פרשת נשא - גנות מדת הקנאה

משה רבינו מינה על פי ה' את "בְּנֵי קְהָת" לעבודת המקדש שנאמר "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם: מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד: זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (במדבר ד, א – ד). בני קהת היו נושאים את כלי הקוֹדש "וּמִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם וְהַמָּסָךְ וְכֹל עֲבֹדָתוֹ" (במדבר ג, לא). משה רבינו מינה עליהם את אליצפן בן עוזיאל שנאמר "וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל" (במדבר ג, ל). קרח התקנא בנשיאותו של אליצפן כי חשב שהנשיאות מגיעה דווקא לו, ואז הוא קם וחלק על משה רבינו ('במדבר רבה' יח, ב, 'מדרש תנחומא' פרשת קרח אות א), שכך דרכה של 'הקנאה' להביא לשׂנאה ומחלוקת (עפ"י 'שער החצר' לר' דוד בן שמעון פרק רן ד"ה 'רבינו מהר"ם אלשיך' בשם האלשיך הקדוש).

ויש להתבונן, מדוע נאסר על איש ישראל לקנא בחברו? ובמה יכול לזכות אדם שמתגבר על יצרו הרע ונמנע לגמרי מלקנא בחברו?

הנחש הקדמון קינא באדם הראשון וזה הביא לחטא אכילת עץ הדעת

כל הרעה שנהיתה בעולם מזמן הבריאה היא בסיבת הקנאה ('טור ברקת' לר' חיים הכהן על הלכות סימן תסג אות א ד"ה הנה). בתחילה אדם הראשון היה מיסב בגן עדן ומלאכי השרת היו צולין לו בשר ומסננין לו יין (גמ' סנהדרין דף נט ע"ב בשם ר' יהודה בן תימא, 'מדרש תלפיות' ענף אדם הראשון ד"ה אבות בשם 'אבות דרבי נתן') כסימן לשפע שהוא משך מן השמים (ביאור הלבוש על 'רקנאטי' על התורה פרשת בראשית דף יג ע"א ד"ה בראשית רבה ד"ה אמר). ועוד הקב"ה חלק לו כבוד ועשה לו עשר חופות בגן עדן ומלאכים היו מתופפים ומרקדים לפניו ('פרקי דרבי אליעזר' פרק יב ד"ה עשר חפות). אז הס"מ שהוא סמל הקנאה ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה וזה אחר) כפי שנרמז בשמו סמא"ל שעיקר אותיותיו הן 'סמל' וקנאתו רמוזה בפסוק "אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה" (יחזקאל ח, ג) ('אמרי נועם' על התורה פרשת בא דף פ ע"א ד"ה בא אל פרעה) – התקנא באדם הראשון על הכבוד שעשה לו ה' על ידי המלאכים (פירוש מהרז"ו על 'פרקי דרבי אליעזר' תחילת פרק יג) ועל הממשלה שניתן לו על הברואים למטה שהוא דומה לעליונים (ביאור אבן יקרה על 'רקנאטי' על התורה פרשת בראשית דף יג ע"א ד"ה בראשית רבה ד"ה אמר, 'טור ברקת' על הלכות פסח סימן תסג אות א ד"ה הנה), לכן הלך ו'רכב' על גבי הנחש שבארץ כדי להחטיאו ולגרשו מלפני ה' יתברך ('רקנאטי' על התורה פרשת בראשית דף יג ע"א ד"ה בראשית רבה).

'הנחש' שבארץ הוסיף לקנא באדם הראשון בשעה שראה אותו יחד עם חוה אשתו ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני על התורה פרשת וישלח דף כג ד"ה במדרש לא נתתי), כלומר שהוא התקנא בו בסיבתה ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת לך לך דף נ ע"א ד"ה בילקוט, 'שתי ידות' לר' אברהם חזקוני על התורה פרשת וישלח דף כג ד"ה במדרש לא נתתי). לכן הנחש שהיה מהלך על רגליו ('רד"ל' על 'פרקי דרבי אליעזר' לר' אליעזר הגדול פרק יג ד"ה והיה דמותו כמין גמל) בא על חוה בקנאתו ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני על התורה פרשת וישלח דף כג ד"ה במדרש לא נתתי) ועל ידי כן הטיל בה זוהמא ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה וזה אחר, 'צמח דוד' למחבר שו"ת 'בית דוד' פרשת לך לך דף נ ע"א ד"ה ובילקוט) שהוא התחלת היצר הרע שבעולם. ועל ידי היצר הזה שנזרק בתוך חוה, היא הלכה וסחטה את הענבים של 'עץ הדעת' בגן עדן ושתתה מהם. אז היצר הרע התיישב והשתרש לגמרי בגופה. אחר כך היא נתנה לבעלה מן העץ. אדם הראשון לא ידע כי זה מעץ הדעת כפי שאמר לבורא "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג, יב), לכן שתה לגימה ראשונה ונזרק בו יצר הרע. אחר כך המשיך לשתות עוד ברצונו מחמת יצרו הרע כפי שאמר בסוף דבריו "וָאֹכֵל" ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת בראשית דף יד ע"ב ד"ה 'אמנם ישוב הדבר' בשם ספר 'המלבוש' מכתבי האר"י ז"ל).

