צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
פרשת קורח - שׂערוֹת הראש של האדם
אוֹן בֶּן פֶּלֶת היה בין האנשים שקמו כנגד משה ואהרן שנאמר "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (במדבר טז, א). אך הוא לא היה בין הנבלעים או הנשרפים בעדת קֹרח, לפי שאשתו הצילה אותו על ידי שהשקתה אותו יין עד שנרדם והלכה וישבה בפתח ביתה. שׁם היא סתרה את שׂער ראשׁה, וכל מי שבא על מנת לקחת את בעלה למחלוקת נגד משה רבינו היה רואה את שׂערה הפזוּר של אשתו, ומיד היה מסתובב והולך לו. וכך אשתו המשיכה עד שהאדמה פתחה את פיה ובלעה את קֹרח ואנשיו – וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בעלה ניצל (גמ' סנהדרין דף קט ע"ב – קי ע"א, 'מדרש תנחומא' פרשת קרח אות י).
ויש להתבונן, מדוע בחרה אשתו של אוֹן בן פלת להרחיק את בעלי המחלוקת מבעלה דווקא על ידי גילוי השׂערות שעל ראשׁה?
שׂערות גופו וראשו של האדם הם בחינת דינים קשים
שׂערות האיש הן בחינת 'דינים' קשים (זוהר פרשת תזריע דף מח ע"ב ד"ה אלא הכי תאנא, 'שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת קדושים ד"ה 'פאת הראש', 'מבוא שערים' להאר"י ז"ל ש"ג ח"ב פ"ה ד"ה 'וענין יחוד', 'שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי ברכות השחר ד"ה 'ונבאר תחילה') וריבויים גורם לריבוי דינים (זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב ד"ה אשכחנא בספרא. ראה 'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א מעין שביעי נהר יג). אך עם זאת, טוב שלא יספר האדם את שׂערותיו בשום מקום בגופו אלא יניחם שיגדלו, היות שהם מורים על דברים רבים כפי כוונם ונטייתם למעלה או למטה וכפי אורכם וכיוצא בזה ('יין המשומר' לר' נתן שפירא בפרק 'איסור גדול העובר על לא תשחית' ד"ה איתא וכן כתב הרב). וכגון השׂער השחור בגוף האדם בעת ילדותו ושִחְרוּתוֹ, אשר מוֹרה על 'הדין הגמור' אל מול השׂער הלבן שבגופו בעת זקנותו (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים חלק א' האדם וד' יסודותיו בנושא 'ענין השערות שמתלבנים'). וכן שׂערות הזקן שהן שׂערות קדוֹשוֹת ונוראות מאד הנמשכות ממקום גבוה עליון ונורא, והן עיקר ההידור ואוֹר הפנים של האדם כפי שנרמז בפסוק "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (ויקרא יט, לב) ('ליקוטי הלכות' לר' נתן בחלק יורה דעה הלכות גילוח הלכה ד ד"ה נצא שעיקר).
אמנם זה אינו נוגע לענין 'שׂערות הראש' ('יין המשומר' בפרק 'איסור גדול העובר על לא תשחית' ד"ה איתא וכן כתב הרב) שאין לאדם לגדלם, כי גידולם גורם להתגברות 'הדינים' בעולם ('נועם אלימלך' פרשת קדושים ד"ה 'ואמר הכתוב ואוכליו'). ואוי לו לאדם על שבגידול שׂערו גורם ל'שינוי סדרי בראשית' ('תיקוני הזוהר' תיקון ע' דף קכד ע"א לפי ביאור 'בניהו' למחבר הבן איש חי), כאשר עיקר ההקפדה הוא לא לגדל את שׂערו מעבר לשלושים יום (ספר 'בניהו' למחבר הבן איש חי על תיקוני הזוהר תיקון ע' דף קכד ע"א). אמנם בימים שהם ימי 'דין' כגון ימי ספירת העוֹמר וימי אבלוּת על המת, אין ראוי אז לאדם לחתוך כלל את השׂערות המורים על 'הדין' (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים חלק ב' סדר הזמנים וכוונות בנושא 'בענין תספורת הזקן'). לכן האר"י ז"ל לא היה מסתפר כלל בכל ארבעים ותשע ימי ספירת העומר בשום אופן, לא בראש חודש אייר ולא בל"ג בעומר אלא רק בערב חג השבועות, כיון שכל הימים הללו הם ימי דין ואין מעבירים את 'הדין' בזמן 'הדין' ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי הפסח דרוש יב ד"ה ענין הגילוח) כדי שלא להתגרות בו.
