פרשת בהעלותך - המנורה הטהורה

ה' ציוה את משה רבינו על הדלקת המנורה שנאמר "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה" (במדבר ח, א – ד).

עניין המנורה ושׁבע נרותיה עמוק ונפלא מאוד ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שעו ד"ה להדליק, 'ילקוט ראובני' פרשת בהעלותך ד"ה המנורה הוא) נעלם ופלאי ('רבינו בחיי' במדבר ח, ב). והוא כולל רמזים וסודות גדולים בכל פרטי המנורה ('אלשיך הקדוש' פרשת במדבר פרק ח, ג) כולל הקנים (ספר 'הציוני' לר' מנחם ציוני פרשת תרומה ד"ה ועשית מנורת זהב) הגביעים הכפתורים והפרחים, שהכל בחכמה נעלמה מאד (רמב"ן שמות כה, ל, 'רקנאטי' פרשת תרומה ד"ה ועשית מנורת זהב) ובסוד עמוק, מי ימצאנו (ספר 'ציוני' פרשת תרומה ד"ה ועשית מנורת זהב). ואין דעת האדם משׂגת מסוד המנורה, אלא רק רמז מעט למשׂכילים ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שעו ד"ה וסדר מעמד) שהרי במנורה ובהדלקתה יש סודות עליונים ורזא דרזין כנודע אצל חכמי הקבלה. לכן חביבה מצות הדלקת המנורה לפניו יתברך כחיבוב התורה ויום נתינתה ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן תתכג).

ויש להתבונן מעט, מהי מעלתה סודה וחשיבותה של 'המנורה הטהורה' אשר הדליק אהרן הכהן על פי ציוויו של ה' יתברך?

המנורה הטהורה בארץ היתה כנגד המנורה הרוחנית למעלה 

ב'משכן העליון' שבשמים ישנה מנורה רוחנית עם שבעה נרות, וכנגדה גם במשכן התחתון היתה מנורה עם שבעה נרות (עפ"י 'האלשיך הקדוש' פרשת בהעלותך ח, ג). המנורה העליונה מוזכרת בתורה באותם מקומות בהם התיבה "מְּנוֹרָה" נכתבה עם מילוי האות 'ו', כמו שנאמר "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (במדבר ח, ב – ג). ואילו כאשר מזכירה התורה את המנורה התחתונה אז התיבה "מְּנֹרָה" כתובה כשהיא חסרה את האות 'ו' כפי שנאמר "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה" (במדבר ח, ד) ('רבינו בחיי' פרשת בהעלותך פרק ח ב, 'מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בהעלותך ד"ה 'בהעלותך את הנרת' בשם רבינו בחיי) (להרחבה על המשכן העליון ראה מאמרינו לפרשת פקודי – 'השראת השכינה על הארץ').

משה רבינו ראה את המנורה העליונה. ועל כך אמרו רבותינו כי ה' הוריד לפניו ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד חלק ב פרשת בהעלותך ד"ה עי"ל מ"ש וזה מעשה המנורה) 'מנורת זהב' מן השמים ('מדרש תנחומא' בהעלותך אות ו) והראה לו באצבע שיעשה כמותה בארץ שנאמר "וּרְאֵה וַֽעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (שמות כה, מ). ואף על פי כן היה מתקשה משה רבינו בעשייתה בגלל סודותיה העמוקים והמופלאים ('ספר ציוני' לר' מנחם ציוני פרשת שמות ד"ה ועשית מנורת זהב). לכן ה' שלח אותו אל בצלאל שהבין מיד בדעתו איך לעשות את המנורה ('מדרש תנחומא' בהעלותך אות ו) על ידי ידיעה מיוחדת שנתן הקב"ה לעוסקים במלאכת המנורה (זוהר פרשת נח דף עד ע"א ד"ה אלא כך הוא), והוא הכין תבנית ליצוֹק לתוכה את הזהב שהוּתך. וכאשר משה רבינו ראה שהתבנית היתה עשויה בדיוק רב כפי הדרוש על מנת להכין את אותה המנורה שהראה לו הקב"ה – הוא התפלא ('מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' מדרש בהעלותך ד"ה 'אמנם נראה לפרש').