חטא אכילת עץ הדעת נגרם בעקבות מה שהתקנא הנחש באדם וחוה ('דברים אחדים' להחיד"א דף יד שבת הגדול דרוש כט דף קנב ע"ב), ומאכילה זו שלט בהם יצר הרע בפועל, והתהווּ 'הקליפות' ו'הסטרא אחרא' שהיו עד אז רק ב'כוֹח' ('צמח דוד' פרשת לך לך דף נ ע"א ד"ה בילקוט). ועל כך האדם הראשון נענש ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת בראשית דף יד ע"ב ד"ה 'אמנם ישוב הדבר' בשם ספר 'המלבוש' מכתבי האר"י ז"ל) ונגזר עליו מיתה שנאמר "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט). וזה מה שאמרו רבותינו "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (ראה פרקי אבות ד, כא) שהוא על אדם הראשון, כי על ידי הקנאה שהתקנא הנחש הקדמון על אשתו חוה ('ילקוט דוד' פרשת בשלח ד"ה מ"ש ז"ל הקנאה והתאוה. ראה 'פרקי דרבי אליעזר תחילת פרק י"ג) ועל כבודו ('ראשית חכמה' שער הענווה פרק ז ד"ה המקנא חומס נפשו), באה המיתה לעולם ('ראשית חכמה' שער הענווה פרק ז ד"ה המקנא חומס נפשו, 'ילקוט דוד' פרשת בשלח ד"ה מ"ש ז"ל הקנאה והתאוה). אדם הראשון איבד על ידי כן גם את 'בגדי הַשֵּׂכֶל' שהיו לו, ולבש בגדים אחרים ('כד הקמח' לרבינו בחיי בערך קנאה ד"ה ודבר ידוע) מהעוֹר שהפשיט ה' יתברך מהנחש שנאמר "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג, כא) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק כ ד"ה רבי אליעזר בן יעקב) ואז נטרד האדם הראשון מגדולתו ('כד הקמח' לרבינו בחיי בערך קנאה ד"ה ודבר ידוע).

גם הנחש נענש כאשר נקצצו רגליו והתקלל מכל חיה ובהמה שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יד). ועוד פקד עליו ה' שיהיה הנחש מפשיט את עורו ומחליפו כל שבע שנים בצער גדול (ראה 'פרקי דרבי אליעזר' פרק יד ד"ה אמר אדם לפני). ועמו הופל גם הס"מ יחד עם הכת שלו ממקום קדושתו מן השמים ('רקנאטי' על התורה פרשת בראשית דף יג ע"א ד"ה בראשית רבה). ואף שהס"מ היה קודם לכן שׂר גדול בשמים ('פרקי דרבי אליעזר' לר' אליעזר בן הורקנוס פרק יג ד"ה והיה סמא"ל) יותר מן השׂרפים ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ב שער ד הקנאה היא גרמה) וחיוֹת הקודש, שהרי יש לשׂרפים וחיוֹת הקודש שש כנפים כל אחד ואילו לס"מ יש שתים עשרה כנפים ('פרקי דרבי אליעזר' לר' אליעזר בן הורקנוס פרק יג ד"ה והיה סמא"ל) – אף על פי כן הוא נעקר מן הקדוּשה בשביל קנאתו באדם הראשון ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ב שער ד הקנאה היא גרמה). והס"מ נרמז אצל בלעם הרשע שביקש להיעזר בו נגד ישראל כאשר אמר "אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל" (במדבר כד, כג) כשכוונתו לסמא"ל. ושתי אותיות ו' שבדבריו שהן בגמטריא שתים עשרה, הן כנגד שתים עשרה כנפיו ('רבינו בחיי' במדבר כד, כג).

קין קינא בהבל אחיו על ריצוי מנחתו ועל תאומתו היתירה

כל הראשונים בבריאה נענשו בגלל הקנאה. כך היה עם קין והבל ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ב שער ד ד"ה הקנאה היא גרמה) כאשר קין נולד מצד הזוהמא שהטיל הנחש בחוה (זוהר פרשת בראשית דף נד ע"א ד"ה רבי אלעזר אמר) אשר היתה מכשׁכשׁת במעיה של חוה ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רלא ע"א ד"ה ואולי תולדין' מהרמ"ק, הרמ"ד וואלי פרשת בראשית סוף פרק ג), ויצאה בקין הבכור ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רלא ע"א ד"ה 'ואוליד תולדין' מהרמ"ק) וממנה היה עיקר עצמוּתו (הרמ"ד וואלי פרשת בראשית תחילת פרק ד ד"ה והאדם ידע את חוה). וכיון שהוא יצא מתוך 'הקליפה' לכן הוא נולד ערל בבריתו בשונה מהבל שיצא מתוך 'הקדוּשה' ולכן נולד מהול. קין היה מתקנא על הבל אחיו, כי היה רוצה שיהיה לו גם חלק בקדוּשה העליונה כאחיו, ולא היה יודע שיש דרך למוּל עצמו ועל ידי כן להיטהר ולהיכנס אל הקוֹדש. וכך במקום להיכנע אל הבל ולהיות כבוּשׁ תחתיו הוא מרד בו וקם והרגו ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק ג דף ז ע"א ד"ה 'וכתב מהר"ם אלמושנינו' מהרמ"ק).