בשעה שהאדם מספר את שׂער ראשו צריך שיכוון להעביר 'כוחות' ו'דינים' ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת קדושים ד"ה פאת הראש, עפ"י נוסח התפילה ב'לשון חכמים' למחבר הבן איש חי חלק א סימן נח). לכן האר"י ז"ל היה נזהר מאוד שלא לגלח את שׂערות ראשו לאחר שעת מנחה גדולה ואפילו בערב שבת ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת קדושים ד"ה וענין פאת הזקן), לפי שבשעת המנחה מתגברים 'הדינים' ('מסילות חכמה' לר' מאיר פאפירש סימן כא, 'שיח יצחק' לר' אליהו מני שער האהבה 'מוסר לתפילת המנחה' דף שיב ד"ה ומה נואלו וכו'). ועוד צריך האדם להשאיר בראש את הפאות על מנת לתת מעט אחיזה לדינים, כי יש צורך בהם ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת קדושים ד"ה פאת הראש) ואין ראוי לסלקם לגמרי ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בחלק סולת בלולה הלכות תפילת מנחה סימן רלד, ב ד"ה 'והואיל בסי' רלב הוזכר' עפ"י כתבי האר"י ז"ל). והיזהר האדם שהפאות שהוא משאיר בשׂערו לא יכסו את אזניו בשעת התפילה כי אז המקטרגים סותמים את שערי התפילה למעלה, אלא יסלקם תחת אוזניו ('תקוני הזוהר' תיקון ע' דף קכב ע"א ד"ה 'ובגין דא צריך' וכן בדף קכד ע"א ד"ה ושערין אחרנין).
כוחות הטומאה אוחזים בשׂערות ראשו של האדם
החיצונים נאחזים בשׂערות ('באר מים חיים' פרשת אחרי מות ד"ה 'ועל כן') הראש של האדם, ניזונים משם ומתגברים על ידיהם, וכפי שאמר דוד המלך עליהם "רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם" (תהלים סט, ה) (הרמ"ד וואלי דברים לב על הפסוק 'לא שערום אבותיכם', 'הרמ"ד וואלי' ספר הליקוטים חלק א' נושאים שונים בנושא 'סוד הענין שהס"א יונק מן השערות'. ראה 'ארץ החיים' על התהלים לר' אברהם חיים הכהן מזמור סט, ה). וכן נרמז בפסוק "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶֽם" (דברים לב, יז) שהתיבה "שְׂעָרוּם" היא מלשון 'שׂערוֹת' (הרמ"ד וואלי דברים לב על הפסוק 'לא שערום אבותיכם'). ועוד רמז לכך במה שנאמר "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ויקרא יז, ז), "לַשְּׂעִירִם" – הוא רמז לשיער שהוא אותיות 'שעיר' (ראה 'באר מים חיים' פרשת אחרי מות ד"ה 'ולא יזבחו עוד') לפי ש'החיצונים' רודפים על מנת להידבק בשׂערות (עפ"י 'באר מים חיים' פרשת אחרי מות ד"ה ולזה 'סמכה התורה').
לכן אין לגדל את שׂערות הראש כדי שלא יהיה מהם יניקה אל 'החיצונים' יותר מדי (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים חלק א' נושאים שונים בנושא 'ענין המותרות ומותרות הדיבור') והן צריכות להיות מושלכות מהאדם כל פעם מחדש. ובפרט בערב שבת קודש, שאז מוכן אור קדושת השבת לבוא אל האדם – ובשביל שלא ייהנוּ 'החיצונים' מהקדוּשה מסירים את השׂערות של הראש ('באר מים חיים' פרשת אחרי מות ד"ה 'ועל כן') ובפרט על ידי תער (ספר 'יין המשומר' לרב נתן שפירא בפרק 'איסור גדול העובר על לא תשחית' ד"ה וכן כתב הרב). לכן יש מצוה להסתפר בכל ערב שבת כדי לסלק קודם השבת את השׂערות שמוֹרים על 'הדינים', וכך לא יהיה כוח ל'חיצונים' לינוֹק משׂערות הראש ביום שבת ('דעת חכמה' בחלק סולת בלולה הלכות תפילת מנחה סימן רלד, ב ד"ה 'והואיל בסי' רלב הוזכר' עפ"י כתבי האר"י ז"ל), שאחיזתם ויניקתם מהשיער הוא בסוד הפסוק "וְקַדְמֹנִים אָחֲזוּ שָׂעַר" (איוב יח, כ) (הרמ"ד וואלי פרשת האזינו דברים לב על הפסוק 'לא שערום אבותיכם' וראה שכוונתו לפסוק זה ולא אחר עיי"ש).
אם הסטרא אחרא אכן מצליח לאחוז בשׂערות האדם הרי הוא מביאו לידי עוונות וחטאים, ואז האדם צריך להקריב קרבן חטאת. לכן הקרבן נקרא בכל מקום 'שׂעיר חטאת' כי הוא נוצר על ידי האחיזה ב'שיער' שהפך ל'שעיר', עד שהביא שבאותו המקום התקיים "וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם" (ישעיה יג, כא) והם מנסים להידבק בקדוּשה. על כן הקדושה נידחת מפניהם והולכת מהמקום ההוא ובמקומה מתפשטת שָׁם הטומאה ('באר מים חיים' פרשת אחרי מות ד"ה 'ועבור כל הנזכר'). וכן נאמר על עשו הרשע שהיה איש שעיר "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר" (בראשית כז, יא) כי היה נאחז בטומאת השדים הנקראים "שְׂעִירִים" ('נזר הקודש' על בראשית רבה סה, יא ד"ה והיינו דדריש) ובזה מתבאר הפסוק "קָדְקֹד שֵׂעָר מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו" (תהלים סח, כב), "קָדְקֹד שֵׂעָר" – כלומר שמי שיש לו ריבוי שׂערות על ראשו, "מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו" – פשוט שהוא מתהלך "בַּאֲשָׁמָיו" לפי שהוא סימן לבעל עבירה ('עירין קדישין' לר' ישראל מרוזי'ן על התהלים פסוק 'קדקוד שער מתהלך', עפ"י 'שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן קעח ד"ה 'ומן האמור' בשם ר' אברהם אשכנזי).
