פרשת מטות מסעי – כוחה של השבועה

התורה מצוה את ישראל להיזהר בקיום שבועתו של האדם שנאמר "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה': אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל, ב – ג). ובני ישראל גם צווּ בהר סיני על השבועה שנאמר "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (שמות כ, ז) כלומר שנאסרו להישבע שבועות שווא (עפ"י רש"י שמות כ, ז. ראה גמ' שבועות דף לט ע"א).

ויש להתבונן, מהי כוחה וחשיבותה של שבועת האדם אשר מוזהרים עליה שלא תהיה חלילה 'שבועת שווא' או 'שבועת שקר'?

כל נשמה נשבעה שלוש פעמים לפני בואה לעולם הזה

טרם בואה של הנשמה לעולם, בעוד היא יודעת את כל התורה ונמצאת בעולם הנשמות – משביעים אותה בפעם הראשונה לקיים את התורה. וזה נאמר בפסוק "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), שהרי סדר התיבות בפסוק היה צריך להיות "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'", אך שינה הכתוב את הסדר ואמר "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" – כי הכוונה בתיבות "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר" היא למה שעם ישראל כבר למדו ונשבעו בעבר בהיותם ב'עולם הנשמות' ('דבש לפי' להחיד"א מערכת נ' אות יא ד"ה 'נעשה ונשמע' בשם 'המגיד מישרים' פרשת יתרו מהדורא קמא ד"ה אבל רזא דמילתא), לכן נאמר בלשון עבר "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר" ולא בלשון עתיד "כֹּל אֲשֶׁר ידִּבֶּר", כי הכוונה למה שנשמתם שמעה בתורה קודם שבאה לעולם הזה, ועליה אמרו שכל מה שדיבר איתם שם ה' "נַעֲשֶׂה". ומה שהוסיפו "וְנִשְׁמָע" הוא על השבועה שהיתה להם אז במעמד הר סיני ('מגיד מישרים' פרשת יתרו מהדורא קמא ד"ה אבל רזא דמילתא).

פעם שניה הושבעה הנשמה ביחד עם כל נשמות ישראל במעמד הר סיני. אז ה' שב והשׁביע לקיים את התורה, ועל זה  אמרו רבותינו כי איש ישראל כבר "מוּשבע ועומד מהר סיני" (ראה גמ' שבועות דף כא ע"ב, גמ' יומא דף עג ע"ב, גמ' נדרים דף ח ע"א, גמ' מכות דף כב ע"א). באותו המעמד היו נמצאות גם כל הנשמות שעתידות להיות בעם ישראל משך הדורות כפי שאמר אז ה' יתברך לישראל "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כט, יג – יד), "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ" – אלו נשמות עם ישראל שעמדו בגופם בהר סיני, "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – אלו נשמות ישראל שעתידות לבוא לעולם ועדיין לא נברא להן גוף (ראה 'מדרש תנחומא' פרשת ניצבים אות ג) ('דבש לפי' להחיד"א מערכת נ' אות כט ד"ה 'נעשה ונשמע' עפ"י המגיד מישרים, 'מראית העין' להחיד"א מסכת נדרים דף ח ד"ה והלוא מושבע).

בפעם השלישית משביעים כל נשמה כאשר היא נכנסת לתוך גוף התינוק במעי אמו. אז מלמדים את התינוק את כל התורה, ולפני שהוא יוצא לאויר העולם מלאך סוטר על פיו ומשכיח ממנו את כל התורה. והוא אינו יוצא משם לפני שמשביעים את הגוף והנשמה שלו כאחד ואומרים "תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה הֱיֵה בעיניך כרשע, והוי יודע שהקב''ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך" (ראה גמ' נידה דף ל ע"ב) ('דבש לפי' מערכת נ' אות כט ד"ה 'נעשה ונשמע' עפ"י המגיד מישרים. ועיי"ש בסיבת שלושת ההשבעות). ומה שאומרים לו "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה הֱיֵה בעיניך כרשע" הכוונה היא שמא בגלגול קודם הוא הפליא לחטוא ולהרשיע לכן צריך שיהיה עתה בעיני עצמו כרשע ('מראית העין' להחיד"א מסכת נדה דף ל' ד"ה כי לך תכרע).