קין גם התקנא בהבל על קרבן המנחה, כי מנחתו לא התרצתה ואילו מנחתו של הבל כן התרצתה שנאמר "וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לה': וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (בראשית ד, ג – ה) ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת בראשית דף יח ע"ב ד"ה ובזה יובן מ"ש). "וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד" – שהתקנא להבל על ריצוי קרבנו ('מאירת עינים' פרשת בראשית ד"ה עוד מצאתי על סוד). ועוד קין התקנא מאוד בהבל גם על האחות התאומה היתירה שנולדה יחד עם הבל. קין אמר שהוא זה שצריך ליטול אותה לפי שהוא הבכור ואילו הבל אמר שהוא יטול אותה כי היא נולדה עמו ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק 'שמן הטוב' פרשת שמות על הפסוק 'וירא איש מצרי') ותאומה זו היתה עיקר קנאתו של קין בהבל ('גאולת עולם' להחיד"א דף קטו ע"א ד"ה במה לקו) לפי שהיא היתה היפה בנשים (ביאור 'אבן יקרה' למחבר 'הלבושים' על הרקנאטי דף טז ע"ב ד"ה וקני קין להבל).

קין קם בקנאתו והרג את הבל אחיו ('מאירת עינים' פרשת בראשית ד"ה עוד מצאתי על סוד, 'שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק 'שמן הטוב' פרשת שמות על הפסוק 'וירא איש מצרי') שנאמר "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד, ח). אז קין התקלל ונענש שנאמר "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (בראשית ד, יא – יב). ועל אף שקין היה מדבר פה אל פה עם ה' יתברך, הוא נענש להיטרד מהעולם יחד עם כל זרעו על שקינא לתאומתו של הבל ('שערי קדושה' למהרח"ו חלק ב שער ד ד"ה הקנאה היא גרמה), וכפי שאכן היה בשעת המבול כאשר כל זרעו נמחה במבול ('עבודת הקודש' לר' מאיר בן גבאי חלק ד פרק יד ד"ה והנה בארו) עד שלא נשאר מהם אפילו בן אחד. רק נשארה בת אחת מזרעו והיא נעמה אחות תוּבל-קין אשתו הצדקת של נח (ראה רש"י בראשית ד, כב וכן 'בראשית רבה' כג, ג) ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ג סוף פרק ט, 'מגלה עמוקות' על התורה פרשת פנחס ד"ה ונתתם את נחלתו) שמעשיה היו נאים ונעימים. ולכן גם נקראה בשם 'נעמה' ('בראשית רבה' כג אות ג, 'ילקוט שמעוני' חלק א' פרשת בראשית רמז לח).

הקנאה גרמה למחלוקת קורח ועדתו וּלְגָלוּתָם של עשרת השבטים

הקנאה היא ראש לכל העבירות שבין אדם לחברו וממנה באים לשׂנאה ומחלוקת ולשון הרע ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון פרק רן ד"ה 'רבינו מהר"ם אלשיך' בשם האלשיך הקדוש). כך היה עם קֹרח בן יצהר שהתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל על בני הקהתי. קרח אמר כי לסבו היו ארבעה בנים והם עמרם יצהר חברון ועוזיאל. מעמרם הגדול יצאו משה ואהרן שהם נעשו מלך וכהן גדול. ועל כן ראוי שבנו של יצהר שהוא השני בבנים, יהיה נוטל את הנשיאוּת. אבל משה רבינו לא עשה כך אלא מינה את אליצפן בן עוזיאל כנשיא. אז קֹרח חלק על משה רבינו לבטל דבריו (רש"י במדבר טז, א). קֹרח גם טען על משה כי מה שהחליף את הלוים תחת הבכורות, לא עשה כן אלא כדי לתת גדוּלה ומעלה לבני לוי שהם ממשפחתו. וכן אמר שהוא הגדיל את בני קהת במעלתם על כל שאר הלוים לשאת את הדברים המקודשים שבמשכן, מפני שהם קרובים אליו יותר שהרי קהת היה זקנו ('כד הקמח' לרבינו בחיי בערך 'קנאה' ד"ה ודבר ידוע). ובאמת קֹרח היה ראוי לנשיאות יותר מאליצפן כי היה יותר חכם וגם בנו של היותר גדול בין האחים, אלא שמשה עשה את אליצפן נשיא על פי צווי ה' ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני תחילת פרשת קרח). 