עשו יצא מבטן אמו כשהוא כולו שָׂעִיר, כי כל כוחות הטומאה אוחזים בשֵׂעָר ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ ויקרא כא, ה) והוא נאחז בטומאת הדינים 'החיצונים' ('נזר הקודש' על בראשית רבה סה, יא ד"ה והיינו דדריש), אך לעומתו יעקב אבינו נולד 'חלק' ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ ויקרא כא, ה, 'נזר הקודש' על בראשית רבה סה, יא ד"ה והיינו דדריש). וזה מה שנאמר על עשו "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו" (בראשית כה, כה), "וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו" – שכאשר נולד ידעו והכירו שהס"מ מלובש בו, ושהוא מלא 'שֵׂעָר' כמו המזיקים הנקראים 'שׂעירים' שגם הם מלאים בשֵׂעָר, ושעירים אלו הם מחלקו של הס"מ ('ידו בכל' למחבר ספר 'שבט מוסר' סימן רלט. וראה 'שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת תולדות פרק כז ד"ה 'ואנכי איש חלק'). ריבוי השׂערות בגופו של עשו הביא לחימום גופו והתגברות הדם בו ועל כן הוא היה 'אדמוֹני' כולו מלא חמה ואף להשחית, איש ציד להרוג ולחטוא בניאוף אשת רעהו בלי שׂוֹבעה. אמנם כיון שבראשו כן היה ראוי שיהיו שׂערות ככל אדם, לכן ראשו של עשו היה טוב וזכה להיקבר במערת המכפלה, מה שאין כן שאר גופו ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ ח"א דרוש י ד"ה 'והנה בעונותינו' וד"ה 'ולכך יצחק').
אדם שמאריך את שׂער ראשו נותן אחיזה לסטרא אחרא בגופו
כאשר יוסף היה במצרים וסלסל בשׂערו, אמר הקב"ה כי הוא 'מגרה בו את הדוֹב' (רש"י בראשית פרק טל, ו) שהיא אשת פוטיפר. וזה משום שהסלסול בשׂערו היה אמנם רק שמץ קטן של פגם, אך היה די בזה בשביל שיהיה לאשת פוטיפר איזה שורש רע לאחוז במקום ההוא, להתגרות ביוסף ולהסיתו להיות עמה. ואם הוא לא היה מסלסל בשׂערו, הרי לא היה בה כוח להתגרות בו בשום אופן כיון שמקורו ברוּך ולא היה בו מקום לאחיזה ('באר מים חיים' פרשת אחרי מות ד"ה ואפשר לזה יאמר הכתוב). וצריך כל אדם להיזהר בזה, כי יש רוח רעה בשם סקטופ"ה הממונה על כל בני האדם שמתקנים ומסלסלים בשערותיהם, ומעוררת אותם לעשות כך כדי שיסתכלו בהם. והיא גוררת רוח רעה נוספת הנקראת עסירט"א שמעוררת אותם גם להסתכל על עצמם בַּמַּרְאָה (זוהר פרשת פקודי דף רסז ע"א – רסז ע"ב ד"ה בגין כך כמה וד"ה לגו דהאי). וכשאדם מסלסל בשערו ומקפיד להתלבש כמו איזה שַׂר אז 'הסטרא אחרא' אומרת שאדם זה הוא שלה ('לב דוד' להחיד"א פרק תשיעי ד"ה 'ומה שאמרו ממלבוש' בשם רבותינו, 'שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן קעח ד"ה 'ומן האמור' בשם רבותינו).
ואין ראוי לאדם להניח את שׂערות ראשו ארוכות, שכל המגדל את שׂערות ראשׁו כדי לייפות את עצמו הרי זה מכוח הטומאה שנדבקת בו ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בחלק סולת בלולה הלכות תפילת מנחה סימן רלד, ב ד"ה 'והואיל בסי' רלב הוזכר' עפ"י הזוהר) שהן אותן שתי רוחות המשחיתים. ואדם זה נקרא 'מגדל בלורית' שהוא נוטריקון 'בני לילי"ת וס"מ', כי הוא (ספר 'יין המשומר' לר' נתן שפירא בפרק 'איסור גדול העובר על לא תשחית' ד"ה איתא בזוהר) קורא לשני המשחיתים סקטופ"ה ועסירט"א ששמם עם הכולל יוצא בגמט' שמות הס"מ ואשתו הלילי', לפי שמהם הם יוצאים. ואז המשחיתים באים ונדבקים באדם ומסמים את עיניו לעבור איסורים נוספים כמו סירוק שֵׂעָר בשבת ('דעת חכמה' בחלק סולת בלולה הלכות תפילת מנחה סימן רלד, ב ד"ה והואיל בסי' רלב הוזכר) והשחתת הזקן (ספר 'יין המשומר' לרב נתן שפירא בפרק 'איסור גדול העובר על לא תשחית' ד"ה איתא בזוהר). לכן אם האדם מוכרח להאריך את שׂערות ראשו, מוטב לו שירגיל עצמו בפאה נכרית לפרקים, מאשר יגדל את שׂערות ראשו ויהיה לו קשר תדירי עם הסטרא אחרא ('דעת חכמה' בחלק איסור גילוח הזקן ופיאות הראש ד"ה ומ"ש וצריך לכוין. ולגבי שׂערותיו של הנזיר ראה בהרחבה במאמרינו לפרשת נשא – 'נזירות שמשון הגיבור').