בשונה משתי ההשבעות הראשונות שהן לנשמה בלבד ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה צד - צה ד"ה ובאמת אשבועת התורה) הרי ההשבעה השלישית טרם צאת התינוק לעולם נעשית לנשמה יחד עם הגוף ('מראית העין' מסכת נדרים דף ח ד"ה והלוא מושבע, 'נחלת בנימן' מצוה צד - צה ד"ה ובאמת אשבועת התורה), משום שהמצוות שהאדם עושה בעולם הזה הן חובת הגוף ('נחלת בנימן' מצוות צד-צה ד"ה ובאמת אשבועת התורה). ועל השבועה הזאת נאמר "כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן" (ישעיה מה, כג), "כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ" – זה יום המיתה של האדם, "תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן" – זה יום הלידה (גמ' נידה דף ל ע"ב) כלומר כאשר האדם יבוא בגלגול אחרי מותו, אזי ישׁביעו אותו בנפש וגוף יחד בבטן אמו קודם שהוא ייצא לעולם בעת לידתו ('מראית העין' מסכת נדה דף ל' ד"ה כי לך תכרע). ואף שנפש האדם נאנסת לצאת מהבטן של האם מחמת דאגתה על ירידתה לעולם השפל, הרי שהשבועה לא נחשבת אוֹנס, כי כבר קדמה לה השבועה בהר סיני ששׁם ישראל קיבלו אותה עליהם ברצון הנפש ('נחלת בנימן' מצוה צד - צה ד"ה ובאמת אשבועת התורה).

מימות עולם היו בני האדם נשבעים ונזהרים מלהפר את שבועתם

אברהם אבינו רצה שהיבוסי יסכימו למכור לו את מערת המכפלה, לכן הוא נשבע לבני היבוסי שבניו לא יירשו את 'עיר יבוּס' אלא בהסכמת העם היבוסי. אנשי יבוּס ששמעו את שבועת אברהם אבינו, כתבו את השבועה על צְלָמִים העשויים מנחושת והעמידו אותם ברחוב העיר. וכשבאו עם ישראל לארץ ורצו להיכנס לארץ היבוסי, לא יכלו מפני אות ברית השבועה של אברהם אבינו שהיתה חקוקה שם. וכך היה גם כאשר בא דוד המלך ורצה לכבוש את עיר היבוסי על מנת לבנות שם את בית המקדש, הוא לא היה יכול מפני כוח השבועה של אברהם אבינו ונאלץ לשוב לאחוריו שנאמר "וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה" (שמואל ב' ה, ו) "הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" – אלו היו הפסלים שעליהם היתה חקוקה הברית שעשה אברהם אבינו ('פרקי דרבי אליעזר' לר' אליעזר הגדול פרק לו ועיי"ש).

יושבי הארץ הביאו את 'שבוּעתם' לירושלים כדי שלא יוכלו ישראל להילחם בהם ולכובשם ('מתתי-ה' פרשת תולדות דף יג ע"א ד"ה 'בטרם כל' בשם ברכת שמואל), ודוד המלך חש להם. אך כל זה היה לפנים משורת הדין, כי השבוּעה עם היבוסי כבר פקעה לפני כן שהרי היבוסים 'פרצו את הגדר' ונלחמו ראשונים בישראל, ודוד המלך רק היה צריך להביא ראיה גמורה וברורה שהם פרצו תחילה ואז היה רשאי לכובשם (פירוש מהרז"ו ב'פרקי דרבי אליעזר' פרק לו ד"ה 'עד שתסיר כל הצלמים'). ולכן אחר כך יואב בן צרויה שר צבאו של דוד המלך אשר כבש את ירושלים (עפ"י דברי הימים א' יא, ד – ו) נכנס לעיר והסיר את אותם 'הצלמים' ('פרקי דרבי אליעזר' לר' אליעזר בן הורקנוס פרק לו). ואף על פי שכבר נכבשה אז העיר, דוד המלך ביקש לקנות את שטח המקדש בכסף מלא מאֲרַוְנָה היבוּסִי על מנת להקריב שם קרבן לה', ועל ידי כן לעצור את הדֶּבֶר שפרץ בעם בעקבות מנית עם ישראל (ראה דברי הימים א' פרק כא) (עפ"י ביאור הרד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק לו סוף ד"ה ויסיר את הגילולים). 