בשעה שהושלך הזהב אל האש על מנת להתיכו כהכנה ליציקה לתוך התבנית, מיד יצאה מאליה המנורה כדמות המנורה שלמעלה. משה רבינו ראה זאת והבין שעלה כך בזכות בצלאל שכיוון בעת עשייתה, ומיד אמר לו "בצל אל היית" ועל כן ראית את 'המנורה העליונה' וכיוונת בעשייתה כמותה ('מזבח אליהו' מדרש בהעלותך ד"ה 'אמנם נראה לפרש'). כך נמצא כי הקב"ה בעצמו עשה את המנורה שהיתה בארץ ('מדרש תנחומא' בהעלותך ג, רש"י במדבר ח, ג ד"ה כן עשה) ובדרך נס היתה עשייתה (זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב ד"ה תא חזי מדבחא, זוהר פרשת נח דף עד ע"א ד"ה אלא כך) וכפי שנאמר "כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה" (במדבר ח, ד), "כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה" – שה' יתברך הוא בעצמו זה שעשה את המנורה ('מדרש תנחומא' בהעלותך אות ג, רש"י במדבר ח, ג ד"ה כן), ועל ידי כך היתה בה קדוּשה ('האלשיך הקדוש' פרשת בהעלותך ח, ג).

על ידי הדלקת המנורה למטה הודלקה גם המנורה הרוחנית למעלה

המנורה התחתונה היתה צריכה לדלוק כנגד 'המנורה העליונה' ('האלשיך הקדוש' פרשת בהעלותך ח, ב, 'בית מועד' לר' מנחם רבא דרוש ארבעה עשרה לשבת וחנוכה ד"ה וככה הנס שנעשה) שהראה ה' למשה רבינו ('גליא רזיא' לתלמיד האר"י ז"ל דף כד ע"ב טור ב). לכן משה רבינו לימד את אהרן הכהן לצורך כך סוד הנקרא 'כוונת הייחוּד', וזה מה שנאמר "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב), "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן" – את סוד כוונת הייחוד, "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" – כנגד עשיית הייחוּד בפועל ('האלשיך הקדוש' פרשת בהעלותך ח, ב) "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" – שאז המנורה התחתונה תאיר מול פני 'המנורה העליונה' ('האלשיך הקדוש' פרשת בהעלותך ח, ב, 'גליא רזיא' דף כד ע"ב טור ב, 'מזבח אליהו' מדרש בהעלותך ד"ה יאירו שבעת הנרות). ויצטווה אהרן לכוון בהדלקת כל אחת ואחת מהנרות שבמנורה ('שפתי כהן על התורה' פרשת בהעלותך על הפסוק וידבר ה' אל משה).

לכן דווקא אהרן הכהן שידע את סוד המנורה ('צרור המור' תחילת פרשת בהעלותך ד"ה בהעלותך) הצטווה 'להעלות' את הנרות של המנורה למטה אל פני המנורה של מעלה ולקושרם ('צרור המור' תחילת פרשת בהעלותך ד"ה בהעלותך, 'נזר הקודש' על בראשית רבה פרשה א סימן כא דף יד ע"א טור א), ולא הצטוו בזה בניו שנאמר "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב) ('צרור המור' תחילת פרשת בהעלותך ד"ה בהעלותך). ונרמזה מעלתו של אהרן הכהן בתיבה "בְּהַעֲלֹתְךָ" שהיא נחלקת כביכול לשתי תיבות "בה-עלתך" כלומר בה יהיה עילוּיך, כי על ידי שאתה תדליק את הנרות של מטה יידלקו הנרות של מעלה שהן ממולן. לכן גם האותיות 'בה' הן גמטריא המספר שבע – לפי שבהן יאירו שבעת הנרות העליונים. ומטעם זה התיבה "הַנֵּרוֹת" שנכתבה בסוף הפסוק מלאה באות 'ו', כי היא רומזת על הנרות של מעלה ('שפתי כהן על התורה' פרשת בהעלותך על הפסוק וידבר ה' אל משה).

אהרן עשה כפי שצוּוה ללא שום שינוי שנאמר "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה" (במדבר ח, ג - ד) ('צרור המור' תחילת פרשת בהעלותך ד"ה בהעלותך). ובזה היה שיבחו שלא שינה כלום (ראה רש"י במדבר ח, ג) ('צמח דוד' חלק ב פרשת בהעלותך ד"ה עי"ל מ"ש וזה מעשה המנורה), ועל ידי 'כוונת הייחוד' שעשה גרם להאיר את שבעת הנרות הרוחניים בַּשָּׁמַיִם ('האלשיך הקדוש' פרשת בהעלותך ח, ב) אך אם אהרן היה משנה בכוונת המצוה או מוסיף בהדלקתה, הרי שלא היתה מאירה המנורה העליונה בכלל או שהיתה מאירה יותר מידי – וממילא לא היו הדברים מכוּונים כפי שרצה וציוה ה' יתברך ('האלשיך הקדוש' פרשת בהעלותך פרק ח, ד ד"ה עוד יתכן מעין).