אנשים שנטמאים בצרעת צריכים לגדל את שׂערוֹת ראשם, כפי שנאמר "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, מה) (ראה רש"י ויקרא יג פסוק מה ד"ה פרוע). על ידי כן שׁוֹרה הטומאה אצל הטמא ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שכד ד"ה 'ומ"מ יש לתת', 'רקנאטי' על התורה פרשת שמיני ד"ה 'ראשיכם אל תפרעו'), שכפי 'המידה' שמושפעת על האדם כך הוא צריך להתנהג ('מצודת דוד' מצוה שכד ד"ה ומ"מ יש לתת). ומטעם זה, בסיום ימי הטהרה צריך המצורע לגלח את כל שׂערו על ידי שיעביר תער על כל בשרו, ובזה יכניע את כוחות הטומאה ששופעים עליו ('רקנאטי' על התורה פרשת מצורע ד"ה 'וכבס המטהר', 'תפארת יהונתן' ויקרא כא, ה) ויסלקם על ידי תגלחתו (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים חלק ב' באורי מאמרי חז"ל וזוהר ד"ה 'סוד ג' מגלחין') שנאמר "וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר" (ויקרא יד, ט). ולכן הגילוח הוא דווקא ב'תער' כי צריך להשיב את בשרו כבשר נער קטן, עד שיהיה חלק כמו 'דלעת' (ראה גמ' סוטה דף טז ע"א), ואם יישארו אפילו רק שתי שׂערות בגופו – לא עשה ולא כלום ('פירושי רבינו אלעזר מגרמייזא' מחבר הרוקח פרשת מצורע ד"ה וגלח את כל שערו).
וכן האבל שמדת הדין מתוחה כנגדו צריך לגדל פרע שׂער ראשו (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים חלק א' נושאים שונים בנושא 'ענין המותרות ומותרות הדיבור') במשך שלושים יום, לפי שיש לכוחות המת אחיזה באבל, ועל ידי שהוא מגדל את שׂערו הם נאחזים בשׂערות האבל ולא בגופו. לכן כאשר היה מת איזה קרוב משפחה אצל הגוים הקדמונים הם היו עושים קרחת בראשם, ההיפך ממה שצוּוה היהודי באבלוּתו, ועשו כך במטרה שכוחות המת יֵאָחֲזוּ בגופם ולא בשׂערם ואז יוכלו לקסוֹם קסמים ולדרוֹש אל המתים ('תפארת יהונתן' ויקרא כא, ה). והתורה ציותה להימנע מזה שנאמר "לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם" (ויקרא כא, ה) והוזהרו בזה הכהנים והישראלים (ראה רש"י ויקרא כא, ה).
על ידי שהאבל מגדל את שׂערותיו הוא מקבל על עצמו גם כל 'דין' שאמור לבוא על אביו שנפטר, והוא נחשב 'כפרת משכבו' של אביו ('מעבר יבוק' לר' אהרן ברכיה מודינא שפת אמת פרק כ ד"ה ואיסור הגיהוץ). וזה כפי הנוסח שאומרים הבנים בשנה ראשונה על פטירת אביהם "הריני כפרת משכבו" (ראה גמ' קידושין דף לא ע"ב, שו"ע יורה דעה רמ, ט) כלומר "כל רע שראוי לבוא על נפשו יבוא עלי" (רש"י על גמ' קידושין דף לא ע"ב ד"ה הריני כפרת משכבו). ומטעם זה גם האישה בזמן אבלותה פותחת את קליעוֹת שׂערה, על מנת להראות התגברות הדינים והתפשטותם ('בן יהוידע' לר' יוסף חיים מחבר 'הבן איש חי' על גב' מסכת ברכות דף סא ע"א ד"ה 'מלמד שקלעה', 'בן יהוידע' על גמ' מסכת יומא פרק חמישי דף מז ד"ה לא ראו קורות ביתי), ואם היא אישה נשואה אז כיסוי ראשה נשאר מלמעלה לכסות את כל שׂערה.