אבימלך השׁביע את אברהם אבינו שלא יזיק לצאצאיו עד שלשה דורות ('דברי שלמה' לר' שלמה שלם פרשת תולדות דף יז ע"א ד"ה ואשר אני אחזה) שנאמר "וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹקִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ" (בראשית כא, כג – כד) ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת י' אות נה ערך יוסף) כאשר כל אחד מהם נשבע באלוקיו – אברהם בשם הקדוש ואבימלך כנגדו באלוהיו כפי שנאמר "כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם" (בראשית כא, לא) ('צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת וירא ד"ה ואמר כי שם). וכן היה אצל יצחק אבינו כאשר כרת ברית עם הפלישתים יושבי הארץ ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לו), שהיה למעשה חיזוק לשבועה הקודמת של אברהם אבינו לאבימלך (ביאור הרד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' לר' אליעזר בן הורקנוס פרק לו ד"ה יצחק כרת ברית) כדי שתתקיים לעולם ('דברי שלמה' לר' שלמה שלם פרשת תולדות דף יז ע"א ד"ה ואשר אני אחזה), כפי שביקשו אבימלך ופיכֹל שר צבאו מיצחק אבינו "וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ: אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'" (בראשית כו, כח – כט).

יצחק אבינו שהסכים לשבועה, לקח אמה אחת של 'מתג' החמור (פרקי דרבי אליעזר פרק לו) שהוא מרדע העשוי מעץ (ביאור 'בית הגדול – ביאור המספיק' על פרקי דרבי אליעזר פרק לו), ונתן להם אותה לאות ברית שבוּעה (ביאור הרד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק לו ד"ה 'ולא היה יכול'). ושנים רבות אחר כך כאשר דוד המלך רצה לבוא בארץ פלישתים, הוא נמנע מכך בגלל אותה "מֶתֶג הָאַמָּה" של יצחק אבינו, כי כל זמן שהיא היתה עדיין בידם היה בה גנאי לישראל וכעין 'חילול השם' לבוא ולכובשם ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לו ועל פי ביאור הרד"ל שם), וזה על אף שהם כבר הפרו מצידם את השבועה ונלחמו בישראל (ביאור הרד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק לו ד"ה 'ולא היה יכול'). לכן דוד המלך התאמץ והצליח להשיגו מידם שנאמר "וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שמואל ב' ח, א) ואחר כך הוא הכניע את הפלישתים לגמרי שנאמר "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם" (שמואל ב' ח, א) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לו ועל פי ביאור הרד"ל שם). 

וכן יעקב אבינו השׁביע את עשו על הבכורה שנאמר "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב" (בראשית כה, לא – לג). יעקב אבינו לא חשש שעשו הרשע יפר את השבועה כי ידע שאומות העולם ילחצו וישפיעו עליו לקיים את שבועתו ('פני דוד' להחיד"א פרשת תולדות אות יב ד"ה השבעה לי כיום). יעקב גם השׁביע את יוסף שיעלה את עצמותיו ממצרים לאחר פטירתו שנאמר "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ: וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה" (בראשית מז, כט – לא).

גם פרעה השׁביע את יוסף הצדיק שלא יגלה כי הוא יודע שׂפה אחת יותר ממנו – היא לשון הקודש. לפי שפרעה ידע שׁבעים שׂפות ויוסף ידע שבעים ואחת שפות, והמנהג במצרים היה שמי שיודע יותר שפות הוא המלך. לכן פרעה פחד שיחליפו אותו ביוסף והשׁביע אותו על כך (גמ' סוטה דף לו ע"ב). וכן היה מנהג קדום במצרים שאם היה אדם נשבע בחיי המלך ולא קיים דבריו אזי הוא היה בן-מוות, ואפילו אם היה נותן כ'כופר נפש' את משקל גופו בזהב – לא היו משאירים אותו בחיים על שביזה את המלך ברבים ('רבינו בחיי' פרשת יתרו פרק כ, ז ד"ה 'וכן כתב' בשם האבן עזרא). יוסף לפני מותו השׁביע את אחיו שהם ישביעו את בניהם אחריהם להעלות את עצמותיו ממצרים וזה מה שנאמר "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית כו, כח) ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני סוף פרשת ויחי דף לט ע"א ד"ה וישבע יוסף).