'המנורה העליונה' הודלקה רק פעם אחת ולא יותר, כי לאחר שדלקה והאירה בכוח מעשיו של אהרן הכהן היא לא כבתה יותר ונשארה דלוקה לעד ולעולמים ב'בית המקדש של מעלה', אפילו אחרי שנחרב בית המקדש למטה ('האלשיך הקדוש' פרשת בהעלותך ח, ד ד"ה 'ובזה אחשוב לבוא', 'האלשיך הקדוש' פרשת אמור כד, ד). וגם המנורה הגשמית שבמקדש למטה דלקה במעשה ניסים למשך זמן רב, לפי שהיו מדליקים אותה לפני ראש השנה והיא לא היתה כבה עד שנה הבאה ('מדרש תנחומא' פרשת תצוה אות ג, 'דבש לפי' להחיד"א מערכת מ, ח בשם מדרש תנחומא). ולא היה בזה חיסרון של קיום 'הטבת הנרות' מידי יום, לפי שחובת הדלקת הנרות במנורה היתה רק אם כָּבוּ הנרות (עפ"י רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ג בסוף הלכה יב).

מהמנורה למעלה יורד שפע שמביא לנשמות ישראל חיוּת וחכמה

בעקבות מעשיו של אהרן הכהן, היה יורד שפע מהמנורה העליונה אל המנורה התחתונה ומשם אל כל ישראל, וממנה היה מאיר 'אור תורה וחכמה' לעם ישראל ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת בהעלותך ד"ה 'וז"ש אל מול', 'סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בהעלותך ד"ה לע"ד נראה בדרז"ל). לכן היה צריך אהרן ל'העלות' את הנרות התחתונות עד הנרות העליונות, ועל ידי כן למשוך למטה את 'האוֹר' ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו זצ"ל פרשת בהעלותך ד"ה 'והביאור במה שנודע' וד"ה 'בהעלותך וכו' י"ל'). ובשעה שראה אהרן הכהן את חנוכת הנשיאים נחלשה דעתו על שהוא ושבטו לא היו עמהם, אז אמר לו הקב"ה שלא תיחלש דעתו לפי ששלו גדול יותר משלהם, שהוא מדליק ומטיב את הנרות (רש"י במדבר ח, ב) כלומר שהם בכוונתם קירבו את הכוחות והעלו אותם מלמטה למעלה, ואילו הוא בכוונתו מוריד שפע וברכה מלמעלה לכל העולמות למטה ('שפתי כהן על התורה' פרשת בהעלותך על הפסוק וידבר ה' אל משה).

הקשר הזה בין המנורה העליונה למנורה התחתונה נראה אל הנביא זכריה עליו השלום, כפי שאמר "וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ" (זכריה ד, ב), "שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת" – חזר פעמיים על התיבה "שִׁבְעָה" לפי שראה את שבעה הנרות העליונים מוצקות בשבעה הנרות התחתונים, ומקושרים ביניהם ('צרור המור' פרשת בהעלותך ד"ה והורות על ענין. ראה 'רבינו בחיי' פרשת בהעלותך פרק ח, ב). וזה גם מה שנאמר "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב), לא נאמר "שבעה" אלא "שִׁבְעַת" לרמוז לריבוי הנרות התחתונים, ששׁבעה הנרות העליונים "התלבשו" בשבעה הנרות התחתונים. וזה הטעם שבפעם הראשונה נאמר בפסוק "נֵּרֹת" חסר אות 'ו' לפי שהם כנגד הנרות הגשמיים למטה, אך אחרי שהתלבשו האורות של הנרות העליונים בנרות התחתונים אזי נעשו הנרות התחתונים כבר 'מלאים' ונכתבה גם התיבה "נֵּרוֹת" מלאה עם האות 'ו' ('מזבח אליהו' למחבר שבט מוסר פרשת בהעלותך ד"ה 'בהעלותך את הנרת'). 

המנורה התחתונה היתה מושכת אוֹרה לעולם ('חוט של חסד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת תולדות ד"ה מגישים), והיא היתה הרוחניות המחייה את העולם ('אלשיך הקדוש' פרשת תצוה כח, א – ג ד"ה והנה ידוע כי). לכן המנורה היתה בצד דרום של ההיכל כנגד מה שאמרו רבותינו שהרוצה להחכים ידרים (ראה גמ' בבא בתרא דף כה ע"ב). מהמנורה במקדש למטה יצאו גנזי חכמה ('תרגום יונתן' שמות מ, ד), באמצעות 'האור הגנוז' שטמן ה' יתברך לצדיקים בימי בראשית ובקע מן המנורה ('עירין קדישין' לאדמו"ר מרוז'ין פרשת בהעלותך ד"ה ויעש כן אהרן. וראה 'עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד רביעי ד"ה 'אלא הוא הדבר', וכן 'בראשית רבה' יב, ו מהו האור הגנוז). לכן נהגו שכאשר אדם אומר דבר חכמה אומרים עליו "כפתור ופרח" (ראה 'בראשית רבה' צא, ט) כנגד המנורה שיש בה כפתורים ופרחים, והיא זו המסמלת את שפע החכמה (להרחבה על האור הגנוז ראה מאמרינו לפרשת נצבים – 'האור הגנוז שבתורה').

