ידי כן תחוּל עליו הברכה ('שפתי כהן על התורה' פרשת נח ד"ה ומכל חי).

יוסף שמלך בארץ מצרים ידע כי הברכה לא שורה בדבר הגלוי, לכן הוא אסף שני סוגים של אוצרות תבואה. סוג אוצרות אחד היה נמצא בכל עיר ועיר, ועליהם מינה פקידים בכל הארץ ומסר להם את התבואה במידה ובמנין, ולכן הברכה לא שלטה באוצרות אלו. והיה אוצר נוסף אחר, שעליו היה שולט רק יוסף הצדיק והוא היה בלי מספר ומידה, ובו הברכה היתה שורה עד שהספיקה התבואה הזאת לכל מצרים ולכל הארצות שבאו אליה. וזה מה שנאמר "וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ" (בראשית מא נו- נז), "וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם" – יוסף פתח להם את כל האוצרות שהיו בערים ההם, "וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם" – ונתן להם מהתבואה שאסף שם. אך זה שלא הספיק להם שנאמר "וַיֶּחֱזַק הָרָעָב" לכן הוא פתח את אוצר התבואה עליה הוא לבדו היה אחראי אשר לא היה מָדוּד ולא היה גלוי ובו היתה הברכה שורה. ועל כך נאמר "וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף" – כלומר שוב באו לקחת תבואה, אך הפעם הלכו לאוצר שהיה בידיו של יוסף הצדיק וזה הספיק לכולם לשוֹבע ('תפארת יהונתן' על התורה לר' יהונתן אייבשיץ פרשת מקץ ד"ה והרעב היה).

ובזה מובן מדוע כאשר הכהן הגדול היה מתייחד עם קונו פעם אחת בשנה ביום הכיפורים, הוא היה עושה זאת בחשאיות לפני ולפנים בקודש הקודשים, בזמן שהיה אסור לאף אדם להיות שם שנאמר "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז, יז) ('שפתי כהן על התורה' לר' מרדכי הכהן תלמיד תלמידו של האר"י ז"ל פרשת אחרי מות ד"ה עוד במדרש). ובפרט שהקטרת הקטורת אז על ידי הכהן הגדול היתה חייבת להיות בחשאיות רבה לפני ולפנים בקודש הקודשים, משום שכוחה של הקטורת הוא לבטל את 'הסטרא אחרא' ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש ט ד"ה ולכך במדבר). ועל ידי הנחת הקטורת בחשאי בין בדי הארון לא היו עליה מקטרגים, שהרי 'הברכה' שורה בדבר הסמוי מן העין ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה שי ד"ה והנה אעתיק לך) (להרחבה בעניין הקטורת ראה מאמרינו לפרשת קרח – 'מעשה הקטורת').

כל דבר שנמדד ונספר נעשה גלוי לעין ומסתלקת ממנו הברכה

אמרו רבותינו "אין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין" (גמ' תענית דף ח ע"ב, גמ' בבא מציעא דף מב ע"א), כי על ידי שהאדם מונה ומגביל בתוך גדר של מספר מסוים, אזי הוא מונע את הדבר מלהיות 'כלי' שיחזיק את הברכה שהרי כבר גָדַר בגבול שלא להוסיף עליו, ואילו הברכה היא דבר שמרבה למעלה מהגדר והגבול שמציבים לה. וכשאין לברכה 'כלי' להיות בו היא מסתלקת משם ('אור החמה' על זוהר פרשת במדבר דף קיז ע"ב ד"ה 'לית ברכתא דלעילא' מהרמ"ק). ובפרט שעל ידי שמדדו ושקלו את הדבר הרי הוא כבר עומד לעין כל, ועינו של האדם חלה עליו והוא נפגם ונפסל, ואז אין צד הקדושה חל עליו היות שהוא צריך מקום שלם ולא פגום בכדי לחול עליו ('סדר היום' לר' משה בן מכיר חלק כוונת נטילת ידים ד"ה ועוד רומז).