כך היה עם לבן הארמי שביקש מיעקב אבינו שיכרות אתו ברית שבועה שישראל לא ילחמו בצאצאיו לרשת את ארץ ארם וגם לא יעברו דרכה על מנת לכבוש את ארץ כנען. ויעקב אבינו הסכים והציב מצבת אבנים ביחד עם בניו שהיו שותפים לברית השבועה כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל" (בראשית לא, מו) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לו), "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו" – הכוונה שאמר לבניו, והם כוּנוּ "אֶחָיו" כי היו לו לעזרה בעת צרה ומלחמה (רש"י בראשית לא, מו). אמנם גם פה בני ארם הפרו את השבועה ונלחמו עִם ישראל, לכן הותר לישראל להילחם בהם ולכובשם (ביאור הרד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' סוף פרק לו ד"ה עד ששבר את המצבה). אך כשבא דוד המלך להילחם בארץ ארם הוא מנע את עצמו כל עוד מצבת האבנים היתה קיימת עד לאחר ששיבר אותה ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לו), וזה על מנת לקדש את שמו יתברך (ביאור הרד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' סוף פרק לו ד"ה עד ששבר את המצבה) ושלא יהיה כעין חילול ה' בדבר. ואחר כך הוא כבש את ארץ ארם שנאמר "וַיַּךְ דָּוִד אֶת הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה בְּלֶכְתּוֹ לְהָשִׁיב יָדוֹ בִּנְהַר פְּרָת" (שמואל ב' ח, ג) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לו).

וכאשר יהושע ועם ישראל נכנסו לארץ כנען, הגבעונים יושבי הארץ פחדו מפניהם לכן התלבשו כאילו שהם באו מארץ רחוקה על מנת שיכרתו עמהם ברית שלום שנאמר "וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמוֹרֵיהֶם וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים: וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים" (יהושע ט, ד – ה). יהושע ונשיאי ישראל האמינו להם וכרתו עמהם ברית שנאמר "וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה" (יהושע ט, טו). אך לאחר שלשה ימים התגלתה התרמית של הגבעונים שהם מיושבי הארץ. ואף על פני כן יהושע לא הפר את השבועה שהם נשבעו להם בטעות, כדי שלא יהיה חילול ה' כאילו שאין השבועה חשובה בעיני ישראל שנאמר "וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כָל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים: וַיֹּאמְרוּ כָל הַנְּשִׂיאִים אֶל כָּל הָעֵדָה אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם" (יהושע ט, יח – יט) ('ארבע חרשים' בחלק כסא דוד פרק ג דף ח ע"ב טור ב ד"ה 'וכן אית' ברד"ק' בשם הרד"ק).

הנשבע שבועת שקר מביא את העולם לסכנת תוהו ובוהו

לאחר שברא ה' את הארץ הוא ציווה שתתגלה הארץ מחוץ לכל המים אשר כיסו אותה כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן" (בראשית א, ט). וכאשר ראו המים את היבשה, הם היו עולים על מנת לכסותה כבראשונה עד שגער בהם הקב"ה והם נסו בחזרה שנאמר "תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם: מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן: יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם: גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ" (תהלים קד, ו – ט). ואף שהמים היו נסים מפני גערת ה', הם לא היו שוקטים אלא רועשים כי רצו לשוב ולכסות את הארץ כבתחילה ('זוהר חדש' מדרש רות דף צג ע"א ד"ה בשעה שנקפאה).  