כאשר נולד איזה תינוק מישראל מתקינים לו בַּשָּׁמַיִם נשמה מאיזה 'נר' רוחני דולק שמתווסף למנורה העליונה, והנשמה למטה שואבת חיים מאותו 'הנר' הקבוע לה שם כל ימי חיוּתה על האדמה. וכשיגיע העת שיכבה הנר של אותה הנשמה למעלה, אזי ימות גם האדם למטה ('וישכם אברהם' על התהלים לר' אברהם פלאג'י מזמור יח ד"ה 'אפ' כי אתה' בשם פרקי היכלות לר' ישמעאל כהן גדול). ועל כך נאמר "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז) כלומר שאותו הנר שמאיר לו למעלה הוא הנשמה של האדם למטה ('קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן בפרק הדלקת נרות בערב שבת דף נה ע"א ד"ה 'עוד נראה לי רק נבאר' בשם פרקי היכלות, 'וישכם אברהם' על התהלים לר' אברהם פלאג'י מזמור יח ד"ה 'אפ' כי אתה' בשם 'קרבן שבת'). וזה מה שביקש דוד המלך "כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי ה' אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי" (תהלים יח, כט) כלומר אתה תאיר את נשמתי השואבת חיים מאותו 'הנר' של מעלה. ועל ידי שאני מתמיד בתורה ובמצוות שנקראו "נֵר" ו"אוֹר" שנאמר "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג) מובטחני שה' "יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי" כלומר שתהיה נשמתי זכה וברה שואבת חיים מנר העליון בהתמדה גדולה ('וישכם אברהם' על התהלים לר' אברהם פלאג'י מזמור יח ד"ה 'אפ' כי אתה'). 

לכן כשנולד משה רבינו התמלא הבית אוֹרה כי משה היה שקול כנגד כל ישראל ונמצאו בתוך גופו 'נרות' כנגד כולם, ומחמת ריבוי האורות התמלא הבית אורה בצאתו מרחם אמו ('וישכם אברהם' על התהלים לר' אברהם פלאג'י מזמור יח ד"ה 'אפ' כי אתה'). עיקר שאיבת חיוּתם של הנשמות הוא ממקום הנרות המאירים לפני הקב"ה. ובכל ימי החול אין אורם של הנרות למעלה מתווסף משום שמתגבר 'החוֹשך' שהוא מָדוֹר 'החיצוֹנים' "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ" (ישעיה ס, ב), ואז אין האור ניכר. אבל בשבת קודש אין ל'חיצונים' כוח כי הם נטמנים ב'תהום רבה', ואז מתרבה האור של מעלה ועל ידי זה נשמות ישראל שואבות מהם את אור נשמתם ומתווספת להם 'נשמה יתירה'. וכל זה הוא מקדושת יום השבת, שהיום קדוש כל כך עד שאין כוח ל'חיצונים' להחשיך את העולם. לכן אמרו רבותינו "כבוד השבת - נרותיה הם כבודה" (ראה 'ילקוט שמעוני' פרשת בהעלותך רמז תשיט ד"ה למה נרות שבעה) כי כאשר מדליקים נרות בשבת לרמוז על מה שהתווסף למעלה ושעל ידם נוספו הנשמות היתירות למטה, בזה מכירים את כבוד השבת שהוא מכובד ומקודש יותר משאר ימי השבוע ('קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן בפרק הדלקת נרות בערב שבת דף נה ע"א ד"ה ומזה תבין מ"ש תולעת יעקב) (להרחבה על הנשמה היתירה בשבת קודש ראה מאמרינו לפרשת ויקהל – 'נשמה יתירה של שבת').

על ידי עשרת המנורות של שלמה המלך הושלם מעשה המנורה

מעשה המנורה לא הושלם עד ימיו של שלמה המלך שאז הוא הוסיף עוד עשר מנורות בהיכל ('שפתי כהן על התורה' פרשת תרומה ד"ה ועשית מנורת זהב). משה רבינו כבר צוּוה על מנורות אלו בהר סיני ('רבינו בחיי' פרשת תרומה כה, י ד"ה וכן מצינו), כפי שנרמז בעשר התיבות שיש בפסוק "וְאֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֶת נֵרֹתֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר" (שמות לה, יד) ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' פרשת תרומה סימן תצז). וכן נרמזו המנורות של שלמה במה שנאמר "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (שמות כה, לא), "תֵּיעָשֶׂה" – לשון עתיד, כלומר שתיעשה על ידי שלמה ולא על ידי משה ('שפתי כהן על התורה' פרשת תרומה סוף ד"ה ואמר תיעשה). וגם בתיבה "תֵּיעָשֶׂה" יש מילוי של האות י' כדי לרמוז על עשר המנורות של שלמה המלך ('רבינו בחיי' פרשת תרומה כה, י ד"ה וכן מצינו, 'דעת זקנים' שמות כה, לא, 'שפתי כהן על התורה' פרשת תרומה ד"ה ועשית מנורת).