בקִנאתוֹ זו קֹרח דבק בדרכו של קין כי הוא היה גלגולו ('ילקוט דוד' פרשת קרח ד"ה לפי שבא קין) שהרי חלק 'הרוּח' של קין התגלגלה בקֹרח ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל בראשית על הפסוק 'כי שבעתים יוקם קין'). וזה מה שאמרו רבותינו כי קֹרח "לקח מקח רע לעצמו" (ראה גמ' סנהדרין דף קט ע"ב) כשכוונתם שהוא לקח את רוחו של קין מצד הרע שבו ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת בראשית על פסוק 'כי שבעתים יקם' ד"ה והנה כאשר). לכן גם נרמזה תיבת 'קין' בתוך שמו "קֹרַח בֶּן יִצְהָר" (במדבר טז, א) ('מאירת עינים' לר' יצחק דמן עכו תלמיד הרמב"ן פרשת בראשית ד"ה עוד ויסתר משה, 'שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת בראשית על פסוק 'כי שבעתים יקם' ד"ה והנה כאשר). קרח נחלק על משה בענין צפורה בטענה שהיא אשתו, כשם שקין חלק על תאומתו של הבל. וזה סוד כוונת רבותינו שחשדו אז את משה רבינו באשת איש (ראה 'במדבר רבה' יח, כ) ('מדרש אליהו' על התורה למחבר 'שבט מוסר' פרשת בראשית על הפסוק 'שבעתים יקם' ד"ה והנה כאשר). ומשום שקין בא מזוהמת הנחש אשר קינא לאדם הראשון, לכן נאמר גם על קרח בקנאתו על משה רבינו "וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה" (תהלים קו, טז). וגם משה רבינו אמר לשון כזאת ליהושע בן נון "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי" (במדבר יא, כט), כי משה היה גלגולו של הבל שקינא בו קין בגלגולו הקודם ('ילקוט דוד' פרשת קרח ד"ה לפי שבא קין). 

בעוון הקנאה נחלקה מלכות ישראל וגלו כל עשרת השבטים, כי היתה למלכות ישראל קנאה על מלכות יהודה ('כד הקמח' לרבינו בחיי בערך קנאה ד"ה ודבר ידוע). דבר זה התחיל עם ירבעם בן נבט המלך הראשון של מלכות ישראל אשר כל חכמי הדור היו לפניו כעשב השדה לגודל חכמתו בתורה (ראה גמ' סנהדרין דף קב ע"א בשם רב) אך בקנאתו למלכי בית דוד הוא 'נטרד מן העולם' ('שערי קדושה' למהרח"ו חלק ב שער ד ד"ה הקנאה היא גרמה) כלומר שאיבד את חלקו בעולם הבא (גמ' סנהדרין דף צ ע"א). כי ירבעם שמלך על מלכות ישראל קינא לרחבעם שמלך על מלכות יהודה, היות שהישיבה בעזרה שבמקדש בשעת הרגל היתה מותרת רק למלכי יהודה. לכן ירבעם נאלץ לעמוד בעזרה ('דברים אחדים' להחיד"א דף יד שבת הגדול דרוש כט דף קנב ע"ב) והוא חשש שישראל יראו זאת ויגידו שהוא ירבעם 'העבד' ואילו רחבעם הוא 'המלך' שהרי זה עומד וזה יושב (גמ' סנהדרין דף קא ע"ב). לכן ירבעם הלך ועשה שני עגלי זהב לעבודה זרה ('דברים אחדים' להחיד"א דף יד שבת הגדול דרוש כט דף קנב ע"ב) והעמיד אותם ב'דן' ו'בבית אל' ואמר לישראל "רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מלכים א' יב, כח) (גמ' סנהדרין דף קא ע"ב) וכך חטא והחטיא את ישראל (פרקי אבות ה, יח).