קֹרח נקרא בשמו לאחר שגילח את כל שֹערותיו כדינם של הלוים
הלוים הם בחינת דין ('מקדש מלך' על זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב, 'מדרש אליהו' למחבר 'שבט מוסר' פרשת כי תבוא ד"ה במדרש) שהוא שורש 'הדין' הטהור, והדינים נאחזים בהם (הרמ"ד וואלי בביאורו על ספר ויקרא פרק יג ד"ה 'ואיש כי ימרט ראשו'). בשל כך ה' ציוה לגלח את שׂערותיהם בתער ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת קרח ד"ה ואפשר לרמוז ע"פ) על מנת שלא יתאחזו בהם 'הדינים הטמאים' (הרמ"ד וואלי בביאורו על ספר ויקרא פרק יג ד"ה 'ואיש כי ימרט ראשו', 'מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת קרח ד"ה ואפשר לרמוז ע"פ) כל כך ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת קרח ד"ה ואפשר לרמוז), כי הם עלולים להתרבות ולהתגבר מצדם יותר מדי עד שלא יוכלו לעמוד מרוֹב ריבוּיים (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים חלק ב' באורי מאמרי חז"ל וזוהר ד"ה 'סוד ג' מגלחין'). לכן הלוים שנכנסו לעבודה במשכן היו צריכים להעביר מעליהם את כל שׂערם כולל שׂערות הראש הזקן והפאות ('רבינו בחיי' במדבר ח, ז ד"ה והעבירו תער) על ידי תער, בכדי להעביר את 'הדינים' משוֹרשם (זוהר תזריע דף מט ע"א ד"ה ותנינן אמאי), בדומה לתגלחת הטמאים המצורעים ('ליקוטי הלכות' לר' נתן בחלק אורח חיים ב' הלכות נטילת ידיים לסעודה ו אות ז).
וזה מה שנאמר על הלוים "קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם: וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ" (במדבר ח, ו – ז). ועל ידי גילוחם העבירו הלוים מעליהם את כל הטומאה שהיתה אוחזת בשׂערותיהם ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ ויקרא כא, ה) ולא נשארה אף שׂערה שגדלה בחלקו של הסטרא אחרא ('שפתי כהן על התורה' פרשת בהעלותך ד"ה וכה תעשה). ואז הם היו מתברכים כפי שנאמר "וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם" (במדבר ח, ז) (זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב ד"ה אשכחנא בספרא). וכל זה היה רק ללוים שהיו באותו הדור ויצאו מטומאת מצרים כי הם היו צריכים להיתקן על ידי הורדת שערותיהם, אך אחרי שהם נתקנו אז נתקן עמהם גם כל זרעם (פירוש הרמ"ז לזוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב ד"ה וכל מאן דאתי).
קֹרח היה גדול יותר מכל הלוים (זוהר פרשת תזריע דף מט ע"א ד"ה אמר רבי יצחק), וכשם שגילחו את שׂערות הלוים על מנת לבטל את תוקף הדין ואחיזת הסטרא אחרא ('ליקוטי הלכות' חושן משפט ב' 'הלכות פקדון וארבע שומרים' ד' אות כב), גם משה רבנו גילח את שׂערותיו של קֹרח עד שהיה קֵרֵחַ בראשו ('שער הגלגולים' הקדמה לב ד"ה 'וז"ס מה שצחקו') ומשום כך הוא היה נקרא מאותו הזמן בשם 'קֹרַח' (זוהר פרשת תזריע דף מט ע"א ד"ה וכד חמא). ושֵׁם זה היה מורה על הטובה שנעשתה עמו, שנעשה חָלָק בלי שׂערות כדי שלא יתאחזו בו 'הדינים' יותר מידי ('מחשוף הלבן' פרשת קרח ד"ה ואפשר לרמוז). אך כשראה קֹרַח שהוא קֵרֵחַ בלא שׂערות, ואילו אהרן הכהן מקושט בקישוטי מלכות – נעשה הוא עצמו מזולזל בעיניו וקינא באהרן, והתגלגל הדבר עד שבסוף נפל לשאוֹל תחתית בגהינום (זוהר פרשת תזריע דף מט ע"א ד"ה וכד חמא. ראה גמ' סנהדרין דף קי ע"א). וטעותו של קֹרח נרמזה בפסוק "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט) "אֶת הָאָדָם יָשָׁר" – הוא קֹרח שנעשה חָלַק מן השערות, "וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" – הם קֹרח ועדתו, כי לא התבונן קרח בטובה שעשה עמו ה' ('מחשוף הלבן' פרשת קרח ד"ה ואפשר לרמוז).
מטעם זה בן עזאי כינה את ר' עקיבא בן יוסף בשם 'קֵרֵחַ' (ראה גמ' בכורות דף נח ע"א), לפי שרבי עקיבא היה שורשו במדת 'הגבורה' ועל ידי חסידותו הרבה גילח את כל שׂערותיו עד שהיה קֵרֵחַ, והמתיק בזה את כוחות הדין עד שהיה בכוחו לפעול ולקרב נשמות של גרים. נמצא כי למעלתו ושבחו של ר' עקיבא קראו לו 'קֵרֵחַ' ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לד ד"ה ונחזור לענין כי בן עזאי). וכן היה עם אלישע הנביא, שהיה לו בשורש נשמתו חלק ואחיזה מקֹרח, לכן הוא גילח את שׂערותיו עד שהיה קֵרֵחַ לגמרי. ועל זה צחקו עליו הילדים ('שער הגלגולים' הקדמה לב ד"ה 'וז"ס מה שצחקו') ואמרו לו "עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ" ונענשו על כך, כפי שנאמר על אלישע הנביא "וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ: וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה' וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים" (מלכים ב' ב, כג – כד).