וכשהברכה חלילה מסתלקת, אזי נמסר הדבר תחת ממשלת 'החיצונים' שיש להם שִלטון על הדברים התחתונים ('אור החמה' על זוהר פרשת במדבר דף קיז ע"ב ד"ה 'לית ברכתא דלעילא' מהרמ"ק). ובפרט שהדבר נמדד ונשקל ועומד לעין כל, הרי שהוא נפגם ונפסל אז על ידי עין האדם, ויכול לשלוט בו צד הטומאה ששׁורה במקום שהוא פגום ('סדר היום' לר' משה בן מכיר חלק כוונת נטילת ידים ד"ה ועוד רומז הכתוב). וכך הוא בכל עניני העולם הזה שלא באים מצד הקדושה – אין הברכה שורה עליהם כשהם בחשבון, בעוד שהסטרא אחרא שהוא 'הרע עין' שולט עליהם (זוהר פרשת פקודי דף רכה ע"א ד"ה 'אבל כל שאר'). וכשהוא שולט שם, אז יש גם רצון מאת ה' שתסתלק משם הברכה, בכדי שלא תגיע ברכה לאותו 'רע עין' שבצד הטומאה (זוהר פרשת פקודי דף רכה ע"א ד"ה 'רבי יצחק שאיל')  והוא יינק ממנה ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רכה ע"ב ד"ה 'א"ר אבא הא אוליפנא' מהרמ"ק) (להרחבה על השראת הטומאה במקום פגום ראה מאמרינו לפרשת אמור – 'מומי האדם והבהמה').

וגם אם יִמָּצֵא ברכה במקום בו יהיה חשבון ומספר, הרי שהברכה שם לא תהיה שלימה. כי המספר הוא מקום התכלית וההפסד ואילו ברכת ה' אין לה תכלית ולא הפסד ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רכא ע"ב ד"ה 'שרש ישי' מהרמ"ק). וכך הוא גם בעולמות העליונים, כל דבר שהוא מושפע מכוח ה'אין סוף' ברוך הוא, הרי גם מספרו הוא 'אין סוף', ואז אין העין הרע שהוא הס"מ נכנס שם. לכן משה רבינו ברך את ישראל "ה' אֱלֹהֵי אֲבֽוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים" (דברים א, יא) כלומר עד אין מספר, ואז על ידי כן גם לא תשרה בהם העין הרע כי הם אינם 'במספר'. אמנם דבר שהוא מנוי יש לס"מ כוח להיכנס שם ולשרות בו ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רכא ע"ב ד"ה 'ת"ח משכנא דא קיימא' מהמהרח"ו), ויש גם לַשֵּׁדִים שליטה לקחת משם ('דברי שלמה' לר' שלמה שלם ספר דברים ד"ה אמנם אשר אני).

ועוד טעם לסילוק הברכה בדבר המדוד, לפי שאין הקב"ה עושה נס מפורסם אלא לצורך רב, משום שהוא אינו משנה את הטבע שטבע בעולמו כפי שתיקן בשעת בריאת העולם. לכן לפני שהאדם שוקל ומודד ומונה את הדבר עדיין זה נמצא ברשות 'אדון הכל' שעליו נאמר "לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ" (תהלים קלו, ד) כי יש בכוחו לשלוח ברכה במאה סאים שיעלו ויהיו מאתים סאים, וזה יהיה עדיין בגדר 'נס נסתר' שנעשה מחמת מדת חסדו של ה' יתברך להטיב תמיד עם כל אדם אף שאינו ראוי. אבל כשהאדם כבר יודע את מנין הדבר על ידי ששקל מדד ומנה, אזי הדבר עבר לרשותו של האדם וקשה לעשות לו 'נס מפורסם' לעין כל עד כדי שיימצא כפול ממה שהוא הניח – שאין כל אדם זוכה אז שתשרה בו הברכה ('עיני העדה' לר' אליהו הכהן האיתמרי מחבר 'שבט מוסר' פרשת תבוא ד"ה מסכת תענית).

לכן כאשר מוצאים "חָלָל" כלומר אדם מת באדמה, יש מצוה למדוד אל הערים הקרובות שנאמר "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ: וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל: וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל: וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל" (דברים כא, א – ד). ואף אם כבר יודעים בבירור איזו עיר היא הקרובה אל החלל, עדיין יש מצוה להתעסק במדידה ולמדוד עד לאותה העיר, וזה על מנת לרמוז שכשם שהברכה לא שורה על דבר המדוּד כך גם לא היתה ברכה בעיר הזאת ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה תפג ד"ה פרטי המצוה אע"פ שנודע) ובעקבות כן קרה המקרה בקרבתה.