בידם של ישראל היתה קבלה ממשה רבינו שיש לעשות עוד עשר מנורות. וכשעבר זמן והגיע עת בניית בית המקדש, אז שלמה המלך עשה כפי הקבלה שהיתה בידם ('רבינו בחיי' פרשת תרומה כה, י ד"ה וכן מצינו) והוסיף עשר מנורות שהיו עשויות כל אחת משבעה קנים ('עיר דוד' לר' דוד לידא בית אדני חדר ב דף ח טור א ד"ה ובזה הוא מבואר). שלמה המלך הניח חמש מנורות מימין למנורה של משה רבינו וחמש מנורות משמאל למנורה של משה רבינו שנאמר "וְאֶת הַמְּנֹרוֹת חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב" (מלכים א' ז, מט) (רש"י מלכים א' ז, מט, רד"ק מלכים א' ז, מט). אז הושלמה המלאכה כפי שנאמר בסוף בניית בית המקדש "וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה'" (מלכים א' ז, נא) ('שפתי כהן על התורה' פרשת תרומה ד"ה ועשית מנורת זהב).

שלמה המלך הדליק את עשר המנורות שהוסיף רק לאחר שהדליק את המנורה המרכזית של משה רבינו ('ברייתא דרבי פנחס בן יאיר' הנקרא 'מדרש תדשא' באוצר המדרשים אייזנשטיין עמ' 476, 'שפתי כהן על התורה' פרשת תצוה ד"ה עוד ואתה תצוה. וראה גמ' מנחות דף צט ע"א). וזה נרמז בפסוק "עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (ויקרא כד, ד), "עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה" – כלומר אחרי שידליק את המנורה הטהורה שהיא המנורה של משה רבינו, אז "יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת" – שאר הנרות שהוסיפו בבית המקדש ('שפתי כהן על התורה' פרשת תצוה ד"ה עוד ואתה תצוה). ועל הדלקת כל המנורות האלו במקדש נאמר "וְאֶת הַמְּנֹרוֹת וְנֵרֹתֵיהֶם לְבַעֲרָם כַּמִּשְׁפָּט לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר" (דברי הימים ב' ד, כ) (גמ' מנחות דף צט ע"א).

שבעים הנרות של שלמה המלך הכניעו את שבעים אומות העולם 

בימי משה רבינו היה די במנורה אחת במשכן, לפי שצינורות החכמה היו פתוחים ואור החכמה היה יורד למטה לדור המדבר. אך בימי שלמה המלך שהצינורות לא היו פתוחים כמו בימי משה רבינו – הוצרכו לעשות עשר מנורות שעל ידם הם יהיו מושפעים מהחכמה ('ידו בכל' פרשת תרומה סימן תצז). אמנם עיקר השפעת החכמה ('זרע ברך' תלמיד 'המגלה עמוקות' פרשת בהעלותך ד"ה וצריך להקדים) שהוא 'האור הגנוז' ('ספר התמונה' המיוחס לר' נחוניה בן הקנה ור' ישמעאל כהן גדול תמונה ב אות ע) הגיע מהנר המערבי שבמנורה של משה רבינו, שהוא הנר האמצעי. נר זה היה נקרא 'מערבי' כי ראשו היה נוטה לצד מערב ('רקנאטי' על התורה תחילת פרשת בהעלותך ד"ה דבר אל אהרן). לכן כל ששת הנרות במנורה הזאת היו יוצאים מִקְשָׁה מהנר המערבי, להודיע שהוא עיקר ('טעמי המצוות' לרקנאטי מצוות עשה ד"ה מצוה לערוך הכהן). וגם היו פונים אל 'הנר המערבי' לקבל ממנו את אורו ('ספר התמונה' המיוחס לר' נחוניה בן הקנה ור' ישמעאל כהן גדול, תמונה ב אות ע), ואז הקדושה שהושפעה מה' יתברך באור הנר התפשטה משם אל כל העולם ('אלשיך הקדוש' פרשת בהעלותך ח, ג – ד סוף ד"ה 'אמנם אומר כי').