אז הקב"ה נטל צרור של חרס, חקק בו את שמותיו הקדושים והשליך לתוך המים ('זוהר חדש' מדרש רות דף צג ע"א ד"ה בשעה שנקפאה). וכאשר הצרור הושלך לתוך התהום (זוהר פרשת יתרו דף צא ע"ב ד"ה לא תשא) הנמצא בְּצִיוֹן ('זוהר חדש' מדרש רות דף צג ע"א ד"ה ובאיזה מקום) מיד עמדו המים ושקטו ('זוהר חדש' מדרש רות דף צג ע"א ד"ה ואף על פי). ומאז כל פעם שהמים שבתהום רוצים לעלות ולשטוף שוב את העולם, הם רואים את שמו הקדוש של ה' יתברך על גבי הצרור, ושבים ושוקעים חזרה לאחוריהם (זוהר פרשת יתרו דף צא ע"ב ד"ה לא תשא). וכשדוד המלך חפר את יסודות בית המקדש הוא ראה שם בתחתית את החרס על התהום (גמ' ירושלמי סנהדרין דף נב ע"ב פרק י הלכה ב. ראה 'אגדת שמואל רבתא' פרשה כו) והרים אותו על אף שהחרס פתח את פיו והזהירו לא להזיזו (גמ' ירושלמי סנהדרין דף נב ע"ב פרק י ה"ב, 'ילקוט שמעוני' שמואל ב' רמז קמב ד"ה ויוסף עוד). אז המים עלו וביקשו להציף את העולם עד שדוד המלך כתב את שֵם ה' וזרק לתוך המים שחזרו לאחוריהם (גמ' סוכה דף נג ע"א, גמ' מכות דף יא ע"א. עיי"ש את המעשה).

והנה אם אדם אומר 'שבועת שקר' אז האותיות של 'השם הקדוש' שחקוקות על גבי צרור החרס פורחות לתוך התהום ומתפזרות, והמים שבתהום הולכים ועולים על מנת לכסות ולשטוף את העולם כבראשונה (זוהר פרשת יתרו דף צא ע"ב ד"ה ובשעתא דאומו) ולהחזירו לתוהו ובוהו. ועל זה נצטווּ ישראל "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (שמות כ, ז) ('זוהר חדש' מדרש רות דף צג ע"ב ד"ה רבי פדת), "לֹא תִשָּׂא" – הוא מלשון 'לא תרים', כלומר שלא תהיה גורם להרים את אותה האבן שבתהום "לַשָּׁוְא" (עיר מקלט' פרשת יתרו אות ל' ד"ה שלא לישבע לבטלה) כי לא ינקה ה' את מי "אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ" על ידי הגבהתה מעל גבי הצרור שבתהום ('מתתי-ה' פרשת יתרו דף כז ע"ב ד"ה לא תשא). ואז הקב"ה מזמין מלאך אחד הנקרא יעזריא"ל (זוהר פרשת יתרו דף צא ע"ב ד"ה עד דזמין), הרמוז בפסוק "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב) כי התיבה "חֹשֶׁךְ" היא גימטריא 'יעזריא"ל' ('אגרא דכלה' פרשת בראשית ד"ה וחשך על פני תהום), והוא יורד אל אותו הצרור שבפתח התהום חוקק בו שׁם קדוֹש כמקודם – ועל ידי כן המים חוזרים למקומם והעולם מתקיים (זוהר פרשת יתרו דף צא ע"ב ד"ה עד דזמין). 

לכן כאשר האדם נשבע לשקר הוא מכניס את כל העולם בסכנה, כי גורם שיימחק השם הקדוש שחוסם על פני התהום, והמים יכולים לעלות ולשטוף את הכל עד שיחזור העולם לתוהו ובוהו. וזה הטעם שבשעה שאמר הקב"ה בהר סיני את הדיבר המזהיר מפני שבועת שווא ושבועת שקר "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (שמות כ, ז) הזדעזע כל העולם כולו, מה שלא הזדעזע באף אחת מהדיברות האחרות (ראה גמ' שבועות דף לט ע"א) ('פני דוד' להחיד"א פרשת יתרו אות ז ד"ה אנכי ה' אלקיך). כי שבועת שווא משחיתה את העולם ('זרע שמשון' על התורה פרשת עקב דף קלא ע"א טור א ד"ה את ה' אלקיך), ו'העולם' חשב שכאשר ישבע אפילו אדם אחד לשוא כבר יֹאבד העולם ולא יהיה לו עוד תקומה. ורק לאחר מכן, כש'העולם' כבר ידע שהקב"ה ברחמיו רומז למלאך לכתוב שֵׁם קדוש ולעצור את מי התהום, הוא לא נע ולא זע אפילו שנשבעו ממש בני האדם לשווא ('פתח עינים' להחיד"א שבועות פרק ו דף טל ע"א ד"ה שכל העולם).