מי שאין בלבו קנאה על חברו אין עצמותיו מרקיבין בקבר

המדה הרעה של הקנאה היא מ'הסטרא אחרא' ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי חלק ב בביאור מאמר חז"ל כוס של ברכה ד"ה לאחר שאוכלין). ומי שיש לו קנאה אזי הרע שולט בו ונרקבין עצמותיו ב'קליפה' ('כנפי יונה' להרמ"ע מפאנו חלק חמישי סימן מג) אחרי שהוא נקבר באדמה ('שיחת מלאכי השרת' לר' צדוק הכהן מלובלין דף ח ע"ב) שנאמר "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" (משלי יד, ל) ('כד הקמח' לרבינו בחיי בערך 'קנאה' ד"ה ודבר ידוע, 'ראשית חכמה' שער הענווה פרק ז ד"ה המקנא חומס נפשו, 'מגלה עמוקות' על התורה פרשת בלק ד"ה סוד בועל ארמית) ועמם נרקב גם הבשר ('כנפי יונה' להרמ"ע מפאנו חלק חמישי סימן מג). ריקבון של העצמות הוא חוֹלי שאין לו רפואה ואין לו תקנה, כי כשהבשר נרקב בחיי האדם הנה הוא חוזר ומתחדש אבל העצם הנרקבת אין לה רפואה לעולמים. לכן 'הקנאה' נמשלה לרקב עצמות לומר שכמו שאין רפואה לרקבון העצמות כך מדת הקנאה הוא חוֹלי שאין לו רפואה ('כד הקמח' לרבינו בחיי בערך 'קנאה' ד"ה חיי בשרים). ומטעם זה ראשי התיבות של "רְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" (משלי יד, ל) הוא 'עקר', לפי שהאדם המקנא בליבו עוקר את עצמו מן הקדוּשה ועצמותיו מרקיבין "עָשׁ יֹאכְלֵם" (ישעיה נ, ט) ('מגלה עמוקות' על התורה פרשת בלק ד"ה סוד בועל ארמית).

אך מי שלבו נקי וטהור מהקנאה, זכות היא לעצמו ומנוחה לעצמותיו, כי אין עצמותיו מרקיבין ('כד הקמח' לרבינו בחיי בערך קנאה ד"ה ודבר ידוע) וגם אין גופו כלה, שהתולעת לא שולטת בבשרו ('ראשית חכמה' שער הענווה פרק ז  ד"ה המקנא חומס נפשו) וגופו נשאר חי וקיים ('מגלה עמוקות' פרשת בלק ד"ה סוד בועל ארמית). וזה נרמז בפסוק שאמר דוד המלך "לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח" (תהלים טז, ט) כלומר כיון ששמח ליבי ולא קנאתי (עפ"י 'ארץ החיים' למקובל ר' אברהם חיים הכהן על התהלים מזמור טז, ט אות פ, 'מזמור לאסף' לר' ששון בן מרדכי משה מבגדד בחלק 'הנהגת האכילה' דף פז ע"ב ד"ה ועוד שמח לבי) בשולחנם של אחרים ואפילו לא בשולחנם של מלכים ('מזמור לאסף' לר' ששון בן מרדכי משה מבגדד בחלק 'הנהגת האכילה' דף פז ע"ב ד"ה ועוד שמח לבי), לכן "אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח" בתוך הקבר ולא יירקב (עפ"י 'ארץ החיים' ר' אברהם חיים הכהן על התהלים מזמור טז, ט אות פ, 'מזמור לאסף' לר' ששון בן מרדכי משה מבגדד בחלק 'הנהגת האכילה' דף פז ע"ב ד"ה ועוד שמח לבי) וכאשר יגיע העת של תחיית המתים יקום אותו אדם שלא קינא, כמו אחד שמקיץ משנתו לאחר שהיה "יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי" (שמואל ב' כג, ח). ועד אז מתקיים בו "בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ" (משלי ו, כב) ('ארבע חרשׁים' לר' יששכר בער פרק כד קנאת אפרים דף מח ע"א ד"ה הרי יצא לנו).

והיה מעשה באיש אחד שנפטר, ואחרי שעבר כמה זמן באו אנשים וחפרו בשדה של קברו ומצאו שהוא היה חי ולא שלט בו רִמָּה. ושאל אותו החכם מאיזה סיבה זכה לכך והשיב שלא היה בו קנאה בחייו ולא הטה אזנו לשמוע דברים בטלים ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק יא ד"ה 'עוד מצאתי' בשם תנא דבי אליהו). וכן היה מעשה עם רב נחמן, שכמה חופרים חפרו בשדה אחת והיה קבור שם רב אחאי בר יאשיה. לפתע סימן להם רב אחאי בר יאשיה מתוך הקבר. אז הלכו החופרים ואמרו לרב נחמן שהמת עשה להם סימן! רב נחמן בא ושאל את רב אחאי "האם המתים לא אמורים לשוב לעפר?" ענה לו רב אחאי שכתוב "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" (משלי יד, ל) כלומר שכל מי שיש לו קנאה בלבו על חברו עצמותיו מרקיבין לאחר מותו וכל מי שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבין, והוא לא היה לו בחייו קנאה בלבו. אז מישש אותו רב נחמן לראות שיש בו ממשוּת גופנית ואמר שיקום וילך לביתו. אך ענה לו רב אחאי שאין לו רשות עד שיגיע העת של תחיית המתים ויעלהו הקב"ה שנאמר "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי" (יחזקאל לז, יג) (גמ' שבת דף קנב ע"ב).