בכוח אור השפע העליון של הנרות הוכנעו השׂרים הרוחניים של האומות. משה רבינו שעשה והדליק מנורה עם שבעה קנים הכריע תחתיו את שבעת השׂרים הרוחניים של האומות שבארץ ישראל ('האלשיך הקדוש' פרשת בהעלותך ח, ג – ד), ובעקבות כך היה יכול לעקור את שבעת האומות שהיו בארץ ('ילקוט שמעוני' פרשת בהעלותך רמז תשיט, 'מגלה עמוקות' פרשת בהעלותך ד"ה בהעלותך את הנרות, 'ילקוט חדש' ערך בית המקדש וכלי המקדש אות פה). כאשר עקירתן בפועל נעשתה על ידי תלמידו יהושע בן נון שקיבל את כוחו מסמיכת משה רבינו עליו, כפי שציווה ה' את משה רבינו "וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים ג, כח) (להרחבה על עניין סמיכת יהושע בן נון ראה מאמרינו לפרשת וילך – 'סמיכת יהושע בן נון'). לכן הקב"ה הראה למשה רבינו רק את צורת 'המנורה' האחת, כדי ללמדו שאין לו צורך ביותר ממנורה אחת שהרי עליו להחליש רק את כוחם של שבעת האומות בארץ ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת תצוה דף פד ע"א - ע"ב ד"ה דרשינן שפיר).

מזמן בניית המשכן ועד ימי שלמה המלך היתה דלוקה המנורה שבה היו שבעה נרות. לכן היו כבושׁים תחת עם ישראל רק שבע האומות שבארץ ('שפתי כהן על התורה' פרשת תרומה ד"ה עוד אמרו חז"ל במדרש). אך בימי שלמה המלך דלקו עוד שבעים נרות, שבעה בכל אחת מעשר המנורות – ובזה הוכנעו שבעים השרים הרוחניים של האומות ('זרע ברך' לר' ברכיה ברך סוף פרשת בהעלותך ד"ה ועל דרך זה), ועל ידי זה היו כבושׁים תחת ידי שלמה גם שבעים האומות ('ילקוט שמעוני' פרשת בהעלותך רמז תשיט, 'מגלה עמוקות' פרשת בהעלותך ד"ה בהעלותך את הנרות, 'שפתי כהן על התורה' פרשת תרומה ד"ה 'עוד אמרו חז"ל במדרש', 'ילקוט חדש' ערך בית המקדש וכלי המקדש אות פה) שבכל הארצות ('עיר דוד' לר' דוד לידא בית אדני חדר ב דף ח טור ב ד"ה ובזה הוא מבואר) ונחלש כוחם ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת תצוה דף פד ע"א - ע"ב ד"ה דרשינן שפיר) שנאמר "וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כָּל יְמֵי חַיָּיו" (מלכים א' ה, א), והיה אז שלום בעולם ('זרע ברך' לר' ברכיה ברך סוף פרשת בהעלותך ד"ה ועל דרך זה).

מחמת מעלתה של המנורה עשה שלמה המלך מעל כיסא מלכותו המפואר סמל של 'מנורת זהב' עם כפתורים גביעים ופרחים. למנורה הזאת היו שבעה קני מנורה מצד אחד ושבעה קני מנורה מצידה השני (ראה 'תרגום שני' למגילת אסתר פתשגן הכתב א' ד"ה וממעל לראש). ובגלל 'מנורת הזהב' שהיה על כסאו של שלמה המלך נאמר "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה'" (דברי הימים א' כט, כג) (עפ"י 'סודי רזיא' לבעל הרוקח הלכות הכסא דף כד ע"ב). אומות העולם המשיכו להיות כבושׁים תחת ידי ישראל כל זמן שדלקו שבעים הנרות של שלמה המלך, ומיום שכבו הנרות התגברו אומות העולם ('ילקוט שמעוני' מלאכים א' רמז קפה, 'ילקוט דוד' ערך דוד אות קלח) ואילו המנורה הטהורה של משה רבינו נגנזה עם חורבן בית המקדש ('מדרש תנחומא' פרשת בהעלותך אות ו) בשל כוח קדושתה הרב ('רבינו בחיי' פרשת בהעלותך פרק ח, ב סוף ד"ה ובמדרש שבעת הנרות). ועתיד הקב"ה להחזיר אותה למקומה כאשר יבנה את ביתו והיכלו, ואז תשמח ירושלים ('במדבר רבה' טו אות י, 'מדרש תנחומא' בהעלותך אות ו).