וכן האדם נברא "בְּצֶלֶם אֱלֹקִים" כפי שנאמר "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָֽאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א, כז), וכאשר החיוֹת רואות את ה"צֶלֶם אֱלֹקִים" שעליו הם יראות ליגע בו כפי שנאמר "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה" (בראשית ט, ב). אך כאשר האדם עובר על שבועת שווא וגורם לסלק את השם הקדוש הנתון על התהום, אזי גם מסתלק ממנו 'צלם האלקים' שבו והוא נדמה לחית השדה כמו שאר החיוֹת והבהמות, ולא מתקיים בו עוד "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִֽהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ". ועל זה אמרו רבותינו "חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא" (ראה פרקי אבות ה, ט) ('חסדי דוד ראשי אבות' להחיד"א על פרקי אבות פרק ה, ט ד"ה חיה רעה). ואדם זה ראוי לכל עונש שיפרעו ממנו וממשפחתו, כי הוא מסכן את כל העולם שיכול להישטף באותה שעה ממי התהום מאחר שהגביה בשבועתו את שם ה' מעל פי התהום ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש ב' שבת תשובה דף קה ע"א ד"ה ובזה נבין פסוקי הסדר).

שבועות שווא ושבועות שקר מחזקות את כוחה של הסטרא אחרא 

אלו המוציאים מפיהם שבועת שקר הרי הם מחללים את שם ה' ועליהם נאמר "כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ" (משלי ז, כו). וטוב היה אם לא היו באים אותם אנשים לעולם ('תיקוני הזוהר' תיקון סט תחילת דף קיח ע"ב ד"ה אבל אחרנין וד"ה בההוא שמע), שהנשבע לשקר הרי הוא כופר בתורה או במי שנתנה ('רבינו בחיי' פרשת יתרו כ' ד"ה לא תשא) והוא כעובד עבודה זרה. לכן נסמך ציווי "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ, ז) לציווי על איסור עשיית עבודה זרה "לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שמות כ, ה) ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת יתרו ד"ה 'לא יהיה לך' בשם רבינו אלעזר מגרמייזא) . ועל ידי שבועת שקר, אדם נותן כוח לקליפות להיאחז בקדוּשה ('יונת אלם' להרמ"ע מפאנו פרק עג) ונותן כוח ל'אל אחר' שהוא בעצמו טוען 'שקרים' ו'נשבע' כפי שנאמר "אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר" (תהלים קמד, יא) ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה תקכט ד"ה ס' התיקונים על לא תשא(. לכן אדם שרגיל בשבועות שווא ובשבועות שקר נחשב כאילו עובד עבודה זרה ('תנא דבי אליהו' אליהו רבא פרק כו, אות טז ד"ה דבר אחר).

שבועת שקר אחת שהאדם נשבע, דוחה מאה זכויות ('של"ה הקדוש' מסכת יומא עמוד התשובה ד"ה 'מצאתי כתוב', 'מדרש תלפיות' ענף דחיות בשם השל"ה) ואין שבועת שקר שלא תעשה רושם בגופו או בממונו של הנשבע בזמן קרוב או רחוק, בבית או בשדה בהר או בעיר, ביבשה או בים – בכל אופן היא לא חוזרת ריקם כמו שנאמר "כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (שמות כ, ז) (ספר 'הזכירה' לר' זכירה סימנר פרק סגולה לדרך ארץ ד"ה 'כתבו המק' שלא יקלל'). ובכל עת שהאדם נשבע לשווא או לשקר הוא מרעיש את העולם ומקללים אותו בבית דין של מעלה ('דעת חכמה' לר' יהודה ליב פוחוביצ'ר שער התשובה ד"ה 'ואפי' באמת אסור לישבע' מהג"ה בשם המקובלים) ומכריזים עליו חרמוֹת ושמתוֹת בכל הרקיעים, ותמיד מזכירים אותו לרעה ('קב הישר' סוף פרק נו ד"ה אמרינן בגמרא וד"ה על כן צריך האדם).