וישנם אנשים אשר שורש נשמתם הוא מ'נשמת קין' שהוא בחינת דין ולכן 'הדינים' נאחזים בהם הרבה מאד, וכל שכן שיש ל'דינים' אחיזה בשׂערותיהם שגם הם 'דינים'. מטעם זה ה' יתברך גוזר על האנשים הללו שיהיה להם 'קרחת' בראשם, ועל ידי נשירת שׂערותיהם ימנעו אחיזת הדינים בשׂערותיהם ובהם, ממש כמו הלוים במשכן. וכשם ש'הקרחת' היתה לטובתם של הלוים ולטובתו של אלישע הנביא, כך גם 'הקרחת' לאדם שהוא משורש הדין של קין היא לטובתו, שלא תיפגם טהרתו באחיזת הדינים בשׂערו. וכפי שנרמז בפסוק "וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא" (ויקרא יג, מ) "קֵרֵחַ הוּא" – שאם נשרו שׂערותיו של האיש ויתקרח האדם וראשו חלק ללא סימנים אחרים, אזי "טָהוֹר הוּא" – הרי הדבר הוא סימן לטהרה. ונמצא כי ההתקרחות של בני האדם היא לטובתם ולמעלתם (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יג ד"ה 'ואיש כי ימרט ראשו').
כיסוי שׂערותיה של האישה מסיר מעליה את כוחות הדין
שורש בריאת האישה הוא מצד 'הדין' לכן האישה צריכה לגדל את שׂער ראשה ולא לגלחו, על מנת להשאיר שוֹרש ל'דינים' ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת קדושים ד"ה פאת הראש, 'בן יהוידע על מסכת יומא פרק חמישי דף מז ד"ה לא ראו קורות). אמנם האישה יכולה מעיקר הדין לגלח את שׂערות ראשה כמו אצל הלוים שגם הם נחשבים 'דין' ומגלחים את שׂערות ראשם (עפ"י 'אור החמה' על זוהר פרשת בהעלותך קנא ע"ב ד"ה 'ועל דא אתתא' מהרמ"ק, 'מקדש מלך' על זוהר בהעלותך דף קנא ע"ב), אך אם היא תעשה כן זה יגרום שיתבטלו 'הדינים' לגמרי (פירוש הרמ"ז על זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב ד"ה וכל מאן דאתי, 'בניהו' למחבר הבן איש חי עמ' פט על תיקוני זוהר תיקון ע' דף קכד ע"א)) כי לא יהיה להם מאיפה לינוֹק, וזה אינו נכון שהרי הם צורך גדול בעולם. לכן גילוח שׂערוֹת ראשׁה הוא 'שינוי סדרי בראשית' ('בניהו' עמ' פט על תיקוני זוהר תיקון ע' דף קכד ע"א), ואין לה לעשות כן (ספר 'יין המשומר' בפרק 'איסור גדול העובר על לא תשחית' ד"ה איתא וכן כתב).
ומטעם זה אין שׂער ראשה של האישה נוֹשר, לפי שיש שייכות וקשר ואחיזה בין 'הדין' שבאישה ל'דין' שבשׂער ראשה. וזה לעומת האיש שאצלו צריך לפעמים למתק את 'הדין' שבשׂער לכן שׂערותיו נושׁרות (עפ"י הרמ"ד וואלי בביאורו על ספר ויקרא פרק יג ד"ה 'ואיש כי ימרט ראשו'). אמנם בסיום ימי הנידה, כן צריכה האישה לחתוך מעט משׂערות ראשה. שקודם שהיא תטהר במקוה לבעלה עליה לקבץ את כל שׂערות ראשה ביחד אל תוך ידיה ולחתוך מעט בסופם כשיעור שגדלו לה בימי נידוּתה, ולא יותר. וכן צריכה לחתוֹך מעט מכל שאר שׂערות גופה בכל המקומות שהשׂערות גדלו קודם טהרתה לבעלה (ספר 'יין המשומר' בפרק 'איסור גדול העובר על לא תשחית' ד"ה איתא וכן כתב). ונכון כך לעשות בכדי להיטהר מהטומאה שאחזה בה בימי נידותה (עפ"י זוהר פרשת אחרי מות דף עט ע"א ד"ה תאנא מאי) (להרחבה על טומאת הנידה ראה מאמרינו לפרשת מצורע – 'טומאת הנידה').