מזמור 'למנצח בנגינות' בצורת המנורה מגן מפני מקרה רע ומגיפה 

דוד המלך השיג חלק מהסוד של מעשה המנורה ואמר על זה "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ" (תהלים יז, טו) ('ספר התמונה' לר' ישמעאל כהן גדול הקדמה לתמונה ג' ד"ה אדירירו"ן). ה' הראה למשה רבינו וכן לדוד המלך את מזמור "לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר" (תהלים סז, א) כאשר הוא כתוב על טס של זהב ועשוי בצורת המנורה (ספר 'מנורת זהב' לר' שלמה לוריא בתחילתו ד"ה 'ואמרו חכמים' בשם בעלי הקבלה, 'מדבר קדמות' להחיד"א מערכת ד' אות כב). דוד המלך הכיר את המזמור הזה כי כאשר היתה מגיעה שעת חצות בכל לילה, ה' היה משפיע שפע לעליונים ואז הם היו פותחים ואומרים "אֱלֹקִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה" (תהלים סז, ב), ורוח צפוֹן היתה אז מנשבת ואומרת "לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךְ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךְ" (תהלים סז, ג), והכינור שהיה תלוי בחדרו של דוד המלך היה שׁר "יוֹדוּךְ עַמִּים אֱלֹקִים וכו' " (תהלים סז, ד). וכן דוד המלך היה מתעורר ואומר ברוח הקודש "אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹקִים אֱלֹקֵינוּ: יְבָרְכֵנוּ אֱלֹקִים וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ" (תהלים סז, ז – ח). ואחרי ששמע דוד המלך את כל השירים הללו, סידר אותם ברוח הקודש למזמור אחד (זוהר פרשת יתרו דף סז ע"ב ד"ה תא חזי בשעתא).

דוד המלך חקק את מזמור "לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת" (תהלים סז, א) בצורת המנורה ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת ד' אות כב. ראה 'אגרא דפרקא' למחבר 'בני יששכר' אות קעו ד"ה מקובל בידינו) על גבי טס של זהב, ושׂם אותו על המגן שלו. וכשהיה יוצא למלחמה היה מכוון את סודו ('מדבר קדמות' מערכת ד' אות כב), וצורת המנורה שעל המגן היתה מגבירה את 'הגבוּרוֹת' על שונאי ישראל ('אגרא דפרקא' לבעל בני יששכר אות קעו ד"ה מקובל בידינו) אז היה דוד המלך נוֹצח ואויביו היו נופלים לפניו ('מדבר קדמות' מערכת ד' אות כב). כפי שאמר דוד המלך "כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי ה' אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי: כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד וּבֵאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר" (תהלים יח, כט – ל) ('אגרא דפרקא' אות קעו ד"ה מקובל בידינו). דוד המלך היה יוצא למלחמה עם אומות העולם כאשר נשׂאו לפניו את צורת המנורה, לפי שהיא היתה כנגד המנורה של משה רבינו בעלת שבעה קנים המכוונת לכיבוש שבעה הארצות של האומות בארץ ('עיר דוד' לר' דוד לידא בית אדני חדר ב דף ח תחילת טור ב ד"ה ובזה הוא מבואר).

ונרמז הקשר בין המנורה הטהורה למזמור "לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת" על ידי המבנה הדומה של המנורה והמזמור. שבעה פסוקים במזמור הם כנגד שבעה קני המנורה, וארבעים ותשע תיבות במזמור הן כנגד ארבעים ותשע חלקי המנורה שהם: 'גביעים' – עשרים ושניים, 'פרחים' – תשעה, 'כפתורים' – אחד עשרה, 'נרות' – שבעה. ובפסוק הראשון במזמור יש ארבע תיבות "לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר" (תהלים סז, א) שהן כנגד 'מלקחיה ומחתותיה' של המנורה, שתי תיבות כנגד 'מלקחיה' ושתי תיבות כנגד 'מחתותיה' ('אבודרהם' פרק 'תפילת שחרית ופרושה' על למנצח בנגינות ד"ה 'ויש מקומות שנוהגים'. וראה עוד ב'יוסף תהילות' להחיד"א מזמור סז ד"ה ראיתי להרב). ארבעים ותשע תיבות שיש במזמור הם גם כנגד ארבעים ותשע שערי בינה שנמסרו למשה רבינו עליו השלום ('שמן ששון' על שער הכוונות דרוש העומר דרוש ה אות כג ד"ה 'ובהקדמת הסידור' מהקדמת סידור התפילה לרב שר שלום). וכל הרואה בכל יום את מזמור "לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת" (תהלים סז, א) בצורת המנורה, הוא ימצא חן ושׂכל טוב בעיני אלקים אדם ('שמן ששון' על שער הכוונות דרוש העומר דרוש ה אות כג ד"ה שם גם ראיתי' בשם שער הכוונות החדש).