חומרת השבועה היא גדולה ונוראה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק מג דף קט ד"ה וחומר השבועה) והנשבע שבועת שווא, הרי הוא כמצחק עם שמו יתברך ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סוף סימן תמז), ועל ידי שבועתו הוא מקל בכבוד שמים, ועתיד הדבר להביאו לבעוט בכל המצוות ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת יתרו ד"ה לא תשא את שם). ואין מציאות שאדם זה תהיה יראת אלוקים לנגד עיניו, ומשוּלל הוא מהקדוּשה ('סמוכים לעד' פרשת משפטים ד"ה עד י"ד דסמך), ומעיד במעשהו על עצמו שאין לו חלק בעולם הבא ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה רח). ולחומרת העוון של שבועת שווא נפרעים לא רק מהאדם שנשבע, אלא גם מבני משפחתו ומכל העולם (גמ' שבועות דף לט ע"ב) והקב"ה בעצמו הוא זה שמעיד על אותו האדם ('תנא דבי אליהו' אליהו רבא פרק כו, יז ד"ה 'כל העברות שבתורה'), שהרי עוון זה הוא מהחמורות. ואף שאין בו כרת או מיתת בית דין אך יש בו חילול השם המקודש שהוא גדול מכל העוונות (רמב"ם הלכות שבועות פרק יב, ב). 

והרגיל בשבועות שווא ובשבועות שקר, אינו עושה קורת רוח לפני מי שאמר והיה העולם, ואינו מקבל עליו עוֹל מלכות שמים שלימה ('תנא דבי אליהו' אליהו רבא פרק כו אות טז ד"ה דבר אחר). וכשהוא נשבע לשווא ולשקר גורם גם שהלילי' הרשעה אשת הס"מ המכונה בכל מקום בשם 'חיה רעה', יהיה לה מדור וחלק בביתו וחלילה מזיקה לבניו הקטנים ומביאה עניוּת לבני הבית ולבני העיר, כפי שנרמז בפסוקים "וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם: וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי" (ויקרא כו, כב – כג), "חַיַּת הַשָּׂדֶה" – היא הלילי' שבאה בגלל "וְאִם בְּאֵלֶּה", כאשר התיבות הללו יכולות להיקרא כאילו כתוב "וְאִם בְּאָלָה" כלומר לשון 'שבוּעה', ללמד שהיא באה בעבור שבועת שווא ושבועת שקר (ראה גמ' שבת דף לג ע"א) ('קב הישר' פרק נו ד"ה והנה אמרינן בגמרא). 

איסור חמור להישבע בחייו בחיי אביו ואמו או בחיי משפחתו

צריך האדם להיזהר שלא להישבע בחיי נפשו אפילו על דבר אמת ('שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת וילך ד"ה גם יזהר שלא), וזה כוונת הפסוק "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁו וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה" (תהלים כד, ד), "לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁו" – הקריאה היא 'נפשיִ' למרות שהכתיב הוא 'נפשוֹ' (ראה גמ' נידה דף ל' ע"ב) לפי שיש שתי כוונות בפסוק. כוונה אחת היא שה' משבח את האדם שלא נשבע בשמו יתברך – וזה הכוונה בקריאה 'נפשי'. והכוונה השניה שהוא משבח את מי שלא נשבע בחיי עצמו – וזה הכוונה בכתיב 'נפשו' ('שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת וילך ד"ה 'גם יזהר שלא', 'יוסף תהילות' על התהלים להחיד"א מזמור כד, ד). ואם אדם עובר על כך ונשבע, הרי הוא חוֹבל את נפשו ('פלא יועץ' ערך שבועה ד"ה ולא זו בלבד).

לכן אדם שנשבע ואומר 'בְּחַיַּי' 'בְּחַיֵּי נַפְשִׁי' וכדומה, יש לו עוון. ונרמז איסור זה בפסוק "כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (שמות כ, ז), "אֶת שְׁמוֹ" – כלומר הנשבע בנפש שלו שהוא שמו – "לֹא יְנַקֶּה" ('לב דוד' להחיד"א פרק יט ד"ה לא תשא), לפי שהנפש היא חלק אלוק ממעל ('קב הישר' פרק נו ד"ה על כן) וכאילו נשבע בשם ה' ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש זצ"ל סימן כד אות פד ד"ה לא יושיט, 'דעת חכמה' שער התשובה ד"ה ועתה נדבר מחומר נדרים ושבועות) ומטעם זה גם אסור להישבע 'בֶּאֱמֶת' לפי שאמת הוא חותם של הקב"ה (ראה דברים רבה א, י) ('אור צדיקים' סימן כד אות פד ד"ה לא יושיט) כפי שאומרים בתפילה 'ה' אלקיכם אמת' (ראה זוהר פרשת כי תשא דף קפח ע"א ד"ה וקרא דא, ברכות דף יד ע"ב) ('דעת חכמה' שער התשובה ד"ה ועתה נדבר מחומר נדרים ושבועות).