'הדינים' הם חזקים הן בשׂערות האיש והן בשׂערות האישה (זוהר פרשת נשא דף קכו ע"א ד"ה תא חזי כמה בדכורא) רק שאצל האיש אין לחיצונים כל כך אחיזה בהם לכן לא צריכות להיות כל שׂערות ראשו מכוסות, ואילו בשׂערות האישה יש אחיזה לחיצונים ('אור החמה' על זוהר פרשת נשא דף קכו ע"א ד"ה 'הכי נמי לנוקבא' מהרמ"ק) כי הם 'דינים' קשים יותר מאשר האיש וכפי שרמזו רבותינו באומרם 'שׂער באישה ערוה' וכפי שֶׁנֶּאֱמַר "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים" (שיר השירים ד, א וכן שיר השירים ו, ה) (ראה גמ' ברכות דף כד ע"א בשם רב ששת) ('מקדש מלך' לר' שלום בוזאגלו על זוהר בראשית דף ריז ע"א ד"ה 'ועד לא גליש' ועיי"ש). לכן האישה צריכה להיזהר שלא יתגלו שׂערותיה כלל ('אור החמה' על זוהר פרשת נשא דף קכו ע"א ד"ה 'הכי נמי לנוקבא' מהרמ"ק), וכל השׂערות שבראשה יהיו מכוסות (זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב ד"ה אשכחנא בספרא, 'מקדש מלך' לר' שלום בוזאגלו על זוהר בהעלותך קנא ע"ב) אפילו בביתה ('אור החמה' על זוהר נשא קכו ע"א ד"ה 'הכי נמי לנוקבא' מהרמ"ק), כי אם הם יתגלו אזי עלולים להכיר בהם 'בעלי הדין' ('תיקוני זוהר' תקון ע דף קכד ע"א ד"ה ואתתא בגין דאיהי מסטרא) שהם 'החיצונים'.
רק לאישה סוטה שעומדת ל'דין' לפני ה' הוּתר לפרוֹע את השׂער שנאמר "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים" (במדבר ה, יח) כי פריעת הראש של האישה הוא סימן ל'מדת הדין' ('ספר הקנה' ד"ה דין וסוד עוברת על דת משה יהודית, 'שושן סודות' אות שעג, 'בן יהוידע' למחבר הבן איש חי על גמ' ברכות דף סא ע"א ד"ה מלמד שקלעה) והתפשטותו ('בן יהוידע' על גמ' שבת פרק י דף צה ע"א סוף ד"ה שקלעה הקב"ה), שעל ידי פריעתו חלה עליה 'מידת הדין' ורוח הטומאה שופעת עליה ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קלח ד"ה ופרע את ראשה) במקום גילוי שׂערה, אם היא אכן טמאה. וזה דומה לצרוּע שרוח הטומאה שופעת עליו ונאמר בו "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, מה). ומכאן אזהרה לבנות ישראל שלא לצאת בפריעת הראש בכדי להתרחק ממדת הדין ('רקנאטי' פרשת נשא ד"ה ספר הזוהר במיין בדיק).
וטוב שכל אישה, נשואה או רווקה ('בן יהוידע' על גמ' ברכות דף סא ע"א ד"ה 'מלמד שקלעה הקב"ה לחוה'), לא יהיה שׂערה סתוּר ('בן יהוידע' על גמ' מסכת יומא פרק חמישי דף מז ד"ה לא ראו קורות ביתי) אלא תקלע את שׂערה, כי בקליעה הזאת היא ('בן יהוידע' על גמ' ברכות דף סא ע"א ד"ה 'מלמד שקלעה הקב"ה לחוה') עושה פועל דמיוני לעקוד את 'הדינים' ('בן יהוידע' על גמ' מסכת יומא פרק חמישי דף מז ד"ה לא ראו קורות ביתי) ואז היא עוקרת את כוחות 'הדינים' וכופה אותם ('בן יהוידע' על גמ' ברכות דף סא ע"א ד"ה 'מלמד שקלעה הקב"ה לחוה'). ורמז לדבר במה שנאמר "קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא" (שופטים כ, טז), כלומר שאם "קֹלֵעַ" את "הַשַּׂעֲרָה" – שהוא הַשֵּׂעָר, אזי "לֹא יַחֲטִא" – שהאישה לא תבוא לידי חטא. כך עשה הקב"ה בעצמו כאשר קלע את שׂערותיה של חוה והביאה בתחילה לפני אדם הראשון, באופן שכל הַשֵּׂעָר היה קלוּע אצלה ללא שום שׂערה שפרצה החוצה ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ במדבר ה, יח ד"ה ופרע את ראש האשה). ובזה היתה שלימות תיקונה של חוה, כאשר ה' יתברך רמז על עקירת כוחות הדין שבה ('בן יהוידע' על גמ' ברכות דף סא ע"א ד"ה 'מלמד שקלעה הקב"ה לחוה') בכוח הבריאה שברא ('בן יהוידע' על גמ' מסכת יומא פרק חמישי דף מז ד"ה לא ראו קורות ביתי).