כאשר גופו של אדם עדיין קיים בקבר ולא התכלה, אין 'הנשמה' ו'הרוּח' שלו נכנסים למנוחתם ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בשער הידיעות דף נד ע"א ד"ה הידיעה הו' מה'חסד לאברהם' על פי הזוהר). כי צריך קודם שהגוף ההוא ייענש בקבר על מעלליו המכוערים ורק אחר כך 'הרוּח' תגיע למנוחתה. אך אותם אלו שגופם נשאר שלם בקברם כי לא היה בהם קנאה ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בשער הידיעות דף נד ע"א ד"ה הידיעה הו' מה'חסד לאברהם'), הם זוכים שרוחם תעלה למנוחתה מיד עם פטירתם וגופם לא יעכבם כלל (עפ"י 'דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בשער הידיעות דף נד ע"א ד"ה הידיעה הו' מה'חסד לאברהם'). אמנם שעה אחת קודם שיבוא עת תחיית המתים גם גופם של אלו יצטרך להרקיב ולשוב לעפרו כדי לקיים את הכתוב "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט) (גמ' שבת דף קנב ע"ב במעשה עם אחאי בר יאשיה). ושאר האנשים שקינאו בחייהם ונרקבו עצמותיהם, להם נשארת בקבר עצם קטנה הנקראת 'לוז' ונמצאת בעמוד השדרה, והיא לא נרקבת כי היא איננה נהנית מהעולם הזה כלל ולכן אין לה שייכות למדת הקנאה. וממנה עתיד המת לחיוֹת מחדש ולהיכנס בגופו לגן עדן כדי ליהנות מזיו השכינה עדי עד ('זיקוקין דנורא' על 'תנא דבי אליהו רבא' פרק ב ד"ה והשתא א"ש שהלוז של שדרה) (להרחבה על עצם הלוז ותחיית המתים ראה מאמרינו לפרשת האזינו – 'תחיית המתים').

לא היה קנאה בין השבטים ולכן עצמותיהם לא נרקבו עשרות שנים

יוסף הצדיק ציוה לפני מותו שכאשר ישראל ייצאו ממצרים הם יעלו איתם את עצמותיו שנאמר "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ, כה). ועם עצמותיו ציוה שיעלו גם את עצמות שאר האחים השבטים. ואף שהשבטים היו עתידים להיות קבורים במצרים מאה ועשרים שנה, ויוסף אף יותר מכך במשך מאה שלשים ותשע שנה, בכל אופן ציוה אותם יוסף על כך כי הוא ידע שאין עצמותיהם יירקבו באדמה, כי מי שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו נרקבין, ויוסף ואחיו נשבעו אחד לשני שאין בלבם קנאה זה על זה ולא כלום. לכן יש לשון כפולה בפסוק "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ" (שמות יג, יט), לומר שיוסף נשבע לאחיו ואחיו נשבעו לו שאין בלבבם שום קנאה אחד על השני (ראה 'שמות רבה' סדר בשלח כ, יט) ('ברכת שמואל' לר' שמואל קאיידנובר אביו של מחבר 'קב הישר' פרשת בשלח דף יז ע"ב טור א ד"ה אמנם כדי להבין, 'לב אריה' לר' יהודה אריה לייב האשקי פרשת בשלח אות כ, 'יוסף אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת ע אות לח ערך עצמות).

יוסף הוצרך להשׁביע את ישראל להעלות את עצמותיהם כי לולא זה ישראל היו אומרים שוודאי ברבות השנים הרקיבו העצמות ואין מה לעלות אל הארץ ('לב אריה' פרשת בשלח אות כ). ומה שנאמר אצל האחים השבטים על יוסף "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו" (בראשית לז, יא) אין הכוונה חלילה לקנאה רגילה בין בני האדם לפי שלא יתכן שתהיה מדה מגוּנה כזאת בין שבטי י-ה ('מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' פרשת וישב דף מב ע"ב ד"ה ובאופן אחר), אלא קנאתם היתה ל'שם שמים' על שפניו של יוסף היו מיופיו של יעקב אביהם, פנים מצהילות באור הגדול כתרה של תורה ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב האשקי פרשת ויגש אות יד ד"ה ולפי הקדמות אלו) ועל שדווקא לו יעקב מסר את מה שלמד בחכמת התורה וסודותיה (רמב"ן בראשית לז, ג, ד"ה בן זקונים). כך שקנאתם היתה על דרך 'קנאת סופרים תרבה חכמה' ('לב אריה' פרשת ויגש אות יד ד"ה ולפי הקדמות אלו. ראה 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה ואני נתתי), שהיא קנאת אדם על שלא הגיע למדרגתו הרוחנית של חברו אשר למעלה ממנו, ועל ידי קנאתו הוא מוסיף על שלימות חכמתו ('כלי יקר' שמות כה, י ד"ה והקרוב אלי), והיא קנאה טובה ('פלא יועץ' ערך קנאה ד"ה 'אבל יש קנאה טובה' ועיי"ש).