אין סילוק ברכה על מניית ומדידת דברים שבקדושה

בכל מקום בו הקדושה שוֹרה, אפילו אם הוא יעמוד בחשבון וספירה – אין הברכה נמנעת משם (זוהר פרשת פיקודי דף רכה ע"ב ד"ה אמר רבי אבא). שבמדידה וחשבון של קדוּשה תמיד נוספות ברכות (זוהר פרשת פיקודי דף רכה ע"א ד"ה ומדידו דקדושא). וכפי שאמרו בני קֹרח על ירושלים "סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ" (תהלים מח, יג) כלומר תראו את תפארתה של ירושלים ותִּסְפְּרוּ את מגדליה כי רבים המה ('מצודת דוד' תהלים מח, יג. ראה מלבי"ם תהלים מח, יג), סובבו אותה מבחוץ ותקיפו אותה מבפנים לידע את מדתה בלי שום פחד ('שער החצר' על מעלת ארץ ישראל לר' דוד בן שמעון אות קסח), היות ש"צִיּוֹן" היא דְּבַר קדוּשה ולא מזיקה המדידה בדבר של קדוּשה אלא אדרבא הברכה שורה בו ('ילקוט דוד' פרשת פקודי ד"ה 'בדבר של קדושה' בשם יד יוסף). ואחר כך גם יוכלו לספר זאת לדורות הבאים, בלי פחד פן ישלוט המקטרג בקוֹדש, כפי שנאמר בסוף "לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן" (תהלים מח, יד) ('שער החצר' אות קסח). ו"צִיּוֹן" עומדת בקדושתה אף שכבר חרבה שנאמר "כִּי זֶה אֱלֹקִים אֱלֹקֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת" (תהלים מח, טו) כי מעולם לא זזה השכינה מכותל המערבי (ראה 'מדרש תנחומא' שמות ב, ב) ('ילקוט דוד' פרשת פקודי ד"ה 'בדבר של קדושה' בשם יד יוסף).

וכך היה גם המשכן שהוא קודש ובא מצד הקודש (זוהר פרשת פיקודי דף רכה ע"א ד"ה רבי יצחק שאיל, 'צרור המור' פרשת כי תשא ד"ה כי תשא) וכל כליו ומניינו קוֹדש ('צרור המור' פרשת כי תשא ד"ה כי תשא) לכן לא היה יכולת וכוח לסטרא אחרא לחול בהם מפני מוֹרא המקדש, והיה בורח מהם כבורח מפני האש הגדולה ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון אות קסח ד"ה דידוע שהטעם). לכן כל עבודת ובניית המשכן היתה במנין ומידה בלי חשש, כפי שנאמר "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (שמות לח, כא), "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" כלומר לאלה שבמשכן יש מנין. ולא רק שאין הקפדה לִמְנוֹתָם אלא אדרבה מנייתם תביא ברכה, שעל ידי זה יבואו להרבות מעבר לנדרש ויתווסף הברכה לאותו המרבה ('אור החיים הקדוש' שמות לח, כא ד"ה עוד ירצה). ומשה רבינו בעצמו עשה עבור ישראל חשבון מדויק על הוצאות בניית המשכן, על מנת להסיר ממנו את כל החשדות שחלילה עלולים היו לעלות כנגדו בגלל הממון הרב (זוהר פרשת פקודי דף רכא ע"א ד"ה כד אתעביד). ובאותה השעה ה' יתברך כופף את הס"מ והכניעו לפני משה רבינו, עד שהסכים שכל עבודתו של משה רבינו היתה בנאמנות (זוהר פרשת פקודי דף רכא ע"ב ד"ה אלה פקודי המשכן).

כך הוא גם במעשר, שהחשבון בו הוא קוֹדש ולכן נמצאת בו הברכה (זוהר פרשת פיקודי דף רכה ע"א ד"ה רבי יצחק שאיל). על כן החשבון הקדוֹש של 'מעשר בהמה' שבה אדם מקדש כל בהמה עשירית, גורם לשמור מן 'העין הרע' גם את שאר הבהמות שנמנות עמו ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רכה ע"א ד"ה 'רבי יצחק שאיל' מהרמ"ק). וכן הוא ב'מעשר תבואה' שהברכה שׁורה שם אף בדבר המנוי והמדוד, וכפי שנאמר על יצחק אבינו "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים" (בראשית כו, יב) ומיד כתוב על כך "וַיְבָרְכֵהוּ ה'" (בראשית כו, יב) ('מזמור לאסף' לר' ששון מרדכי מחכמי בגדד ביום ראשון חלק מוסר ד"ה אסור למנות). ובזה מובנת הבטחת ה' על "בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" למי שמביא את המעשר, כפי שנאמר "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג, י) (ראה גמ' תענית דף ט ע"א).