האומר בכל יום מזמור "לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת" (תהלים סז, א) בצורת המנורה ובפרט מתוך קלף – שכרו רב ועצום. ויש בזה סודות ('צפורן שמיר' להחיד"א סימן ב, יח) לכן ראוי לכוון בקריאתו לדעת משה רבינו ולדעת דוד המלך וכל הקדושים שהיו עמו, אשר ידעו את עומקם של הדברים וסוד ה' ליראיו ('כף החיים' לר' חיים פאלג'י פרק יב, יד). וכשהאדם אומר את המזמור בצורת המנורה, הוא כאילו מדליק את המנורה הטהורה בבית המקדש ('אבודרהם' פרק 'תפילת שחרית ופרושה' על למנצח בנגינות ד"ה 'ויש מקומות שנוהגים', וראה עוד ב'יוסף תהילות' להחיד"א מזמור סז ד"ה ראיתי להרב) לכן נכון לזקוף את ציור המנורה שמסתכל בו כדמיון המנורה שהיתה זקופה ועומדת בהיכל שבמקדש ('עוד יוסף חי' למחבר ה'בן איש חי' פרשת ויגש אות ג). מטעם זה נתקן אמירת המזמור בתפילת השחר כנגד הטבת הנרות שהיתה בבית המקדש בשחרית, וכן נתקן אמירתו אחר תפילת מנחה כנגד הדלקת הנרות שהיתה בבית המקדש בין הערביים ('פתח הדביר' חלק ב' לקראת סוף סימן רלד ד"ה 'אולם לע"ד אפשר לתת'). 

טוב לומר "לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת" (תהלים סז, א) אחרי תפילת עמידה של ערבית שחרית ומנחה קודם אמירת 'אלקי נצור' ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל סוף דרוש ג' מדרושי תפילת השחר דרוש ג ד"ה והענין הוא). ורבותינו קבעו לאומרו גם בשעת המנחה אחרי תפילת העמידה וקודם 'עלינו לשבח', כי יש בה מעלה שהיא מסוגלת לגרש את 'החיצונים' שלא יעשׁקו את תפילת האדם לקראת ערב ('פתח הדביר' חלק ב' סוף סימן רלד ד"ה ואומר דמעין), וזה כשם שבזמן בית המקדש המנורה הטהורה היתה דולקת מערב עד בוקר על מנת לשמור ולהגן על נשמות ישראל כל הלילה מפני שליטת 'החיצונים' ו'הסטרא אחרא' ('תפארת שלמה' לר' שלמה רבינוביץ מראדומסק סוף פרשת תצוה ד"ה יערוך אותו). אמנם בערב שבת שבו מגיעה כבר הארת שבת והסטרא אחרא מסתתרת מפניה ומוכנעת – אין צורך בשמירה אחרת, לכן אומרים בשעת המנחה את המזמור שאמרו בבית המקדש "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט" (תהלים צג, א) ולא את המזמור "לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר" (תהלים סז, א) ('פתח הדביר' חלק ב' סוף סימן רלד ד"ה ואומר דמעין).

כאשר מזמור "לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת" (תהלים סז, א) בצורת המנורה מצויר על ארון הקודש בבית הכנסת, הרי הוא מסוגל להגן על הקהל ההוא מפני גזירה רעה (ספר 'מנורת זהב' לר' שלמה לוריא בתחילתו ד"ה 'ואמרו חכמים' בשם בעלי הקבלה). ובשעה שיש חלילה מגיפה נכון לומר את המזמור בצורת המנורה שלש פעמים ביום ('שמן ששון' על שער הכוונות דרוש העומר דרוש ה אות כג ד"ה שם גם ראיתי' בשם שער הכוונות החדש). וכן כל מי שאומר את המזמור בצורת המנורה שבע פעמים כשיוצא לדרך ומכוון בו – ילך לשלום והצלחה. וטוב שכל אדם יסתכל בו קודם צאתו לדרך ובדרך יתפלל אותו. וכן אם אומרו 'בנץ החמה' לא יקרה לו שום מקרה רע, והוא חשוב לפני הקב"ה כאילו הדליק נרות בבית המקדש ((ספר 'מנורת זהב' לר' שלמה לוריא בתחילתו ד"ה 'ואמרו חכמים' וד"ה 'וכמו כן', 'שבט מוסר' פרק לא ד"ה כל האומר מזמור). מטעם זה נהגו לאומרו קודם סיום תפילת עמידה של שחרית שזה נחשב כאמירתו 'בנץ החמה'. ויאמרו אותו בצורת המנורה מתוך קלף ('כף אחת' להחיד"א סימן כו), ואם אין קלף יכולים לאומרו בעל פה ולצייר בעֵין הַשֵּׂכֶל את המזמור בציור המנורה ('בן איש חי' שנה א' פרשת ויגש אות ד).