ומכל מקום מי ששמו יוסף מסוגל יותר שיקנאו בו לכן השם 'יוסף' בגמטריא 'קנאה' ('חומת אנך' להחיד"א פרשת ויחי אות ז בשם ספר 'מצרף לחכמה', 'נחל קדומים' להחיד"א פרשת ויחי אות י ד"ה כה תאמרו, 'פני דוד' להחיד"א פרשת ויגש אות ח בשם הרב יש"ר מקנדיא). וזה מה שאמר יוסף לאחיו "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בראשית מה, ג), אמר להם "אֲנִי יוֹסֵף" כי רצה לפייסם ששמו גרם שיקנאו בו ועל ידי כן בסוף מכרוהו, ואין להאשימם בזה ('פני דוד' להחיד"א פרשת ויגש אות ח). וכן על דרך זה אמר להם "וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" (בראשית מה, ד), כדי לנחמם ששֵׁם יוסף עלול שיתקנאו בו ואל ייחר בעיניהם, כי כך היא המידה למי ששמו יוסף ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת י אות כח יוסף הצדיק). וכן אמרו השבטים ליוסף "וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר" (בראשית נ, טז) "אֶל יוֹסֵף" – לומר ששמו גרם את הקנאה ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת ויחי אות י ד"ה כה תאמרו). ולכן אחרי שיוסף ידע גם שבעים לשוֹן והיה חשש שאנשים התקנאו בו יותר, הקב"ה הוסיף לו אות ה' לשמו כדי להגן עליו מפני הקנאה והוא נקרא בשם "יְהוֹסֵף" ('חומת אנך' להחיד"א פרשת ויחי אות ז ועיי"ש כיצד מגן עליו) שנאמר "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע" (תהלים פא, ו).

קנאה בהבלי העולם הזה במיני עושר כבוד ובפעולות המעשים הרעים היא אסורה, אבל קנאה בתורה ובמצוות ובמעשים טובים הרי זו מדה משובחת ('כד הקמח' בערך קנאה ד"ה ודבר ידוע). כך היה עם רחל אמנו שנאמר בה "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ" (בראשית ל, א) שקנאה זו לא היתה חלילה קנאה רגילה שהרי רחל היתה נביאה ורוּח הקוֹדש שרתה עליה ואיך תעשה דבר מגונה בעיני ה', וגם אם חלילה היתה נכשלת אז התורה לא היתה כותבת בגנוּתה ('נזר הקודש' על 'בראשית רבה' עט, ט ד"ה כתיב אל יקנא). ועוד שהיא בעצמה מסרה ללאה את מקומה ונתנה לה את הסימנים באותו הלילה ('זרע שמשון' פרשת נשא דף קיג ע"ב ד"ה שעקר זכות). אלא שקנאת רחל היתה 'קנאת היראה' ('נזר הקודש' על 'בראשית רבה' עט, ט ד"ה כתיב אל יקנא) במעשיה הטובים של לאה, ואמרה "אם לא שהיתה צדיקה ממני לא היתה זוכה לבנים ('בראשית רבה' עא, ו, רש"י בראשית ל, א) מיעקב", כלומר שלא היתה מזדמנת להזדווג לו כלל שהרי הוא לא היה חפץ בה. אך בעבור צדקותה זכתה להיבנות מאותו הצדיק בזרע כשר והגון, ונעשה לה נס מן השמים שלא הכיר אותה כל אותו הלילה ('נזר הקודש' על 'בראשית רבה' עט, ט ד"ה כתיב אל יקנא).

אדם שחפץ בחיים יסלק וירחיק ממנו את הקנאה עד הקצה האחרון

אין בין כתות המלאכים של מעלה שום קנאה ('שמן הטוב' וזקן אהרן' בחלק 'שמן הטוב' פרשת שמות על הפסוק 'ואלה המשפטים') ואם מוזכר בדברי רבותינו עניין קנאה במלאכים, היא איננה קנאה ממש הנולדת מסיבת החוֹמר אלא היא מסמלת על הֶפְסֵק השגת מַעֲלָה כלשהי או שפע ממנו יתברך, ולאחר המעשה עצמו היא מכונה בשם 'קנאה'. אך היא איננה קנאה הנמשכת מעצמוּתם כמו אצל בשר ודם. וכן תאוות המלאכים להשיג את מדרגת המלאכים הגדולים מהם כמו 'חיוֹת הקוֹדש' נושאי הכסא, גם נקראת בחינת 'קנאה' אף שאיננה קנאה ממש הנמשכת מהחוֹמריוּת. וכן הוא במקומות שהזכירו רבותינו שהמלאכים התקנאו בעם ישראל ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' אות שסט ד"ה עוד דע) כמו במעמד הר סיני ששם התקנאו המלאכים ואמרו לפניו "רבונו של עולם! חמדה גנוזה שיש לך בשמים אתה נותן לבני אדם בעלי טומאה בעלי זיבה בעלי יצר הרע?! "ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם"! (תהלים ח, ב)" (ראה 'דעת זקנים' בראשית יח, ח) ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' אות שסט ד"ה 'עוד דע' מדרש בשם רבינו בחיי). ואדרבא מטעם זה עצמו לא ניתנה התורה למלאכים, לפי שה' יתברך חפץ שיעבדו אותו בעולם הזה ויתגברו על היצר הרע של 'מדת הקנאה' ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת תצוה ד"ה ולכן הלב ששמח).