וכשם שאסור לאדם להישבע בחייו ('שער המצוות' פרשת וילך סוף ד"ה ענין כלאי הכרם), בגופו או בנשמתו ('קב הישר' פרק נו ד"ה על כן), כך אין לו להישבע בחיי אביו ואמו ('שער המצוות' פרשת וילך סוף ד"ה ענין כלאי הכרם) גם לא אחרי מותם ('אור צדיקים' סימן כד אות פד ד"ה לא יושיט) ואפילו על דבר אמת ('שער המצוות' פרשת וילך סוף ד"ה ענין כלאי הכרם) כי היא עבירה גדולה ('אור צדיקים' סימן כד אות פד ד"ה לא יושיט). וגם לא להישבע בחיי בניו ('ספר חסידים' סימן תטז, 'קב הישר' פרק נו ד"ה על כן). וכן אדם לא יגיד על עצמו שהוא נשבע ואם לא אז שייהרג או שתבוא שריפה בביתו או שהוא נשבע בחלק עולם הבא שלו – כי כל אלו יש בהם סכנה, ויתכן שהשעה או המזל אז יגרום לכך שחס ושלום יקוּים הדבר ('קב הישר' פרק נו ד"ה על כן, ספר 'זכירה' ענין דרך ארץ ד"ה 'כתבו המק' שלא).

וראוי לאדם להיזהר מלהישבע אפילו על דבר אמת (שו"ע אורח חיים סימן קנו סעיף א, 'של"ה הקדוש' שער האותיות אות ש' ד"ה חומר שבועות ונדרים) כי גם הנשבע על דבר אמת גדול עוֹנו מנשׂוא, ואוי לו שנברא אפילו אם יש בו תורה ומעשים טובים ('של"ה הקדוש' שער האותיות אות ש' ד"ה חומר שבועות ונדרים). ורק לאדם עם יראת ה' כמו של אבותינו הקדושים הותר להישבע שבועת אמת שנאמר "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (דברים ו, יג), "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" – אם תהיה כמו אלו שנקראו בשם 'יראי אלוקים' שהם אברהם איוב ויוסף, "וְאֹתוֹ תַעֲבֹד" – שתהיה עוסק רק בתורה ומצוות ואין לך עבודה אחרת, אזי "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" – שהותר לך להישבע שבועת אמת, אחרת אסור לך להישבע אפילו על דבר אמת ('במדבר רבה' כב, א).

לכן שומר נפשו ירחיק ממכשול זה של שְׁבוּעוֹת ('קב הישר' סוף פרק נו ד"ה על כן צריך האדם וד"ה וכן לך הכלל) שהשְׁבוּעוֹת הם כמו חרבוֹת לגוף ('צרור המור' פרשת מטות ד"ה ואמר איש) ואז יהיה בטוח שה' ימלא אותו בברכות הצלחות וישועות ('קב הישר' סוף פרק נו ד"ה על כן צריך האדם וד"ה וכן לך הכלל). וירחיק מלהוציא מפיו כל ימי חייו אפילו שבועה קלה שבקלוֹת אף שאין בה הזכרת השם, אך יש בה לשון שבועה ('של"ה הקדוש' שער האותיות אות ש' ד"ה חומר שבועות ונדרים), כי כל האומר "אני נשבע ש.." אפילו אם לא הזכיר את שם ה' הרי זה שבועה. ואפילו שבועה בשפה לועזית אסורה ('חסד לאלפים' לר' אליעזר פאפו הלכות שְבועות אות ב) כי סתם 'שבוּעה' מרמזת ומכוונת לשבוּעה בשם ה' ('ליקוטי הלכות' חושן משפט א הלכות עדות אות ג). ה' יצילנו מלהיכשל בשבועות שווא ושבועות שקר, אמן.