האישה צריכה לקלוע את שׂערות ראשה ולכוון בעת שקולעת כי היא עוקרת את כוחות הדינים וכופה אותם ('בן יהוידע' על גמ' ברכות דף סא ע"א ד"ה 'מלמד שקלעה הקב"ה לחוה') אך כשנישאת האישה לא די בקליעת שערותיה, שעדיין יכולים 'החיצונים' לינוק מהם ואסור לתת להם יניקה חס וחלילה – אלא צריכה האישה ללכת תמיד בכיסוי ראש (ראה 'ליקוטי הלכות' לר' נתן אבן העזר קידושין א' אות א) שאין ראוי לה לגלות את שׂערות ראשה ('בן יהוידע' על גמ' מסכת יומא פרק חמישי דף מז ד"ה לא ראו קורות ביתי). ואישה שיוצאת בשוק וראשׁה פרוּע ושׂער ראשה גלוי, הרי בזה היא פותחת את כל צינורות 'מידת הדין' וסוגרת את צינורות הרחמים, ומזיקה לבעלה לבניה ולממון שלה ('ספר הקנה' ד"ה 'דין וסוד עוברת על דת משה יהודית'). ובכל פעם שפורעת האישה את שׂערות ראשה, מיד 'החיצונים' יונקים ממנה. לכן אישה נשואה חייבת לכסות את ראשה בשביל למנוע את היניקה של 'החיצונים' (עפ"י 'ליקוטי הלכות' לר' נתן אבן העזר קידושין א' אות א).
על ידי כיסוי שׂער הראש של האישה היא זוכה לבנים חשובים
מעשה היה באישה בשם קִמְחִית שזכתה לראות בחייה שבעה מבניה המשמשים ככהנים גדולים. וסיפרה האישה כי זכתה לכך לפי שמעולם לא ראו קורות ביתה את קלעי שׂערה (גמ' יומא דף מז ע"א) כי היתה מניחה מטפחת על ראשה כאשר סרקה את שׂערה וכשהיתה קושרת את כיסוי ראשה ('בן יהוידע' על מסכת יומא דף מז ד"ה לא ראו קורות ביתי). והטעם שכיסוי שׂערותיה של קמחית זיכה אותה לשכר כזה עבור מעשיה, הוא לפי שהיא השתדלה בצניעות תדירית והיתה מכוונת להסתיר את 'הדין' תמיד אפילו מקירות הבית ('כסא רחמים' להחיד"א ד"ה 'דרש. אפשר ליתן' על אבות דרבי נתן פרק לה). והיתה נזהרת בזה מאוד, אף שכבר היתה עוקדת את הדינים על ידי שׂערה הקלוע תחת כיסוי ראשה ('בן יהוידע' על מסכת יומא דף מז ד"ה לא ראו קורות ביתי). ובזה גרמה קמחית להגביר את 'החסד', לכן מידה כנגד מידה זכתה שיצאו ממנה כהנים גדולים, שהרי שורש הכהנים זה ב'חסד' וכל שכן הכהנים הגדולים ('כסא רחמים' להחיד"א על אבות דרבי נתן פרק לה ד"ה 'דרש. אפשר ליתן').
אשתו של אוֹן בן פלת הצילה את בעלה ועשתה 'עבירה לשמה' על ידי שסתרה את שׂערות ראשה וישבה בפתח ביתה, וכל מי שהגיע על מנת לקחת את און בן פלת למחלוקת על משה רבינו ואהרן הכהן, היה רואה כי היא איננה מכסה את ראשה – והיה מיד הולך לו. והיא עשתה כן בחכמה ('כסא רחמים' להחיד"א ד"ה 'ובזה פרשו ' על אבות דרבי נתן פרק לה) כפי שנאמר עליה "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" (משלי יד, א) (גמ' סנהדרין דף קי ע"א), לפי שכל האנשים החולקים על משה היו רוצים להיות כהנים גדולים, ובזה שהיתה מגלה את שׂערה כביכול אמרה להם שהיא לא יכולה לזכות שיהיו לה בנים תלמידי חכמים כדברי רבותינו, וגם לא לזכות לגדלוּת של בעלה כי גילוי שׂער האישה מזיק גם לבעל – וממילא אין בעלה ראוי לכהונה. וכך למעשה היא מנעה אותם מלקחת את בעלה ('כסא רחמים' להחיד"א ד"ה 'ובזה פרשו רבני' על אבות דרבי נתן פרק לה).
אדם שמניח את אשתו שייראו משׂערות ראשה לחוץ ראוי לקללה. לפי שהאישה הזאת גורמת שהעניוּת תשרוֹר בביתה, שבניה לא יהיו חשובים בדוֹר ושרוּח הטומאה תשרה בביתה. וכל זה נגרם כאשר נראה שׂערה בתוך ביתה ועוברת על דרכי הצניעות שם, וכל שכן הוא אם הולכת ברחוב בחוץ ושׂערה גלוי (זוהר פרשת נשא דף קכה ע"ב ד"ה אמר רבי חזקיה). לכן צריכה כל אישה שאפילו קורות ביתה לא יראו את שׂערוֹת ראשה (זוהר פרשת נשא דף קכו ע"א ד"ה אמר רבי יהודה) ואפילו לא את אותם שׂערוֹת היוצאות החוצה מתוך סריגי כיסוי ראשה (פירוש הרמ"ז על זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב ד"ה וכל מאן דאתי). ואם האישה נזהרת בצניעות ומכסה את שׂערות ראשה, הרי שהיא זוכה שבניה יהיו חשובים על שאר בני העולם, ובעלה מתברך בכל הברכות כולם – בהשׂגות רוחניות וגשמיות, בעושר, בנים ובני בנים סביב לשולחנו (זוהר פרשת נשא דף קכו ע"א ד"ה ועל דא) אמן, כן יהי רצון.