וכן אין קנאה בין נשמות ישראל השוכנות למעלה כי מדה זו של הקנאה היא 'חיצונית' ('דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר נתיב לב הענווה דף סד ע"א אות טו) שהרי כל הנאות העולם הזה שבני האדם מקנאים בהם הוא מחלק ה'קליפה' ('זיקוקין דנורא' על 'תנא דבי אליהו רבא' פרק ב ד"ה והשתא א"ש שהלוז של שדרה), ומשום כך אין למדת הקנאה מקום למעלה ('דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר נתיב לב הענווה דף סד ע"א אות טו) מעין זה היה בדור המדבר הנקרא 'דור דעה', שכולם היו אוכלים שם בשווה את המן שירד מן השמים ולא היו צריכים לשום משא ומתן, וכן כולם ישבו בשווה באהלים והתרבתה התורה, וכך לא היה איש מקנא לרעהו בתאווֹת העולם הזה ('זיקוקין דנורא' על 'תנא דבי אליהו' פרק כא אות טו בפירוש). ומה שאמרו רבותינו שבגן עדן התחתון כל אחד נכווה מחופת חברו (ראה גמ' בבא בתרא דף עה ע"א בשם רבי חנינא), אין הכוונה לקנאה ממש, אלא שכל אדם שם אוהב את חברו שזכה לַמַּעֲלָה ההיא הגבוהה ממנו על ידי מעשיו, והוא מתבושש בחושבו שהיה ראוי גם הוא להגיע למדרגה ההיא שיאיר בו האור העליון יותר ממה שיש לו, לפי שכל חשק הצדיקים בגן עדן הוא לאור הזה ('ראשית חכמה' שער הענוה תחילת פרק ה ד"ה טעם אהבת החברים).

אדם שמקנא בחברו בעולם הזה פוגם למעלה ('ארבע חרשים' פרק כד קנאת אפרים דף מח ע"א ד"ה הנה הקנאה). ומי יוכל לספר את גודל רעת הקנאה ('פלא יועץ' ערך קנאה ד"ה קנאה היא) שהיא חמורה כמעט יותר מכל החטאים ('ארבע חרשים' פרק כד קנאת אפרים דף מח ע"א ד"ה הנה הקנאה). לכן אדם שהוא חפץ בחיים יברח ממנה ('פלא יועץ' ערך קנאה ד"ה קנאה היא). ועוד אדם שמקנא פוגם בלבו כי מכניס שׁם את 'הקליפה' וגורם לנפשו השוֹרה בלב להסתלק, וכאילו הכניס 'צלם' עבודה זרה בתוך 'קוֹדש הקוֹדשים' שבמקדש וסילק משם את השכינה ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק ז ד"ה ובשער היראה, 'דרך חכמה' נתיב הז' הקדושה דף כא ע"א אות ג ד"ה וקודם). וחלילה לאדם לעשות כך, אלא יזהר שיהיה לבו כלי קדוֹש שבו תשרה השכינה, ולא תמצא השכינה חלילה פגם חיצוני שידחה אותה ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק ז ד"ה ובשער) על כן נכון שיתרחק האדם מהקנאה עד הקצה האחרון ולא יחוּשׁ שעל ידי כן לא יבוא לקנא ביראת ה', אלא יפעל על מנת לעקור ממנו את מדת הקנאה ('טור ברקת' על הלכות פסח סימן תסג אות א ד"ה הנה).

ראוי לאדם שיהיה שמח בחלקו אף אם חלקו הוא מעט ('שערי קדושה' למהרח"ו חלק ב שער ד ד"ה הקנאה היא גרמה). ואם מקנא האדם ביופיו של אחר או בגבורתו או בעושרו הרי זה מראה שאינו חפץ במה שגזר עליו ה' יתברך, והוא דומה לעבד שיש לו תלונה על מעשה אדונו ואין הוא עבד נאמן. לכן אין לאדם להתרעם על הבורא יתברך לפי שכל מעשיו ישרים ונכונים ואין להרהר אחריו ('ראשית חכמה' שער הענוה פרק ז ד"ה הקנאה באה). ואם אדם זוכה שיש לו 'לב טוב' הרי שאין לו קנאה על שום אדם אחר ('כד הקמח' לרבינו בחיי בערך קנאה ד"ה חיי בשרים). ויש נוהגים להתפלל על סילוק עניין הקנאה בסוף תפילת העמידה "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁלֹּא תַעֲלֶה קִנְאַת אָדָם עָלַי וְלֹא קִנְאָתִי עַל אֲחֵרִים" (מתוך סידור בנוסח סְפַרְד). ועתיד הקב"ה להסיר את הקנאה מהעולם ואחריה יבוא משיח בן דוד שנאמר "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם" (ישעיה יא, יג) ('שערי קדושה' למהרח"ו חלק ב שער ד ד"ה הקנאה היא גרמה) במהרה בימינו, אמן.