על אף שעם ישראל קדושים יש סכנת מגיפה אם מונים אותם

ישראל בסוד נשמתם למעלה, הם בלי מספר וחשבון. אמנם אם הם יכנסו במספר וחשבון למטה אזי אפשר שתכנס ביניהם רוח הטומאה, שהיא מביאה מיתה ונגף ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רכה ע"ב ד"ה 'א"ר אבא הא אוליפנא' מהרמ"ק). לכן אף שעם ישראל נקראים "קֹדֶשׁ" כפי שנאמר "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה'" (ירמיה ב, ג), הרי בשעה שמוֹנים אותם (זוהר פרשת פקודי דף רכה ע"ב ד"ה אמר רבי אבא וד"ה אמר ליה) שלא לצורך מצוה ('נחלת בנימן' לר' יצחק בנימין וואלף מצוה קו ד"ה 'הגם דלפי פשוטו' הוצאה ראשונה בשנת תמ"ב) הם צריכים 'פדיון' שיעמוד במקומם למנין (זוהר פרשת פקודי דף רכה ע"ב ד"ה אמר רבי אבא וד"ה אמר ליה). שאם לא, אזי (זוהר פרשת במדבר דף קיז ע"ב ד"ה מותנא אמאי, זוהר כי תשא דף קפז ע"ב ד"ה מותנא אמאי) הסטרא אחרא יכול להזיק (זוהר פרשת כי תשא דף קפז ע"ב ד"ה מותנא אמאי) ותפרוץ שם מגיפה (זוהר פרשת במדבר דף קיז ע"ב ד"ה מותנא אמאי).

לכן כאשר מנו את ישראל במדבר הם עשו זאת באמצעות 'מחצית השקל' ולא ספרו את האנשים עצמם. והשקלים היו מהווים אז 'כופר נפש' עבור ישראל (זוהר פרשת במדבר דף קיז ע"ב ד"ה תא חזי הא, זוהר כי תשא דף קפז ע"ב ד"ה תא חזי הא) על ידי שהשקלים נכנסו במספר וגבול, ואילו ישראל היו למעלה בלי מספר וחשבון במקום שאין העין הרע שולטת ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רכה ע"ב ד"ה 'א"ר אבא הא אוליפנא' מהרמ"ק) וכך נמנעה מהם המגיפה (זוהר פרשת במדבר דף קיז ע"ב ד"ה תא חזי הא) ולא עלה בהם המוות (זוהר פרשת כי תשא דף קפז ע"ב ד"ה תא חזי). וזה כפי שציווה אותם ה' שנאמר "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לה'" (שמות ל, יב – יג) (זוהר פרשת במדבר דף קיז ע"ב ד"ה תא חזי הא, זוהר פרשת כי תשא דף קפז ע"ב ד"ה תא חזי הא).

לאחר שאספו את מחצית השקל מכל ישראל, עוד קודם שספרו אותם ברכו את ישראל ואמרו "ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (דברים א, יא) (זוהר פרשת במדבר דף קיז ע"ב ד"ה תא חזי הא, זוהר כי תשא דף קפז ע"ב ד"ה תא חזי הא). ואז מנו את השקלים בכדי לדעת את מספרם של ישראל בדרך של גְרַמָא. אך למעשה גם השקלים הללו לא היווּ את מספרם המדויק של ישראל היות שישראל כבר התרבו בכוח הברכה שהתברכו, ואילו השקלים שנאספו היווּ את מניינם של ישראל לפני הברכה. אחרי המנייה חזרו וברכו שוב את ישראל – ובכוח כל הפעולות האלו עיכבו את הברכות מלהסתלק מעם ישראל ('אור החמה' על זוהר פרשת במדבר דף קיז ע"ב ד"ה 'ואי תימא ישראל' מהרמ"ק). והאיסור למנות את ישראל הוא אפילו בדבר מצוה ודווקא על ידי בני אדם שאז יכול לשלוט בהם עין הרע, ועוברים בזה איסור שנאמר "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" (הושע ב, א) ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת שמות ד"ה עי"ל במ"ש בפ"ב דיומא אסור למנות), וכן על איסור "אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (בראשית לב, יג) (רש"י שמואל א' טו, ד).

אך כאשר המנייה היא בידי שמים, אין שולט בזה עין הרע ואדרבא ישראל מתברכים ומתרבים ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת שמות ד"ה עי"ל במ"ש בפ"ב דיומא אסור למנות). לכן ה' יתברך מנה את השבטים כאשר הם ירדו למצרים שנאמר "כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ: וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים" (בראשית מו, כו – כז). וכן מנה אותם בשעת מיתתן של האחים השבטים בני יעקב שנאמר "וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ" (שמות א, ה) ולא ציוה אז לתת מחצית השקל ('צמח דוד' פרשת כי תשא ד"ה כי תשא וכו' לפקודיהם). ולא היה לישראל שום הפסד ממה שמנו אותם משמים אלא אדרבא הם פרו ורבו, כפי שנאמר בסמוך למנייתם "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז) ('צמח דוד' למחבר שו"ת 'בית דוד' פרשת שמות ד"ה עי"ל במ"ש בפ"ב דיומא אסור למנות). וזה מה שציווה ה' "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, יב),"לִפְקֻדֵיהֶם" – שדווקא במנין שישראל מונים צריכים להשתמש ב'מחצית השקל', אבל לא במנין שה' יתברך מונה ('צמח דוד' פרשת כי תשא ד"ה כי תשא וכו' לפקודיהם).

גם לצורך מצוה לא מונים את ישראל אלא רק על ידי אמצעי אחר

שאול המלך ידע שבמניית ישראל למטרת מצוה אין צורך ב'כופר נפש' כמו 'מחצית השקל' כי המצוה מגינה עליהם לבל יינזקו ויהיה בהם נגף, אך עם זאת עדיין חל איסור למנותם. לכן כאשר הוא יצא להילחם בנחש העמוני בכדי להציל את אנשי יבש גלעד, הוא מנה את לוחמיו על ידי דבר אחר כפי שנאמר "וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף" (שמואל א' יא, ח) ('נחלת בנימן' מצוה קו ד"ה הגם דלפי פשוטו וד"ה ולכך), "וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק" – אלו היו 'שברי חרסים' שהוא מנה אותם בהם (רש"י שמואל א' יא, ח). וכך עשה שאול גם כשיצא בשליחותו של שמואל הנביא למלחמה בעמלקים לצורך מצות מחיית עמלק, כאשר כל אחד מהלוחמים לקח טלה אחד מִצֹּאנוֹ של שאול המלך והוא היה מונה את הטלאים שנאמר "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה" (שמואל א' טו, ד) (רש"י שמואל א' טו, ד).

וכאשר מָלַך דוד המלך על כל ישראל, השטן הסיתו לבקש מיואב בן צרויה שר צבאו לִמְנוֹת את כל ישראל ('מצודת דוד' שמואל ב' כד, א). יואב נאלץ לבצע את ציוויו של דוד המלך והביא את מספר העם לפניו שנאמר "וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ" (שמואל ב' כד, ט). בעקבות המנייה פרצה מגפת דֶּבֶר בעם, ובפחות משעה מתו במגפה שבעים אלף איש בכל הארץ (ראה שמואל ב' פרק כד ובמפרשים). וזה קרה משום שדוד המלך מנה את ישראל ללא שימוש בשקלים, וממילא לא היה לעם ישראל פדיון עבור הסטרא אחרא שהתעורר עליהם בעקבות המנייה, ומיד פרצה בהם המגיפה ונפלו ממחנות ה' (עפ"י זוהר פרשת פקודי דף רכו ע"א ד"ה וישראל לתתא). אך אם דוד המלך היה מונה אותם על ידי 'מחצית השקל' לא היה בהם נגף ('רבינו בחיי' שמות ל, יג ד"ה והנכון) שעל ידי ה'כופר נפש' לא היה כוח ב'חיצוני' לפגוע (עפ"י 'אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רכה ע"ב סוף ד"ה 'א"ר אבא הא אוליפנא' מהרמ"ק).

לכן ישים כל אדם לנגד עיניו שאין דבר יפה מן הצניעות ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק מו דף קיז ד"ה ולהנצל מהאויב האכזרי) ויסתיר את מעשיו ולא יגלם. אז הברכה תשרה עליו ('ראשית חכמה' שער התשובה פרק ו ד"ה עוד במעלת גמילות) שאין הברכה שׁוֹרה אלא בדבר הסמוּי מן העין ('ראשית חכמה' שער התשובה פרק ו ד"ה עוד במעלת גמילות, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק מו דף קיז ד"ה ולהנצל מהאויב האכזרי). ויזהר כל אחד שלא למנות את עם ישראל במספרים או באותיות, שהוא איסור ממש וסכנה להם, רק ימנה אותם במראית העין ובמחשבת הלב ('פלא יועץ' ערך מונה). ואפילו לדבר מצוה או כדי להתפלל תפילה במִנְיָן, לא ימנה את ישראל. ואם מוכרח למנוֹת אז יוכל למנותם על ידי פסוק המכיל עשר תיבות, כגון פסוק "הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם" (תהלים כח, ט) (קיצור שו"ע לרב גאנצפריד סימן טו, ג) או פסוק "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ" (תהלים ה, ח) ('ספר האורה' לרש"י ח"א סימן נו, ג) כאשר בכל תיבה ימנה אדם אחד. ובכך תימנע הפגיעה בעם ישראל, כן יהי רצון.